"הפרצוף שלך נראה כאילו אתה צריך את זה יותר", לאורי דוחה את המבחנה חזרה לויל.
הוא מביט מסביב בלוחמים הפצועים, "אולי עדיף שתשמור אותה לקרבות הבאים. היום הכרזנו מלחמה על העורבים".
"קשה לקרוא לתקופה האחרונה שלום, אבל אולי מלחמה זאת הדרך להשיג אותו. ביטחון אמיתי, לא הבטחה של המשמר, או תשלום דמי חסות."
"ריינהארט, הקצין הראשון שלי, נהג לומר ששלום אמיתי יגיע כשלא תהיה לו עבודה. שאלתי אותו בשביל מה הוא נלחם אם ככה. הוא ענה לי 'בשביל שלא תהיה לי עבודה'", הוא פולט צחוק מריר, "הוא נהרג לפני שזכה להגיע ליום הזה. כנראה אנחנו נסיים כמוהו".
"זה קודר מצדך. למרות שנשמע סביר, אם להיות כנה," נאנח ויל.
כמה רגעים שקטים עוברים. החיילים מסביב חובשים את הפצועים. אחד הלהבים חולף לידם, תומך בשבוי מבוגר בדרכו החוצה. אותו אחד שהוביל את גארט ולאורי לכאן.
"אני מקווה שהאנשים יראו את זה, שהם חייבים להילחם על החירות שלהם. לא הרבה תומכים בנו. האמת היא, לצערי, שמלחמות השליטה על הרחובות התגברו מאז שהלהבים קמו. אבל אולי עכשיו יבינו למה אנחנו חיוניים," הוא אומר, מביט בשבויים המשוחררים.
"אני אעזור לכם", אומר לאורי בביטחון, "כמו שאמרת, הביטחון הכי אמיתי שאפשר להשיג הוא דרך מלחמה, ואם ניתן לוורדים האלה להפוך לעניין שבשגרה, המלחמות יהפכו להרבה יותר מכוערות, יותר מאלה שאני ראיתי".