כאשר רין רואה שוב, היא נמצאת במחנה גדול של אוהלי עור פזורים במישורים. ילדים קטנים בצבע ירוק זית מתרוצצים, רודפים אחרי כלבי ציד אימתניים. נשים ונערות משחקות עם אחיהן, אחיותיהן וילדיהן הקטנים, מבשלות על מדורות קטנות או תופרות עורות. מולה, נמצאת חבורת ילדים בני 6 בערך, ערוכים בקו זינוק, כשלידם צייד בוגר מביט בהם בריכוז. ''צאו!''', הוא צועק בשפת הנביחות של השבט, והילדים מתחילים בריצה, כשלפתע אחד מהם מועד ונופל. כשהוא קם הוא בוכה בשקט, פניו מעוותות בכאב. הוא נראה כמו ואשו, רק קטן וחמוד יותר. ''מה קרה?'', ניגש אליו הצייד במהרה. ''זה... זה כואב'', נאנק הילד. הצייד סוקר את הפצע. ''אל תבכה, גור זאבים, תירגע'', הוא רוכן על ברך, מביט היישר בעיני הילד. ''אתה צריך לדעת לשלוט בכאב, להתאפק. בוא, זאב קטן, תרוץ את כל המסלול ואז אשלח אותך לאמא שתטפל בך. רק עוד קצת. אתה בן בכור של אבא, נכון? בוא תרוץ רק עוד פעם אחת, ואז תוכל לספר לאבא שלמרות שכאב רצת. אתה גבר אמיץ לוחם, נכון? זאב צייד? בוא, קדימה!'', מחייך בלבביות הצייד ועוזר לילד, שמחייך כעת בשמחה, לבוא לקו ההתחלה. ''קדימה!''.
המראה מתחלף. ואשו נראה כעת דומה בהרבה לעצמו, בן 12 או 13, ליד נערים רבים אחרים. צייד אחר, דומה להפליא לואשו אך מבוגר וחמור סבר, פוקד עליהם להסתדר בשורה, והנערים מצייתים במהירות. נראה שהצייד שם עין במיוחד על ואשו הצעיר. ליד הנערים נמצאים כלבי ציד, אחד לכל אחד. ליד ואשו נמצא כלב ציד זקן למראה, מרוט מעט, אך עדיין שרירי ודרוך. מכל מקום, זה לא הכלב שיש לואשו היום. ''צאו!'', פוקד הצייד, והנערים מתחילים בריצה מול הכלבים, המהירים פי שניים לפחות מהם. ואשו מתחרה מול הכלב הזקן, שמשיג אותו בקלות. נראה שהוא נאבק בעייפות, נושם בכבדות ככל שעשרות המטרים הופכים למאות מטרים, ולבסוף הוא נעצר, מתנשף במהירות ובכבדות. הצייד ממהר אליו. ''ואשו-איות'ווא! בן!'', הוא קורא. ''תמשיך! קדימה!''. ''אני... זה... קשה'', מתנשף הנער, מזיע ברוח הקרירה. ''אין דבר כזה קשה! אתה פשוט לא מתאמץ מספיק!'', אומר האב בנימה ברורה של חוסר סיפוק. ''קדימה, תחזור לקוו ותרוץ את כל זה, ואם תיעצר באמצע אתה תחטוף בתחת כשנחזור הביתה. קדימה!''. הנער חורק שיניים, אבל ניגש חזרה לקו ומתחיל שוב לרוץ את הקילומטר, מתחרה בכלב, מנסה בכל כוחו לעקוף אותו.
המראה מתחלף. ואשו, כעת בן 15 בערך, רץ עם קבוצת נערים בני גילו וכמה ציידים מבוגרים יותר, עוקף את כולם, רץ כמואיילה. פניו מעוותות ממאמץ, זיעה נוטפת ממנו ודמעות מבצבצות מעיניו, אבל הוא לא עוצר, מכריח את עצמו להשקיע כל טיפת כוח בציד. לצידו רץ כלב ציד צעיר, הדומה להפליא לכלב שהביא את רין לכפר חזרה, רק צעיר יותר. בידיו של ואשו קשת דרוכה, והוא והציידים רודפים אחרי עדר גדול של ביזונים תלת קרניים, מהחיות הנפוצות בערבות. ואשו על סף קריסה, אבל הוא לא עוצר, ולבסוף, הוא רואה שאחד הביזונים - זקן למראה, בעל פרווה מרוטה - ויורה בו בדייקנות חץ. הביזון גועה בכאב ונופל, אך במהרה מתחיל לקום. כלבי הציד ממהרים לעבר הביזון, מלתעותיהם אוחזות ביזון, ולבסוף ואשו בא ובמאמץ אחרון מנחית את האלה על צוואר הבהמה, ששובקת חיים. הנער קורס לצידה, מתנשף בכבדות. ''כל הכבוד, גבר!'', צוהלים לעברו הציידים, ''הידד לואשו איות'ווא!''. והנער, למרות העייפות הנוראה שלו, מחייך ומצחקק בלי שליטה.
כשואשו חוזר למציאות, הוא מביט ברין בהערכה, אך גם תמיהה. ''את אכן חכמה ובעלת כוח רצון, ושפתכם יפה בהחלט, אם כי שלנו טובה יותר למרות הכל. אני מוכן לעסקה, אבל אין לי מושג מה הם הסימנים האלו ואין לי צורך בהם''.