• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

צילו של הצל -עץ משחק [5/5] (מהדורה 5, פנטזיה) - סיימנו!

רישו
''מה בדיוק יש לי להציע לך, נערה?'', הוא שואל בגבה מורמת. הוואיו-ט'הא מאמינים בעבודה אמיתית, לא במסחר, והמעט שהם סוחרים בו הוא כשהם מחליפים מדי פעם עורות עם שכניהם. הוא לא אוהב את הרעיון של לקבל משהו על מגש של כסף. מילדות חינכו אותו שבשביל להצליח יש לעבוד קשה. ''את יכולות הציד, הלחימה, ההיאבקות שלי? אישה לוחמת זה מספיק מוזר ולא טבעי... הייתי מוכן ללמד אותך, אבל לא לתת לך את הידע תם ככה, בלי שבכלל תדעי מה לעשות בו. אין לי דבר חומי להציע לך, מלבד כמה עשבים, קמעות בריאות ומזל, ומכנסיים''.
 
רישו
"אתה מזלזל במסחר ילד, כאשר אנשים מחליפים טובין מתבצע טקס קדוש, אין זה זריקה של כמה מטבעות על דלפק, זה אחד מסדרי היקום, השמים זזים, העשב צומח, השועל טורף את הארנבת, והמסחר מתרחש" היא מביטה בו "אין לי עניין ברכושך החומרי, ואני לא לוקחת מאדם דבר שהוא צריך" היא נאנחת "אנחנו לא מעבירים דברים סתם כך, כל אחד מאיתנו עבד קשה כדי לקבל את מה שיש לו והוויתור על הבלעדיות הזאת היא בדומה למחירה של זמנך" היא מטה את ראשה "ואני חא יודעת מה הנשים בשבט שלך נוהגות לעשות על אף שעל פי תגובתך אני יכולה לנחש... הצבעים שלנו שונים והתרבויות שלנו שונות, אתה לא יכול להשוות אותי לנערה משבטך כשם שאני לא יכולה להשוות אותך לנערי שבטי"
 
רישו
״ילד״, מגחך ואשו, ומתקרב לרין. הוא גבוה ממנה בלפחות עשרה סנטימטרים, אם לא יותר. עם גופו האתלטי, האלה שלו והזיפים שמעטרים את פניו אחרי שלא התגלח מאז תחילת מסע הציד, הוא נראה כמו הרבה דברים, אבל לא כמו ילד. ״הנשים בשבטנו עושות מה שהן רוצות וצריכות לעשות. מגדלות ילדים, מבשלות, תופרות. הגברים הם אלו שמחרפים את נפשם יום ביומו בציד. מכל מקום... אני מוכן לתת לך, אם כך, את... יכולות הריצה שלי״. נימתו נחרצת ומראה שהוא לא מתכוון להתמקח. ״אני לא אשלם לך יותר מדי על ידיעת שפה שגם כך אני יכול ללמוד אותה״.
 
רישו
"אתה אכן ילד עבורי משתי סיבות הראשונה היא שאתה כנראה נמצא בטקס הבגרות שלך כך שאתה כנראה בן 16 בעוד אני בת 17" רין מחייכת "השניה היא שאתה נותן למילה 'ילד' להציק לך" רין ממשיכה לחייך ומשירה מבט נוקב לתוך עניו, ואשו מבין שההבדל בינה לבין נשות השבט שלו קרוב להבדל בין כלב בית קטן ומאולף ובין זאב אלפה משחוחרר לטרף.
"או! היכן הנימוס שלי!" רין מושיטה את ידה ללחיצה בחיוך ממזרי, נראה שהיא מודעת לכך שבשבט הירוק לא נוהגים לגעת בנשים מחוץ לשבט והיא מאתגרת אותו "אני רין בת לקן-לה וללה-קן, האחד שהוא שתיים והשתיים שהם אחד"
רין מביטה בו "מכיוון שאתה כנראה לא מעריך את הזמן שלקח לי ללמוד את השפה ואני לא יכולה לתת הערכה כנה על יכולת הריצה שלך אני אציעה לך חוזה פשוט בשביל להניח תג מחיר על היכולות העילו, אני אשאיל לך במשך דקה שלמה את הזכרונות של הלימוד השפה שלי ופיתוחה והשימוש האולטימטיבי בה ואתה תשאיל לי זכרונות זהים על יכול הריצה שלך" אור סגלגל מתפתל על ידה המושתתת ללחיצה של רין "שנינו נשכח את פרטי הזיכרונות אחרי הדקה, לא נוכל ללמוד מהם כלום וישאר לנו רק מושג כללי לגבי הקושי והשמישות של היכולת" אין מביטה בו "אתה מוכן לקבל את העיסקה הזו? אין בה שום הפסד לאף אחד מהצדדים והרווח היחיד הוא הידיעה של הערך"
 
רישו
Out
איי הצוואר והוואיו ט׳הא הם שני שבטים שונים שאין ביניהם קשר, מבקש לזכור זאת.

In
״את מדברת יותר מדי״, מפטיר ואשו, מביט בתמיהה לעבר היד המושטת. ״אני מסכים לעסקה, בכל מקרה״, הוא לוחץ במבט תמהה את היד המושטת.
 
רישו
כאשר ואשו אוחז בידה של רין זעזוע עובר בגופו ושדה הראיה שלו מסגיל.
כאשר הוא רואה שוב הוא מוצא את עצמו עומד בצד של חדר, מולו יושבת ילדה קטנה וסגולה עם לשון בחוץ וההבאה החמודה של ריכוז שרק ילדים מסוגלים לעשות, הילדה כותבת בכתב עקום אותיות, הילדה רוטנת בתסכול ושואלת את הגבר הסגול שיושב מולה "אבא למה אני לא יכולה פשוט לעשות חוזה? זה הרבה יותר מהיר" הגבר הסגול מחייך חיוך משועשע ותופח על ראש ביתו באבהיות "רין, כאשר אתת סוחרת את עשוי לא לכבד את הסחורה, את צריכה לדעת את העמל של האיכר כאשר את קונה את החיטה, את חום הכבשן כאשר את קונה מנפח פרסה, ואת קושי השפה כאשר את קונה שפה" הילדה מביטה באביה "זה נשמע טיפשי" האב צוחק.
החזיון מתחלף לרין בת ה15 יושבת מול מגילה עצומה בגודלה וקורה ממנה מילים מוזרות "והעלמה החסודה נתפסה לתבהלה... מה זה תבהלה?!" היא רוטנת בעודה פותחת מגילה נוספת "תבהלה תבהלה... או! זו פניקה!" היא חוזרת לקרוא ונאנחת בתסכול "והמילה הזו... מה זה אמור להביעה?!".
החזיון מטשטש ורין נגלת עומלת מעל ספר אב קרס מתפורר, מתרגמת את השפה הארכנית שלו לשפה בת זמננו"
החיזיון נעלם ונמחק ממוחו של ואשו, אך הוא זוכר כי היא הקדישה שנים כדי ללמוד את השפה על הוריה, זו לא סחורה קלוקלת וזולה, זו סחורה מהמעלה הראשונה ששנים של ריכוז ומידע הביאו אותה לשלמות.
 
רישו
כאשר רין רואה שוב, היא נמצאת במחנה גדול של אוהלי עור פזורים במישורים. ילדים קטנים בצבע ירוק זית מתרוצצים, רודפים אחרי כלבי ציד אימתניים. נשים ונערות משחקות עם אחיהן, אחיותיהן וילדיהן הקטנים, מבשלות על מדורות קטנות או תופרות עורות. מולה, נמצאת חבורת ילדים בני 6 בערך, ערוכים בקו זינוק, כשלידם צייד בוגר מביט בהם בריכוז. ''צאו!''', הוא צועק בשפת הנביחות של השבט, והילדים מתחילים בריצה, כשלפתע אחד מהם מועד ונופל. כשהוא קם הוא בוכה בשקט, פניו מעוותות בכאב. הוא נראה כמו ואשו, רק קטן וחמוד יותר. ''מה קרה?'', ניגש אליו הצייד במהרה. ''זה... זה כואב'', נאנק הילד. הצייד סוקר את הפצע. ''אל תבכה, גור זאבים, תירגע'', הוא רוכן על ברך, מביט היישר בעיני הילד. ''אתה צריך לדעת לשלוט בכאב, להתאפק. בוא, זאב קטן, תרוץ את כל המסלול ואז אשלח אותך לאמא שתטפל בך. רק עוד קצת. אתה בן בכור של אבא, נכון? בוא תרוץ רק עוד פעם אחת, ואז תוכל לספר לאבא שלמרות שכאב רצת. אתה גבר אמיץ לוחם, נכון? זאב צייד? בוא, קדימה!'', מחייך בלבביות הצייד ועוזר לילד, שמחייך כעת בשמחה, לבוא לקו ההתחלה. ''קדימה!''.

המראה מתחלף. ואשו נראה כעת דומה בהרבה לעצמו, בן 12 או 13, ליד נערים רבים אחרים. צייד אחר, דומה להפליא לואשו אך מבוגר וחמור סבר, פוקד עליהם להסתדר בשורה, והנערים מצייתים במהירות. נראה שהצייד שם עין במיוחד על ואשו הצעיר. ליד הנערים נמצאים כלבי ציד, אחד לכל אחד. ליד ואשו נמצא כלב ציד זקן למראה, מרוט מעט, אך עדיין שרירי ודרוך. מכל מקום, זה לא הכלב שיש לואשו היום. ''צאו!'', פוקד הצייד, והנערים מתחילים בריצה מול הכלבים, המהירים פי שניים לפחות מהם. ואשו מתחרה מול הכלב הזקן, שמשיג אותו בקלות. נראה שהוא נאבק בעייפות, נושם בכבדות ככל שעשרות המטרים הופכים למאות מטרים, ולבסוף הוא נעצר, מתנשף במהירות ובכבדות. הצייד ממהר אליו. ''ואשו-איות'ווא! בן!'', הוא קורא. ''תמשיך! קדימה!''. ''אני... זה... קשה'', מתנשף הנער, מזיע ברוח הקרירה. ''אין דבר כזה קשה! אתה פשוט לא מתאמץ מספיק!'', אומר האב בנימה ברורה של חוסר סיפוק. ''קדימה, תחזור לקוו ותרוץ את כל זה, ואם תיעצר באמצע אתה תחטוף בתחת כשנחזור הביתה. קדימה!''. הנער חורק שיניים, אבל ניגש חזרה לקו ומתחיל שוב לרוץ את הקילומטר, מתחרה בכלב, מנסה בכל כוחו לעקוף אותו.

המראה מתחלף. ואשו, כעת בן 15 בערך, רץ עם קבוצת נערים בני גילו וכמה ציידים מבוגרים יותר, עוקף את כולם, רץ כמואיילה. פניו מעוותות ממאמץ, זיעה נוטפת ממנו ודמעות מבצבצות מעיניו, אבל הוא לא עוצר, מכריח את עצמו להשקיע כל טיפת כוח בציד. לצידו רץ כלב ציד צעיר, הדומה להפליא לכלב שהביא את רין לכפר חזרה, רק צעיר יותר. בידיו של ואשו קשת דרוכה, והוא והציידים רודפים אחרי עדר גדול של ביזונים תלת קרניים, מהחיות הנפוצות בערבות. ואשו על סף קריסה, אבל הוא לא עוצר, ולבסוף, הוא רואה שאחד הביזונים - זקן למראה, בעל פרווה מרוטה - ויורה בו בדייקנות חץ. הביזון גועה בכאב ונופל, אך במהרה מתחיל לקום. כלבי הציד ממהרים לעבר הביזון, מלתעותיהם אוחזות ביזון, ולבסוף ואשו בא ובמאמץ אחרון מנחית את האלה על צוואר הבהמה, ששובקת חיים. הנער קורס לצידה, מתנשף בכבדות. ''כל הכבוד, גבר!'', צוהלים לעברו הציידים, ''הידד לואשו איות'ווא!''. והנער, למרות העייפות הנוראה שלו, מחייך ומצחקק בלי שליטה.

כשואשו חוזר למציאות, הוא מביט ברין בהערכה, אך גם תמיהה. ''את אכן חכמה ובעלת כוח רצון, ושפתכם יפה בהחלט, אם כי שלנו טובה יותר למרות הכל. אני מוכן לעסקה, אבל אין לי מושג מה הם הסימנים האלו ואין לי צורך בהם''.
 
רישו
"זו היא כתיבה, אנחנו יכולים לומר מילים דרך העיניים בעזרתם, כך אתה יכול להשאיר מסרים בלי להישאר לומר אותם" היא מביטה בו "למרבה הצער התועלת שאני אפיק מהריצה שלך תהייה מוגבלת עקב העובדה שאין לי את הכוח והסיבולת הפיזים שלך" היא נאנחת "טוב נו, זה לא הפסד גדול כל כך, אני אסתכל על זה כמחווה של רצון טוב למען עסקים עתידיים" היא מושיטה את ידה שזוהרת שוב באור סגול "הבה נחתום את החוזה"
 
רישו
רין נאנקת כשואשו לוחץ את ידה, תרתי משמע. היא מנערת את ידה קלות כשהוא מרפה. ''זו הסיבה שאצלנו לא לוחצים לנשים את היד'', הוא אומר, הפעם בשפתה ובמבטא מושלם. ''אתה מרגיש בסדר, נערה? נסה לרוץ קצת''.
 
רישו
"מוזר... אתה אמור לדבר באופן מושלם... אולי יקח זמן לנוח שלך לקלוט את זה..." אין אומרת בעודה משפשפת את ידה "ואנחנו לא נוהגים למעוך את היד בלחיצה עילה אם אנחנו מנסים להפגין עוינות" היא עובר. לקריעה ומזנקת בריצה, בוחנת את היכולת החדשה.
 
רישו
''לחיצה חזקה היא לבבית וגברית. לחיצה חלשה היא סימן לזלזול ולנשיות. נו, אתה אישה בכל זאת''.

OUT
מובן שכל דבריו של ואשו הם שלו בלבד, אם כי אני באמת שונא שלוחצים יד חלש ועלוב כזה.
 
רישו
רין רצה מהר יותר ממה שהיא אי פעם יכלה לרוץ. היא רצה במהירות, באלגנטיות. ואז היא קורסת על הרצפה בכאבים.
השרירים שלה יודעים איך - אבל הם לא מסוגלים עדיין לבצע את הריצה כמו שצריך.

ביגור
הפצצה פוגעת לרגלי הדמות ומתפוצצת, אבל לא נראה שהיא משפיעה עליו.
לכל זוג חיילים יש שיקוי ריפוי, והחייל הפצוע שותה מהשיקוי. הוא כבד לא גוסס, אבל כן פצוע.
OUT
איזה סוג של פצצה? אנא כתוב זאת מעכשיו.
 
רישו
ואשו מחייך. ״יפה, יפה, יקח לך זמן. תרוץ הרבה, העורקים והנשימה יתרגלו״, הוא אןמר, עדיין בלשון זכר.
 
רישו
רין קמה מהרצפה "ובגלל הסיבה הזו סוסים קיימים" היא רוטנת "בכל מקרה אני הולכת לבדוק מה השבטים החליטו לעשות" רין מתחילה להתקדם לעבר זקני שבטה "תחפש את זקן השבט שלך, אם הוא שרד הוא כנראה בסביבה".
 
רישו
״סוסים?״, שואל ואשו. ״מה?... לא משנה. זקני השבט שלי נשארו במחנה. עד לא מזמן לא ידעתי שאתם קיימים״.
 
רישו
"אני בספק אם הם נשארו במחנה, אתה באמת לא יודע מה קורה כאן?" רין טופחת על מצחה "אה! אתה בטקס הבגרות שלך נכון? אני מניחה שאתה לא ראית את השבט שלך במשך זמן מה" הפנים של רין מרצינית "שבט חדש הופיעה בערבה, השבט השחור, אבל הם לא שבט, הם... משהו אחר, משהו מסוכן" היא מרימה קצת מהחול השחור "ומדברות שחורות מופיעות ומוחקות כפרים שלמים, אפילו נשמות" היא מביטה בו "אתה במפגש השבטים הגדול, זה קרה רק פעמיים בהיסטוריה לפני זה ורק בסכנה גדולה, נציגים מכל השבטים כאן, כל השבטים" היא תופסת במפרק ידו של ראשו וגוררת אותו בעקבותיה "בוא נמצאה את הזקנים שלנו! אנחנו צריכים לראות מה ההחלטה"
 
אומבר מתעלם מהצעקות של דארה - הוא כבר קיבל מספיק, והן לא משפיעות עליו יותר. "אני לא יודע איפה הייתי. תשאלי את אלה ששלחו אותי למשימה, הם אמורים לדעת לאיזה פונדק שורץ פשפשים הם שלחו אותי, והפתק נשלח אלי... ב... אני חושב שאתמול?"
 
אומבר מתעלם מהצעקות של דארה - הוא כבר קיבל מספיק, והן לא משפיעות עליו יותר. "אני לא יודע איפה הייתי. תשאלי את אלה ששלחו אותי למשימה, הם אמורים לדעת לאיזה פונדק שורץ פשפשים הם שלחו אותי, והפתק נשלח אלי... ב... אני חושב שאתמול?"
 
חזרה
Top