אאוליס טדלמיר, מגורש מן הטבע
"הקעקוע הזה הוא סימן ותזכורת, לאלו שאכזבתי, למקום אליו לא אחזור עוד"
אאוליס טדלמיר, אלף פרא, נולד ביער של אמטאר. כאלף פרא, שבטו והוא דחו את הציוויליזציה וחיו מאות שנים ביערות הגדולים, חיים על צמרות העצים, ונוטשים את המורשת האלפית העתיקה למען אינסטינקטים להישרדות ודרך חיים שבטית וברברית למדי. אאוליס היה כמותם, והוא אימץ את התרבות של אלפי הפרא היטב, שואף להיות בעתיד אחד מן הציידים האלפים, מהתפקידים המוערכים ביותר בחברה של אלפי הפרא. הוא אישית היה משבט הנץ הנוסק, וכאשר הוא הגיע לבגרות הוא קיבל קעקוע של נץ נוסק על צווארו, מקום שמסמל על גאווה ורצון להישמע (כול בן לשבט עושה את הקעקוע במקום שמסמל משהו אחר, אך הקעקוע זהה לכול בני השבט).
אך חייו של אאוליס היו יותר מציד והרצון לתהילת הציידים. מאז שנולד הוא היה מוקף בחברים ומשפחה ובבני השבט, דבר שהעניק לו תחושת משפחתיות גדולה. ויותר מזה, אאוליס מצא אהבה, אצל איסלה, חברת ילדות שלו שגם היא הלכה בדרך הציידים, ונחשבה ליפת תואר אפילו בסטנדרטים האלפיים. איסלה ואאוליס היו מחוברים, נהגו להתאמן ביחד ולהיות ביחד ימים ושבועות ארוכים, וכאשר המשפחות שלהם החליטו שהם רוצים כי הם יחיו יחדיו, אאוליס ואיסלה היו מאושרים שניהם.
אאוליס ואיסלה התקדמו ורצו להפוך לציידים, ועקבו אחרי דרכה של מאלאמירה הלהב השחור, אלפית פרא שהייתה מהציידות הטובות ביותר של השבטים וקיבלה את שמה מנשק קסום אותו השיגה מאלפי דמדומים שניסו להתקיף את השבט. מאלאמירה ראתה את הכישרון של אאוליס ואיסלה, כאשר אאוליס היה ציד טבעי שידע להתחקות אחרי הסימנים של אויביו בקלות ולגלות נקודות תורפה, ואיסלה ידעה להשתמש ביער על מנת לגרום לקורבנותיה להיכנס למצב של חרדה ולחשוב שהם מוקפים ולא יכולים לברוח. מאלאמירה הייתה מרוצה משניהם.
המתלמדים להיות ציידים בשבט היו נוהגים לעקוב אחרי הציידים הבכירים ולצפות מרחוק בקרבות שלהם, והיו מצופים רק במקרי חירום לירות חצים על האויבים. היה מותר להם להצטרף אל הקרב רק אם היה נראה שהציידים ימותו מבלי עזרתם, דבר שלא התרחש אף פעם. אאוליס ואיסלה עקבו אחרי הציידים, ובייחוד מאלאמירה, שעשתה עצמה כאילו אינה ראתה את הזוג המוכשר עוקב אחרי כול תנועה שלה בכול ציד מחדש. הדבר קרה במשך שנים ארוכות, בעוד כול אחד מהם פיתח את כישרונותיו הטבעיים. וברקע, הייתה חתונתם, שהייתה מיועדת ל-10 שנים לאחר תחילת האירוסים (זמן ממוצע למדי אצל הגזע האלפי, שחי מאות שנים).
אבל החיים של אאוליס לא נותרו כול כך מאושרים לזמן רב. ביום שנחרט לזיכרונו, יום בו נראה כאילו הכול יהיה בדיוק כמו בעבר, הוא ואיסלה הלכו ביחד עם הציידים של השבט לציד חדש. זה לא היה אמור להיות ציד מיוחד, רק מספר חיות בר שהפריעו מעט לשבט. אבל באותו היום, החשכה של היער הייתה אפלה מהרגיל, והציידים לא ידעו שמתוכנן להם אמבוש.
לאחר הציד של חיות הבר, בעודם נינוחים ולוקחים את השלל, הציידים לפתע הותקפו. אלו לא היו אלפי הדמדומים מן הממלכה השכנה, ולא חיית בר, אלו היו קבוצה של תפלצים אפלים ממעבר ליער, ביניהם חונקים (Chokers) וחבלניים (Ropers) שהגיעו אל היער ממקום מרוחק. הציידים גילו שהמספרים שלהם היו רבים מספור, והקרב החל. אפילו המתלמדים ראו שהקרב נוטה לרעת הציידים, ואיסלה הייתה הראשונה מבין המתלמדים להצטרף לקרב.
אבל אאוליס קפא. כול החושים שלו אמרו לו שאם הוא יצא אל הקרב הזה, הוא ימות, וכמי שעקב אחרי חושיו כול חייו, הוא לא הצליח להתנגד להרגשה הנוראית, הוא לא הצליח להסתער קדימה. גופו קפא, זיעה קרה הופיע על מצחו, ולאחר כמה רגעים שהוא עדיין לא מבין מה התרחש בהם, הוא מצא את עצמו רץ חזרה אל השבט.
הוא הגיע אל השבט בשלום, זאת יאמר לזכותו, אבל הוא היה היחיד. ללא סימנים של קרב עליו, כאשר אשפת החצים שלו מלאה וחרבו הקצרה נקייה ללא רבב, מנהיגי השבט ידעו היטב מה התרחש, כיצד הוא ברח, וזעמו. ביום בו כשלושים אלפי יער טובים מצאו את מותם, אאוליס נטש את שדה הקרב. המשפט שלו היה מהיר ואכזרי.
אלפי היער לא נתנו לו את הכבוד של למות לצד אחיו. עונש מוות לא היה מתאים לאלף שפל ועלוב נפש כאאוליס. במקום זאת, באמצעות טקס עתיק הדומה לטקס החניכה של הצעירים, הם שינו את כתובת הקעקע שעל צווארו. הנץ הנוסק איבד את ראשו, כעת נראה כאילו נערף. הם הכריזו שלעד הוא יהיה מגורש, אך לא רק מהיער של אמטאר. היערות ידחו אותו בכול אשר יילך, והוא נלקח מהזכות להסתובב עוד בין ארצות הפרא לצד אחיו. ביתו יילקח ממנו, אך בנוסף אליו גם כול המורשת שלו. דבר מהאימונים של שלו לא יבוא עוד לידי ביטוי, שכן הוא לא ראוי להיות צייד. הוא ילך בין בני האדם והאלפים האחרים, נוטש את מקורותיו, חסר את הזכות להיות כמו האלפים האחרים. זה היה עונש נוראי וכואב, ואאוליס גורש.
שנים הוא הסתובב בין ארצות האדם, מתקדם קדימה יותר ויותר. הוא ישן רק בכפרים ובבתים, לא הרשה לעצמו לישון זמן רב תחת כיפת השמיים. יותר משהשבט העניש את אאוליס, אאוליס העניש את עצמו, כועס וזועם על חייו ומקומו החדשים בעולם.
באחד ממסעותיו, אאוליס פגש בחיה שהרגישה את כאבו. באחד מהחורשות הקטנות לצד מי מצולות, העיר אליה הוא הגיע לפני זמן קצר ושנראתה לו מספיק רחוקה על מנת לחיות את שארית חייו האומללים בה, מנסה להתפרנס כאחד מההרפתקנים... הוא מצא זאבה פצועה. היא הייתה בעלת מזג נוראי, ניסתה לתקוף אותו, אבל היא הייתה חלשה מידי. אאוליס גילה במהירות מדוע. בחיקה, הזאבה החזיקה זאב קטן וצעיר, גור של ממש, שנשא על עצמו סימן מאגי מוזר והיה גם הוא פצוע וקטן.
אאוליס לקח אותה וטיפל בה, ולמרות שהזאבה שונאת את רוב הבריות, היא כן אסירת תודה על הדבר, שכן היא ידעה שהוא היה יכול בקלות פשוט לסיים את העבודה. אאוליס ראה בה את החוסר שלו, כאשר גילה שאין לה שבט משלה, ושבן זוגה נעלם אף הוא, והיא הייתה כהשתקפות אליו. הוא קרא לה "הרה", והרה כעת ליוותה אותו, שכן בצורה שלה- גם היא ראתה שהם זהים בכאבם. כעת הרה נמצאת בכפר קטן מחוץ לעיר, שכן היא לא הסכימה להיכנס אל העיר כעת. בנה, לו אאוליס קרא "אליון", צריך להתחזק, בגלל שהוא חלה בזמן האחרון, ולכן אאוליס שיכנע איש כפרי טוב לב לתת לה מקום באסם שלו למענו. הוא מקווה שהמזג הרע של הרה לא השפיע יותר מידי לרעה על האירוח.
בין הניסיון לחיות חיים ולהגיע להשלמה עם עצמו, אאוליס מקווה למצוא מי, או מה, התקיף את הרה ואליון באותו הערב.
אישיות: אאוליס מענה את עצמו על מה שקרה, והוא חסר את התחושה הזו של המשפחתיות שהייתה כול כך קרובה אליו. הוא מרוחק במידה מסוימת, חושד, אבל הוא לא מצפה מראש לרבות וכן מוכן להתחבר עם אנשים בעלי מחשבה דומה בשביל למצוא לעצמו דרך חיים. מתחת למעטה הזה? באאוליס עדיין יש את האלף החברותי, שמוכן לשפר את כישוריו עד לאן שלא יוכל להגיע ולשאוף לגבהים, ומוכן להרגיש רגשות עזים, אבל הוא מסתיר אותו מתחת למעטה הזה. היחידים שעוקפים את המעטה הזה, לכרגע, הם הרה ואליון, וגם אליהם הוא לא מפגין בציבור חיבה יתרה על מנת לא ליצור רושם שגוי על אנשים.
אאוליס רוצה להיות הרפתקן כי הוא פשוט טוב בזה. הוא היה ציד, הוא יודע להילחם, הוא רואה הזדמנויות ומנצל אותן. מתחת לזה, יש את הרצון שהיה לו להפוך לציד אדיר, אבל הוא לא מנסה לחשוב על זה יותר מידי. במהלך ההרפתקה זה ישתנה, בבירור.
מראה: הפנים של אאוליס מדגישים מאוד את הקעקוע שעל צווארו, קעקוע הנץ חסר הראש, שנראה כאילו הוא נפצע ונערף ראשו- ואאוליס לא מסתיר זאת אלא מדגיש את הדבר. פניו הן אסתטיות ונאות, והוא בעל עצמות לחיים גבוהות ותוואי פנים חדים, אבל המאפיין הכי ברור לגביו זה הקרקע. חוץ מזה, הוא נראה כאלף פרא, שיער ארוך בצבע השלכת ועור בצבע העץ, עיניים ירוקות, הוא גבוה אך הליכתו שפופה מעט, מההרגל של לצפות באנשים מגבוה על העצים. הבגדים שלו נועדו ליעילות, אך גם לתזוזה מהירה, שכן הוא לא היה רגיל להרבה שריון בעבר. כעת, שהוא מסתמך על עצמו, הוא לובש שריון מעט יותר רציני, אבל עדיין לא שריון כבד.
הערות משלי: אאוליס עוד לא עיכל לחלוטין את מה שקרה באותו הערב, ולכן גם לא פירטתי על כך כפי שהייתי צריך. במהלך המשחק, אני רוצה לחקור את מה שהתרחש שם, וכיצד אאוליס יגיע לידי השלמה עם המוות שהיה שם באותו היום.
הייתי מאוד רוצה שהסימן המאגי שעל אליון, הזאב הקטן, יגיע לידי ביטוי, והתעלומה של מי התקיף אותם ופצע אותם יגיעו לידי ביטוי.
מכאנית אאוליס הוא סייר אלף פרא שבדרגה 3 ייקח את רקע החיה המלווה, מרקע ה-Outlander. אחד מהקשרים שלו יהיה לגירוש שלו מן הטבע, והדבר ישפיע רבות עליו, שכן הוא נמנע כמה שאפשר מן הטבע בעקבות הגירוש שלו.
תמונה של הרה