• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

בין ערפל לקיטור - עץ משחק [חופשיטה] (3/3)

גארט
העורב מסמן, ואחד מהם יוצא לבדוק אם גארט אומר אמת.
"אז מה 'תה כן רוצה?" הוא לוקח צעד לעברו, מתעלם מהבקשה.

לאורי
השכיר לשעבר יורד במדרגות הברזל, נכנס לחלק האחורי של המחסן. המקום אפלולי, האור החלש של שמי אברלייט מגיע ממעט חלונות צדדיים. אך חושיו של לאורי חדים, ועיניו מתרגלות לחשכה במהירות. המדפים כאן קטנים יותר, עשויים מעץ במקום מתכת. החלק הזה מיועד לאכסון סחורות עדינות יותר, הוא מבין. לאחר כמה רגעים, הוא מוצא את הזקן שהעורבים לקחו לכאן. הוא גם מוצא אנשים נוספים.

לאורי יכול לספור שבעה מאיפה שהוא עומד. הם קשורים למדפים, חלקם חסרי הכרה. בן כנף אחד נשען על קיר קרוב, נראה משועמם. הוא עוד לא הבחין בלאורי, אבל יהיה קשה לרדת למטה בלי שישים לב אליו.
 
רו
רו ניגש לאנדרו, הוורדים מצעידים אותו קדימה ונשלחים אל פניו של הנהג בתקווה לחנוק אותו, לשסף אותו, למצוץ ממנו את הדם...אבל רו עוצר בעצמו. ברגע האחרון, הוא עוצר בעצמו, הוא מקרקר בקול יבש וחלול מבעד למסך הוורדים "חכה...מידע", וכל הצמחים נובלים ממנו באחת, והוא מתמוטט על ברכיו
 
זעם פראי מציף את לאורי. איך אנשים יכולים לעשות דברים כאלה לאנשים אחרים? לחטוף אנשים זקנים ונשים? להתעלל בהם, להשתמש בהם לניסויים? העורבים האלה מעולם לא נלחמו על קיומם, לא כמו שלאורי וחבריו בפלוגות השונות נלחמו. שם הם נלחמו תחת דגל, למען מטרה משותפת. העורבים? מלאים בתאוות בצע, ואין להם שום מטרה מעבר לכך.
לאורי כמעט משליך בכעס את החרב על העורב, אבל מתאפק.
צריך להיות שקול. אני צריך לחזור ולספר על מה שראיתי לויל. נתכנן יחד פשיטה על המבנה, ונציל את הקורבנות.
הוא נסוג בשקט אחורה, חזרה למשרד.
הצלף כנראה עדיין משקיף מהחלון ההוא, אז לחזור לגג זה לא רעיון טוב. הוא מקיש בעדינות עם חרבו על הקיר האחורי במשרד, גורם לחומר בנקודה מסוימת להיות יותר רך, עד שממש אפשר ליצור דרכו חור בגודל של לאורי. לאחר מכן הוא מזנק אל גג נמוך יותר של בית סמוך. הוא לא היה מוכשר בתעלולים כאלה, והוא כמעט מעקם את קרסולו הימנית. אבל הוא קיבל פציעות חמורות יותר, זה לא מה שיעצור אותו עכשיו. הוא מתחיל לרדת בסולם חיצוני צמוד לבית, מעווה את פניו בכל צעד שהוא עושה, ומתחיל לחזור באיטיות ל"מפקדה" של ויל.
 
רו
לאחר התלבטות קלה, אנדרו משחרר את האיש, זורק אותו ממנו. הוא קם באיטיות, בכאב, נעזר בקיר הסמטה לתמיכה. אנדרו מביט סביבו, בטבח שהשניים ביצעו, ומצחקק. הצליל נשמע כמו לחישה צרודה, כאילו הפעולה מכאיבה לו, אבל הוא ממשיך לצחוק.

"באמת חשבו שהם יכולים על שנינו. אם הייתי לבד, אולי היו מצליחים, אבל זה עדיין מטומטם מצדם. בחיי, אני צריך להשיג אנשים אמינים יותר." הוא מחייך, כהרגלו. "אל תצפה לתודה, אבל הייתי אומר שהשתווינו."

גארט
דלת המחסן נפתחת באותו צליל צורם, ובן הכנף נכנס דרכה.

"הוא לא משקר קלוד, אוון בסדר. קצת מפוחד, אבל נראה לי שהוא תמיד ככה."

קלוד, בן הכנף הקרוב לגארט, נראה מופתע מעט. "אז אתה באמת רוצה להצטרף. בסדר, רק תצטרך להחזיר לאוון את הרובה. הוא נהיה אפילו יותר חסר תועלת בלעדיו."
החבורה מתחילה לחזור למקום ישיבתם, עכשיו כשהקטע המעניין נגמר.
"אין לנו יותר מדי דרישות בשביל חברים חדשים, כל עוד יש לך נוצות אתה בסדר," קלוד אומר לו, "אבל ג'ק רוצה לדעת מי מצטרף. אמרת שאתה חדש בעיר, איפה היית קודם?"

לאורי
לאורי מוצא את חברו ברחבה מחוץ למבנה. מולו, קבוצה של כתריסר אנשים, מתאמנים בקרבות פנים אל פנים. החיילים, או מי שאמורים להיות חיילים, צעירים ברובם. לאורי שם לב שהקרבות לא הוגנים, חלקם אוחזים בלהבים כהים או אקדחים ריקים, בזמן שיריביהם חסרי נשק. וילהלם מנחה אותם, מלמד מהלכים ומתקן טעויות.
 
גארט:
"טוב, בסדר..." אומר גארט וזורק את הרובה אל בן-הכנף שהלך לבדוק על אוון. הוא ניגש ומתיישב ליד קלוד.
"אתה יודע, פה ושם, לא נשארתי הרבה במקום אחד. למדתי מספר מיומנויות במסעי, ועכשיו אני פה. למעשה, אני כאן כדי להיפגש עם ג'ק. תחסוך לי את ההרצאה על כמה שהוא עסוק ולא רואה אף אחד, אני די בטוח שהוא ירצה למנות אותי למפקד ברגע שאדבר איתו."
 
גארט
מספר גבות מתרוממות בספק.

"אתה עף על עצמך, הא? לא הרבה אנשים נלהבים לפגוש את ג׳ק הלבן. שיהיה. אני אביא אותך אליו אחרי המשמרת הזאת, הוא בודק כל עורב חדש שמצטרף. סתם פרנואיד אם תשאל אותי, הכל היה כיף יותר לפני שהפך לבוס."
שאר העורבים זורקים לו מבטים. לא נהוג לדבר נגד ג׳ק, בעיקר לא מול חברי כנופיה חדשים.

"רק, אה, אל תגיד לו שאמרתי את זה. בעצם, אולי גם כדאי שלא תספר על העניין עם אוון והרובה. זה עדיף לכולנו."

רו
אנדרו הולך ומרים את האקדח שלו, מצביע איתו על הנהג חסר ההכרה.
"אתה זה שרצה להשאיר אותו בחיים, תעשה איתו מה שבא לך. לי יש דברים לעשות, וצלעות לרפא." הוא מנתק את הסוס מהכרכרה ועולה עליו.
"אני מניח שעוד נתראה, מתישהו. טיפוסים כמוך וכמוני נוטים למצוא אחד את השני."
 
רו
רו מהנהן. הוא מחכה שאנדרו יעלם משדה הראייה, ואז גורר את האיש לסמטה אחרת, מרוחקת. הוא מביט בו לרגע. הוורדים לוחשים לו אוכל....כל כך...רעבים....שתה את הדם... הוא מניד בראשו בעייפות, בקושי מצליח להשאיר את עיניו פקוחות, ופשוט מדשדש משם, מתרחק מרחובות ראשיים, בחזרה לכיוון המגדל.
 
"אני רואה שחסרים לכם גם ציוד וגם אנשים", אומר לאורי בעודו מתקדם באיטיות לויל.
"זה נכון," וילהלם מודה, "אבל לא הסיבה לאימונים האלו. קרבות במציאות אף פעם לא הוגנים, מי כמונו יודעים. אני רוצה שיהיו מוכנים לזה."
הוא נותן סימן בידו, והחיילים עוצרים. החמושים מביניהם מעבירים את הנשק ליריב, הצמדים מחליפים תפקידים. כעבור סימן נוסף, האימונים ממשיכים.
ויל מהנהן ופונה לחברו. "חזרת מהר. גילית משהו?"
לאורי שותק לכמה רגעים, ממשיך להסתכל על הטירונים הצעירים.
"בני כמה הם? חצי מהם נראים כאילו עוד לא הספיקו לנשק נערה".
"כן, הם צעירים. צעירים מדי. אבל כולם כאן מבחירה. הם רוצים להגן על המשפחות שלהם, על הבתים שלהם, נמאס להם לסבול. זאת מטרה טובה לאורי. ואם אני יכול לעזור להגשים אותה, אני אעשה את זה. אפילו אם מדובר ברעיון משוגע כמו להחליף את המשמר."
"הם הולכים לראות דברים שבני גילם לא צריכים לראות", הוא נאנח בשקט, "חשבתי שהעיר הזאת היא מקום טוב יותר. מסתבר שטעיתי".
הוא לוקח את וילהלם לצד, ומספר לו על מה שראה. על ארסנל הנשק החדש של העורבים, על המחסן ליד הנמל ועל הקורבנות של וורדי הדם.
"חייבים לפעול היום, המשלוח הקרוב יוצא הלילה", הוא מפציר בויל.
 
רו
רו מספיק לעבור מספר רחובות לפני שהוא פוגש שוב את פניו של אנדרו. למזלו, הפנים הללו מודפסות בשחור ולבן, על נייר העיתון שהתעופף לרגליו.
'1,000 רואת'ים מחכים לראשון שיתפוס את אנדרו בל!' כתוב על הכרזה, באותיות גדולות ומעוצבות. מודעות מבוקשים הן לא דבר נדיר באברלייט, והן דרך קלה (ומסוכנת) להשיג כסף, אם אתה מיומן מספיק בתחום. אבל הכרזה הזאת היא לא של המשמר הקיסרי, רו שם לב. מי שמציעה את הפרס, היא לא אחרת מת'יריאל מוראו.
מוראו היא אשת עסקים עוצמתית, ששמה מופיע במקומות רבים. בין אם זה תיונים, רהיטים או ספינות קיטור, קשה למצוא סחורה שהיא לא קשורה אליה, בדרך כזו או אחרת.
והאישה הזו חייבת לרו טובה, הוא קולט. אחרי הכל, הוא עזר להציל את הרכבת שלה.

גארט
לחלק מהעורבים לוקח זמן להבין את הבדיחה. הם לא מבריקים במיוחד.
"נשמע הגיוני," קלוד מסיק, וממשיך לקלל את הקוביות שלו.
השיחה ממשיכה, והשעות עוברות לאט. כל כמה משחקים עורב או שניים יוצאים לפטרל. קלוד יורד על אוון כמה פעמים, והשאר מצטרפים לצחוק. בן הכנף השמנמן - בויקו, כך גארט לומד שקוראים לו - מספר על הפעם ההיא ששבט נולים כמעט חטף אותו. העורבים, כרגיל, לא מאמינים לסיפוריו.
רצף הדיבור נקטע כשדלת המחסן נפתחת שוב. שני בני כנף נכנסים, סוחבים בן אנוש מעולף. הם לוקחים אותו לדלת השנייה שגארט רואה, האחת שמובילה לחלק השני של המחסן. איפה ש"הסחורה" נמצאת.
"'תה יודע בן, לא נראה לי שג'ק יקדם אותך כל כך מהר," קלוד אומר לגארט. "בלי להעליב, אבל אתה די רזה, ואף אחד כאן לא הכיר אותך קודם."

לאורי
ניתן לראות את הכעס שמשתולל בתוך ויל. נשימותיו נעשות פחות יציבות, ידיו נסגרות לאגרופים. כעס על העורבים, כמובן, אך לאורי יודע שויל כועס בעיקר על עצמו. על כך שנתן לדבר כזה לקרות, במשך כל כך הרבה זמן, ולא עשה דבר. הוא כמעט לוחש בדיבורו, משתדל שאנשיו לא יבחינו במצבו.
"נצא מיד, אני אצטרף אליכם," הוא מסכים. "יש לנו את יתרון ההפתעה, אבל אין זמן לבזבז."
 
גארט:
"תמיד יש פעם ראשונה." אומר גארט ומצטרף למשחק אחרי שהבין את החוקים מצפייה במשחקים שלהם. שימוש קטנטן בקסם פה, ועוד שימוש קטן שם, וגארט התחיל לגרוף את רוב הניצחונות לכיוונו. הוא התיר לאחרים לנצח מדי פעם כאשר הם רעמו יותר מדי, אך הוא השאיר לעצמו יותר ניצחונות מאשר כל השאר ביחד.
"כן, כמובן שאני מרמה, גאון." אומר גארט לאחד העורבים שהחליט להטיח בו האשמה, "אבל אינך יכול להוכיח זאת מכיוון שאינך יודע כיצד אני מרמה."

"אז מה אתם עושים עם האנשים שאתם מביאים לכאן? ראיתי עוד אחד נגרר קודם, לפני שנכנסתי." הוא שואל את קלוד אחרי מספר משחקים. הגיע הזמן לסיים ולמצוא את ריקי.
 
רו
הכתובת שרשומה במודעה, כך מתברר, היא למעשה שם של ספינה.
וזאת חתיכת ספינה.
חן הסערה היא לא פחות מיצירת מופת. הדרך היחידה לתאר את כלי השיט העצום, היא כשילוב בין אוניית תענוגות לספינת מלחמה. אך זהו שילוב אלגנטי, מתוחכם, שלא פוגע באף מאפיין של השניים. הספינה יפייפיה ומפוארת, בוהקת באור השמש של הנמל. אך היא גם נראית קטלנית ומרשימה באותה מידה, כמעט משוויצה בתותחיה הרבים ובמעטה הפלדה שעוטף אותה. אומרים שסיעת ההנדסה בנתה אותה במשך עשור, ושמוראו לא חסכה בהוצאות. חוויית ההתבוננות בה היא איפשהו בין יראה להערכה, המראה מהפנט.
כשרו מתקרב כדי לעלות לספינה, אדם בחליפת טורקיז מתקרב אליו - נציג של מוראו.
"ת'יריאל חשבה שתגיע, במוקדם או במאוחר. עקוב אחרי, בבקשה." האיש מתחיל לעלות לסיפון.

גארט
"אנחנו אמורים לשמור על זה בסודיות, אבל 'תה עורב מעכשיו," קלוד מחייך אליו. "הצצה קטנה לא תזיק. בכל מקרה, כבר סיכמנו שלא מספרים לג'ק כלום."
הוא מוביל אותו לדלת, והם נכנסים לחלק חשוך של המבנה. לוקחות דקה או שתיים עד שעיניו של גארט מתרגלות לאפלה, והוא מצליח להבחין במדפים נוספים, קטנים יותר. שני בני הכנף שהגיעו קושרים את האיש לאחד מהם, ואז הוא שם לב לכל השאר. אנשים נוספים, שמונה או תשעה, קשורים גם הם. אלו שבהכרה מתכווצים בפחד כשגארט וקלוד מתקרבים.
"זה מה שקורה למי שמתעסק איתנו. מהיום, זה מה שקורה למי שמתעסק איתך," הוא אומר לו, גאווה מסוימת בקולו. קלוד בועט קלות בשבוי שהרים את ראשו. "הם לא הולכים לשום מקום עד שנעמיס אותם."
 
גארט:
"ומה אז קורה איתם? אני מנחש שאתם לא עושים את כל המאמצים הללו רק כדי לעשות מהם פשטידה אחר-כך, או משהו דומה." אומר גארט, נשאר חסר תגובה רגשית למראה המחזה. בתוך תוכו, הוא הרגיש גועל מסוים מהמראה. קשירה ועינויים, אלו לא היו דברים שהוא אהב. הראשון אמר שאתה חושש ועל כן אתה חייב לרסן את אויבך על מנת שלא יפגע בך, והשני סתם היה בטעם רע. אך גארט בכל זאת כלא את רגשותיו בפנים ולא נתן להם להיראות. הוא אפילו ניגש לאחד האנשים ותופס אותו בסנטרו, מביט אל תוך עיניו.
 
"לא מתאים לך. אי אפשר לצאת בלי תוכנית", נוזף בו לאורי.
הם הולכים לחדר המפות, ושם לאורי פורש נייר ומתחיל לשרטט על את המחסן ממבט-על, ומאמץ לפתע קול הרבה יותר עמוק, יותר תקיף, "מול המבנה, בצד השני של הרחוב, יש צלף. הוא משקיף ישירות על הגג. הוא נעלם לפרקי זמן מסוימים, אבל הוא עדיין מהווה איום. לפחות שני אנשים שלך מסתובבים באזור ונותנים תשומת לב לחלון, למקרה שהוא יופיע. שיהיו חמושים בנשקי טווח.
עוד 8 אנשים מסתובבים ברחוב, וברגע שאני מסמן לך, חצי מהם פורצים איתך מתוך הכניסה הראשית, וחצי פורצים איתי מכניסה שאני אצור. אסור שיידעו שבאנו בשביל האנשים. הם יכולים להשתמש בהם נגדנו, וזה לא מצב שאני רוצה להגיע אליו. מבחינתנו באנו לקחת את המידע שנמצא בקומה העליונה. רק אחרי שניטרלנו את כל העורבים, אנחנו מתקדמים לשלב של חילוץ הקורבנות.
הערות, פגמים בתוכנית או משהו להוסיף?", הוא מביט ישירות בויל. הוא מאוד רציני לגבי החילוץ של האנשים, והוא ילך עד הסוף כדי להציל אותם.
 
גארט
"האמת שאין לי מושג, וגם לא ממש אכפת לי. אבל אני כן יודע מה דאלאס עושה איתם." קלוד מוביל אותו למדרגות ברזל ישנות, שמגיעות לחדר המנהל של המחסן.
"יש שמועה שהוא היה ביולוג פעם, העורב הזקן, לפני מלא שנים," קלוד מוסר כשהם עולים. "נסה לא להקיא." במילים אלו, הוא פותח את הדלת, והם נכנסים.
גארט רואה את מה שהיה פעם חדר מנהל, ואז נהרס, ואז חזר להיות משהו דומה. החדר בבירור נטוש כבר כמה שנים, ונשדד לפי הריהוט החסר. אבל שולחן עבודה, אחד שלא מלא באבק בניגוד לרצפה, ממוקם בחדר. כיסא עץ פשוט נמצא מולו. מעט ניירות, גם הם נראים חדשים יחסית, מונחים על השולחן.
אבל מה שמושך את תשומת ליבו, הדבר שגורם לו להתחלחל ומקשה עליו להשאיר את ארוחת הבוקר בבטנו, הוא הגופה הצנומה שמולם, אחת רזה להחריד.
הגוף המצומק, הכחוש להחליא, קשור בידיים וברגליים. נראה שזו אישה, לפי השיער, אך קשה להעריך את הגיל. גפיים דקיקות, עיניים שקועות, עור יבש ומקומט שצמוד לעצמותיה. כל טיפת דם שזרמה בגופה נשאבה בכוח, ולפי התנוחה שלה, נראה שהייתה בהכרה בתהליך. עור ועצמות מעולם לא היה ביטוי מדויק יותר.
פיסת החיים היחידה בחדר, מלבדם, היא פרח בודד שצומח מחזה הגופה. גבעולו ירוק וקוצני, ועלי הכותרת שלו אדומים להחריד.
ורד דם.
גארט שמע רק סיפורים על הורדים המופלאים, אבל הוא מזהה את הצמח בקלות. פרחים מתועבים, אומרים שהעלים שלהם מסוגלים לרפא כל פגיעה, אך המחיר כבד. הורדים מצמיחים עלי כותרת רק בעזרת דם אנושי, של החיים או המתים הטריים. הגופה המיובשת שמולו היא דוגמה לתוצאה.
אבל הסחר בהם הפסיק עוד לפני שנולד. השתמשו בהם בעיקר במלחמה הגדולה, והסוד להכנתם הושמד במהירות לאחר מכן. אף ביולוג לא הצליח לשחזר את הנוסחא. ההתמחות העיקרית של העורבים היא הברחה, אך ורדי דם הם לא סחורה רגילה. אין לדעת בכמה מהם ג'ק מחזיק, ואיזה כוח הם מעניקים לו.
"היי, זה חדש," קלוד מעיר, ומצביע על החור הגדול בקיר מאחוריהם. נראה כאילו התיכו את הפתח.

לאורי
וילהלם סורק את המפה, מהנהן.
"למקרה שהעורבים גוברים עלינו, נהיה חייבים לחלץ את האנשים. בסימון שלי או שלך, נסוגים לחלק האחורי של המחסן. יש רק כניסה אחת לאזור הזה, נוכל להחזיק אותם בעזרת צוואר הבקבוק. זה אמור לתת לנו מספיק זמן כדי לשחרר את השבויים ולצאת דרך הכניסה האחורית שראית."
 
חזרה
Top