• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

בין ערפל לקיטור - עץ משחק [חופשיטה] (3/3)

גארט:
גארט מוריד את הנצרה ומחזיר את הרובה למצב לא טעון, ויורד ממסעד הכיסא.
"אני מבין. רוצה שאעשה סיבוב בשבילך? שמעתי שיש בפנים שני עורבים עם מישהו שחייב לנו כסף, ויהיה חבל אם מישהו אכן יגיע לנסות לעזור לו. זה נראה כמו ספר מעניין, אז אני לא רוצה ממש לגרור אותך ממנו."
 
גארט
"ב-בסדר," הוא מסכים, לא ברור אם בגלל שגארט שכנע או הפחיד אותו. "רק אל תספר לאף אחד."

לאורי
רגליו נוגעות במשטח הקר והישן. לאורי לא מומחה בהתגנבות, אבל הפלטפורמה גבוהה, והעורבים מתחתיו שקועים מדי במשחקם מכדי להבחין בו.

"לך לעזאזל," הוא שומע מלמטה, "תמיד יש'ך מזל בקוביות, חתיכת רמאי."

"ברור שיש לי מזל, סבא שלי היה נזיר, שכחת? גלגולים טובים עוברים במשפחה אצלי."

"כן בטח, ואני הנכד של הקיסרית," אחד עונה, והקבוצה צוחקת. "אני רוצה לראות משחק אחד עובר בלי שתזכיר את הסבא הרוחניק ש'ך."

מהנקודה בה הוא נמצא, לאורי רואה את הדלת שנטרקה מקודם. היא ממוקמת מתחתיו, בחלק עמוק יותר של המחסן. יהיה קשה להגיע אליה בלי שיבחינו בו. דלת אחרת, קרובה יותר, היא האחת שמובילה לחדר המנהל.
 
גארט:
גארט מושך את ידו בחזרה ומזנק מהחלון, נתפס במעקה ומושך את עצמו חזרה סמוך לקיר, ומזנק בקלילות ממעמד למעמד עד אשר הוא יורד לקרקע, עדיין מחזיק ברובהו של בן-הכנף, ששמו אוון ככל-הנראה.
כאשר הוא מגיע לקרקע, הוא מתחיל לדלג אל עבר המחסן, אינו משקיע מאמץ מיוחד להתחבא. הוא מגיע אל הדלת, ופותח אותה לרווחה, נכנס פנימה.
 
גארט ולאורי
הדלת הכבדה נפתחת בקול צורם שממלא את חלל המחסן, ומשתיק את העורבים שבפנים. יחד עם גארט, אור יום נכנס למבנה הישן. המחסן מלא במדפי ברזל רחבים, אך ריקים, מחלקים את המרחב למסדרונות. באחד מהם נמצאת קבוצת בני כנף, נראה שגארט הפריע למשחק שלהם. אחד מהם משנה את התוצאה של קוביה מסוימת כשהאחרים לא שמים לב.
גארט לא רואה את הזקן שהשניים גררו. מעבר לקבוצה ממוקמת דלת, מובילה לחלק עמוק יותר של המחסן. קרוב לתקרת המבנה ולמדפים העליונים מוצב משטח מתכתי, צמוד לקירות. פלטפורמה כדי להשקיף על פעילות העובדים.

"עוד משלוח, כל כך מהר?" שואל אחד מהעורבים. "ההוראות הן לפזר את הסחורה לשאר המחסנים, עד ששולחים אותם מכאן."
 
רו
הוורדים מתפתלים בכלי הדם של רו, מעוררים את רגשות הטורף הפראיים ביותר שלו. מתחננים לשיחרור, לפורקן. לאלימות. לדם. רו עוצר בהם, מביט בבריונים מתקרבים ''עןד....לא'' הוא מסנן. הבריון מתקרב אליו עם האלה...ורו מתפרץ.

פיצוץ של קנוקנות בוקע מחזהו ומגבו של רו והוא שואג בפראיות, הקנוקנות מצליפות לכל ערב ומשאירות על פניו של התוקף רשת של חתכים. ואז, במעין קריקטורה מזוויעה של ליטוף, מחליקות על פניו ושואבות את דמו, משאירות חתכים יבשים ובריון צורח בכאב.

במקביל, הקנוקנות מאחור יוצרות חיץ זמני בינו לבין מי שהחזיק אותו, ואז רו משלח ורד אחד שישלוף את האלה מידו של אויבו, והוא אוחז בו בעצמו. בסיבוב חד, הוא מסתובב דרך השיח שצמח מגבו, וחובט באלימות בלחיו של התוקף השני, עוצר בוורדים בקושי מלכלות אויביו...ואת מאגרי האנרגיה שלו.
 
גארט:
"לא, לא, זה בסדר, אין צורך להגיד לי שום דבר, אני כבר אגלה לבד כשאגיע ליעד!" קורא גארט בתסכול מזויף ומתקרב להתיישב על ארגז ריק ליד האחרים, הרובה תלוי על כתפו. "אוון אמר למסור ד"ש. הוא היה בא בעצמו, אבל הוא תקוע עם הספר הזה שלו. מי מנצח בינתיים?"
 
רו
אנדרו מתחמק מאגרוף שכוון לראשו, פרקי אצבעותיו של התוקף נשברים עם הפגיעה בקיר הלבנים. הוא בועט בסוס הקרוב והכרכרה מזנקת קדימה, מתנגשת באויבים שמולו ומפילה אותם. השודד שולף אקדח מחליפתו ויורה פעם אחת, פעמיים, שלוש, הכדורים מנקבים את הראשים של שותפיו.
אלה פוגעת בידו, זורקת את האקדח עמוק לתוך הסמטה. אנדרו מספיק להגיב בדקירה לפני שבחור אחר מסתער עליו, והשניים נופלים לקרקע.
כעת ללא כרכרה שתפריד בין רו לבריונים, תוקפים נוספים פונים אליו, מחליפים את אלה שחיסל. גם עם יכולות כמו שלו, זה לא קרב הוגן במיוחד. שיסוף סכין משמאלו גורם לו לפגוש אגרוף מימין, מגף פוגע בצלעותיו, אלה בבטנו. הסמטה מסתובבת קלות, קצה שדה ראייתו מתחיל להחשיך. הניסיון מהזירה אומר לו שהוא צריך לסיים את הקרב במהירות.

גארט
"אוון, הנמושה הזה?" העורב שואל. "דווקא מתאים לו לשלוח מישהו אחר, חושב את עצמו טוב יותר מאיתנו." הוא בהחלט נקי יותר מהם.
העורב מגלגל את קוביותיו, מקלל כשהוא רואה את התוצאה. "כרגע הוא מנצח, הרמאי," הוא מצביע על בן כנף שמנמן, שמניד בראשו בתגובה.

"יש הבדל בין מזל לרמאות, אתה אמור להבין את זה כבר."

"כן, כן, שמענו אותך," העורב נאנח ואוסף מחדש את הקוביות. "לא הבנתי מה אתה עושה כאן, אם לא הבאת אף אחד," הוא פונה לגארט. "אנחנו יכולים להיעזר בעוד אנשים בשביל להעמיס את הסחורה, אבל הספינה יוצאת רק בלילה."

לאורי
מבעד לסדק בדלת, לאורי רואה את מה שהיה פעם חדר מנהל, ואז נהרס, ואז חזר להיות משהו דומה. החדר בבירור נטוש כבר כמה שנים, ונשדד לפי הריהוט החסר. אבל שולחן עבודה, אחד שלא מלא באבק בניגוד לרצפה, ממוקם בחדר. כיסא עץ פשוט נמצא מולו. מעט ניירות, גם הם נראים חדשים יחסית, מונחים על השולחן.
הדבר השני שמושך את תשומת ליבו של לאורי הן צמד רגליים חיוורות שנחות על הרצפה, קשורות בחבל. הן רזות מדי בשביל להשתייך למישהו חי, צנומות בצורה חולנית. לאורי יאלץ להיכנס פנימה כדי לראות למי הן שייכות.
 
לאורי בולע את רוקו. הוא ראה דברים נוראיים בשדה הקרב. הוא שמע צרחות של קורבנות למעשי סדום. הוא הריח ריח של שדות חרוכים וגופות שרופות. אבל כל זה שייך לשדה הקרב, ולכפרים הכל כך חשופים אליהם. הוא טעה? גם בעיר המוגנת כביכול יש רוע טהור באנשים, מסתבר.
הוא פותח את הדלת לרווחה, ומתחיל לסקור את החדר באופן מעמיק יותר, חרבו עדיין מקדמת את צעדיו.
 
רו
רו נאנק, מתגלגל על הרצפה, ואז מבליח במוחו רעיון. הוא מצטמצם כמה שיותר, מתגלגל על הרצפה, עד שכל הבריונים נאספים סביבו.
ואז, בפרץ מהיר, קנוקנות משתחררות ונצמדות בקול דקירה ויניקה לכתפיהם של הבריונים. לרגע יש דממה כשמוחם של הבריונים מעכל את הכאב.
ואז, בצרחה, רו מושך את התוקפים כלפי מטה, קורע עור ובשר, ומזנק כלפי מעלה מכוח התנופה, משסף אותם במאה קוצים חודרניים ונוחת במרחק מה מהם, מסתובב ומחזיק את צלעותיו החבולות תוך כדי שהוא מסדיר את נשימתו.
 
לאורי
לאורי ראה לא מעט גופות בחייו, אבל האחת הזאת חדשה. הגוף המצומק, הכחוש להחליא, קשור בידיים וברגליים. נראה שזו אישה, לפי העצמות והשיער, אך קשה להעריך את הגיל. גפיים דקיקות, עיניים שקועות, עור יבש ומקומט שצמוד לעצמותיה. כל טיפת דם שזרמה בגופה נשאבה בכוח, ולפי התנוחה שלה, נראה שהייתה בהכרה בתהליך.
פיסת החיים היחידה בחדר, מלבד לאורי, היא פרח בודד שצומח מחזה הגופה. גבעולו ירוק וקוצני, ועלי הכותרת שלו אדומים להחריד.

ורד דם.

לאורי שמע רק סיפורים על הורדים המופלאים, אבל הוא מזהה את הצמח בקלות. פרחים מתועבים, אומרים שהעלים שלהם מסוגלים לרפא כל פגיעה, אך המחיר כבד. הורדים מצמיחים עלי כותרת רק בעזרת דם אנושי, של החיים או המתים הטריים. הגופה המיובשת שמולו היא דוגמה לתוצאה.
אבל הסחר בהם הפסיק עוד לפני שנולד. השתמשו בהם בעיקר במלחמה הגדולה, והסוד להכנתם הושמד במהירות לאחר מכן. אף ביולוג לא הצליח לשחזר את הנוסחא. ההתמחות העיקרית של העורבים היא הברחה, אך ורדי דם הם לא סחורה רגילה. אין לדעת בכמה מהם ג'ק מחזיק, ואיזה כוח הם מעניקים לו. אולי יוכל ללמוד יותר מהניירת שעל השולחן.

משמאלו, פינת החדר נפתחת לגרם מדרגות צר, שמוביל לצד האחורי של המחסן. אחד שלא מואר היטב.

גארט
"אסור לנו להתחיל עדיין. רק כשמחשיך," הוא מסביר, בטון שנשמע כאילו הדבר מובן מאליו. העורב בוחן את גארט בחשדנות מסוימת. "איך אמרת שקוראים לך?"

רו
אנדרו והבחור מתרסקים לקרקע, מתגלגלים בזוהמת הסמטה, כל אחד מנסה לגבור על השני. לאחר כמה רגעים של מאבק, הבלונדי מצליח לכרוך זרוע סביב צווארו של האיש, רגליו נועלות את יריבו במקום. האיש מתפתל, נאבק לנשום, להשתחרר מהאחיזה שכובלת אותו. אך אנדרו רק מהדק את החניקה, ופרפוריו של האיש נחלשים, גופו נרפה כשהוא מאבד הכרה.
זה הנהג שהסיע אותם, רו שם לב. נראה שגם אנדרו מודע לכך, אך זרועותיו לא נעות. הוא מעוניין להרוג אותו.
 
גארט:
"לא אמרתי, קוראים לי בן." הוא גונח ושומט את כתפיו, "אני יודע שאסור, אבל אין לי כבר כוח לכלום. זה היה שבוע קשה, אני רוצה לפחות לילה אחד לעצמי, ללכת הביתה, אולי לתפוס איזו גברת נחמדה מתחת לכנף וליהנות מבקבוק טוב. מי כבר ידע אם אתחיל להזיז ארגז אחד עכשיו? עד שכבר הצעתי לעזור מטוב ליבי."
 
"כלבים ארורים, מי הם חושבים את עצמם, ככה לשאוב חיים מאדם חף מפשע", הלוחם המנוסה ממלמל לעצמו, בעודו פוסע מעל הקורבן בשקט. העורבים האלה אכזריים, אבל הוא ראה אכזריים יותר.
הוא מתחיל לעיין במסמכים שעל השולחן, מטה אוזן לכל צליל שיכול להתפרש כצעדים מגרם המדרגות.
 
גארט
"אם היינו מעמיסים ארגזים, הייתי שמח לקבל עזרה." הקבוצה מחליפה מבטים ביניהם, והעורב קם. מספר בני כנף נוספים מצטרפים. "אבל הסחורה הזאת שונה. ואם לא ידעת את זה, אז נראה לי ש'תה לא אמור להיות כאן, בן." העורבים מתקרבים לגארט, כולאים אותו בינם לבין למדף הקרוב. "גם נראה לי, שעד כמה שאוון עלוב, הוא לא היה נותן את הרובה שלו בקלות."

לאורי
לאורי מוצא מחברת דקה, רישומים וטבלאות מסודרים בתוכה.

"10.7 דקות. זה הזמן האידיאלי שמצאתי. לקחו לי מספר ניסיונות, אך כעת התוצאה נראית עקבית בקרב הנבדקים. זה הזמן שאדם ממוצע יכול לשאת חיבור לורד דם, בלי לסבול מהשפעות דרמטיות לטווח הקצר (הנזק הפסיכולוגי, מן הסתם, לא רלוונטי למקרה זה). כעת אני בודק את ההשפעה על נקבות, מסרתי לבחורים לנתק את הנבדקת לאחר חמש דקות."

שאר הניירות הם דפים מקופלים, נושאים בתוכם מסרים, תיאום משלוחים והוראות. כתב היד מדויק, חד. לא מהסוג שניתן לצפות מבני כנף.

"...שישה במחסן הסחורה, אחד עשרה במפעל הזכוכית הישן...

...בהנחה והקצב ימשיך כצפוי, נעלה בארבעה אחוזים עד סוף החודש...

...המשלוח הבא יתרחש עוד ארבעה ימים, שעה לפני חצות, בחלק המזרחי של הנמל. אני מעוניין שתפקח עליו, דאלאס. אתה מכיר את הנוהל.

- ג'ק"


לאורי מבחין בתאריך הרשום. המשלוח שצוין מתרחש היום.
 
גארט:
"אתה צודק, אני לא אמור להיות כאן, ולהגנתי אף פעם לא אמרתי שאני אחד מהעורבים." אומר גארט ומוריד את הרובה מכתפו. הרובה כבר טעון ונצור, אם העורבים יחליטו להסתער עליו, אחד מהם יצטרך להיות הקורבן שיספוג את הירייה. מיומן או לא, גארט רק צריך ללחוץ בעדינות על הנצרה. מטווח כזה הוא לא יפספס.
"ועכשיו, מה דעתך לכבד את המרחב הפרטי שלי? אם הייתי בא הנה להרוג אתכם הייתי צולף בכם עוד מבחוץ, או זורק לפיד בוער פנימה ושורף אתכם. אתה מוזמן ללכת החוצה לרגע ולנופף לאוון. הוא חי, בריא ושלם, ויאמת לך שאני לא מסוכן לכם, אלא אם אתה מתעקש להכעיס אותי."
 
"היום, הא?", הוא קורא עוד פעמיים את הדף, "תודה ששיתפתם", הוא ממלמל.
אולי אני לא כזה נוראי אחרי הכל. זה אפילו סוג של כיף, לאורי מבלגן את הדפים על השולחן. אם הוא יכול לגרום לבוס לכעוס על החיילים שלו, זה רק עוזר למשימה שלו.
מרחוק הוא שומע את השיחה של גארט במעומעם, ונאנח. הוא מתפלל שגארט יודע מה הוא עושה, ולא יחשוף את עצמו, או את שניהם.
הוא פוסע בזהירות לכיוון גרם המדרגות, מציץ מעבר לפינה, בהיכון להכות כל עורב שיקרא לתגבורת.
 
חזרה
Top