בין ערפל לקיטור - עץ משחק [חופשיטה] (3/3)

"שמע, אני מוחמא, באמת, אבל אני אומר לך את האמת." חיוכו של גארט נעלם לאט לאט, "אין לי סיבה לשקר לך. אתה יודע את הסוד שלי, ראית למה אני מסוגל, ויש לך את הכוח להפנות חצי מהעולם נגדי, כל אחד מהסיבות שלו. אתה מוזמן לא להאמין לי, אבל אני אדם טוב. אני אולי מרים פה ושם חפץ שלא שייך לי, אבל אני לא רוצח, מרמה או משקר. הייתי יכול לקחת את הארנק של פרנק כאשר הוא הציע לי אותו ברכבת. סירבתי."

"לא רמזתי שאתה רוצח או אדם רע, ילד. כל מה שאני אומר הוא שאם יש לך מידע שיכול לעזור לי, אני מוכן ללכת לקראתך. ואם אין לך, אז אולי תוכל לעזור לי להשיג אותו".

רו מהנהן ''אני אהיה שם, תודה רבה, טוב לראות אותך שוב'' הוא לוחץ את ידו של דאלאס, ומתחיל לפסוע אל היציאה

בזמן שהם מדברים, הם שמים לב לשני בני כנף שעוברים בין העורבים. הם גוררים בן אנוש מבוגר, חסר הכרה, פניו חבולות. גארט מזהה את האיש ממקודם, כשלקחו אותו לכניסה. אחד העורבים אמר משהו על זה שלא שילם בזמן. לאורי נזכר, ויל סיפר לו שאנשים בשטחים של ג'ק החלו להיעלם.
הם הולכים לצד האחורי של הפאב, נעלמים מאחורי אחת הדלתות הרעועות.

המתאבק מסתובב באזורים השונים של העיר, סופג את המראות המוכרים. בניינים מתפוררים, מבנים מפוארים, פועלים מלוכלים, אנשים בחליפות. בשלב מסוים מתרגלים לקיצוניות של אברלייט. עוני ויוקרה, השניים נראים בלתי נפרדים.

בשלב מסוים, רגליו מובילות אותו לחלק המזרחי של שכונות העוני, איפה שעורבים נעשים מחזה נדיר יותר. כאן שטחיו של ג'ק הלבן מסתיימים, כנופייה אחרת שולטת על האזור הזה. "הפריקים" הם קבוצה קטנה יחסית, אך הם מחפים על מספרם המועט ביכולות הייחודיות שלהם. או, לפחות, זה מה שהם יגידו. אנשים עם שדרוגים קיצוניים מספיק תמיד ימצאו תחת סכנה, בין אם כי סיעת הביולוגיה צדה אותם למטרות מחקר, או בגלל הכנסייה שעושה זאת כדי, טוב, לשרוף אותם על המוקד.

הפריקים של היילי הם אחד הפתרונות לבעיה זו. בעלי יכולות מלידה, חיילי על לשעבר, ניסויים של הביולוגים או סתם בני תערובת, אלו החברים בה, מספקים בית ומקלט לדומיהם. כבר זמן מה שהציעו לרו להצטרף. הכנופייה, חוץ מדמי החסות הרגילים, גם מציעה את שירותיה לאלו שזקוקים לאבטחה או הרתעה - אין הרבה דברים מזוועים יותר מילד משותף של נול וסיראנית. הזירה הרגילה של רו בבעלותה של היילי, מנהיגת הפריקים - נצר פיות עוצמתית, אם כי לא יציבה במיוחד.

רו בדרכו לשם, עובר באחד הרחובות הצרים, כשהתחושה הקרירה של סכין שמוצמדת לגרונו עוצרת אותו.
"נפגשים שנית, חבר," קולו של אנדרו נשמע באוזנו.

לאורי מביט באיטיות לכיוונו של גארט. מבטיהם מצטלבים, ובהסכמה שקטה, הם מתחיחים לעקוב אחרי צמד העורבים והאדם המעולף. גארט מגשש קדימה, קופץ מארגז עץ לחבל כביסה לפח. הוא מוודא שהשטח נקי, כך שלאורי יוכל לעבור בלי להיראות למרות גודלו, ואילו לאורי מחפה לאחור, עירני לכל תזוזה שיכולה לרמוז שעוקבים אחריהם גם.

רו קופא במקומו לרגע, ואז מצמיח מגבו ורד קוצני אחד שנוגע בבטנו של התוקף ''אנדרו, כמה טוב להיפגש שוב. אפשר לדעת למה הסכין?

שני העורבים מובילים אותם מחוץ למבנה, אל סמטה צפופה ומלוכלכת. הם מעמיסים את האיש לכרכרה ועולים, מתחילים לנוע זמן קצר לאחר מכן.

גארט ולאורי ממשיכים לעקוב, לא קשה במיוחד לזהות את הכרכרה גם כשהרחובות נעשים מלאים יחסית. הם מתקדמים צפונה, היכן שהבניינים נעשים נמוכים יותר והאוויר מלוח יותר. מתקרבים אל הנמל. הכרכרה עוברת פינת רחוב ועוצרת ליד מחסן ישן. המבנה גדול, מרובע, ונראה שלא בשימוש כבר זמן רב. הצבע מתקלף מקירותיו המתכתיים, מוכתמים בחלודה. שני העורבים לוקחים את האיש פנימה, הדלתות הישנות חורקות כשהם נכנסים.

רגע לפני שהשניים ממשיכים, לאורי שם לב שמשהו בולט מאחד החלונות. מוט ארוך - קנה של רובה, אולי - צץ מדירה קרובה שמשקיפה למחסן, ונעלם מהעין באותה מהירות.

"כדי לאזן את המצב, למקרה שהעניינים יתדרדרו. אחרי הכל, אני רק אדם פשוט, ואתה... טוב, אתה אתה. אני בטוח שאתה מבין." אנדרו מוביל אותו לאט בין הרחובות, שומר על אחיזה הדוקה. גם אם רו ינסה משהו, אנדרו יגיב מהר מדי. במקרה הטוב, שניהם ימותו.
"רחרחתי קצת אחרי הקרב שלנו. לא קשה מאוד למצוא מישהו כמוך, אם יודעים איפה לחפש."

מפינת רחוב מימינם יוצאת כרכרה. הבלונדי מכריח אותו להיכנס, הלהב מוצמד לצווארו. רו מסוגל לראות את אנדרו, כעת שהוא יושב לצדו. הוא לובש חליפה שונה, אחת שרו עוד לא הספיק להרוס. אותו חיוך מציק, בטוח בעצמו, מרוח על שפתיו.
הם יוצאים לדרך, הטלטולים הקטנים של הנסיעה מקרבים את הסכין למרחק זעום מגרונו.

"מה אתה מתכוון לעשות? או אם לא שאלתי נכונה, מה אתה מנסה להשיג מהסיטואציה?" גארט שואל, נראה משועמם.

לאורי מסמן בשקט לכיוון החלון שממנו יצא הרובה, מזהיר את גארט לשים לב לאזור הזה.
"הרבה אנשים, בעיקר כאלו שלא שילמו חובות בזמן לעורבים, נעלמים מהשכונות בתקופה האחרונה. אני רוצה לדעת מה ג'ק עושה איתם במחסן הזה".

רו חושק את שפתותיו ''אז מה זה? נקמה על הבריון שלך? אתה לא נראה כמו טיפוס נורא רגשן"

"האמת היא שאני עוד לא בטוח," הוא מחייך. "נקמה היא חלק מהעניין, אבל לא על הבחור שריטשת. האנשים ידעו למה הם נכנסים, ואם להיות כנה, זה לא כאילו אכפת לי מהם."
הכרכרה פונה לרחוב אפל ומלוכלך, הבניינים הישנים שמסביבם חוסמים את קרני השמש. עם כל טלטול, אפשר כמעט להרגיש את הלבנים הבולטות, מתנגשות בגלגלי העץ. הרחוב הזה מוזנח כבר זמן רב.

"לא, המפגש הזה שלנו, הוא מתרחש בגלל שהפרעת לי," אנדרו לוחש. "המשמר ימצא את המפלצת שהם מחפשים, עם כל הקונקנות והזוועות האחרות שאתה מסתיר תלושות מהגופה שלך." רו רואה את זה שוב, משהו במבט שלו, בעיניים. משהו מעוות וחולני יותר מכל פריק שיצא מסיעת הביולוגיה. אותו צד שהתעורר ברכבת, כשאנדרו השתמש באחד מאנשיו שלו כמגן אנושי.
"כבר אז אמרתי שהייתי שמח להישאר. הנה ההזדמנות שלנו לסיים את מה שהתחלת."

הכרכרה עוצרת. הם נמצאים בסמטה צרה, מבוי סתום מלפנים. אנדרו נראה מבולבל.
"זה לא ה-"
שתי הדלתות נפתחות ורו ואנדרו נמשכים החוצה לכיוונים מנוגדים. ידיים חזקות, כמעט כמו ידיו שלו, מחזיקות את המתאבק. הבחור אוחז בו קרוב מכפי שהיה רוצה, ריח נשימתו אומר לרו שהוא מעשן לא מעט. בכל זאת, אולי זה שיפור לעומת סכין לצוואר.
מסביב מתקבצים אנשים נוספים. הצלקות שהם נושאים משכנעות אותו שלא מדובר בפועלים. בין האנשים נמצאים שניים או שלושה בני כנף. הוא מצליח לספור עשרה בסך הכל.
בזווית עינו, הוא מבחין באנדרו. רוב העיניים מופנות אליו.

"דילן, ביל," הוא פונה לאנשים, "חשבתי שקיבלתם את החלק שלכם בשלל."

"אל תתחיל, אנדרו," אחד מהם משיב. "איבדנו שניים עשר אנשים."

"ידעתם היטב את הסיכונים. הייתה לנו תוכנית למקרה ש-"

"אח שלי מת בגללך, חתיכת בן זונה," האיש תופס את דש החליפה בחוזקה, "מרוסק לצד פסי הרכבת. אפילו לא קברנו אותם."

"ומייק מרוטש בגללו," אחד אחר מצביע על רו. הנהג שהסיע אותם. "שמעתי את השיחה. זה הפריק עם הקוצים."

האנשים מתקרבים, סוגרים על רו ואנדרו. הם חמושים באגרופים, סכינים ואלות מאולתרות. לרגע אחד, עיניו של הבלונדי נורות לעבר רו, ומה שנראה כמו התחלה של חיוך מופיע. הצעה שקטה לשיתוף פעולה. הם לא בעלי ברית, אבל כרגע יש להם אויבים משותפים, והרבה מהם.

גארט מהנהן ומתחיל להתקדם בזהירות אל עבר החלון שלאורי הצביע עליו, ומתחיל לטפס על הקיר, נאחז בזיזים, לבנים בולטות, וכאשר אין במה להיאחז הוא משתגר מרחק קצר למקום האחיזה הבא.
כאשר הוא מגיע קרוב מספיק, הוא מציץ פנימה, מסתכל מי מביט על המחסן חוץ מהם.

רו מגלגל עיניים, מתכנן להתעלם, אבל אז גלגול העיניים מתחלף במשהו...אחר. כוחם של הורדים גורם לו להגיב לחיוכו של אנדרו בגיחוך אפל משלו. הצמחים משוועים לדם, הקרב עומד להתחיל. ורו? רו כבר הלך. במקומו יש משהו אחר...יש מישהו אחר. הטורף, שותה החיים, תפס את מקומו. הוא מהנהן בתנועה מאומצת לכיוון אנדרו, וורדים מתחילים להתפתל ממנו, ויוצר בשפתיו את המילים אחריך

בזמן שגארט מטפס לו על בניינים, לאורי מסתובב ליד המחסן, בוחן פירצות ומקומות רעועים במבנה. הוא משתדל לעורר כמה שפחות תשומת לב.

כשהוא מסתכל בזהירות פנימה, גארט רואה דירה קטנה ומרוהטת היטב. ארונות ושידות מעץ בהיר ממוקמים בקצוות החדר, ושטיח אדמדם תופס את שאר הרצפה, עליו נמצאים שולחן ומעט כיסאות מרופדים. על אחד מהם יושב בן כנף גבוה, קורא ספר. הוא עוד לא הבחין בגארט.
על המעקה אותו גארט מחזיק, נשען רובה דומה לאחד הארוך שריקי הציג להם.

ידו של אנדרו מבזיקה כשהוא משסף את הגרון הקרוב ביותר. הוא מתחמק מאגרוף אחד וחוסם שני, אבל ידיים מגיעות מאחוריו ומצמידות אותו לקיר. כעת חשוף, האגרופים נוחתים על גופו, פוגשים בפנים, בטן וצלעות.
בזמן שרובם חובטים באנדרו, השאר פונים לרו. הבריון ממשיך להחזיק אותו במקום כשחברו שולף אלה - מוט מתכתי כבד ומשונן - ומניף אותה, הנשק מתקרב לפניו של רו במהירות.

לאחר בדיקה קצרה מסביב למבנה, לאורי מגלה שלמחסן שתי כניסות. הראשונה היא האחת דרכה שני העורבים נכנסו, היא שמורה על ידי אחד מהם. השנייה היא כניסה אחורית, נעולה, אך המנעול ישן וחלוד. אולי עם מספיק כוח אפשר לשבור אותו.
בנוסף לאלו, לאורי מוצא סולם רעוע, חלק משלביו חסרים, שיכול לשאת אותו לגג המבנה אם לא יתפרק קודם.

גארט מושך בזהירות ברובה, מרים אותו מהמעקה ומחזיק אותו בידו. הוא עושה לאט ובזהירות על מנת שבן-הכנף האחר לא ישים לב אליו.
לאחר שהרובה נמצא בידיו, הוא עוצם אץ עיניו ומתרכז. הוא זכר כיצד נראה החדר, והוא התמקד על האזור מאחורי הכיסא עליו יושב בן-הכנף, ומתחיל לרכז את הקסם שלו. הוא לא מיהר, עיצב את הכוח, לקח את הזמן, ואחרי רבע דקה הוא פוקח את עיניו, כורע מאחורי הכורסה. שיגור כה זהיר ומדויק בקושי השפיע עליו.
הוא נעמד על רגליו ורוכן מעבר למסעד הכורסה, מציץ אל עבר בן-הכנף.
"משהו מעניין?" הוא שואל בנונשלנטיות, מראה לכול כי הוא מחזיק ברובה.

לאורי מתחיל לטפס בזהירות על הסולם, מעיף מבט לחלון הגבוה מדי פעם, לוודא שהוא לא בקו של הקנה.
הוא מנסה להקשיב דרך הגג לבני הכנף, אוולי משהו מעניין קורה בפנים.

שאלתו מקפיצה את בן הכנף, שממהר לקום ולהסתובב. פניו מתחלפות מבהלה לפחד קל כשהוא מבחין ברובה שגארט מחזיק, הרובה שלו. וזה רובה לא רע, יש לציין. העץ העשיר, האיכותי, תומך בכוונת דקה וארוכה, אחת שלא הייתה מביישת את נשקו של צלף זיירוטי.

"אה, האמת, האמת שכן," הוא מצליח לומר. בן הכנף מתכופף, מרים את הספר שנפל לרצפה. הוא נושם עמוק לפני שממשיך לדבר. "זה החלק בו אתה יורה בי?"

הסולם הישן חורק וגונח קלות במחאה, אך תומך במשקלו של לאורי. כשהוא מגיע לסופו, לגג השטוח של המבנה, מפרץ העיר נחשף בפניו - אוניות רבות עוגנות ויוצאות מהמזח, מובילות סחורות ואנשים שמגיעים מכל רחבי היבשת. מתכות מאקא-אריס, תבלינים מדרום הקיסרות, בדים מביילור. הוא שומע את הצעקות הרגילות שמתלוות לנמל, פקודות על מלחים והכנות לשיט. הם באמת התקרבו לים.
במרכז הגג עליו הוא עומד ממוקמת תקרת זכוכית קטנה - דבר נפוץ בעיר הזאת, הוא שם לב. דרכה, לאורי מצליח לראות את פנים המבנה. רובו מלא במדפי מתכת רחבים וריקים, כאלו שנועדו לאכסן ארגזי סחורה. כשהוא מקשיב, לאורי שומע את ההד שטריקת דלת מייצרת, וקריאה למישהו. לא לוקח לו זמן רב לראות שני עורבים יוצאים מהחלק הפנימי של המחסן, מצטרפים לקבוצה קטנה שנמצאת בין המדפים.
חלקו העליון של המבנה הוא פלטפורמה שמקובעת לקירות וקרובה לתקרה, מקום להשקיף על עבודת הפועלים, עוד כשהמחסן היה בשימוש. משמאלו נמצא פתח שלא טרחו לנעול, ככל הנראה מוביל אליה. במרכז הפלטפורמה, בולט מהקיר האחורי של המחסן, נמצא מה שנראה כמו חדר עבודה - חדרו של המנהל.

"לא, אני לא חושב כך." אומר גארט ומזנק מעלה, מתיישב כהרגלו על מסעד הכורסה. הוא בוחן את הרובה בסקרנות, ומנסה לדרוך אותו, אם הוא לא היה עדיין, כפי שראה את ריקי עושה קודם לכן, אך הוא לא מכוון את הרובה על בן-הכנף, רק בוחן את האומנות.
"אז מה אתה עושה?" גארט שואל, מכוון את הרובה אל עבר החלון ובודק את הכוונת, מעקם את שפתו בהתרשמות, "זה נראה כאילו אתה אמור להביט אל עבר הבניין ההוא שם, אך במקום זאת אתה נח... כאן, קורא ספר."

דרך הכוונת, גארט רואה את דמותו הברורה של לאורי, עומד על גג המחסן. אם גארט לא היה כאן, היום הזה יכל להיגמר מהר מאוד עבורו.

"אני שומר כאן, אמרו לי לירות במי שמתקרב למחסן והוא לא עורב. או לפחות, אמור לשמור," הוא זורק מבט קצר לספר שבידו. "אף אחד חשוד לא הגיע כבר שבוע, אז נתתי לעצמי הפסקות ארוכות יותר. נראה אותך מביט כל יום באותו בניין."