בין ערפל לקיטור - עץ משחק [חופשיטה] (3/3)

קרון

אנדרו תופס את הבריון שרו הצמיד לקיר וחוסם בעזרתו את המכה. הקוצים פוגעים בו במלוא העוצמה, פנים וצוואר נקרעים, ריאות מנוקבות. הדם בכל מקום - על בגדיו של רו, על החלונות, על פני הנוסעים המבועתים. אנדרו עוזב את הגופה המרוטשת, נותן לה ליפול. הוא מתנשף, חליפתו קרועה ומוכתמת בדם של עצמו. למרות זאת, חיוך קל מתגנב לפניו. רו הצליח להעיר בו משהו אפל ומעוות. אבל אנדרו לא מסתער על המתאבק, אלא מביט בשעון היד שלו במקום.
"הייתי שמח להישאר, באמת," הוא אומר ומרים את השק שהבריון הפיל. "אבל זאת התחנה שלי." אנדרו תופס נוסעת וזורק אותה אל רו. הוא יוצא מקדמת הקרון, מטפס אל גג הרכבת ונעלם.

ברגע שאנדרו יוצא מקצה אחד של הקרון, גארט נכנס מהצד השני, חסר פגע ומחייך מאוזן לאוזן.
"מהר מהר מהר אין זמן להסביר חייבים לעצור את הרכבת!" הוא צועק ורץ בין האנשים המבולבלים, הגופות על הרצפה והדם החלקלק שמכסה את פנים הקרון.
"יש פצצות על תקרת הרכבת, לקראת סופה." הוא מוסיף בקול שקט כאשר עובר על פניהם של רו ולאורי, כדי לא להתחיל פאניקה, מעבר למה שכבר היה. "תתחילו להזיז את הנוסעים קדימה, נראה אם נוכל לעצור את הרכבת או לנתק את הקרונות הראשונים."
הוא ממשיך לרוץ דרך הקרונות, אל עבר הקטר, ובודק אם יש חיבורים בין הקרונות שאפשר לנתק, או אולי מעצורי חירום.

מה זאת המפלצת הזאת, חושב לאורי, בוהה באימה בבחור החיוור בעוד אנדרו בורח מהקרון.
כשגארט מדבר על הפצצות, לאורי מביט בו בבלבול לרגע, ואז מתעשת. הוא נעמד על השולחן, וצועק, "רוצו לקרונות הקדמיים! שם תהיו בטוחים יותר!". הוא מתחיל להתקדם לקרונות האחוריים יותר כדי לקרוא לכלל הנוסעים.

הנמרצות של בן הכנף מעירה חלק מהנוסעים מהקיפאון שהקרב הברוטאלי השרה עליהם. קולו הסמכותי של לאורי עושה את השאר, ולאט לאט, יחד עם שומרי הרכבת ששרדו את השוד, השלושה מעבירים את האנשים לקרונות הקדמיים. צפוף, אבל מספיק לכולם. לקראת סיום, הם יכולים לשמוע את הצעדים על תקרת הרכבת - אחרוני השודדים בורחים גם הם. תקתוקי הפצצות נעשים מהירים.
"עכשיו מגיע מה שקורה למי שמפריע לאנדרו," לאורי שומע את הנער אומר. "הוא מעביר מסר."
גארט מגלה שהקרונות מחוברים זה לזה בצירים. הם גדולים, אבל מיושנים, ונראה שעם מספיק כוח אפשר לשלוף את יתד הברזל שמחברת ביניהם.

לאורי שולף את חרבו וממהר למעבר בין הקרונות. שם, איפה שהרוח שואגת באוזניו, יש מספיק חומר. הרונות על חרבו זוהרות בכתום וכחול, ובאיבחת חרב הוא חותך את האוויר. לפתע האוויר מתחיל להיות מוצק יותר, קל לראות את מערבולות האוויר ואת כיוון הזרימה שלהם. לא נוצר קיר, נוצר נהר של אוויר.
"זה אמור לספוג את ההדף של הפצצות", הוא ממלמל לעצמו.

נוסעי הרכבת מחכים בדממה, דרוכים ומפוחדים. קצב תקתוק הפצצות כבר מהיר וברור, חודר את שאגת הרוח, הפיצוץ אמור להגיע כל רגע. ואז התקתוק מפסיק. שנייה שקטה חולפת.
"השבח לרוח, בסוף ל-"
קול פיצוץ נורא קוטע את פרנק, מחריש אוזניים. רעד חזק עובר לאורך הרכבת, מפיל נוסעים ושולחנות. גארט חובט את ראשו בקיר, לאורי נופל על הברך של מישהו, פינה של שולחן דוקרת את צלעותיו של רו. חלונות מסביב מתנפצים והצליל המחריד של מתכת שחורקת על מסילת ברזל נשמע. הרכבת מטלטלת מעט, אך נשארת על הפסים. הבלימה הפתאומית גורמת לה לעצור.
בכאב, הם קמים. לאחר מספר רגעים, כך עושים גם שאר האנשים. יש נפגעים - כמה שברים, מספר פציעות משברי הזכוכית. בנס, נראה שאין הרוגים. השלושה שמים לב שהאנשים מסתכלים עליהם שונה, אפילו על רו. הם יודעים מי הצילו אותם. המבטים שלהם הם שילוב כלשהו של תודה והפתעה. גיבורים הם לא מחזה נפוץ.

גארט נופל על הרצפה ומפסיק לזוז. זה היה ידוע כי בני-כנף חלשים ופגיעים יותר מבני-אדם, וחבטה ישירה לראש הייתה קטלנית עבור גארט, קסם או לא קסם. הוא מצליח לאחוז בכמה שברים של הכרה, אך הוא מרגיש את הזעזוע שחטף הרגע. למזלו, שום דבר לא נשבר, למרות שזה מרגיש אחרת לגמרי.
"כ-כולם חיים?" הוא מתאמץ לבטא את המילים בצורה נכונה.

לאורי קם, משפשף את ביטנו בכאב. הוא מעיף מבט מהיר בנוסעים, מוודא שכולם בסדר, לא בסכנת חיים.
הוא יוצא שוב מהקרון ומתחיל לטפס לגג, במטרה לרדוף אחרי השודדים, "הממזרים לא ייברחו ככה!", הוא צועק.

כשהוא יוצא, לאורי רואה כמה נזק המטענים גרמו. מחצית מהרכבת הרוסה, הקרונות מעוותים ובוערים. אלו האחוריים, מה שנשאר מהם לפחות, בכלל לא נמצאים על המסילה. אנשים היו בקרונות האלו רק לפני דקות מעטות. אם אנדרו אכן תכנן להעביר מסר, הוא לא ניסה להיות עדין. לאורי מחפש את השודדים, מצליח לראות מעט סוסים נעלמים לתוך היער מדרום. הוא מתבונן לעבר הקטר ורואה את אלו שלא הספיקו לרדת. הם שרועים קרוב למסילה, כשבעה או שמונה מהם. הלוחם מתקדם ורואה בבירור את מה שקרה. המהירות בה הם התנגשו בקרקע, חלקם בעצים, הייתה עצומה. גופם מרוסק ומדמם. אחד משופד על ענף, לאחר חסרה רגל. נראה שהם מתים, אך הוא יצטרך להתקרב יותר כדי להיות בטוח.

לאורי מרים את חרבו ומתקרב בזהירות. המראה לא מרתיע אותו, הוא ראה דברים גרועים יותר. הוא רק נזהר שלא יתקוף אותם פרץ שיגעון של אנשים גוססים. גם כאלו הוא ראה מספיק.

לאורי

קרון

"עליתי על גג הקרון כששמעתי צעדים, וראיתי את הפצצות. יש דרך בה אפשר לקרוא לתגבורת מהעיר? בוודאי מישהו ראה את הפיצוץ, נכון?"

האנשים מפנים מקום למתאבק כשהוא מתקרב. רו שומע לחשושים מאחוריו.
"ראית מה הוא עשה?"
"...בטח ניסוי של הסיעה."
"מפלצת..."
אמא אחת מושכת את בתה אליה כשרו עובר. הוא שם לב שהשומרים מסתכלים עליו, אבל הם עייפים מכדי לפעול.
"לא נראה לי," הבחור עונה לגארט. "אנחנו עדיין רחוקים מדי בשביל זה."
רו פותח את דלת הקרון ורואה את לאורי מולו, נושא בריון חסר הכרה.

לאחר דיבור עם צוות הקטר הוחלט לנסות לנטוש את הקרונות ההרוסים ולהמשיך בדרך. המנוע לא במצב טוב, אבל המשקל הקל יותר אמור להקל עליו מספיק כדי להגיע לאברלייט. הקרונות מנותקים וקיטור מתחיל להניע את הבוכנות שמתחתיהם. באיטיות ועם גלגלים חורקים, הרכבת מתחילה לנוע.

שעתיים מספיקות לעבור לפני שהם רואים את העיר במרחק. השמש כבר מתחילה לשקוע, צובעת את בכתום את מי הנמל של אברלייט. העיר עצמה היא מחזה מרהיב גם כן, עומדת בין השדות לים. אלפי נצנוצים של מנורות גז וחלונות בניינים מתחילים להציף את הרחובות, מצדיקים את שמה. מבנים מפוארים מקשטים אותה. לאורי מבחין בעיצוב המוכר של כנסייה - הדרך הייחודית בה נראה שזרמי שיש וזכוכית משתלבים אלו באלו ועולים מעלה, אל הרקיע. בניין אחר - בנוי באלגנטיות ובסימטריה ועשוי מפלדה ועץ - מזוהה כמבנה של סיעת ההנדסה. השמועה מספרת שחדריו וקירותיו יכולים לנוע, בדיוק של חלקי שעון. כמובן, בנוסף לבניינים מפוארים ומועדוני אצולה שאברלייט מלאה בהם, יש גם חלקים פחות יפים של העיר. לא קשה לזהות את הסמטאות הצפופות והרחובות המלוכלכים בהם מתגוררים רוב התושבים. מעל הכל נראה בבירור מגדל הברקת בקצה הצפוני של אברלייט - משכנה של הקיסרית איילין זיירוט.
כשהרכבת עוצרת בתחנה, מנוע הקיטור כמעט נאנח בהקלה. מתברר שהתיאור של פרנק היה נכון. התחנה היא אולם עצום, עמודי תמיכה מברזל מתנשאים מעלה ותומכים בתקרת זכוכית מלוכלכת מעשן. הרעש של הרבה מאוד אנשים מברך אותם כשהם יורדים מהרכבת. על רצפת הלבנים השחורה מתרוצצים עשרות אם לא מאות אנשים, לבושם מגוון ומשתנה מחליפות ומעילים יוקרתיים עד לבגדים הפשוטים של פועל. למרות שרובם בני אנוש, אפשר לראות כמה בני כנף, מעט סיראנים ואפילו דם דרקון או שניים בין האנשים. כולם ממהרים לתפוס רכבת.

לאורי נרגש כשהרכבת נכנסת לעיר, "ראיתי בחיי הרבה ערים גדולות. זו העיר הכי גדולה לדעתי שהייתי בה עד כה".

"אז, מה הביא אתכם לעיר?", הוא שואל את גארט, פרנק, ואולי גם את רו. הוא עדיין מרגיש לא בנוח ליד ה...נוכחות הברוטאלית שלו.

רו מושך בכתפיו "אין כמו הבית...אני מניח" הוא שוקע בשתיקתו העגומה, ואז מביט חזרה בלאורי ובגארט "עבודה טובה עם הבחורים ההם....בהחלט טובה יותר ממה שאני הצלחתי לעשות"

"חייתי בקרוואנים כל חיי, היה משעמם." גארט עונה ומהדק תחבושת מאולתרת סביב ראשו. הוא לא הסתחרר כבר והדם הפסיק לזרום, אך הכאב נשאר והוא הרגיש את פעימות ליבו כמו פטישים על רקתו.
"כדאי שנסתלק לפני שהשוטרים יגיעו. האנשים יקשרו אותנו כדמויות מרכזיות באירוע, ואני אהיה כנה, מלבד עדי ראייה אין לנו הוכחות לחפותינו. כדי שלא נהיה כאן בעוד כמה דקות."