א
ספינות האוויר פרקו את מטענן בכוכבתפוז, עיר הבירה של קלאמניטיה. עוד מבעד לשכבת העננים נצנצה כיפת הזהב של היכל העיר שצורתו ככוכבתפוז והוא המבנה היחיד בעיר זו. מנהג היה לאנשי הפדרציה לגור באוהלי עור חכמות. רק לצורך טכסים רבי חשיבות, וטכס הגעתם לבגרות של הדור הראשון שנולד על אדמת קלאמניטיה, נבנה ההיכל הזה.
לווינדאריה הולט הייתה זו הפעם הראשונה שראתה עיר. מאז שהגיעה משפחתה לעולם, התגוררו בחווה נידחת במדבריות הצפוניות שהזכירו להוריה את העולם שהשאירו מאחור. מנעד הסגנונות הארכיטקטוניים של אוהלי העור היה כמספר אוהלי העור.
עוד ממעל, עיניה השחורות של וינדאריה נפערו למראה הרבגוניות הצבעונית שהפגינה עיר הבירה בלי להתאמץ כמעט לעומת החווה שהשאירו מאחור. הוריה , שראו כמה בתם מתרגשת, החליטו לתת לה ליהנות מנפלאות כוכבתפוז שלה בזו כהתגלמות השחיתות והרקבון כאן. לו הייתה הבחירה בידיהם, היו מתיישבים בעולם דומה יותר לעולם שאותו עזבו מאחור. לצערם, אמונותיהם לא עברו לדור ההמשך.
כשנחתה ספינת האוויר, ירדו המשפחות בסדר מופתי ובהתעלות חושים. יותר מכל, וינדאריה רצתה לראות את מאט קרודין ששמו נישא בין צעירי החוות. הוא היה כוכב עולה בשירות הציבורי של הפדרציה וכבר עתה היה עוזר למהנדס המושבה. והוא הגיע איתם. היא התאכזבה מלראות את השוטרים שומרים על הסדר והמשמעת מחוץ להיכל שכן המונים הגיעו להיכל העיר אפילו מכוכבתפוז בעצמה. גם צועריהם, שקיבלו חופשה, הגיעו לטכס שהיה אמור לחתום תקופה בחייהם. הם יקבלו עכשיו גישה לכשרונות המבוגרים – הגם שעדיין נחשבו לילדים מבחינת החוק.
מרחוק שמעה את צעקות המפגינים. מהוריה שמעה וינדאריה עוד בטרם עלתה לספינת האוויר שויכוח היה נטוש מתי לתת את הכשרונות – האם בגילה או בגיל עשרים ואחת? הוריה תלו את האשמה בפינוק היתר ובנהנתנות של הקלאמניטים. לו חיו בעולם אמיתי, הנחיצות בכשרונות הייתה מובנית מאליו. נוכחות שמיים כחולים ועלים בשרניים סגולים גרמו לאנשים לשכוח את הערכים שהביאו את הפדרציה המהוללת לאן שהיא נמצאת כיום. וינדאריה דווקא לא התגעגעה למרחבים הסגורים של העולם ממנו באו. רק המבוגרים, הודות לכשרונותיהם, יכלו להלך תחת השמיים בעוד הילדים נחבאו מתחת לאוהלי העור. כאן יכלה לנשום את אוויר העולם הצח, הרענן ובלי מסננים. עם זאת, הסכימה עם הוריה. היא לא רצתה לחכות יותר לכשרונות.
"בוגדים!" נהמו הוריה למראה קבוצה של בני חסות שבתאים, לוקחת את ילדיה לעבר הטכס, "דווקא אתם לא ראויים לאף כשרון!" נהמו כמה מהמבוגרים האחרים. המנהרה הכסופה הבוהקת נפתחה לעברם, מובילה אותם אל החצר המרכזית של היכל העיר. השבתאים מיהרו להיחפז קדימה לעבר החצר בעוד האחרים נוהמים. אחד מהם אפילו חפן ענבים שקטף בטרם מועד מבחוץ והשליך אותם לעברם. השבתאים לחמו איתם כתף אל כתף מול כדור הארץ הזקן רק כדי להתהפך כנגדם כשהנסיבות השתנו לטובתם. ובכן, כדור הארץ הזקן לא היה שם כשהפדרציה כבשה את ירחיהם. וינדאריה ריחמה עליהם. בשקט, כמובן. עם הורים כמו שלה, הם עשויים לגרש אותה מהבית על הפגנת רחמים כזו.
"הנה סמאר ניס-גמאר." הצביע אביה לעבר נערה גבוהה, מלווה בגברת גבוהה וזעופה, שתיהן בחליפות גוף צהובות כשיערה של וינדאריה, "הוריה כפויי הטובה מפגינים בחוץ על שלילת זכות המוענקת אפילו לבוגדים כשבתאים."
"אז מי האישה שאיתה?" שאלה וינדאריה, לומדת את סביבתה. הנערים והנערות היו מיעוט מבוטל לעומת שטף המבוגרים שזרם דרך המנהרה הכסופה. היא לא התעכבה על צבע עורם או שיערם. אלה ישתנו ברגע שיקבלו את כשרונותיהם. המבוגרים דווקא חזרו לצבעי נעוריהם דווקא לכבוד הטכס כך שאי אפשר לדעת איך נראו בחיי היום יום שלהם. אפילו חליפותיהם היו וורודות, שחורות וחומות כחליפותיהם של הנערים שהם ליוו. וינדאריה הייתה בהירת עור ובעל שיער זהוב, מפותל מסביב לראשה וקצת פרוע. הוריה התירו לה לגדל את שיערה עד כמה שזה לא הפריע לה למלא את חובותיה בחווה שלהם. לא שווינדאריה שנאה את זה. אנשי השוליים בחוותם עשו את כל העבודה הקשה באמת. עבדים לכל דבר פרט לשם.
"עובדת הרווחה שלה." הסבירה אמה "כשהוריה סירבו לשלוח אותה לטכס הזה, בתי, הפדרציה שללה מהם את זכויותיהם על בתה מחמת הזנחה הורית. אני מרחמת עליה – " עליה אמה ריחמה אבל לא על השבתאים הבוגדים שעבדו בפרך בחוותה " – לגור לבד, מחוץ לחיק משפחתה. אסור לה לתקשר איתם בשום צורה שהיא."
"ברצינות, יקירה, את לא חושבת שהיא צעירה מכדי לדעת שקיימים דברים נוראים כאלה בעולם כמו הזנחה הורית." התרעם אביה בחומרה ולחץ את ידה של וינדאריה. כמה בכו. אחרים רעדו בעצבנות. כמה מההורים לחשו דברי נחמה באוזני ילדיהם. ופה ושם, וינדאריה הבחינה בעוד נערים ונערות מלווים על ידי עובדות רווחה. גם אותם הוריהם לא אהבו מספיק כדי שייקחו אותם מחסותם לנצח. בניגוד למה שהוריה חשבו, וינדאריה ידעה. אי אפשר לגדול באיזור החוות בלי לשמוע עליהם. בהפסקות, וינדאריה הייתה תמיד צריכה לשחק את עובדת הרווחה כשהמקובלים משחקים את ההורים ואת הילדים שלהם. חסרי המזל שיחקו את השוטרים שליוו אותם.
ואביה החזיק את ידה כדי שלא תרעד מאימה. טכס הענקת הכשרונות היה מספיק מפחיד. עיניה של וינדאריה סרקו כמעט אוטומטית בחיפוש חבריה מהחוות. האחד שהבחינה בו, פאלון, הופרד על ידי מאסות של מבוגרים. היא גם לא עמדה לנטוש את הוריה בנהר הזה, נהר האדם הזה.
המנהרה הכסופה נפתחה לבסוף לגרם מדרגות שירד למטה, בין מושבי האבן, לעבר במת האבן הנישאת, הכתומה. אמה אמרה לה מבלי שתשאל שהאיש בחליפת השרד שהיא רואה הוא נשיא עולמם קלאמניטיה. היא הייתה מספיק מבוגרת להבין שהמבוגרים דיברו על קלאמניטיה, הם דיברו על שלושת העולמות המיושבים של קלאמניטיה. האיש, אשר ראתה את צדודיתו המטושטשת בזווית עינה, היה האדם שאזרחי הפדרציה בחרו למשול בעולמם.
"אנחנו יכולים לשבת ליד פאלון?" שאלה וינדאריה, מצביעה לעבר דמותו הנסחפת לאיטה מהם עם נהר האדם. אביה אמר, מבחין בנער כמוהה, "יקראו לפאלון לפנייך, וינדאריה. אחרי הענקת הכשרונות, הוא יהיה קצת בהלם."
ואמה כיוונה אותם למושב בין שתי משפחות מהחוות שעם ילדיהם וינדאריה לא הסתדרה. היא לא רצתה לשבת איתם. אמה הבהירה לה שזה המקום הכי טוב שיוכלו לשבת בו. וינדאריה רצתה לשבת ליד פאלון. היא קיבלה את גזר הדין של הוריה. הילדים האחרים החמיצו את פניהם כשראו כשמשפחותיהם זזות כדי לתת לה ולהוריה מקום לשבת ביניהם. והוריה שקעו בשיחה עליזה עם משפחת גראבן. ובנם פשוט הוציא לשון לעבר וינדאריה. הוריה והוריו פשוט שקעו בביקורת על כל מה ששזפו עיניהם בכוכבתפוז בכמה דקות בין ספינת האוויר להיכל העיר. הנערה של בני ויג'ום פשוט עיקמה את זווית שפתה לעברה. היא תמיד שיחקה את האמא.
ואז כולם שתקו. מבין הנאומים שהושמעו בחלל ההיכל, וינדאריה זכרה את נאום הנשיא. "כשאנחנו משקיפים לאחור על העבר העכור, עוד בטרם עזבו אבות אבותינו את כדור הארץ הזקן, רואים אנחנו איך הכשרונות סילקו את כל המסגרות הישנות. לא עוד אפליה. לא העדפה לטובה. רק מי שאתה ומי שאתה יכול הודות לכשרונות. חברתנו, ששמה מאחוריה את התלות במכונות, שמה את פניה לעתיד בו גם המסגרות הקיימות ייפלו גם הן. וכולנו נהיה מאוחדים תחת הפדרציה."
הנאום השאיר את המבוגרים קרים ומרוחקים. הם לא ראו שום דבר משותף ביניהם לבין הקלאמניטים שהתייפחו למשמע המילים החמות. אפילו וינדאריה טמנה את פניה בידה. והגניבה דמעת התרגשות. הנער של משפחת גראבן אפילו פרץ בצחוק והנערה של משפחת ויג'ום הזעיפה פנים. למרות שלא ראתה את פניו של פאלון, וינדאריה הייתה בטוחה שבכה. לפעמים נראה לוינדאריה ולחבריה קיילה, סייפרין ופאלון שהמבוגרים פשוט כפויי טובה על החסד שניתן להם על כך שיישבו אותם איפה שיישבו אותם. כשהיא שאלה את הוריה לעניין, אמה סטרה לה. והיא אמרה לה שהיא צעירה מלהבין מהי הקרבה אמתית. המקום הזה לא היה לפי ערכיה. המקובלים, כמובן, חשבו כמו המבוגרים. זו הסיבה שהם היו המקובלים בין היתר, כמובן. וגראבן וויג'ום היו המקובלים שבמקובלים. והם הסתכלו על מישהי כווינדאריה מלמעלה בתערובת מקובלת של רחמים והתנשאות מוסווית רק בקושי.
ואז התחילו לקרוא לאנשים בסדר לפי שמות המשפחה. וינדאריה שפשפה את עיניה השחורות במחשבה שהיא מדמיינת אבל האם ארכי טכסי הענקת הכשרונות לא השתנו מאדם לאדם. היא העזה לשאול את אביה והוא אמר שהוא מופתע שהיא, בגילה הצעיר, קלטה עובדה זאת. הוא יסביר לה בהמשך שרק אזרחי הפדרציה קיבלו את כל הכשרונות. השבתאים לא קיבלו את אלה שהתגלו אחרי בגידתם. ובני הארץ המעטים רק את הבסיס. וינדאריה אמרה לאביה, בעודם מטלטלים באוויר בדרכם הביתה, שזה לא הוגן. הרי כולם אזרחי הפדרציה כפי שאמר הנשיא. אמה פשוט אמרה לה שהיא תמימה אם האמינה לנוכל. כל זה היה בעתידה כשקראו לה בשמה: וינדאריה הולט. הנערה ממשפחת וויג'ום שיכלה את זרועותיה והזעיפה את פניה על כך שקוראים לווינדאריה לפני שקוראים לה, המקובלת.
וינדאריה הספיקה לשמוע את אמה מסבירה לה שקוראים לפי שמות המשפחה. רעידת אדמה עברה בעמוד השדרה שלה לנוכח כל המבטים כשירדה במדרגות לעבר הבמה המרכזית. מהנדס המושבה רכן לעברה וקנוקנות אפורות קטנות יצאו מכף ידו הימנית. וינדאריה לא נרתעה. זה היה אחד מכשרונות המבוגרים שראתה מדי יום ביומו אצל הוריה. היא רכנה על מנת שהקנוקנות האפורות יחלחלו לכל תא ותא בגופה. ויעניקו לה כשרונות. בזווית עינה הציצה בהערצה לעבר מאט קרודין, עוזרו של מהנדס המושבה. להפתעתה, עיניו של מאט קרודין זהרו בזוהר חולני ומפחיד. וינדאריה נרתעה כמעט מבלי להבין זאת.
"אל תזוזי." אמר מהנדס המושבה "התאים החכמים כבר נמצאים בתוכך. אני רק מפעיל... אותם."
עוזריו של מהנדס המושבה, מאט קרודין וחבריו, עזרו לה ללכת למקום אליו הובלו הנערים והנערות שכבר הוענקו להם הכשרונות. הוריה אספו אותה משם בסוף הטכס. זיכרונותיה של וינדאריה היו חלשים במקרה הטוב ומעורבלים תחת הצפנה כבדה במקרה הגרוע. היא זכרה רק קטעי שיחות עם הוריה לפני הרגע ההוא בו התעוררה בלילה בחווה.
"לא עוד פעם." קראה אמא, גרזן קשקשים אפור מתהווה מעל כף ידה, "לא עוד ילד!" וניסתה להפריד את ראשה של וינדאריה מעל גופה. הסביבה זהרה לנגד עיניה הממצמצות. היא לא הבינה למה אמה תקפה אותה. היא שמעה את אביה בוכה בעודה בורחת מאמה, צועקת אחריה עם גרזן כף ידה נישא מאחוריה. וינדאריה כבר הייתה קצרת נשימה כשמצאה את נקבובית חלל-הביניים בחצר החווה וברחה משם. לפתע היא הבינה הכל – כיצד להיכנס, לשרוד בחלל הביניים, ולצאת מהנקבובית. זה היה מוזר מבחינת וינדאריה. רק יחידי הסגולה הורשו לדעת זאת. האנשים שמשכו במרכבות שהביאו אותם לעולם זה... אבל כשאמה המטורפת מאחוריה, וינדאריה העדיפה לעשות קודם ולנתח את זה אחר כך.
אפופה בריקנות המתעתעת של חלל-הביניים, וינדאריה בכתה.
ספינות האוויר פרקו את מטענן בכוכבתפוז, עיר הבירה של קלאמניטיה. עוד מבעד לשכבת העננים נצנצה כיפת הזהב של היכל העיר שצורתו ככוכבתפוז והוא המבנה היחיד בעיר זו. מנהג היה לאנשי הפדרציה לגור באוהלי עור חכמות. רק לצורך טכסים רבי חשיבות, וטכס הגעתם לבגרות של הדור הראשון שנולד על אדמת קלאמניטיה, נבנה ההיכל הזה.
לווינדאריה הולט הייתה זו הפעם הראשונה שראתה עיר. מאז שהגיעה משפחתה לעולם, התגוררו בחווה נידחת במדבריות הצפוניות שהזכירו להוריה את העולם שהשאירו מאחור. מנעד הסגנונות הארכיטקטוניים של אוהלי העור היה כמספר אוהלי העור.
עוד ממעל, עיניה השחורות של וינדאריה נפערו למראה הרבגוניות הצבעונית שהפגינה עיר הבירה בלי להתאמץ כמעט לעומת החווה שהשאירו מאחור. הוריה , שראו כמה בתם מתרגשת, החליטו לתת לה ליהנות מנפלאות כוכבתפוז שלה בזו כהתגלמות השחיתות והרקבון כאן. לו הייתה הבחירה בידיהם, היו מתיישבים בעולם דומה יותר לעולם שאותו עזבו מאחור. לצערם, אמונותיהם לא עברו לדור ההמשך.
כשנחתה ספינת האוויר, ירדו המשפחות בסדר מופתי ובהתעלות חושים. יותר מכל, וינדאריה רצתה לראות את מאט קרודין ששמו נישא בין צעירי החוות. הוא היה כוכב עולה בשירות הציבורי של הפדרציה וכבר עתה היה עוזר למהנדס המושבה. והוא הגיע איתם. היא התאכזבה מלראות את השוטרים שומרים על הסדר והמשמעת מחוץ להיכל שכן המונים הגיעו להיכל העיר אפילו מכוכבתפוז בעצמה. גם צועריהם, שקיבלו חופשה, הגיעו לטכס שהיה אמור לחתום תקופה בחייהם. הם יקבלו עכשיו גישה לכשרונות המבוגרים – הגם שעדיין נחשבו לילדים מבחינת החוק.
מרחוק שמעה את צעקות המפגינים. מהוריה שמעה וינדאריה עוד בטרם עלתה לספינת האוויר שויכוח היה נטוש מתי לתת את הכשרונות – האם בגילה או בגיל עשרים ואחת? הוריה תלו את האשמה בפינוק היתר ובנהנתנות של הקלאמניטים. לו חיו בעולם אמיתי, הנחיצות בכשרונות הייתה מובנית מאליו. נוכחות שמיים כחולים ועלים בשרניים סגולים גרמו לאנשים לשכוח את הערכים שהביאו את הפדרציה המהוללת לאן שהיא נמצאת כיום. וינדאריה דווקא לא התגעגעה למרחבים הסגורים של העולם ממנו באו. רק המבוגרים, הודות לכשרונותיהם, יכלו להלך תחת השמיים בעוד הילדים נחבאו מתחת לאוהלי העור. כאן יכלה לנשום את אוויר העולם הצח, הרענן ובלי מסננים. עם זאת, הסכימה עם הוריה. היא לא רצתה לחכות יותר לכשרונות.
"בוגדים!" נהמו הוריה למראה קבוצה של בני חסות שבתאים, לוקחת את ילדיה לעבר הטכס, "דווקא אתם לא ראויים לאף כשרון!" נהמו כמה מהמבוגרים האחרים. המנהרה הכסופה הבוהקת נפתחה לעברם, מובילה אותם אל החצר המרכזית של היכל העיר. השבתאים מיהרו להיחפז קדימה לעבר החצר בעוד האחרים נוהמים. אחד מהם אפילו חפן ענבים שקטף בטרם מועד מבחוץ והשליך אותם לעברם. השבתאים לחמו איתם כתף אל כתף מול כדור הארץ הזקן רק כדי להתהפך כנגדם כשהנסיבות השתנו לטובתם. ובכן, כדור הארץ הזקן לא היה שם כשהפדרציה כבשה את ירחיהם. וינדאריה ריחמה עליהם. בשקט, כמובן. עם הורים כמו שלה, הם עשויים לגרש אותה מהבית על הפגנת רחמים כזו.
"הנה סמאר ניס-גמאר." הצביע אביה לעבר נערה גבוהה, מלווה בגברת גבוהה וזעופה, שתיהן בחליפות גוף צהובות כשיערה של וינדאריה, "הוריה כפויי הטובה מפגינים בחוץ על שלילת זכות המוענקת אפילו לבוגדים כשבתאים."
"אז מי האישה שאיתה?" שאלה וינדאריה, לומדת את סביבתה. הנערים והנערות היו מיעוט מבוטל לעומת שטף המבוגרים שזרם דרך המנהרה הכסופה. היא לא התעכבה על צבע עורם או שיערם. אלה ישתנו ברגע שיקבלו את כשרונותיהם. המבוגרים דווקא חזרו לצבעי נעוריהם דווקא לכבוד הטכס כך שאי אפשר לדעת איך נראו בחיי היום יום שלהם. אפילו חליפותיהם היו וורודות, שחורות וחומות כחליפותיהם של הנערים שהם ליוו. וינדאריה הייתה בהירת עור ובעל שיער זהוב, מפותל מסביב לראשה וקצת פרוע. הוריה התירו לה לגדל את שיערה עד כמה שזה לא הפריע לה למלא את חובותיה בחווה שלהם. לא שווינדאריה שנאה את זה. אנשי השוליים בחוותם עשו את כל העבודה הקשה באמת. עבדים לכל דבר פרט לשם.
"עובדת הרווחה שלה." הסבירה אמה "כשהוריה סירבו לשלוח אותה לטכס הזה, בתי, הפדרציה שללה מהם את זכויותיהם על בתה מחמת הזנחה הורית. אני מרחמת עליה – " עליה אמה ריחמה אבל לא על השבתאים הבוגדים שעבדו בפרך בחוותה " – לגור לבד, מחוץ לחיק משפחתה. אסור לה לתקשר איתם בשום צורה שהיא."
"ברצינות, יקירה, את לא חושבת שהיא צעירה מכדי לדעת שקיימים דברים נוראים כאלה בעולם כמו הזנחה הורית." התרעם אביה בחומרה ולחץ את ידה של וינדאריה. כמה בכו. אחרים רעדו בעצבנות. כמה מההורים לחשו דברי נחמה באוזני ילדיהם. ופה ושם, וינדאריה הבחינה בעוד נערים ונערות מלווים על ידי עובדות רווחה. גם אותם הוריהם לא אהבו מספיק כדי שייקחו אותם מחסותם לנצח. בניגוד למה שהוריה חשבו, וינדאריה ידעה. אי אפשר לגדול באיזור החוות בלי לשמוע עליהם. בהפסקות, וינדאריה הייתה תמיד צריכה לשחק את עובדת הרווחה כשהמקובלים משחקים את ההורים ואת הילדים שלהם. חסרי המזל שיחקו את השוטרים שליוו אותם.
ואביה החזיק את ידה כדי שלא תרעד מאימה. טכס הענקת הכשרונות היה מספיק מפחיד. עיניה של וינדאריה סרקו כמעט אוטומטית בחיפוש חבריה מהחוות. האחד שהבחינה בו, פאלון, הופרד על ידי מאסות של מבוגרים. היא גם לא עמדה לנטוש את הוריה בנהר הזה, נהר האדם הזה.
המנהרה הכסופה נפתחה לבסוף לגרם מדרגות שירד למטה, בין מושבי האבן, לעבר במת האבן הנישאת, הכתומה. אמה אמרה לה מבלי שתשאל שהאיש בחליפת השרד שהיא רואה הוא נשיא עולמם קלאמניטיה. היא הייתה מספיק מבוגרת להבין שהמבוגרים דיברו על קלאמניטיה, הם דיברו על שלושת העולמות המיושבים של קלאמניטיה. האיש, אשר ראתה את צדודיתו המטושטשת בזווית עינה, היה האדם שאזרחי הפדרציה בחרו למשול בעולמם.
"אנחנו יכולים לשבת ליד פאלון?" שאלה וינדאריה, מצביעה לעבר דמותו הנסחפת לאיטה מהם עם נהר האדם. אביה אמר, מבחין בנער כמוהה, "יקראו לפאלון לפנייך, וינדאריה. אחרי הענקת הכשרונות, הוא יהיה קצת בהלם."
ואמה כיוונה אותם למושב בין שתי משפחות מהחוות שעם ילדיהם וינדאריה לא הסתדרה. היא לא רצתה לשבת איתם. אמה הבהירה לה שזה המקום הכי טוב שיוכלו לשבת בו. וינדאריה רצתה לשבת ליד פאלון. היא קיבלה את גזר הדין של הוריה. הילדים האחרים החמיצו את פניהם כשראו כשמשפחותיהם זזות כדי לתת לה ולהוריה מקום לשבת ביניהם. והוריה שקעו בשיחה עליזה עם משפחת גראבן. ובנם פשוט הוציא לשון לעבר וינדאריה. הוריה והוריו פשוט שקעו בביקורת על כל מה ששזפו עיניהם בכוכבתפוז בכמה דקות בין ספינת האוויר להיכל העיר. הנערה של בני ויג'ום פשוט עיקמה את זווית שפתה לעברה. היא תמיד שיחקה את האמא.
ואז כולם שתקו. מבין הנאומים שהושמעו בחלל ההיכל, וינדאריה זכרה את נאום הנשיא. "כשאנחנו משקיפים לאחור על העבר העכור, עוד בטרם עזבו אבות אבותינו את כדור הארץ הזקן, רואים אנחנו איך הכשרונות סילקו את כל המסגרות הישנות. לא עוד אפליה. לא העדפה לטובה. רק מי שאתה ומי שאתה יכול הודות לכשרונות. חברתנו, ששמה מאחוריה את התלות במכונות, שמה את פניה לעתיד בו גם המסגרות הקיימות ייפלו גם הן. וכולנו נהיה מאוחדים תחת הפדרציה."
הנאום השאיר את המבוגרים קרים ומרוחקים. הם לא ראו שום דבר משותף ביניהם לבין הקלאמניטים שהתייפחו למשמע המילים החמות. אפילו וינדאריה טמנה את פניה בידה. והגניבה דמעת התרגשות. הנער של משפחת גראבן אפילו פרץ בצחוק והנערה של משפחת ויג'ום הזעיפה פנים. למרות שלא ראתה את פניו של פאלון, וינדאריה הייתה בטוחה שבכה. לפעמים נראה לוינדאריה ולחבריה קיילה, סייפרין ופאלון שהמבוגרים פשוט כפויי טובה על החסד שניתן להם על כך שיישבו אותם איפה שיישבו אותם. כשהיא שאלה את הוריה לעניין, אמה סטרה לה. והיא אמרה לה שהיא צעירה מלהבין מהי הקרבה אמתית. המקום הזה לא היה לפי ערכיה. המקובלים, כמובן, חשבו כמו המבוגרים. זו הסיבה שהם היו המקובלים בין היתר, כמובן. וגראבן וויג'ום היו המקובלים שבמקובלים. והם הסתכלו על מישהי כווינדאריה מלמעלה בתערובת מקובלת של רחמים והתנשאות מוסווית רק בקושי.
ואז התחילו לקרוא לאנשים בסדר לפי שמות המשפחה. וינדאריה שפשפה את עיניה השחורות במחשבה שהיא מדמיינת אבל האם ארכי טכסי הענקת הכשרונות לא השתנו מאדם לאדם. היא העזה לשאול את אביה והוא אמר שהוא מופתע שהיא, בגילה הצעיר, קלטה עובדה זאת. הוא יסביר לה בהמשך שרק אזרחי הפדרציה קיבלו את כל הכשרונות. השבתאים לא קיבלו את אלה שהתגלו אחרי בגידתם. ובני הארץ המעטים רק את הבסיס. וינדאריה אמרה לאביה, בעודם מטלטלים באוויר בדרכם הביתה, שזה לא הוגן. הרי כולם אזרחי הפדרציה כפי שאמר הנשיא. אמה פשוט אמרה לה שהיא תמימה אם האמינה לנוכל. כל זה היה בעתידה כשקראו לה בשמה: וינדאריה הולט. הנערה ממשפחת וויג'ום שיכלה את זרועותיה והזעיפה את פניה על כך שקוראים לווינדאריה לפני שקוראים לה, המקובלת.
וינדאריה הספיקה לשמוע את אמה מסבירה לה שקוראים לפי שמות המשפחה. רעידת אדמה עברה בעמוד השדרה שלה לנוכח כל המבטים כשירדה במדרגות לעבר הבמה המרכזית. מהנדס המושבה רכן לעברה וקנוקנות אפורות קטנות יצאו מכף ידו הימנית. וינדאריה לא נרתעה. זה היה אחד מכשרונות המבוגרים שראתה מדי יום ביומו אצל הוריה. היא רכנה על מנת שהקנוקנות האפורות יחלחלו לכל תא ותא בגופה. ויעניקו לה כשרונות. בזווית עינה הציצה בהערצה לעבר מאט קרודין, עוזרו של מהנדס המושבה. להפתעתה, עיניו של מאט קרודין זהרו בזוהר חולני ומפחיד. וינדאריה נרתעה כמעט מבלי להבין זאת.
"אל תזוזי." אמר מהנדס המושבה "התאים החכמים כבר נמצאים בתוכך. אני רק מפעיל... אותם."
עוזריו של מהנדס המושבה, מאט קרודין וחבריו, עזרו לה ללכת למקום אליו הובלו הנערים והנערות שכבר הוענקו להם הכשרונות. הוריה אספו אותה משם בסוף הטכס. זיכרונותיה של וינדאריה היו חלשים במקרה הטוב ומעורבלים תחת הצפנה כבדה במקרה הגרוע. היא זכרה רק קטעי שיחות עם הוריה לפני הרגע ההוא בו התעוררה בלילה בחווה.
"לא עוד פעם." קראה אמא, גרזן קשקשים אפור מתהווה מעל כף ידה, "לא עוד ילד!" וניסתה להפריד את ראשה של וינדאריה מעל גופה. הסביבה זהרה לנגד עיניה הממצמצות. היא לא הבינה למה אמה תקפה אותה. היא שמעה את אביה בוכה בעודה בורחת מאמה, צועקת אחריה עם גרזן כף ידה נישא מאחוריה. וינדאריה כבר הייתה קצרת נשימה כשמצאה את נקבובית חלל-הביניים בחצר החווה וברחה משם. לפתע היא הבינה הכל – כיצד להיכנס, לשרוד בחלל הביניים, ולצאת מהנקבובית. זה היה מוזר מבחינת וינדאריה. רק יחידי הסגולה הורשו לדעת זאת. האנשים שמשכו במרכבות שהביאו אותם לעולם זה... אבל כשאמה המטורפת מאחוריה, וינדאריה העדיפה לעשות קודם ולנתח את זה אחר כך.
אפופה בריקנות המתעתעת של חלל-הביניים, וינדאריה בכתה.