שיר של אש ושל קרח, פרק ג' [ הסתיים ]

"רק לחם וגבינה, תודה." דזמונד אומר, "אני חושב שעדיף שסר האריס ישאר פה עם סאנדרין, אם הוא לא רוצה לבוא." הוא אומר אחרי כמה שניות.

היום שעולה כעת הוא סגרירי למדי, כאילו הסתיו קפץ לו לביקור של יום אחד. רוח קרה נושבת מן המערב, מביאה עמה עננים המצטברים מעל גבעת המבצר האדום וביצרון מאיגור, וצובעים את הרחובות באספקלריה מדכדכת של אפור-סגלגל. הרוח מיבבת ברחובות, טופחת על שלטי הפונדקים ומעיפה קרעי בגדים, עלים ושאר דומן המונח על הרצפה.

דזמונד, דיאנה, אולריק
הרחובות צפופים והומי אדם; לפחות שלוש פעמים, אתם רואים מרחוק אבירים מפורסמים החולפים להם, בדרך אל המבצר האדום או לרישום לתחרויות: הנסיך רנלי, עם שיריון הדור חדש וקסדה מוזהבת מעוטרת בקרני צבי, לורד רדווין מהבוסתן, הדור באדום וירוק, וסר אדאם מארינבאד, יועצו של לורד טיווין, המוליך שיירה מעליה מתנופף נס העץ הבוער של אשמארק.
אז, נעשה הרחוב בהדרגה צר, ומתחיל לרדת כלפי מטה. האבירים נעלמים, מפנים את מקומם להמון של לובשי בלויים, והבתים נעשים גרועים יותר ויותר.
בסופו של דבר, אתם חולפים על פני חנות צלחות מזוהמת, ומגיעים למחסום עץ, המוחזק בידי שבעה זהובי גלימות. המפקד עושה צעד אחד קדימה, סוקר אותכם בתמהון.
"בוקר טוב, אדונים וגבירה" הוא אומר, בחיוך מעט חנפני "במה נוכל לסייע בידכם ב...בואם למקום זה?" ניכר בפניו, כי הוא תמה מאד מה אתם עושים ברחוב המוליך אל מעמקי עמק הפשפשים.

האריס
סנדרין לא נראית מאושרת מדי, לאחר שהפייטן, וגם מרבית החבורה הסתלקו.
"אני שונאת שלא לוקחים אותי למקומות חשובים" היא רוטנת, כשהיא מורחת את הגבינה על הלחם "הו כן, תהיי ליידי חמודה ומצויינת, תעשי מה שאומרים לך, ותני לאבירים להגן עלייך" עיניה הירוקות יוקדות במרירות.
היא נותנת עוד שתי נגיסות מהלחם, ואז מתרוממת מן השולחן.
"אכלתי די והותר, סר" היא אומרת, ונראה להאריס שמשהו מתבשל בתוך ראשה "והשהות בפונדק הזה נמאסה עלי. אם אתה מתכוון להרשם לתחרויות היום, אולי נצא עכשיו ונטייל קצת בעיר? אני מאד-מאד רוצה לראות את מעלה מלך" היא אומרת, מבטה תועה בחמדנות אל חרבו של האריס.

"כרצונך הליידי. אך אני צריך לתקן קודם את השריון שלי ולקנות עוד כמה דברים, זה לא ייקח הרבה זמן אבל נצטרך לעבור קודם בנפחייה. אחרי זה אם תרצי נסתובב בעיר".
הוא מסיים לאכול ואז מושיט אליה את ידו "בואי, ככל שנצא מוקדם יותר נספיק להסתובב יותר הליידי" הוא אומר בארשת פנים חייכנית.
'סוף סוף שקט בלי כל ילדי הקיץ הארורים האלו, אני רק מקווה שאני לא אצטרך ללכת להציל אותם.'

--- האריס ---
סנדרין נראית די מרוצה, ומזכירה לרגע להאריס ילדה קטנה שזכתה במתנה... אבל מארשת פניה, הוא עדיין חושד שהיא זוממת משהו. ושני אלו ביחד, מזכירים לו מאד מחזות כמעט נשכחים מן העבר הרחוק, כאשר שירת בצוק קאסטרליי.
לאחר מכן, אתם יוצאים; להאריס עצמו אין שום בעיה להרשם לתחרות, ולהשיג ציוד דרוש (שאת רובו יש לו בכל מקרה).
איזור הרישום מלא אבירים מתפארים, כאשר אתם מפלסים את דרכם החוצה. מישהו מספר בקולי-קולות על נחש-ים עצום שנקטל ליד חופי דורן. אחר רכב פעם עם חלסאר דותראקי, ומספר על עלילותיו. כמו כן, הוא מספר שאחד החאלים של אנשי הערבות מתעצם והולך.
סאנדרין, לעומת זאת, מתעטפת בברדסה ובולעת את המראות בשקיקה. היא מתעכבת מאד ליד סחורותיו של נפח שבא מן הנמל הלבן.
"הייתי מאד רוצה את זאת" היא אומרת, ושולחת מבט מלא כיסופים אל חרב ארוכה עשויה היטב, שניצבה הבהיר מעוצב כראשו של זאב בלהות.

עיניה של דיאנה נוצצות והיא נעצרת למספר שניות כל פעם שחולף באזור אביר מפורסם. מעניין אם אני אפיל כמה מהם מהסוס... ובכלל עיניה מתרוצצות ממקום למקום גומעות את המראות, אבל ככל שהם מתקרבים לעמק הפשפשים האזור מעניין אותה פחות ופחות.

כאשר הם מתקרבים אל מחסום העץ היא מחייכת אל מחסום הגלימות. "אין לנו צורך בכלום, אך תודה על הצעת העזרה" דיאנה אומרת ומתקדמת.

ooc: מינד רידר, טאנגלווגד, ואנג - תגובות בבקשה.
ואם למישהו נמאס והוא רוצה לפרוש/מבקש משהו אחר, שישלח לי הודעה פרטית.

ooc: אני לא רואה איפה אני יכול להגיב כל כך.. פשוט תמשיך עם התיאור, הרי דיאנה נפנפה את השומרים

OOC: כן, אין לנו איפה להגיב.

ooc: דווקא היה לכם, ולמעשה - החמצתם מידע מאד-מאד חשוב, כפי שתגלו בהמשך...

ic: אתם עוברים את מחסום המשמר, וצועדים ברחובות הצרים, המטונפים והמעוקלים של עמק הפשפשים, כשאתם מפלסים את דרככם בין ערמות של צואה ודומן, קבצנים ובריונים שצופים בכם בעיניים רעות מתוך פתחים מוצללים, עגלות עלובות עם ירקות רקובים, ועוד.
כעת, כבר כמעט ואינכם רואים סיורים של זהובי הגלימה. בסופו של דבר, אתם פונים מאחד הרחובות הראשיים של עמק הפשפשים אל סמטה צרה וחשוכה, העוברת מתחת לקשת אבן ומטפסת למעלה, מדי פעם עוברת שתיים-שלוש מדרגות. תעלת שופכין פתוחה מסריחה בסמוך, ופגרים של חתולים צפים בתוכה.
כאשר אתם ממשיכים מעט הלאה, אתם רואים שהרחוב נחסם, שלושים מטרים מכם, בחומת לבנים מסריחה בגובה של ארבעה מטרים לערך. לשמאלכם, כעשרה מטרים מן המקום בו אתם נמצאים כעת, אתם רואים בין הבתים עלובים בקתת עץ מטונפת, שעליה מתנודד שלט "אד, שיקויים ומרקחות" ריח רע עולה מהחלונות, ועשן ירקרק, דלוח, מסתלסל מארובה מטה לנפול. הדלת עצמה היא פיסת דיקט עלובה, מכורסמת למחצה בידי תולעים.

דזמונד תופס את ניצב חרבו, ודוחף פנימה.
יופי, הוא חושב לעצמו, גם לרצוח מישהו, וגם לצאת מלוכלך מכל העסק!
הוא מנסה לראות דרך העשן, ומחפש את אד המדובר.

דזמונד פורץ בקלות פנימה, ומגלה עצמו במקום צפוף ומסריח, מול שולחן עמוס רכיבים מפוקפקים, יורה המעלה ריח מבחיל, בקבוקונים מטונפים ועוד. אדם זקן בעל זקן אפור פרוע ומדובלל נסוג בפחד מליד היורה, כאשר הוא רואה את הפלדה שלופה מולו.
"לא, לא!" הוא מיבב "לאניסטר... אני, אני.. פיסל שלח אותך, אני יודע שפיסל הארור שלך אותך..."

"תרגע חבר, אני לא יודע מי זה פיסל אבל בטוח שהוא לא שלח אותנו", אולריק פונה אל הזקן. "רצינו רק לדבר עם אד. תניח את החרב דזמונד" הוא צועק על האביר. "תצטרך לסלוח לו, הוא לפעמים מעדיף להכות דברים עד זוב דם מבלי לחשוב, אבל אני יכול להרגיע אותו. מזל הא?"

דזמונד יורק על הרצפה, "אתה הוא אד?" הוא שואל.
עדיף לסיים עם זה כמה שיותר מהר, הוא חושב לעצמו, אני עוד רוצה לנוח היום.
הוא יורק שוב על הרצפה.

דיאנה נראית כמהססת.
'אתה בטוח שצריך להרוג אותו?' היא שואלת, נראית כמי שקלטה רק כעת את מהותו של שלב ראשון זה של המשימה.
האלכימאי הזקן מנסה לסגת לעברו האחר של השולחן.
"אה... לא, כלומר כן... זאת היתה אי הבנה" הוא מנסה לומר, כשהוא מנסה לצעוד לעבר הדלת האחורית "אני, אני אשם בכלום... זה פיסל הארור..."
פחד מטורף ניכר בעיניו האדומות והרצוצות, כאשר הוא מביט בכם.

ooc:אני אגיב בכוונה עכשיו בשביל למתוח כמו בכל תוכניות הטלוויזיה הארורות .

ic:
'מכל החרבות הארורות היא הייתה חייבת לבחור דווקא אחת אם כלב ארור' חושב לעצמו האריס בזמן שמסתכל על החרב.
"את בטוחה שאת רוצה דווקא את זאת?" הוא לוחש לסאנדרין "אני בטוח שאנחנו יכולים להשיג אחת טובה יותר ויפה יותר"

ooc: אתה יכול להגיב עכשיו ואין בכך כל בעיה, העלילה שלך היא עצמאית ותלויה רק בך.

ic: סנדרין שולחת בך מבט מהסס.
"אבל אני אוהבת את זו" היא אומרת, מחליקה יד על זאב הבלהות שבניצב "יש בה משהו... אצילי... אפילו קצת עצוב"
המוכר, לא באופן מסתורי, די מעודד אותה.
"אה כן, בית סטארק הם בית נוקשה ואצילי מאד, מן הצפון הרחוק... אומרים כי הם חזקים מהחורף ובלתי נכנעים כמו ההרים, ופעם, בעידנים הקדומים, הם הובילו את הצבא אשר" קולו הופך לחצי לחישה "הצבא אשר נלחם באחרים עצמם".
עיניה של סנדרין בוהקות במשהו שנראה כמו שילוב בין פחד להתלהבות.
"הו-כן, אני מאד רוצה את החרב הזו"
"נלחמו באחרים..." היא ממלמלת ביראת כבוד, כמו לוחשת לעצמה "מעניין, אם הם היו מקבלים אותו לשירות שלהם" היא מוסיפה בקול שהאריס בקושי שומע (אבל בכל זאת).

"פיסל?" דזמונד שואל במעין נימה של צחוק, "אתה מתכוון המלומד העליון פיסל? זה שמשרת את המלך?"
דזמונד נותן לצחוק קצר לצאת מפיו.
"אנחנו צריכים שתביא את הנוגדן לשיקוי שנתת לבחורה ההיא שאצל הסוחר הקוהורי, אדוני."
כמה בור יכול אדם להיות? דזמונד שואל את עצמו, להאשים את המלומד העליון של המלך רוברט! חיוך קטן עולה על פניו.

הזקו המלוכלך בבלויי הסחבות מביט בך בתדהמה.
"א...אני לא מכיר שום סוחר קוהורי, אד..סר נכבד" הוא מגמגם "אבל, אבל, יש לי שיקויי נוגדן למחלות מעיים ולעקיצות פשפשים..."
מבטו תועה בין הבקבוקים על השולחן שלו לבין החרב השלופה בידו של דזמונד.
"והנה, יש את זה, הזהוב על המדף שם" הוא אומר "הוא נוגדן בשביל הכל, הכל... אתה יכול לקחת אותו בחינם, רק... אל תפגעו בי, בבקשה!"

"נוגדן בשביל הכל?" דזמונד אומר, חצי צוחק, "שלחו אותנו לכאן, בשביל למצוא נוגדן לנערה שאיזה סוחר מחזיק בה, אם זה לא זה..."
נמאס לי מהמשחקים של הזקן הזה, דזמונד חושב, אם זה לא זה... אני יגרום שהמוות שלו יהיה איטי.
דזמונד עצמו לא מאמין למה שהוא חושב, אבל הוא מייואש מכל המשחק הזה של הסוחר שלא יודע דבר...

הזקן רועד בכל גופו, עושה עוד צעד אחורה, כמתכונן לקפוץ לעבר הדלת האחורית הפתוחה למחצה.
"זה... זה הכי טוב שיש לי, סר... אני נשבע" הוא מגמגם, מעט ריר זב על זקנו הפרוע.

ooc: תגובות מכולכם, ושכל אחד יכתוב מה הוא חושב, וחשוב עוד יותר, מה הוא עושה - ותאמינו לי, כל פרט חשוב.