לאדמות המלחמה ! - הרפתקאת מוד 3.5 (3/3)- עץ משחק -סיימנו. תודה לכולם.

גליידור מהנהן בשקט. הוא נוגע בכף ידו של מיילו וכוח קדוש עובר בינהם. "לכשתרצה שהלהב יכושל, החזק ביד הזו את להב הפניקס, והכה בו בעזרת הלהב השני. הדף האנרגייה... תוכל לנסות להכיל אותו. אבל אני לא יודע מה זה יעשה לך." הוא מסביר. מושיט לך את ידו. "זה הרגע האחרון מיילו. אם יש לך משהו להגיד, לעשות, דברים אחרונים לפני... זה הזמן, אחרת. אחוז בכף ידי."

מיילו מביט בכף ידו, מרגיש את האנרגיה האצורה בגופו, ומהנהן לעצמו "עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות. עכשיו נותר רק הקרב. בוא נזוז." הוא מפנה את מבטו אל המבצר לרגע אחרון, לוחש בלי קול תודה, ואוחז בידו של גליידור.

מיילו והמלאך נעלמים, אור מקיף אותם, כוח קדוש בוער בעוד שניהם חולפים דרך גלקוס ברגעים בודדים, מדלגים מעל הצלקת, מעל עיר הבירה, מעל יער אלור-גאנה. ומופיעים בשדות שמדרום לאורקל.
מתחתיהם, בלב העמק, מתנגשים שני הצבאות, צבא האל מתים האפור של ניקולאי, מונהג על ידי אביר המוות. רכוב על סוס הסיוט שלו, בהמה אדירה של אש וצל, פרסותיה מבעירות את האדמה באש ששניה רק לאש שאופפת את האביר, אשר שחורה כמוות ומעקלת כל אשר נכלא בדרכה, האביר עצמו חמוש בחרבו אשר מיילו כבר זכה לראות לא פעם- רונות עתיקות החרוטות עמוק על הלהב.

מהצד השני, מוקף בצבא השחור. קורט צועד. חמוש בפטיש מלחמה דו ידני גדול. הילות של קסמי הגנה וחיזוק מקיפות את שר המלחמה, בעוד צבאו מתקדם צעד אחר צעד, נותן מענה ראוי לצבאו של ניקואלי, בעוד החיים מביסים את השלדים חסרי הבינה, את הזומבים הנקרבים, ומתקרבים לאט לאט על בסיס הצבא המת.

"יש לי מספיק כוח כדי לתת לך את היכולת להגיע ללב המערכה." אומר גליידור. "המקום בו השניים הללו יפגשו." הוא מדבר על קורט וניקואלי. "אני מודה שאפילו אני לא בטוח מי מבין השניים חזק יותר..."
"ניקואלי." אומר טריסטן, מופיע מהאוויר באותה צורה שבה הופיע בפעם הקודמת, משהו בו נראה אחרת, רק יד אחת שלו מסיימת בטפרי השד, עורו אפור, אבל בצבע אחר. וקשה שלא לשים לב להבדל בצבע בין העיניים שלו. "טרקאך עושה איתו את מה שקריוס עשה עם מיילו." הוא מסביר. "עד כמה שלא נעים להאמין בזה. אדון המתים נטש את כסאו. וכרגע הוא נמצא בשדה קרב הזה." קולו שקט, כמעט שקול. ללא זכר לטירוף של גריאן. "חוקי האלים הופרו כבר יותר מידי פעמים."
גליידור מניח יד על חרבו, אבל קולו של גריאן נשמע "הירגע דוד." הוא אומר. "פאזוזו הושמד, אנחנו שולטים בגוף הזה, ולא כבולים לשום חובה יותר." הוא מושך בתכפיו, ושניהם אומרים יחד. "וגם אם הייתם רוצים להילחם בנו, אתם קצרים בזמן, וידעים זאת."
גליידר נאלץ להחניק בשקט הסכמה. "הוא צודק מיילו. בכל רגע שאנחנו מתעכבים אדון המתים מתחזק. אני אשאר להשגיח שגריאן לא עושה שטויות." הוא מניח את ידו על מיילו, ושאריות הכוח הקדוש עוברת אליו. "רוץ, אל תיתן לדבר לעצור אותך, לעקב אותך...הצל את כולם."

ולאחר שמיילו עוזב, זה טריסטן שלוחש. "או שתגזור את גורלנו."

יאס-אראק הרים את ידו, וים הנשמות עבר דרכו. כולן עברו דרך לבו השחור, מוכנעות למרותו. חלקן נבלעו פנימה, נאכלו על ידי אוב או נרמסו בידי העוצמה האדירה והבלתי ניתנת לתיאור של יאס-אראק. חלקן הפכו לרוחות רפאים, כאשר קסמיו של דיוואש הגיעו, הם שימשו כמגנים אלמתים, מאפשרים ליאס-אראק להשלים את הקסם האפל שלו, קסם האוב החזק ביותר שנוצר בעולם. הזיכרונות של יאס-אראק הוצפו במידע, בזיכרונות של אלפי האנשים שהוא הרג. כוחו הוכפל עשרות מונים.

רגע לפני שהוא עזב לחלוטין את האנושיות, רגע לפני שהוא זרק את הרסיס האחרון אל האבדון למען המטרה הנוראית שהוא לקח על עצמו, למען העולם הזה, הוא הסתכל על נשמה אחת שצפה בלי הפרעה. נשמתו של טאלין נטרפה וכוחה נכנס אל אוב. נשמתו של המאסטר עמדה.

המלומד הצעיר, שעמד אל מול המג המסוכן בעולם לפני אלפי שנים, אל מול ולרידאן... זמן רב יאס-אראק לא ביטא את שמו של המאסטר שלו. ולרידאן, שבכוח רצונו בלבד יצא מן הגיהינום. שהיה אכזרי יותר מכול קנה מידה, שרף אנשים בחיים לשם סדיסטיות בלבד, לימד את יאס-אראק מהו הבסיס של קסם, עוצמה, הוא לימד אותו לבנות את הערכים שלו, ולגרום ליקום לפעול כרצונו. כמו שולרידאן פרץ מן הגיהינום כאשר הוא התנגד למוות, כך כעת חוקי המציאות נכנעו למרותו של יאס-אראק.

הייתה לו משפחה, הוא זכר אותם לחלוטין, לפני שהוא השמיד את הזיכרונות לחלוטין. הייתה לו אישה, היו לו ילדים, שהוא בגד בהם כאשר קוסמת צעירה פיתתה אותה. היא נראתה מעט כמו מגית המלחמה מהטירה בצלקת, זה מסביר למה יאס-אראק נמשך אליה בלהט בלי לשים לב לכך אפילו. אם הוא לא היה יודע שהם אנשים פשוטים, אולי הוא היה חושד שאשתו היא זו ששכרה את האבירים שחיסלו אותו. ואשתו, היא נראית מעט כמו אמא של מיילו... ייתכן שהוא אב קדמון לאביר הצעיר. משעשע, במידה מסוימת. היה רגע במסע הזה שיאס-אראק חשב שיוכל לחנך את האביר ללכת בדרך הנכונה. בקרוב, הוא ירגיש את המוות שלו, כעת שהוא מחובר לחלוטין לכול המוות ברחבי העולם, וזה יהיה כואב. יאס-אראק ידע שמיילו יסתער אל מותו, ועם כמה שהוא שנא את האביר ודעותיו, חוסר היכולת שלו להשתנות, טוב הלב חסר הפשרות של האביר הזה הוא משהו שיאס-אראק נלחם עליו. בדרכו שלו, החיסול של גורמים כמו קורט, ניקולאי ודיוואש היו במטרה לאפשר לעולם לגדול למלוא הפוטנציאל שלו- פוטנציאל שנקטע בידי מפלצות שרצו בהשמדת העולם ועריצים שרצו שליטה בו.

היציר סוד שלו. יאס-אראק נטש אותו איפשהו בגיהינום לאחר מותו, לעזאזל, אם הוא רק היה זוכר. הוא התגעגע לממזר הקטן, העורב שרק דיבר ודיבר ודיבר, מנסה לשבור את יאס-אראק ולשכנע אותו כול הזמן לנטוש את הדרך שלו, כתרגיל מחשבתי כמעט. אולי בלעדיו, יאס-אראק היה פחות מחויב...

הוא חשב על אלו שעברו את הדרך איתו. מליק, שהלך באותה הדרך של יאס-אראק, פשוט בצורה שונה, והוא קיווה שישרוד על מנת להשלים את המלאכה לאחר שהוא ימות. זאלה, שהוא דן לגורל נורא. איינור, שמת באכזריות לפני שיאס-אראק אפילו הספיק ללמוד עליו. אלטון, בן המחצית שהחל את כול המסע הזה בשבילו, בן המחצית הקטן הזה שגרם לו להתחבר אל כול הגורל האפל הזה.

וכעת, הוא הסתכל על נשמת המאסטר שלו, וחשב על כול זה. והוא חשב על המאסטר. הוא ידע שהוא יכול לנהל איתו שיחה אחרונה, לבקש ממנו עצה, לומר לו להתראות לפני שהוא מבצע את ההקרבה האחרונה שלו. לפני שהוא מקריב את הכול לדרקון הזה. הוא הסתכל, אך לא עשה דבר, בעוד הנשמה צללה מזיכרון שלה כבר ובלי שום מה שיכוון אותה אל הגיהינום, יודעת שתוכל להימלט ממנו בכוח רצונה.

יאס-אראק נשם. הריאות המתות שלו לרגע אחד התחברו, וכך גם צינורות הצוואר שלו, על מנת לאפשר לו לבצע את הפעולה שנבצרה ממנו זמן כה רב. הוא נשם עמוק, ופקח את עיניו האדומות, וזרק את כול מה שהוא חשב עליו אחורה. הוא נתן לעוצמה, לנקרומנסיה, לקסם להציף אותו, ופינה לשם כך כול דבר אחר. הוא נכנע סופית לכוח.


ובאותו הרגע, המשיח האפל של העולם סיים את תהליך לידתו.

האדמה רעדה מתחתיו, השמיים נצבעו בצבע אדום, והוא החל יורה קסם אחר קסם. עם כול קסם, עשרות נשמות הושמדו, מחזקים אותו. רוחות הרפאים שלו ספגו את הלחשים של דיוואש, בעוד קרב הקוסמים החל, כאשר יאס-אראק שאב טיפה אחר טיפה של חיים מן האוחז בשבע מסורות הקסם האחרות.

"מוות לדיוואש" הוא דרש, כאשר המילים עצמם נחרטו אל האדמה.
"מוות לדיוואש" הוא הכריז, כאשר השמיים צרבו אליהם את המסר.
"מוות לדיוואש" הוא פסק, כאשר האוויר עצמו השתנה על מנת לענות לבקשתו.
"מוות לדיוואש" הוא קבע, כאשר דיוואש עצמו הרגיש את הקסם של העולם עצמו מתפתל, כאשר העמודים המחזיקים את המציאות עצמה מתו וקמו מחדש ברגע אחד, כמשרתים לאדון האוב החדש. קסם האוב, שכעת נאבק לשבור את כול שאר מסורות הקסם, ולחסל את האדון העלוב שלהן.

ידיו של דיוואש פונות לצדדים. "המוות שאתה מחזיק הוא כלום, חלקיק בודד מסך השלם. אני הוא אדון הקסם!" הוא צועק, קולו מהדהד ברחבי הבריאה, "אני שולט בכל המסורות, במילה אחת אני מסוגל לקחת את הקסם מכל יצור חי, בדמי זורם דמם של כל הדרקונים העתיקים, הראשנים שבכלל עיצבו את הקסם. הידע שלהם- שלי. העוצמה שלהם- זורמת בי. הקסם שלהם נתון לשליטתי." הוא שואג, בעוד ספרות של קסם בוקעות מידיו. קסם קמאי טהור העשוי מכל מסורת הקסם יחדיו. "אתה רק מתחזה, כלי קיבול שמשמש יצור אשר כבר היה צריך לעבור מהעולם. זהו סוף עידן האלים!" הוא שואג. "זהו תחילתו של עידן חדש. עידנו של דיוואש!, והיום הראשון של העידן, יכול בהשמדתך, מג עלוב." הוא מושך את ראשו לאחור ושואג אש לבנה מפיו לעבר יאס, בעוד שמתוך שני הספרות נורים גלים של כוח, מאיידים כל חומר העומד בדרכם.

מיילו נושם עמוק. הוא מביט על שדה הקרב, על הצבאות המסתערים, על המוות ועל ההרס. הוא מביט בכפות ידיו, ורואה ששוליהן מיטשטשים, זורחים באור קדוש. הוא שולף את חרבו, ומכין את מגינו. השריון מתהדק לרמה החזקה ביותר, הלהבות מתחילות ללחך את הקרקע מסביבו. מגן הפנים של הקסדה ננעל למקומו, ושדה הראייה של מיילו מצטמצם לחריץ צרץ איפה שהיו אנשים, כעת עומדות מטרות. איפה שהיו צבאות אדירים, כעת יש מכשולים משניים. איפה שהיה מאבק, כעת יש ניצחון. מיילו לוקח צעד אחורה, רץ מקצה הצוק, וקופץ בעוצמה אדירה. לא בעוצמת הדרקון, או בטוהר המלאך...בנחישותו של אביר.
חופשי. זו המחשבה הראשונה שעולו במוחו של מיילו. הכוח המלאכי לוקח אותו גבוה מכפי שחשב שאפשרי, גבוה מכפי שחשב שאפשרי, מעל העצים, מעל הציפורים, מעל העננים עצמם. מיילו נוסק, וצחוק מתפרץ ממנו כשהוא מרגיש את כל דאגות העולם נושרות מעליו, הוא נוסק גבוה יותר ויותר, כל רגע מחזק את גופו בכוחו הקדוש של אלת'וס, וכל גופו נעטה באור הזהוב...ואז הוא נעצר.

התאוצה פוסקת, לשבריר שניה, מיילו מרחף באוויר, חסר תנועה. הוא מביט מטה, ולרגליו, נפרשת כל גלקוס. מלכותית, עתיקה, ומצולקת. גלקוס שלו, הארץ שעליה נשבע להגן, נחרבת על ידי טיפשותם של רודנים ותאוות הכוח של האלים. על ידי דורשי רוע ומחפשי אופל, שמקומם לא יכירם בעולם הזה, לא עוד. בשבריר של רגע, מיילו מזמן כל רסיס כוח שיש לו. כל ברית שכרת, כל קדושה שקיבל על עצמו, כל מעשה או מילה שחישלו את נפשו, כל כולו מתמקד במטרה אחת ויחידה-גלקוס לא עוד תושחת על ידי הרוע. היום הזה, מיילו יחסל את הרוע מעל פני גלקוס, ויביא עידן חדש. לא כנוקם, או כילד, או לוחם. כאביר.
מיילו מתחיל לצנוח חזרה כלפי מטה. הרוח שורקת באוזניו, וכנפי המלאך הלבנות של מיילו נפרשות, מכוונו אותו לדאייה מהירה כלפי שדה הקרב. ואז, הכוחות שלהם קרא מיילו נענים. נחישות האביר, עוצמת הפיה, והוד המלאך, מקיפים אותו. להבות כסופות, בוקעות מנשמתו של מיילו, מתפרשות לאורך גופו, מרחיבות את כנפי המלאך עד שהן גדלות יותר ממיילו עצמו, והוא מרגיש את גופו מתחזק ואת שריריו גדלים לקראת הקרב. עורו מקשיח את עצמו מול ההתקפות הקרבות.
ערפילים ירוקים דקיקים מסתחררים סביב מיילו, והוא מרגיש כאב חד בחלק התחתון של השכמה שלו כאשר כנפיים עשויות מקנוקנות, שביניהן בוקעים פרצים של כוח יסודני, צומחות מגבו. מיילו רואה שגופו מתחיל להשתנות, להתפרק ליסודות הבסיסיים של העולם. זרועות של אש, רגליים של אוויר, גוף של אדמה, ושיר שזורם במפלים מגופו. קנוקנות וסלעים מתחילים לעטוף אותו.
מיילו ממשיך לצנוח, ואז הוא מרגיש גל הדף שבוקע ממרכז חזהו, ומתפרש לאורך גופו. גלים של אור בוקעים מבין החרכים שבגופו היסודני, והוא נעטה בהילה מטושטשת של אור. בטלטול נוסף, כנפי אור, גדולות יותר מהשתיים האחרות, צומחות מגבו. מיילו מביט על רגליו ורואה שהן מתערפלות לענן של אור מסתחרר. הוא מתחיל להתאזן מחדש, מכוון את עצמו לקרקע, ומחייך כשהוא רואה אותה מתקרבת אליו במהירות מסחררת.
אביר

כדור של אש רבגונית מסחררת נוחת באמצע כוחותיו של קורט, שולח גלים של אנרגיה לכל כיוון. מתוך הכדור פוסע מיילו, ומבלי להסס הוא מתחיל להפיל חיילים, להטיח אותם אחורה בחרבו, ולהדוף אותם. כל התקפה מחליקה מעל עורו הנוקשה, כל הכאת חרב נהדפת אחורה בגל של אש כסופה. לבסוף, קבוצת חיילים מתחילה לתהארגן ולהדוף אותו אחורה. מיילו מניף את חרבו, ומסתער. הוא מסתחרר בין התקפות, דוחף לאחור עם מגינו, ומסיים בנעיצת להב. שורות של חיילים נופלות בפני הלהב שלו, בעוד הוא מפלס לעצמו דרך. פניהם של חברים ואויבים, אחים ובוגדים, ושניהם גם יחד, מופיעים ומכוונים כל מכה שלו. הוא לא יוותר עכשיו, הוא אביר גלקוס.
אביר

עוד ועוד חיילים נאספים מולו. מיילו מניף את חרבו באוויר, ורעד באדמה יוצר גל של סלעים שמוטחים בגדוד שמולו. הקנוקנות צומחות מגבו והודפות את אילו שבאים לתקוף אותו באיגוף. הוא נועץ את חרבו בקרקע, וחיות רפאים, עשויות מערפילים מסתחררים מסתערות לתוך שדה הקרב, גוררות חיילים, ונעלמות. בהטחת מגינו, חומת אש מתרוממת ומפלסת עבורו דרך לשורה הקדמית. הוא מזנק באוויר, דואה על כנפיו האדירות, בעוד טורנדו מסתחרר של גלים ורוחות מונע מהחיילים להתקדם אחריו. אילו הכוחות שהוא לקח על עצמו בחוסר ברירה, למען טובת חבריו, למען טובת גלקוס. בלית ברירה, הוא נהיה לאביר הפיות, אך הוא ישתמש בעול זה לטובת העולם כולו.
אביר

הוא נוחת מאחורי קורט, וחיילי המעגל הפנימי שלו מסתובבים לכיוון מיילו כדי להדוף אותו ממנהיגם. האור מאכל את הגוף החדש של מיילו, משאיר רק ישות בוערת באנרגיה. מיילו שולח את מבטו הבוער לכיוון אחד החיילים, והם נשרפים בכוח שמשו של קריוס עצמו. גלים של אור חורך מסלקים שורות של אויבים מלפניו, וההילה שלו הודפת לאחור כל אחד ואחד מהחיילים שתוקפים אותו. הוא נבחר על ידי קריוס ואלת'וס. הוא נבחר על ידי להב הפניקס ועל ידי גליידור. הוא אבירם של האלים, והוא ימלא את חובתו.
אביר

מיילו צועק בקול שהוא עצמו לא מזהה, קול מלא הוד ועוצמה, קולו של יצור מהרקיע העליון. "קורט! הקרב הזה נגמר. הסג את אנשיך, ועוד תוכל להציל את הממלכה שיצרת לעצמך. דיוואש יפול, ניקולאי יפול, תדאג לאנשי גלקוס, או שסופך יבוא אליך. צור עידן טוב יותר, סייע לאנשים. התהליך כבר התחיל. הצטרף אליו, או שתימחץ." מיילו מזנק מעליו ומתחיל לנוע לכיוון ניקולאי. בעבר הוא נשבע שהרודן הזה יסיים את חייו על להבו. שבועתו של ילד, שאין בה עוד משמעות. הוא איננו ילד. יש דברים חשובים יותר מאשר נקמה אישית , גורל העולם כולו מונח על המאזניים. אילו אינם ענייניו של הילד, אלא של אביר החובה, שהנקמה היא הגרועה במעשים אותם יכול לעשות.
אביר.

מיילו מפלס דרך בינות לאלמתים, והם נופלים לרגליו כקמה בפני הקוצר, אורו המאכל שורף אותם ומשמיד אותם. הוא מתקדם הלאה, ומרגיש שהאור הקדוש מתחיל לגעת גם בתודעתו. הוא כבר לא רק מיילו, הוא הרבה יותר מזה. הוא מלאך השחקים. הוא כורת הברית. הוא אדון לעצמו. הוא....
אבא

המחשבה פוגעת בו כמכת ברק, כאשר הוא רואה את אביו, אביר המוות, ניקולאי. האור הבוהק, הכוח היסודני, ועוצמת האביר נסוגה ממנו, יוצרת מחסום בלתי עבר בינו לבין שאר שדה הקרב. הוא מיישיר מבט אל אביו. שריונו הנמס זולג ממנו באיטיות, משאיר סימני חריכה, אבל מיילו מתעלם מהם. הוא ניגש לאביו, גרונו משתנק, קסדתו נופלת ממנו. הוא מתחיל ללחוש "Tבא...אנמי...אני כל כך מצטער שאני חייב לעשות את זה, אין דרך אחרת...אני, אני כל כך מצטער...."
מיילו כורע על ברכי ומתחיל להתפייח בדממה. האור נמוג אט אט, חושף לא לוחם. לא מלאך, ילד. הוא מרכין את ראשו, ונראה שעוצמת הצער עומדת להכריע אותו. הוא מרים את ראשו ורואה את חרבו הגדולה של אביר המוות מתקרבת אליו. הוא מתחיל להרכין את ראשו חזרה, באיטיות. עם כל הכוח שבידיו, הוא לא יכול לעשות את זה. הוא לא יכול להכות את אביו שלו. אחרי כל הטקסים, אחרי כל השבועות, מיילו הוא רק אדם, חלש, כמו כל השאר

לא...לא חלש. אנושי

מיילו מרים את ראשו, ונראה שהעולם מאפיל מולו, עטוי שריון לבן, עומד אלף, אוחז בחרב ובמגן. אלת'וס. הוא לא אומר מילה נוספת, רק ניגש אליו, כורע לידו ברך, ומחבק אותו. ואז הוא מתחיל ללחוש
"דע לך, שכאשר לא היה לך אח, אני הייתי לאחיך, כי אתה קראת לי לבוא. כשלא היה לך חבר, אני הייתי לידידך, כי אתה קראתי לי לבוא. בנפשך, ובליבך, ובמעשיך, אתה קראת לי לבוא. הלכתי בדרכי, וכך קראת לי. לא קראת לי במעשי גבורה גדולים, או בקרבות נאצלים, אלא באנושיות. ביושר ובתום קראת לי, בטוב לב ושמחת חיים קראת ליף וכך גם הבאת את אביך, אחד מאביריי הנאמנים ביותר, לקרוא לי פעם נוספת. זהו לא אותו אדם. זהו לא האביר שנפל וחזר, לא אדון המתים שהחליט לפעול למען החיים. הבט וראה! אביך נעלם, נשאר רק טרקאך. אתה יודע מה לעשות....." אלת'וס קם ומתרחק אל האפלה. רגע אחד לפני שהוא נעלם, הוא מסתובב אל מיילו, ומצדיע, ואז החשכה בולעת אותו. מיילו מרים את ראשו...ורואה.

הוא רואה את טרקאך, אדון המוות הבוער, יושב בגופו של ניקולאי מכריח אותו לפעול למען מטרה לא לו, להביא הרס וחורבן בכל מקום. חזיונות של עולם מושמד וחרב חולפים במוחו של מיילו כאשר הוא מיישיר מבט לאדון המתים האכזר. זה העול םשל טרקאך...עולם שלעולם לא יתממש, אם למיילו יש משהו לומר בנושא.

העולם חוזר לקצב הרגיל. וכשהחרב מונחתת על ראשו של מיילו, להב הפניקס חוסם. מיילו נעמד, ומתחיל להכות, הודף את מכותיו של ניקולאי, דוחף אותו לאחור, מדגיש כל מילה "איך אתה מעז, טרקאך? איך אתה מעז להשתלט על אבי? לפגוע בחוקי האלים המקודשים? להביא לכך כך הרבה הרס? היום הזה, אני מחסל אותך". מיילו הודף את ניקולאי במכה אחת אחרונה, ומפיל את מגנו.
הוא שולח את ידו השניה לאחוז בחרבו, ואז מהסס לרגע. ולפתע, מתוך העבר, מהדדות מילותיה של אימו "להיות אביר, זה לא לעשות את הדבר הקל, אלא את הדבר הנכון"
מיילו שולח את ידו אל הלהב ולוחש "להתראות"
אביר

יאס-אראק מרים גל של נשמות, אלמתים שקמים ומתהווים באוויר, כול אחד סופג טיפה מן האש ומושמד תוך רגע, בעוד יאס-אראק נותר מוגן.
הוא מכין את הלחש שלו, את הלחש האולטימטיבי, ושולח נשמה אחר נשמה אל סיומה בשביל לחזק אותו. וכאשר גל הנשמות נופל, יאס-אראק מגיב בקסם שחור משלו, המתנגש בקסמו של דיוואש. קסם האוב החזק ביותר, גבוה מכול שאיבת אנרגיה, כול החלשה וכול כוח אפל הלוקח את החיים, קסם שנועד להעלים את כוחו של גדול המגים ברגע, קסם שנובע מליבו של מישור האנרגיה השלילית היישר אל דיוואש.

הקסמים מתנגשים, ברגע ארוך, ומסביב, כול לחש אחר נהרס מן העוצמה. השטנים בורחים, נופלים מן השמיים, באלורים שולפים חרבות פלדה, שבעבר בערו באש אבל הקסם נלקח מהן, ומתחילים להניף כנגד הקוסמים של עיר הבירה. העוצמה מרעידה את האדמה עצמה, בעוד שהבניינים מסביב מתחילים להיכנע, נשברים בזה אחר זה. יאס-אראק משתמש בכוח מתפרץ, מתקרב עוד ועוד.

"אפילו לא התחלתי" שואג דיוואש, והכוח שלו מתחזק. יאס-אראק מועף אחורה, בעוד שדיוואש מוסיף מסורת קסם אחר מסורת קסם אל הקסם העוצמתי שלו, מקריב מן הקסם שלהן אל הלחש שלו, שנועד להשמיד לחלוטין את האלמת, באמצעות כול אנרגיה שקסם יכול לתמרן.

וההתנגשות הזו, היא לוקחת רגע ארוך, בו יאס-אראק נסוג באיטיות, נראה שהולך להישבר, אך ברגע הסופי, הוא מוסיף את הלחש האחרון בו הוא לא השתמש, הלחש שהוא שמר, הוא שואג, יורה ומוסיף אותו קדימה.

והעולם עצמו נהרס.

זהו לחש החייאה, לרסיס קטן שנותר עמוק בלב הקסם, רסיס שנותר שם אלפי שנים לפני זה, כאשר אדם בשם אחמד, שבר את הקסם בכוח רצונו. וההחייאה של הרסיס הזה, יצרה שבר בלב מארגי הקסם מחדש. זה היה הסוד, הסוד שיאס-אראק הבין, האס שלו.

והזמן עצר, ביחד עם הקסם. האנרגיות עצרו, ביחד עם כול מה שקרה מסביב. דיוואש נחת באגרסיביות על ראש בניין, צופה בעולם העצור מתחתיו, וביאס-אראק העומד מולו, בקצה השני של הבניין, ומתחיל לרוץ אליו.

הוא הטיל לחש אחר לחש, אבל הם לא עבדו, כאשר הוא הבין. שדה אנטי קסם.

לא, ההחייאה של הרסיס מאחמד לא הספיקה, רק לתת לו את הכוח הבלתי מוגבל של כול מסורות הקסם בו זמנית הייתה יכולה לתת לרסיס חסר המשמעות הזה את הכוח ליצור חור במארג הקסם. וזה בדיוק מה שיאס-אראק ודיוואש עשו. כול לחשי החיזוי לא יכלו לחזות זאת, כי השבירה של הקסם עצמו לא הייתה חלק מן הגורל של העולם, זו הייתה שבירה של המארג של המציאות עצמה, משהו שלא נועד לעולם לקרות, והתרחש.

ועד שדיוואש הבין את כול זה, יאס-אראק הגיע. הוא זינק אחורה, תופס את המטה שלו ומרסק אותו על ראשו של הגועל הנורא שהסתער עליו, אך ללא קסם המטה פשוט התרסק על ראשו של האלמת. יאס-אראק הניף את היד שלו קדימה, ודיוואש התכופף, הניף את האגרוף שלו בכול העוצמה שלו, צועק, ופוגע היישר בלסת. "יצור עלוב, לעולם לא תשתווה לי" הוא צעק בזעם משולב בבהלה כאשר הלסת של יאס-אראק נשברה, ואז, הוא גילה שזה בדיוק מה שהאלמת התכוון.

ללא הקסם, ליאס-אראק האלמת גם הוא היו כמה רגעים בודדים להתקיים עד שמה שמחזיק אותו יתפוגג אף הוא. וגופו נחלש, וכאשר דיוואש פגע בלסת שלו, היא התנפצה, וכלאה את היד שלו בפנים.

יאס-אראק הניף את הידיים שלו, תופס בפניו של דיוואש, וקורע חתיכה אחר חתיכה. עין, לחי, לשון, והשיניים שלו. דיוואש צרח, נאבק, מכה באלמת שוב ושוב, אך יאס-אראק נשבר תוך כדי שהוא ממשיך להסתער עליו, ולא עצר, עד שהוא חתך את הראש של דיוואש עצמו, והמג נפל מת. יאס-אראק הסתכל על המטה המנופץ, ואז פנה אליו, והוציא ממנו את שבעת חלקי הקסם האחרים.

בעזרתם, כמובן, זה היה פשוט לתקן את הקסם. כול המארג היה בידו של יאס-אראק, ללא אף חוסר, ללא אף התנגדות או הפרעה. באמצעות קסם האוב שהוא עיצב הוא שלח את הפקודה לרסיס של אחמד להיהרס.

הגיע הזמן לשלם, אלמת. כעת שחרר אותי לחופשי דרש אוב זו דרישה שלא תוכל להתנגד לה, גם אם תרצה זאת.

יאס-אראק הנהן, הוא ידע את המחיר, ועם זאת, הוא אחז באבן החיזוי ובאבן העוצמה ארוכות. אבן העוצמה התנגדה למגע של המג, שמיומו הראשון אסר על עצמו להשתמש במסורת העוצמה. כמה אירוני, שזהו הלחש האחרון שלו, כך הוא חשב, וזרק אותה אל הקרקע, אל האבנים האחרות. היא התפוצצה בקול נורא, מרסקת את כול האבנים.

מה אתה עושה? שאג הדרקון, אך יאס-אראק חייך, "אל תדאג" אמר לו יאס-אראק "הן ייבנו מחדש, בזמן שלהן. כמובן, אני חייב להרוס אבן אחרונה לפני שאעשה זאת" הוא אמר, והיד האלמתה שהקיפה את ליבו של אב לחצה בכול כוחה. העיצוב המוזר פתאום היה מובן לאוב, יאס-אראק רימה אותו, יאס-אראק התכוון לתת לו להתחמק.

הוא השתלט על גופו של המג האלמת, "אתה לא יכול להתנגד" הוא אמר והרפה כול שריר, אך יאס-אראק חשב על זה כבר לפניו, כאשר ברגע בו הוא ביצע זאת הוא חתך את היד מידו, ונתן לזיכרון השרירים למחוץ את ליבו של אוב בעצמו. הדרקון שאג, דופק בכול כוחו על בית החזה של יאס-אראק, אך הוא היה חזק מידי בשביל לפרוץ אותו, ואוב לא היה יכול לבזבז את הזמן לבנות לעצמו גוף שיעיל יתר למשימה הזו.

ולב האוב נשבר, כאשר יאס-אראק ואוב נהרסו לחלוטין. אך הפיצוץ, הקסם, העוצמה, יאס-אראק חישב את הכול מראש כאשר הוא אחז באבן החיזוי, כאשר נשמתו במקום לרדת למטה, עלתה למעלה. לא, הוא לא ייתן לאלים לשפוט אותו, לא ילך אל ההיכל הסופי. הגיהינום, גם אם הוא לא ידע את זה, היה תחנה זמנית של אלפי שנים במסע שלו, אל לב הקסם. החור בלב הקסם, יאס-אראק השלים אותו, ושינה בכך את המארג סופית. אבני הקסם יתאחדו, הוא ידע זאת, אבל בדרך קצת שונה. כול אחת מהן תשתנה לעד, שינוי שיאס-אראק החליט. ובכך יאס-אראק עצם את עיניו, והתפוגג לעד, מתפזר לאלפי רסיסים בין הקסם. מסיים את הסיפור שלו.

======
תחת התקפה של אלמתים, חייל מן הצבא של אלתוס קרס, לבד בין עשרים אלמתים של ניקולאי, חרבו ומגנו נהרסו לפני זמן רב. הוא הרים את היד שלו להגן על גופו, ומגן קסום נוצר באוויר. בבהלה, הוא הניף אותה קדימה, וכדור של להבות נשלח והרס את האלמתים האכזריים.

בהריסות של הבירה של קורט, ילדה בכתה, קיללה את השטנים שהרסו את הבית שלה, היא בכתה, לא הבינה מה קרה ולאן נעלמו אמא ואבא, אך כאשר השטנים עברו, היא התכופפה מטה, מצאה חור באדמה... וכאשר היא נכנסה, היא מצאה ספר לחשים ישן, של קוסם זקן שמת במתקפה, וכעת השאיר ירושה.

אי שם במבצרו השמימי של קורט, מלאכים מאלי הטוב הסתערו ולקחו את נקמתם. מאמיניו של קורט נרצחו, משרתיו, והסיום נראה קרוב. כוהנת אחת בשירות קורט עמדה אל מול מלאך לבוש בשריון זהב ועם כנפיים לבנות. "בשם אלתוס" צעק המלאך, והפיל את המטה מן היד שלה, התכונן לחסל אותה. מאחורי גבו, נחש אדיר נוצר מן המטה שלה, ונשך אותו.

הקסם עצמו השתנה. עמוק מן הדם של אנשים, או כידע נודד בעולם, הידע המאגי לעולם לא יישכח. כול בן תמותה שיהיה בצרה יוכל להגיע אליו, הקסם המאגי ימצא דרך אל אלו שזקוקים לו. יאס-אראק קבע זאת, והקסם ציית בשם הקורבן שלו. לא עוד יהיה הקסם נחלתם של אוניברסיטאות עשירות, שושלות מן הדרקונים עצמם וקוסמים אדירים שיצרו הרס בעולם. לא עוד. בפעם הבאה שאיום נורא יעלה אל העולם, האנשים שיהיו חסרי הסיכוי ביותר ימצאו אותו, בדרכים הלא צפויות ביותר. הקסם יגיע אליהם בעצמו. רוע, טוב, לשינוי הזה בקסם זה לא היה חשוב. הוא לא היה שייך לסדר או לתוהו, לרוע או לטוב, הוא היה ניטרלי. תינוק שרק נולד או איש זקן ובא בימים, הוא לא ראה גיל. הוא כן ראה את הפוטנציאל של העולם הזה, את הפוטנציאל אליו הוא היה יכול להגיע, ולכן הוא שם מול כול העולם את הדרך... הדרך למחר.

שתי החרבות מכות אחת בשנייה, גל של אור מקיף את מיילו, מקיף את ניקולאי, את קורט, את שדה הקרב. מעוור את כולם...

מי היה מאמין שעברה שנה, למליק היה קשה להאמין. נראה לו שרק אתמול מיילו יצא עם המלאך לשדה הקרב, היום בו הילד, לא. האביר הציל כנראה את היבשת. הסייר התעורר לגמרי משנתו, בליבו הצחיק אותו שעדיין אף פייה לא באה לאסוף את הגופות. בדרך כלל בטוח יום כבר לא היה זכר לשדה הקרב שלו, לשברי הנשקים העדינים כזכוכית וחזקים כפלדה, לקסמים שיכולים להטריף אדם על דעתו. ללהבים העשויים מדשא צח. כולם נפלו חלל בפני להב הסתיו, בפני כוחו של מליק. הם, וכל מי שהיה מסוכן דיו להפר את האיזון העדין של העולם.

אורקל נראתה קצת אחרת ממרחק, ניקולאי עבד קשה על לתקן את הנזק, חודש לאחר שמיילו יצא לשדה הקרב, האביר הגיע. חי ונושם לסנטה-וולטה. האבירים והנקרופליטנים דנו במשך שבוע שלם מה לעשות בו, לא פלא שסירין אשתו הייתה זו שהציעה לסיים את חייו שוב, אומרים שזה היה מעשה חמלה מצידה, היא ידעה כמה בעלה סבל, והוא ידע כמה היא סבלה. אבל נראה ששניהם לא הולכים להיעלם מהעולם בזמן הקרוב.
בסופו של דבר, הוחלט שהדרך בה יכפרו על מעשייהם, יהיה בתיקון הנזק. פשוטו כמשמעו. ועם שחר, יצאו ניקולאי וסירין לאורקל, מלווים בלגיון אבירים, ולגיון נקרופוליטאנים. זה לקח זמן, זה דרש הרבה עבודה. אבל העיר נראתה כמו חדשה היום. וכבר חלק מהרובעים שלה חזרו לשכן חיים. מרחוק, מליק ראה אפילו את ה"כוכב הנופל" עוגנת במזח העיר, ולריאן וגוואן לבטח עוזרים בשיקום בדרכם שלהם. עם זוג האחים הזדים שהצטרפו אליהם. מליק פגש בחבורה הזו במקרה לפני כמה חודשים, הוא לא התקרב אליהם. אבל עיניו של הזד ההוא, סארין... הוא כן הביט לכיוון שלו, ולו רק לרגע אחד.

"זה הזמן ללכת לפגוש את מיילו" אמר לעצמו הסייר, חגר את חרבו ופנה לעבר העיר, הוא צריך עוד לסדר מספר דברים לפני שהוא יראה את האביר, צריך לחגוג את יום השנה הזה, וה"גמל והשגריר" שנבנה מחדש על ידי סיירים רעגים וגלקסוניים יחדיו, היה המקום הטוב ביותר למצוא את המצרכים לחגיגה.
הסיירים לא זיהו אותו, לא שזה הפתיע אותו. הוא עצמו לא בדיוק הכיר אותם, אבל אחרי שהוא מסר את כל גינוני הטקס, הוא אסף את המצרכים שרכש, ועזב את הפונדק. ספק עם הם יזכרו בכלל את פניו לו יפגש בהם עוד פעם.

רוב האבירים חיים היום בעיר הבירה, יוצאים מהעיר לעיתים קרובות כדי לטפל בשודדים ולסייע לנזקקים. כנסייה גדולה לאלתוס נבנתה בעיר, תחלופה מתאימה לצריך של דיוואש, עדיין הייתה בעיית קורט, אבל נראה שבלית ברירה, הטיראן נאלץ להרפות את אחיזת הברזל על גלקוס. כאשר ברור לו שאם ישוב לדרכיו של דיכוי ופגיעה בחלשים, תקום עליו כל היבשת. וכן היבשת הרעגית. ומליק נאלץ להודות בלב שקט, שהחבור לא עשה עבודה כזו רעה בתור ריבון. לפחות עכשיו כשהוא לא שולט ביד ברזל. הוא אפילו מייסם מסחר יעיל ומוצלח עם הצפון וטירת-שלג, כששירות עוברות בבטחה בצלקת. מגונים על ידי אבירה החדשים של סירין. "זמרי הלהב." מליק אפילו שמע שכמה מהם היו בני תמותה חיים, ולא רק נקרופליטניים.

רעגיה לא חסרה לו, הח'ליף חזר לשם לפני כחודש, מלווה באלטון שהצליח בדרך לא דרך להפך למנהיג הסיירים שם. הוא התגעגע לבן המחצית, אבל הוא לא טרח לכתוב לטרובדור, הוא כנראה לא יענה לו.
היבשת ההיא עדיין הייתה מדבר צחיך ברובה. והשלטון בה לא עתיד להחתלף באמת. עדיף לתת לה להתקיים בנפרד, עם היבשת עוד לא טבעה, היא כבר לא תטבע.

מליק משך בכתפיו כאשר השומר בשער העיר לא בדיוק זכר מתי הוא אישר את כניסתו. בניגוד לפעם הקודמת בה ביקר באורקל, מליק העדיף שלא להיכנס דרך הביוב לעיר. והוא כן הבין את הצורך בשמירה על העיר, בייחוד עכשיו. ולפחות הפעם השומרים לא דרשו שוחד כדי להינות מהגנות החומה שלה. הוא כמובן יצא בקלות מהעיר, השומר הניח שבטעות לא הבחין בו, אבל מליק כבר היה רגיל.

השמש החלה לשקוע כאשר מליק כבר יצא למקום המפגש, רגליו הביאו אותו ממקום למקום מהר יותר מכל סוס עליו רכב, הוא אומנם התגעגע לתועלת שבשיגור שיאס-אראק נתן בזמנו, ולמעשה גם התגעגע בליבו לאשף המת, בליבו תמיד רצה לדעת מה עלה בגורלו. העדות האחורנה הייתה כי זה עלה לקרב מול דיוואש. ולאור העובדה שהמטורף ההוא נרקב כרגע בגהנום. הוא שיער שהניצחון היה של יאס.

לבסוף הוא הגיע על המקום. הוא לא היה הייחדי שם, הם היו קבוצה גדולה, חלקם אבירים, חלקם נקרופוליטנים, בני הצפון, אנשי עיר הבירה, אפילו אלף שלג אחד שמליק זכר שמיילו סיפר כי פגש פעם, הוא היה די בטוח בליבו שהברנש היה איש זאב. אם זכרונו לא הטעה אותו, מליק גם ראה מרחוק את בן האנוש המוזר, חצי השד- טריסטן, ולו רק לחלקיק שנייה לפני שזה נעלם, לא נראה שאיש בכלל הבחין בו.

הוא בחר לתת להם את השקט שלהם, את החגיגה הזו עדיף לשמור למעגל הקרוב. אז הוא פשוט נשען על אחד העצים והביט על הקבוצה הגדולה. מחייך במחשבה שכל כך הרבה אנשים התחברו לחייהם, ולחייו של מיילו.
השמש שקעה לחלוטין כשהם עזבו את המקום, שמחים, עליזים, ויותר מכל- מאוחדים.
ומליק צעד קדימה לעבר נקודת הכינוס, לא שם לב שהוא אינו היחידי שם.
"אתה חבר של מיילו?" שאל ניקולאי כשראה את מליק מגיע.
"אפשר לומר." ענה. מליק.
"הוא ישמח לדעת שהגעת." ענה אביו של האביר.
"אני מניח כך." ענה הסייר.
"אני אשאיר אתכם לבד." הוא אמר והלך. משאיר את מליק לבדו.

הוא כבר רגיל שאנשים לא זוכרים אותו. יהיה מקור הכוח של חרבו, הוא הדביק אותו באותה קללה שבה סירונה נמצאת, נשכחת מליבם של האנשים, של בני התמותה, הוא לא ידע עם זה השפיע גם על האלים. הוא לא תקשר איתם מאז שנקרא להעיד במרומוים במשפטו של טרקאך. כאשר אלתוס מקריא אישום אחר אישום. ולבסוף מקבל את רשותו של אדון האלים לבצע את גזר הדין. טרקאך הושמד, כוחו האלוהי נזרק לכל עבר, זה הצחיק את מליק, שהבין שפעם הקדיש את חייו לאדון המתים, שהפך מהאל האחד- לאף אחד.

ומילק הלך לפגוש את מיילו. דמעה בודדת ירדה מעינו של הסייר. "אז מה ידידי." הוא אמר, "עברה שנה." הוא התקוכפף ושלף את הנר והקטרות שקנה בגמל והשגריר. הוא אומנם לא מאמין בשום דבר יותר, אבל ישנם טקסים שתמיד יש לקיים.
"אני מקווה שאתה מרגיש טוב." הוא לחש, מדליק את הקטורת. "ושאתה נח לך." אמר, "ובייחוד שאתה זוכר אותי." הוא אמר, קולו... מעט שבור.
הוא לחש פסוק רעגי ופנה ללכת. משאיר את קברו של מיילו מאחוריו.


והואר נעלם.
מיילו עמד שם, כל הכוח שנפלט מהלהב מתפרץ עליו ועל אביו. והוא זכר את דברי המלאך.
הוא זכר את מה שגליידור אמר לו רגע לפני שיצא להתפלל.
"אתה לא תשרוד את זה."
מיילו חייך, האנרגייה שנפלטה היה די בה כדי להשיב לחיים את כל מתי גלקוס, והוא נאבק להחיל אותה.
הוא הרגיש את גופו נשרף מבפנים, את נשמתו נקרעת, הוא משתמש בכל כוחו כדי להחיזק את העוצמה מלברוח.
ואז, ברגע אחד, כאשר הוא מצליח לאחוז בחרב בפעם האחרונה, הוא נעץ אותה בליבו של אביר המוות, מסלק את טארקך מגופו של אביו, מסלק את אדון המתים מהאדמה הזו, מגרשו לשמיים בה ייתן דין וחשבון לפשעיו.
ומעשיהו האחרון של מיילו, הוא מינה את אביו למפקד צבא החול, משתמש בכוח כדי למנוע ממנו חיי נצח של שירות. המתנה האחרונה של מיילו, לעולם, לאביו, לעצמו. תהיה לוודא שאלוף ישאר לעזור לאור.
מיילו חייך. הוא צחק מאושר, דמעות שמחה כיסו את עיניו.
ומיילו מת.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
טוב, דרשתי מYDS עוג ופדרון לסיים את המשחק הזה עד עכשיו (בזה אני מתכוון שדרשתי מהם להגיב גם בשעות לא נוחות) ואני מניח שהם קצת שונאים אותי כרגע, אבל אני מניח שמגיע להם הרבה כל הכבוד (שהם סבלו אותי עד כה, מעטים הצליחו) והרבה תודה, לפחות ממני.

המשחק הזה התחיל בחשש מצידי. עד כה לא הצליחו לי הרבה משחקים. ולכולנו הרגיש שהמשחק מקרטע כבר תקופה ארוכה. לא פעם בחודשים האחרונים הודעתי לשלושה שאני סוגר את המשחק, שאין לי כוח ושאני מצטער. אבל YDS לא בדיוק ויתר לי. אז תודה כפולה לבחור שכנראה בזכותו המשחק הזה הושלם. (ולפני שמישהו מאשים אותי באיך העזתי לתת לדמות שלו למות, בקשה שלו. שקיימתי ברצון).
השעה מאוחרת, ואני כותב רק עדי ערנות שנשארו לי מהג'ט-לג, אז עם אני שוכח מישהו. אני מתנצל, ויתוקן.
בתור התחלה, תודה לטסוקימארו ודרגוניין- התחלתם איתנו את המשחק, ולצערי לא סיימתם אותו. חלק גדול מזה באשמתי, ואני מקווה שאלמד מהטעיות שלי. תודה, וסליחה.
תודה גם לקוריון, שנאלץ להיות היחדי במשחק שמת, גם פה יש בקשת סליחה ממני. ותודה על כן פרק הזמן שהדמות שלך לקחה בו פרק. מקווה ששלושתכם אהבתם את המחווה לדמוית שלכם שנעשתה קודם (אם עקבתם).

תודה למורטיקן, (שאני עדיין כועס שביקש ממני להרוג את הדמות שלו), גם אתה התחלת את המשחק, והאמת שהיית קרוב לסוף (או שהסוף התקרב כי עזבת.) כך או כך, היית חלק חשוב במשחק.

מניח שזה קצת לריק, אבל תודה לאסיד (אם הוא אי פעם יראה את זה) אני לא באמת יודע מה קרה. וחבל לי שהוא נעלם.

במקביל, תודה לכמה חברה שלא היו חלק מהמשחק (אבל כן שמעו חפירות שלי עליו, ובין היתר עזרו ליישב כמה וכמה סכסוכים) -ארדון ונקסטרול, (מניח שצריך להגניב פה תודה נוספת לYDS, שבגלל שפתח בזמנו את המשחק שלו, יצרנו את קבוצת הוואטספ שחבירה בינינו.)

ולבסוף, תודה לשלושת הפינלסיטים שלנו. תודה למליק מיילו ויאס. שסבלו הרבה (מאוד, אני הייתי פורש מהמשחק במקומכם. אין לי מושג למה סבלתם אותי), ואני מקווה שנהנתם. או שלפחות לא סבלתם.

אני אשאיר כאן את הבמה למי מהשלושה שרוצה לכתוב את האפילוג שלו.
ממליץ לחכות, אולי יהיה after credits scene. (על מי אני עובד, יש after credits scene.)

להתראות בנתיים.

מי היה מאמין שנגיע לסיום. זה לקח זמן, זה היה קשה, אבל הצלחנו.

נכנסתי למשחק הזה לאחר דרגוניין, ונכנסתי אליו בגלל השיטה הראשונה שבה אי פעם שיחקתי. רציתי לשחק אשף, פרופר, במהדורה שיצרה את התפיסה של אשף כאל בין המקצועות. אני לא יכול לומר שהתאכזבתי, כאשר בסוף המשחק לכמה רגעים הייתי השליט של כול הקסם המאגי בעולם, אבל נהניתי ברמות.

פדרון, אתה אחלה שחקן ונהניתי מלשחק איתך. מליק היה אדיר, וחבל לי קצת שבסוף המשחק לא השתתפת לחלוטין, אבל נהניתי מלשחק איתך ברמות. שיהיו לנו עוד משחקמםו ביחד, אינשאללה.

ידס, הדמויות שלנו לא הסכימו, היו כהפכים מושלמים- נציג הטוב שמאמין בטוהר ובתקווה של העולם, והאלמת הציניקן שהתנער מן ההגדרות הללו וראה את עצמו כמשמיד של איומים על העולם- לא משנה מה האמצעים. אבל מיילו היה דמות מגניבה ברמות, ולקרוא את ההודעות שלך הזכיר לי את אדראן ממוות עגום, למרות שמיילו הלך לכיוון שונה וחדש לחלוטין שמעולם לא ראיתי במשחק. למרות שהמשחק הסתיים בחוסר הסכמה בין הדמויות שלנו... אני מאושר מהסיום הזה.

ליאור, אני יודע שהיו לנו המון ויכוחים בדרך. כולל כשרציתי להשתגר למישור הצללים ולגייס לי צבא בלי קשר לחלוטין לעלילה, או כשהשתמשתי בלחשים בצורות שונות ובלתי צפויות לחלוטין. דרכי המשחק שלנו מאוד שונות, ולא עשינו מספיק תיאום ציפיות, בבירור. אבל ברגע שסיימנו עם הדברים האלו, אני חושב שעלינו על דרך המלך. המשחק הפך לאדיר ואפי יותר מכול קנה מידה שציפיתי. אז. נכון, לא רצחתי את כול האויבים של הקיום, אבל הגעתי לסוף האידיאלי ביותר ליאס-אראק. מה אפשר לבקש יותר?

מי ייתן וכול המשחקים שלנו יונצחו גם הם בהיכל התהילה.

טוב, מכיוון שמיילו מורכב כרגע מאפר ועצמות חרוכות, אני מניח שלא יהיה לו הרבה מה להגיד באפילוג...לי לעומת זאת, יש.

נכנסתי למשחק הזה כנוב כמעט מוחלט, גם מבחינת המכאניקה של 3.5, מבחינת בניית ומשחק דמות מבחינה פלאפית, והרבה מיומנויות אחרות שאני מאמין שהן קריטיות לשחקן מ"ת בוגר ורציני. עכשיו, כמעט שנתיים אחר כך, אני יוצא מהמשחק ומבין כמה קיבלתי, גם ברמת המ"ת וגם ברמת ההשפעה האישית עלי (בואו רק נגיד שגם אני עברתי תהליך דומה לזה של מיילו, בתזמון כמעט מושלם בין מציאות למשחק). אז תודה כללית לליאור ולכל השחקנים שעזרו לי להתקדם כבנאדם, להשתפר ולו במעט בלבנות דמויות, ונטעו בי את הרצון העז ליצור ולשחק מעכשיו ואז מאה ועשרים. תודה לכם. עכשיו, לספציפיות.

דרגוניאן, איתך כמעט לא הספקתי לשחק, אבל מהקצת שכן הספקתי נהניתי מאוד. הקונספט של "דמות האם" הוא קונספט נהדר שאני כמעט בטוח שאשתמש בו מתישהו בזמן הקרוב.
קוויריון, גם איתך לא שיחקתי יותר מדי זמן, אבל נהניתי מלהיאבק איתך, שכם אל שכם מול יצורי אופל, שלא לדבר על זה שההצטרפות שלך למשחק פתחה ביננו קשר כבני אדם, אז שמחתי מאוד להכיר אותך.
מירטוקן, אתה נשארת עד שלב יחסית מאוחר במשחק, והצטערתי מאוד כשלאטימר הלך מאיתנו. אתה שחקן כיפי, בוגר, שיודע איך לא לדרוך על בהונות של אחרים ולמצוא פשרות. תודה שנתת לי את העונג שבלשחק איתך
ילו אסיד, תהיה היכן שלא תהיה, אלטון הראה לי שגם בארדים יכולים להיות מגניבים, והחיכוכים בינינו, עד כמה שאני מצטער שהם קרו, עזרו לי בסופו של דבר להתקדם בהבנה המכאנית והמשחקית של המהדורה ובכלל, תודה רבה.

ועכשיו, לאילו שנשארו עד הסוף...

עוג, היה לי תענוג לשחק איתך. כל אינטראקציה של מיילו ויאס אראק הייתה זהב טהור מבחינתי, הדמות שלך הייתה נהדרת ויאס אראק ימשיך לחיות לנצח בתודעה שלי כמודל לדמות איכותית וטובה. הסיום והקונפליקט בינינו היו שום דבר פחות מאשר אפיות מוחלטת, ולא יכולתי להיות יותר שמח מהדרך שבה זה נגמר (אלא אם היית הופך את מיילו למגה זורד מלאכי או משהו, אבל חוץ מזה אני בסדר גמור P: גם כשחקן היית תמיד שמח לעזור ולמצוא פתרונות, ואני שמח מאוד שלכל אחד הייתה ההזדמנות לעזור לשני ברגעי משבר במשחק, כי בלעדיך הוא לא היה אותו דבר.
פדרון, מליק היה דמות טובה ומגניבה, והוכיח לי שלא צריך לקפוץ דרך חישוקים כדי ליצור דמות שחיקה, טובה וייחודית. הוא דמות שהייתי שמח לקרוא ספר, סדרה, או וואטאבר שיעשו עליו, ואני מקווה מאוד שבכל הזדמנות שתהיה לנו, בכל משחק שבו נשחק ביחד, תוכל ליצור דמויות מגניבות כמו זו. השקט והיעילות שבה פנית לטפל בבעיות ובמשברים נתנו לי השראה, ואני מקווה מאוד שבאותה הזדמנות הבאה, אני אוכל להציץ יותר לעומק של הדמויות והסיפורים שאתה יוצר.

ולבסוף, אחרון אחרון חביב, Last but not least, ליאור. מהנוביות והכשלים המכאניים בהתחלה, דרך החלפות דמות וריבים, שינויי קונספט אינסופיים ובכללי טרטור מוח שכל שה"ם נחות ממך היה מתייאש ממנו, הצלחת לעזור לי לדחוף את מיילו מהקונספט החלש והיבש שהוא היה לדמות אפית, ולהביא לי את חווית המשחק המופלאה ביותר שלי עד כה, והיא תישאר איתי לנצח. אני מקווה להמשיך לשחק במשחקים שלך, ליהנות מסגנון ההנחייה המותח ומעולם המערכה שלך, שמסוגל להיות עולם נוסחתי ומקורי באותו הזמן. המשחק היה אתגר גדול, וחוויה גדולה אף יותר. למדתי כל כך הרבה מאדמות המלחמה, ובשבילי זו אבן דרך במשחקי תפקידים ובכלל. אז תודה אדירה לך על כל ההשקעה והמאמץ שנתת למשחק הזה.

אני מאחל לכל מי שהשתתף שנמשיך לשחק וליהנות, ושמכאן המשחקים רק ילכו וישתפרו. שנתאם ציפיות ונבנה דמויות מעניינות. שנחסל מפלצות ונחקור מבוכים, שניכנס לתוך העולמות המופלאים שהמנחים ייצרו עבורנו, שלהבנו יהיה מבריק ולא חלוד, ושלעולם לא נמעד בזמן שאנחנו נמלטים על נפשנו מהמפלצת הבאה שתיזרק לעברנו.

תודה רבה לכולם.

עריכה:מובן ששכחתי משהו...טסוקימארו, היה כיף לשחק איתך, והיה מהנה לראות את התהליך שעבר על לורון ואת החברות בינו לבין מיילו... עד הסוף. תודה רבה לך על שהשתתפת והוספת

ברכותיי על סיום המשחק. אחד המשחקים הבודדים שעקבתי אחריהם מההתחלה עד הסוף, הפעם גם מאחורי הקלעים בקבוצת הוואצאפ שכללה את רוב, אם לא כל, הריבים והוויכוחים והבדיחות.

ליאור, אל תשכח לשלוח לי את תקציר הסיום כדי שאוכל להוסיף את המשחק להיכל התהילה

כמובטח, סצנת אפטר-קרדיטס מהירה.
IN
כולם כבר הלכו, ואפשר להגיד שזו הייתה לוויה מפוארת, ללא ספק מה שמיילו היה ראוי לו. הדרך הנכונה בה גיבור צריך לעזוב את העולם ולזכות במנוחה.
אבל עסקאות צריכים לקיים

״ומה יקרה אם הוא ימות?״ שואל יאס-אראק ״העסקה הקטנה נחתמת, ואז אני קורע את הגרון שלו מהמקום ושותה את הדם שלו. מה יקרה עם העסקה שלך אז?״ שואל יאס-אראק.

יש ללחוץ כדי להרחיב...

"אז הוא ימות." היא עונה.

יש ללחוץ כדי להרחיב...

"זה לא עבד." היא אמרה לאחותה הגדולה בקולה החם. הן נראו כל כך דומה מרחוק, אותו גובה, אותו מבנה דקיק, אותו שיער כמעט זהוב. אבל מקרוב, ארבעת האחיות נראו שונות כל כך האחת מהשנייה, אם זה במבטם על העולם, אם זה היה בדרך בה נשמו, או בקולן הנישא אחרת על העולם.
אבל קירה לא ענתה. היא הזילה דמעה בודדת, טיפה זכה כבדולח שנפלה על אדמת גלקוס בקול נפץ חרישי.
"הוא לא יבוא בשערים." אמרה התאומה השנייה, קולה כרוח הנושבת.
קירה התקדמה בשקט על הקבר. לא עבר יום מאז שהוא מת. וכאב לה. עמוק בליבה כאב לה.
"איך היא תתעורר?" שאלה הקטנה, קולה כמים. "הכוח מהלהב עבר אליה. הוא חסר תועלת כרגע. אבל זה עוד לא מספיק. גם עם נשמתו של פאזוזו..." היא עצרה לדבר כשקירה רכנה מעל הקבר, מניחה עליו את ידה.
"אני מצטערת מיילו." היא לחשה והזילה דמעה אחת אחרונה, לפני שחתמה את ליבה. ולפתע היה כל כך ברור, עד שכל בור היה מבין את זה. שלא הייתה מעולם סלין. לא היו מעולם נסיכים ל4 החצרות. רק פיות שנתנו להן להאמין שהן משהו שהן לא. כי בהנחה ואתה לא יודע שהאמת שלך אינה נכונה. האם אתה באמת שקרן?

"אני היא גבירת הקיץ." אומרת קירה. "ביתה של סירונה, ושליטת האדמה. אני שולטת בכוח. אני שולטת בחידוש ובצמיחה. ואני מצטערת מיילו." היא אומרת, קולה נשבר ולו רק לרגע אחד, על הגורל האיום שהיא מייעדת לו.
"אבל אנחנו ניפגש בשערי המצודה."
ועמוק.
בקברו
מיילו
פקח את עיניו.