שתי החרבות מכות אחת בשנייה, גל של אור מקיף את מיילו, מקיף את ניקולאי, את קורט, את שדה הקרב. מעוור את כולם...
מי היה מאמין שעברה שנה, למליק היה קשה להאמין. נראה לו שרק אתמול מיילו יצא עם המלאך לשדה הקרב, היום בו הילד, לא. האביר הציל כנראה את היבשת. הסייר התעורר לגמרי משנתו, בליבו הצחיק אותו שעדיין אף פייה לא באה לאסוף את הגופות. בדרך כלל בטוח יום כבר לא היה זכר לשדה הקרב שלו, לשברי הנשקים העדינים כזכוכית וחזקים כפלדה, לקסמים שיכולים להטריף אדם על דעתו. ללהבים העשויים מדשא צח. כולם נפלו חלל בפני להב הסתיו, בפני כוחו של מליק. הם, וכל מי שהיה מסוכן דיו להפר את האיזון העדין של העולם.
אורקל נראתה קצת אחרת ממרחק, ניקולאי עבד קשה על לתקן את הנזק, חודש לאחר שמיילו יצא לשדה הקרב, האביר הגיע. חי ונושם לסנטה-וולטה. האבירים והנקרופליטנים דנו במשך שבוע שלם מה לעשות בו, לא פלא שסירין אשתו הייתה זו שהציעה לסיים את חייו שוב, אומרים שזה היה מעשה חמלה מצידה, היא ידעה כמה בעלה סבל, והוא ידע כמה היא סבלה. אבל נראה ששניהם לא הולכים להיעלם מהעולם בזמן הקרוב.
בסופו של דבר, הוחלט שהדרך בה יכפרו על מעשייהם, יהיה בתיקון הנזק. פשוטו כמשמעו. ועם שחר, יצאו ניקולאי וסירין לאורקל, מלווים בלגיון אבירים, ולגיון נקרופוליטאנים. זה לקח זמן, זה דרש הרבה עבודה. אבל העיר נראתה כמו חדשה היום. וכבר חלק מהרובעים שלה חזרו לשכן חיים. מרחוק, מליק ראה אפילו את ה"כוכב הנופל" עוגנת במזח העיר, ולריאן וגוואן לבטח עוזרים בשיקום בדרכם שלהם. עם זוג האחים הזדים שהצטרפו אליהם. מליק פגש בחבורה הזו במקרה לפני כמה חודשים, הוא לא התקרב אליהם. אבל עיניו של הזד ההוא, סארין... הוא כן הביט לכיוון שלו, ולו רק לרגע אחד.
"זה הזמן ללכת לפגוש את מיילו" אמר לעצמו הסייר, חגר את חרבו ופנה לעבר העיר, הוא צריך עוד לסדר מספר דברים לפני שהוא יראה את האביר, צריך לחגוג את יום השנה הזה, וה"גמל והשגריר" שנבנה מחדש על ידי סיירים רעגים וגלקסוניים יחדיו, היה המקום הטוב ביותר למצוא את המצרכים לחגיגה.
הסיירים לא זיהו אותו, לא שזה הפתיע אותו. הוא עצמו לא בדיוק הכיר אותם, אבל אחרי שהוא מסר את כל גינוני הטקס, הוא אסף את המצרכים שרכש, ועזב את הפונדק. ספק עם הם יזכרו בכלל את פניו לו יפגש בהם עוד פעם.
רוב האבירים חיים היום בעיר הבירה, יוצאים מהעיר לעיתים קרובות כדי לטפל בשודדים ולסייע לנזקקים. כנסייה גדולה לאלתוס נבנתה בעיר, תחלופה מתאימה לצריך של דיוואש, עדיין הייתה בעיית קורט, אבל נראה שבלית ברירה, הטיראן נאלץ להרפות את אחיזת הברזל על גלקוס. כאשר ברור לו שאם ישוב לדרכיו של דיכוי ופגיעה בחלשים, תקום עליו כל היבשת. וכן היבשת הרעגית. ומליק נאלץ להודות בלב שקט, שהחבור לא עשה עבודה כזו רעה בתור ריבון. לפחות עכשיו כשהוא לא שולט ביד ברזל. הוא אפילו מייסם מסחר יעיל ומוצלח עם הצפון וטירת-שלג, כששירות עוברות בבטחה בצלקת. מגונים על ידי אבירה החדשים של סירין. "זמרי הלהב." מליק אפילו שמע שכמה מהם היו בני תמותה חיים, ולא רק נקרופליטניים.
רעגיה לא חסרה לו, הח'ליף חזר לשם לפני כחודש, מלווה באלטון שהצליח בדרך לא דרך להפך למנהיג הסיירים שם. הוא התגעגע לבן המחצית, אבל הוא לא טרח לכתוב לטרובדור, הוא כנראה לא יענה לו.
היבשת ההיא עדיין הייתה מדבר צחיך ברובה. והשלטון בה לא עתיד להחתלף באמת. עדיף לתת לה להתקיים בנפרד, עם היבשת עוד לא טבעה, היא כבר לא תטבע.
מליק משך בכתפיו כאשר השומר בשער העיר לא בדיוק זכר מתי הוא אישר את כניסתו. בניגוד לפעם הקודמת בה ביקר באורקל, מליק העדיף שלא להיכנס דרך הביוב לעיר. והוא כן הבין את הצורך בשמירה על העיר, בייחוד עכשיו. ולפחות הפעם השומרים לא דרשו שוחד כדי להינות מהגנות החומה שלה. הוא כמובן יצא בקלות מהעיר, השומר הניח שבטעות לא הבחין בו, אבל מליק כבר היה רגיל.
השמש החלה לשקוע כאשר מליק כבר יצא למקום המפגש, רגליו הביאו אותו ממקום למקום מהר יותר מכל סוס עליו רכב, הוא אומנם התגעגע לתועלת שבשיגור שיאס-אראק נתן בזמנו, ולמעשה גם התגעגע בליבו לאשף המת, בליבו תמיד רצה לדעת מה עלה בגורלו. העדות האחורנה הייתה כי זה עלה לקרב מול דיוואש. ולאור העובדה שהמטורף ההוא נרקב כרגע בגהנום. הוא שיער שהניצחון היה של יאס.
לבסוף הוא הגיע על המקום. הוא לא היה הייחדי שם, הם היו קבוצה גדולה, חלקם אבירים, חלקם נקרופוליטנים, בני הצפון, אנשי עיר הבירה, אפילו אלף שלג אחד שמליק זכר שמיילו סיפר כי פגש פעם, הוא היה די בטוח בליבו שהברנש היה איש זאב. אם זכרונו לא הטעה אותו, מליק גם ראה מרחוק את בן האנוש המוזר, חצי השד- טריסטן, ולו רק לחלקיק שנייה לפני שזה נעלם, לא נראה שאיש בכלל הבחין בו.
הוא בחר לתת להם את השקט שלהם, את החגיגה הזו עדיף לשמור למעגל הקרוב. אז הוא פשוט נשען על אחד העצים והביט על הקבוצה הגדולה. מחייך במחשבה שכל כך הרבה אנשים התחברו לחייהם, ולחייו של מיילו.
השמש שקעה לחלוטין כשהם עזבו את המקום, שמחים, עליזים, ויותר מכל- מאוחדים.
ומליק צעד קדימה לעבר נקודת הכינוס, לא שם לב שהוא אינו היחידי שם.
"אתה חבר של מיילו?" שאל ניקולאי כשראה את מליק מגיע.
"אפשר לומר." ענה. מליק.
"הוא ישמח לדעת שהגעת." ענה אביו של האביר.
"אני מניח כך." ענה הסייר.
"אני אשאיר אתכם לבד." הוא אמר והלך. משאיר את מליק לבדו.
הוא כבר רגיל שאנשים לא זוכרים אותו. יהיה מקור הכוח של חרבו, הוא הדביק אותו באותה קללה שבה סירונה נמצאת, נשכחת מליבם של האנשים, של בני התמותה, הוא לא ידע עם זה השפיע גם על האלים. הוא לא תקשר איתם מאז שנקרא להעיד במרומוים במשפטו של טרקאך. כאשר אלתוס מקריא אישום אחר אישום. ולבסוף מקבל את רשותו של אדון האלים לבצע את גזר הדין. טרקאך הושמד, כוחו האלוהי נזרק לכל עבר, זה הצחיק את מליק, שהבין שפעם הקדיש את חייו לאדון המתים, שהפך מהאל האחד- לאף אחד.
ומילק הלך לפגוש את מיילו. דמעה בודדת ירדה מעינו של הסייר. "אז מה ידידי." הוא אמר, "עברה שנה." הוא התקוכפף ושלף את הנר והקטרות שקנה בגמל והשגריר. הוא אומנם לא מאמין בשום דבר יותר, אבל ישנם טקסים שתמיד יש לקיים.
"אני מקווה שאתה מרגיש טוב." הוא לחש, מדליק את הקטורת. "ושאתה נח לך." אמר, "ובייחוד שאתה זוכר אותי." הוא אמר, קולו... מעט שבור.
הוא לחש פסוק רעגי ופנה ללכת. משאיר את קברו של מיילו מאחוריו.
והואר נעלם.
מיילו עמד שם, כל הכוח שנפלט מהלהב מתפרץ עליו ועל אביו. והוא זכר את דברי המלאך.
הוא זכר את מה שגליידור אמר לו רגע לפני שיצא להתפלל.
"אתה לא תשרוד את זה."
מיילו חייך, האנרגייה שנפלטה היה די בה כדי להשיב לחיים את כל מתי גלקוס, והוא נאבק להחיל אותה.
הוא הרגיש את גופו נשרף מבפנים, את נשמתו נקרעת, הוא משתמש בכל כוחו כדי להחיזק את העוצמה מלברוח.
ואז, ברגע אחד, כאשר הוא מצליח לאחוז בחרב בפעם האחרונה, הוא נעץ אותה בליבו של אביר המוות, מסלק את טארקך מגופו של אביו, מסלק את אדון המתים מהאדמה הזו, מגרשו לשמיים בה ייתן דין וחשבון לפשעיו.
ומעשיהו האחרון של מיילו, הוא מינה את אביו למפקד צבא החול, משתמש בכוח כדי למנוע ממנו חיי נצח של שירות. המתנה האחרונה של מיילו, לעולם, לאביו, לעצמו. תהיה לוודא שאלוף ישאר לעזור לאור.
מיילו חייך. הוא צחק מאושר, דמעות שמחה כיסו את עיניו.
ומיילו מת.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
טוב, דרשתי מYDS עוג ופדרון לסיים את המשחק הזה עד עכשיו (בזה אני מתכוון שדרשתי מהם להגיב גם בשעות לא נוחות) ואני מניח שהם קצת שונאים אותי כרגע, אבל אני מניח שמגיע להם הרבה כל הכבוד (שהם סבלו אותי עד כה, מעטים הצליחו) והרבה תודה, לפחות ממני.
המשחק הזה התחיל בחשש מצידי. עד כה לא הצליחו לי הרבה משחקים. ולכולנו הרגיש שהמשחק מקרטע כבר תקופה ארוכה. לא פעם בחודשים האחרונים הודעתי לשלושה שאני סוגר את המשחק, שאין לי כוח ושאני מצטער. אבל YDS לא בדיוק ויתר לי. אז תודה כפולה לבחור שכנראה בזכותו המשחק הזה הושלם. (ולפני שמישהו מאשים אותי באיך העזתי לתת לדמות שלו למות, בקשה שלו. שקיימתי ברצון).
השעה מאוחרת, ואני כותב רק עדי ערנות שנשארו לי מהג'ט-לג, אז עם אני שוכח מישהו. אני מתנצל, ויתוקן.
בתור התחלה, תודה לטסוקימארו ודרגוניין- התחלתם איתנו את המשחק, ולצערי לא סיימתם אותו. חלק גדול מזה באשמתי, ואני מקווה שאלמד מהטעיות שלי. תודה, וסליחה.
תודה גם לקוריון, שנאלץ להיות היחדי במשחק שמת, גם פה יש בקשת סליחה ממני. ותודה על כן פרק הזמן שהדמות שלך לקחה בו פרק. מקווה ששלושתכם אהבתם את המחווה לדמוית שלכם שנעשתה קודם (אם עקבתם).
תודה למורטיקן, (שאני עדיין כועס שביקש ממני להרוג את הדמות שלו), גם אתה התחלת את המשחק, והאמת שהיית קרוב לסוף (או שהסוף התקרב כי עזבת.) כך או כך, היית חלק חשוב במשחק.
מניח שזה קצת לריק, אבל תודה לאסיד (אם הוא אי פעם יראה את זה) אני לא באמת יודע מה קרה. וחבל לי שהוא נעלם.
במקביל, תודה לכמה חברה שלא היו חלק מהמשחק (אבל כן שמעו חפירות שלי עליו, ובין היתר עזרו ליישב כמה וכמה סכסוכים) -ארדון ונקסטרול, (מניח שצריך להגניב פה תודה נוספת לYDS, שבגלל שפתח בזמנו את המשחק שלו, יצרנו את קבוצת הוואטספ שחבירה בינינו.)
ולבסוף, תודה לשלושת הפינלסיטים שלנו. תודה למליק מיילו ויאס. שסבלו הרבה (מאוד, אני הייתי פורש מהמשחק במקומכם. אין לי מושג למה סבלתם אותי), ואני מקווה שנהנתם. או שלפחות לא סבלתם.
אני אשאיר כאן את הבמה למי מהשלושה שרוצה לכתוב את האפילוג שלו.
ממליץ לחכות, אולי יהיה after credits scene. (על מי אני עובד, יש after credits scene.)
להתראות בנתיים.