מיילו מהנהן. לילה אחד, לילה אחרון לפני שהעולם כולו ישתנה, לטוב או לרע. מיילו נעמד, קד בכבוד לכיוון גליידור, וצועד אל כנסיית אלת'וס, הממוקמת בחלקו הפנימי של המבצר. הוא צועד פנימה, עובר בדלתות העץ הגדולוץ, המעותרות במקוש ברזל בצורת עיט זהוב עינים.
היכל האבן הגדול והריק מחזיר הדים עדינים לצעדי המגפיים הכבדים של מיילו, מפלחים את הדממה. הכוהנים מבחינים בו, מהנהנים כלפיו וממשיכים בעבודתם השקטה. מיילו ניגש למרכז המבנה, שם מוצב פסל אדיר מימדים ומעוטר-אביר בשריון לוחות אוחז בחרב, מעליו עיט פורש כנפיים, ומאחוריו שמש זורחת. מיילו כורע על שתי ברכיו מול מזבח אלת'וס, שולף מכיסו את הקודקס המרוט והמלוכלך שלו, ומתחיל לקרוא
לאחר טקס ההכתרה לאבירות, האבירים היו צריכים לבלות לילה שלם לבדם, בצום ובתפילה לאלת'וס, בכנסייה הגדולה שבמבצר. שם, היה עליהם להתמודד עם השדים הפנימיים שלהם, להביס אותם, ולהתעלות מעליהם. אביר שלא נאבק בעצמו, לא יכול היה להתמודד עם האיומים שמחוצה לו
מיילו סוגר את הספר, ומחכה שהכוהנים ילכו. הוא עוצם את עיניו, ומניח את אצבעותיו על הרצפה שמולו. כאשר הוא מרים את כף ידו, מעגל קטן של להבה רבגונית מלחך לרגע את הקרקע. ואז הוא מתחיל להתרחב ולהסתחרר, שולח קוים בוערים לאורך הקרקע הקרה, מצית מחדש את המחתות באש צבעונית. כנפיו של מיילו נפרשות, והלהבות מרקדות סביבו, קוראות לו, מפתות אותו אל המתיקות שבכניעה, שבכישלון. שבאפסיות האין.
באופן כמעט בלתי מודע, מיילו מתחיל לדקלם באלפית "קא סוריאן מי-ווא, הינטא צ'זרי גוניטן. ווריסו דיאלת'וס, קונאריס דפ'ליאן."
כנגד החשכה, אעמוד ניצב. אלת'וס הקדוש, הגן עלי מאויבי פניהם של אוהבים וחברים שעברו מן העולם מופיעים בלהבות, קוראים לו לבוא אליהם "צ'ונאר דוליאקאן, היסטו דופרייאן. ווריסו דיאלת'וס, וולנה בלידאר"
מול אויבי, לעולם לא אפול. אלת'וס הקדוש, הנחה את להבי אויבים ובוגדים, שאותם הביס בגוף אך לא בנפש, מפתים אותו להצטרף אליהם "אנדריווס טנאוריס, קוליאן טוסריף. ווריסו דיאלת'וס, נקיליאון אורת'ר"
בצעדי אל ארץ לא נודעת, לעולם לא אמעד. אלת'וס הקדוש, האר את דרכי בעלי ברית ואחים לנשק מושכים אותו אל האפלה הנצחית, והוא מנסה להיאבק בהם בכל כוחו. זעה מתחילה לנטוף מרקותיו של מיילו, ונוחתת על הרצפה בקול תסיסה
"אוליניאס נורני, קרינטאס לוטאר. ווריסו דיאלת'וס, הנייט אוגלמ'אר"
בבואי אליך, לעולם לא אתפתה. אלת'וס הקדוש, טהר את נפשי
הדמויות שבלהבות מתחילות להתחלף, ועכשיו במקום למשוך, נראה שהן דוחפות. חיוכיהם המזמינים נהיים נוגים, והם מסמנים לו להמשיך להתקדם. האויבים נמוגים אל הלהבות, ונעשים חסרי חשיבות. מאות האבירים המתים מצדיעים, מבטיהם מבעד לקסדות דוחפים אותו להמשי הלאה. מיילו מסיים את הדלקום בצעקה "קוריאל ווניראן, אונדריס טודניאל. ווריסו דאלת'וס, אנאר קיארן!"
ההדף מרים אותו לכריעה על ברך אחת, והלהבות נכבות...מלבד במקום אחד. במרכז השמש שמעל אלת'וס, בוערת להבה צבעונית זעירה. הוא נעמד, מביט סביב, ורואה שהלהבות השאירו מעגל ראותיות אלפיות. האותיות יוצרות מילים. מילים של עוצמה ושל עידוד, מילים של כוח ותקווה, מילים שגורמות למיילו לחייך. הוא מביט מבעד לחלון הגדול, ורואה שבחוץ לילה, ושבריר זעיר של אור שמש מתחיל לעלות. הוא התפלל יותר זמן משחשב, ועכשיו הגיע זמן המאבק. עכשיו הגיע הזמן להראות לאת'וס שהוא ראוי לאבירות שהוענקה לו.
מיילו צועד לחדרו הקטן. הוא מפרק ומרכיב את השריון, מהדק כל רצועה למקומה. הוא מבריק את חרבו, משייף אותה, ומשיב אותה לנדנה, ועוד מאה פעולות קטנות אחרות. לבסוף, כאשר השחר עולה, מיילו חוגר את חרבו ושריונו, ויוצא אל החצר, שם ממתין גליידור, הוא נעמד מולו בדום, וידו על ניצב הלהב. זמן המלחמה הגיע, ומיילו מתכוון לנצח בה.