בואו לא נפתח את עניין הצבע עור של שחקנים כי זה ממש ממש לא קשור לנושא, וגם גזעני בטירוף.
קודם כל, כתוב שג'יי קיי רולינג כתבה את הסיפור, על כן זה כן סיפור רשמי שלה. הקרדיטים לכתיבה הולכים למחזאים שעיבדו את הסיפור למחזה, אבל זה בדיוק כמו שהתסריטאים של סרטי הארי פוטר התבססו על הסיפור של רולינג כשהם עיבדו אותו לסרט, וזה עדיין אותו סיפור.
אני מבין למה הרבה אנשים לא ידעו איך לגשת לקרוא משהו שכתוב בצורת מחזה. האמת שהיה לי קטע מצחיק במטוס בדרך חזרה, שדיילת ראתה אותי עם הספר ושאלה אותי איך הוא ואם לא קשה לקרוא אותו כשהוא כתוב ככה. אני אישית מאוד מורגל בלקרוא מחזות ותסריטים, והאמת שאני אפילו מעדיף את הפורמט הזה על פרוזה. גם ככה הספרים של רולינג תמיד היו מאוד קולנועיים בהגשה ובקצב שלהם, אז עיבוד לצורת מחזה לא שינתה יותר מדי.
מבחינת הסיפור עצמו, אני חלוק. זה יפה שיש סגירת מעגלים באמת, מצד שני זה איכשהו מרגיש סיפור קצת ילדותי מדי ביחס לדמויות שפועלות בו. זה כאילו כל רמת ההתנהגות של הדמויות המבוגרות דורדרה לרמתם של הדמויות הצעירות. אני לא אומר שסיפור לבני נוער על בני נוער ומנקודת מבטם זה דבר רע, אבל כיוון שפה יש הרבה דמויות בשנות השלושים המאוחרות לחייהם, שגם יש מאחוריהם הסטוריה שלמה של פיתוח דמות והתבגרות בספרים הקודמים, הייתי מצפה שהארק האישיותי שלהם ימשיך להתפתח ולהתבגר גם בסיפור הזה.
חוץ מזה עוד דבר שהפריע לי זה ההשענות המוגזמת על אירועים שקרו כבר בסדרה. זה כאילו היה יותר מדי קשה להמציא התמודדויות חדשות לדמויות, אז משתמשים בכלי של מסע בזמן כדי לחזור לאתגרים שכבר היו. זה לדעתי הנקודה הכי מאכזבת בספר הזה.
העלילה עצמה של הספר די קצבית וקולחת, וזו הנקודה שבה רולינג תמיד הייתה הכי מוצלחת והיא עדיין מצליחה לעשות את זה היטב. אם הספר לא היה מהנה לקריאה ומותח, לא נראה לי שהייתי טורח לסיים אותו.
אני כן רואה בספר הזה סוג של פאנפיק, בעיקר בגלל שהארק השלם של הארי פוטר הסתיים בספר השביעי בסדרה, וההמשך הזה לא באמת נחוץ. הקאנון היה יכול להמשיך לחיות היטב בלעדיו.