• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

לאדמות המלחמה ! - הרפתקאת מוד 3.5 (3/3)- עץ משחק -סיימנו. תודה לכולם.

OUT
למען הנוחות, ולמען זרימת המשחק שנכנס עכשיו לחלק האחרון- אין יותר מכאניקה. תתארו, תתפרעו, תניחו שזה מצליח.
IN
"אני רק מקווה שזה לא יהיה מאוחר מידי.." אומרת סירין, חשש בקולה המת.

השעות עוברות, המתים נשרפים, טקסים מאולתרים נעשים לכל צד. קיילי עדיין לא חזרה. אבל נראה שהאיבה בין האבירים למתים לא מתחילה להתפוגג.
גליידור מגיע לבסוף למיילו. "אני איאלץ לעזוב בקרוב." הוא אומר, "האלים צריכים לדעת מה קורה כאן, הם צריכים דיווח אמין ומלא שלי. זה הזמן האחרון שבו אוחר לעזור לך לחשל מחדש את הלהב. ולענות על כל השאלות שלכם." הוא מביט לאופק, הלילה בשיאו. "יש לי תחושה שכאשר השחר יפציע, יהיה הזמן לצאת לקרב."
 
מיילו מהנהן "תודה רבה לך על כל עזרתך. מה יש לעשות כדי לחשל את הלהב?" הוא חושב לרגע, ואז שואל בקול שקט יותר "האם...האם עשיתי את הדבר הנכון? האם זה מה שהיה עליי לעשות? זה הרגיש כל כך נכון, אבל לא נראה שהאבירים או האלמתים מרוצים...אני פשוט לא יודע...מה אם אני עשיתי הרגע את הטעות הגדולה בהיסטוריה?" מיילו משתתק, מסמיק לרגע, ואז נושם עמוק, נושף ופונה חזרה לגליידור "אני מצטער, אדוני, חששותיי לא צריכים להטריד אותך, עלי להתייצב לבדי מול ההשלכות של מעשי, יהיו אשר יהיו" הוא מביט בו בציפיה, מחכה לתשובתו בנושא הלהב, ומקלל את עצמו בדממה על טיפשותו
 
IN
יאס-אראק מחליט שבמקום לחפש אחר המג הסורר, הוא יעשה את ההפך ממה שמצופה ממנו... ויתקדם קדימה פשוט. רדיסוס הוא מטרד חסר משמעות, דיוואש הוא המטרה האמתית שלו, כך גם לחש לו אוב, שהכין כוחותיו ללחשים האדירים שיהיה עליו להטיל.

אך רדיסוס לא מוותר על ההזדמנות. כמו פיון תמים במשחק לוח שהוקרב למטרה גבוהה יותר, יאס-אראק דורש ממנו לפעול, חזיז ברק אכזרי נוסף נשלח, והפעם נספג לחלוטין בידי יסודן האוויר, שהגן מכול צד על אדונו.

ובניגוד לכל קרב בין הצדדים עד היום, הפעם יאס-אראק היה בצד המתקיף...

יאס-אראק פנה והסתתר בין הבניינים והצריחים של העיר, נתן לרדיסוס לשלוח קסמים לרסק אותם, כדורי אש וכפור וגלים של ברקים וחומצה. ולמרות שרדיסוס התחיל זהיר... המהירות של יאס-אראק והכאוס ששרר בעיר גרמו לו לטעות, טעות קריטית. למרות שיאס-אראק היה מטיל לחשים, הוא לא היה עמיד וחסין כמו הברברים החיים ורבי העוצמה, אבל יאס-אראק לא היה רק מג. הוא היה אלמת, ואחד עוצמתי.

הוא זינק מתוך הבניין אל רדיסוס, בעוד היסודן יוצר סערה מסביבו שמפריעה לרדיסוס לברוח. אצבעותיו פילחו באמצעות כוחו של אוב דרך לחשי ההגנה של המג העוין, בוהקים באור הלהבות המבעירות את העיר בצבעים של דם וגיהינום. וברגע שהטפרים חדרו קלות את צווארו, ההשפעה האפלה של הלחשים שהעלו את יאס-אראק לקיום חדרה לתוכו, מקפיאה אפילו את צעקת ההפתעה של רדיסוס. יאס-אראק מחייך, נותן ללחשי אוב להשפיע על רדיסוס אחד אחרי השני בלי שהוא נותן לו אפילו הזדמנות לברוח... ונושך את פניו לסיום, קורע את עיניו ואפו מן המקום. הוא מרגיש את מחשבותיו של רדיסוס... מסתכל לכיוון המגדל ותמונתו של דיוואש מתגבשת בראשו.

״בוא ונחסל אותו, אוב, הענק לי מכוחך״ אומר יאס-אראק ומרגיש את עוצמתו של הדרקון, שמשחרר בלחש שאגה שמכוונת את צבא השטנים למקום אחד- למטרה אחת.
 
יאס-
המג המת נופל לרגליך, בעוד אתה מרגיש את פעימת הקסם בוקעת מצריחו של דיוואש.
באחת, כל האשליות אשר יצרו השטנים שלך על מנת לתעתע בבני התמותה נעלמות מהעולם, אתה מרגיש שרק עוצמתו של אוב מונעת מקסמי האשלייה שלך לפוג.
הטקס החל אומר הדרקון. הוא כבר שולט באשליות קולו נשמע מלא תסכול ומעט חשש לא אופיניי.
אני מרגיש את הקסם נמוג מהאוויר, נא לעבר הצריח, האשלייה היה החלש מכולם, לבטח רק בדיקה של הטקס. אני חושש לשאר איזה קסם הוא יקח לעצמו עכשיו.
 
״אשליה זה מסורת יעילה. הצללים אוחזים בהם עוצמה שרק מעטים זוכים לגעת בה. אהבתי אותה, היא העניקה לי את היכולת לשטות בטיפשים.״

הוא עף קדימה, כנפיו של אוב על גופו עלו וירדו בעוד בניינים נפלו מתחתיו. הגיהינום הגיע והרס כול זכר לחיים שהיו כאן פעם, וכעת אף אשליה לא כיסתה זאת.

״אבל אני כבר לא פועל מאהבה יותר. כבר זמן רב לא. לקח לי לפגןש אותך בשביל להבין למה למרות שאני מג של זימונים, מומחה במסורת היצירה... חשתי משיכה למסורת הזו. זה לא היה בגלל שאני אלמת. זה היה כי אני מונע משנאה, וכעת, אוב היא המסורת השנואה עליי ביותר. והשנאה הזו... אני אחרוט אותה על כול גוף דואב וכול אבן לא הפוכה בעיר הזו, אני אשלים את הנקמה שלי. רק עוד מעט, ואחזור אל הקבר שלי״ הוא אומר.

אוב לא יודע זאת, אך החלק האחרון של המשפט, היה שקר. שקר כה מינורי... שאוב אפילו לא הרגיש מבעד לעוצמות הנקרומנסיה האדירות שעברו דרך הגוף המשולב של השניים, דרך הלב הפועם שבליבם, שאחוז בידי יד שחורה ורקובה.
 
יאס-

ואתה מגיע אל מול הצריח של דיוואש, ארמונו של קורט מתחתיך. ואתה לא יכול שלא לשים לב שצבאו האישי לא נמצא שם.
"אם אתה מחפש את שר המלחמה." אומר דיוואש, מופיע מולך, כנפיו הירוקות בוקעות מגבו החשוף, הוא אינו לובש כלום פרט לטוניקה המכסה את פלג גופו התחתון. אתה מבחין בעיניו הירוקות כרעל, בטפרי הדרקון הנמתחים מאצבעותיו, מניביו המחודדים ועורו, הנראה חזק מפלדה. "אתה תצטרך להסתפק באל." הוא מחייך ברשעות. "המאסטר שלך וטאלין החזיקו מעמד דקה. חסוך לי ולך את הזמן, תן לי את הלב השחור, ונסיים עם זה."

מיילו-מליק
"אני לא יכול לדעת." אומר גליידור, "זה יהיה גל של אנרגייה טהורה ובלתי נשלטת. הוא יכול להשפיע רק עלינו, והוא יכול להגיע עד לסוף היקום."
 
מיילו מקמט את מצחו לרגע, ואז חיוך קטן עולה על פניו ''בסדר, יש לי תכנית...אבל היא תשרוד את עזרת הקסם שלך. האם תוכל להעביר את כל הנקרופוליטנים באופן זמני למימד אחר, או כל מיקום אחר שבו הם לא יפגעו מהכוח?'' הוא חושב עוד טיפה, והחיוך מתרחב, וגובל בצחוק ''ואחר כך, אני מאמין שיש לי דרך לטפל באיום האחר שלנו. האם תוכל לקחת את הלהב לצבאו של ניקולאי, ולחשל אותו בסמוך לניקולאי עצמו? הגל יפגע בחיילים שלו, ואם הוא יחזיר גם את ניקולאי עצמו...הרי שסיימנו את הקרב לפני שהתחיל. מה אתה אומר?"
 
״מאסטר? מאסטר?! לי אין מאסטר, אני האדון של קסם האוב. המוות קורא, הוא קורא גם לך. אתה חושב באמת שתוכל לנצח אותי? אוב?!״ שואג אוב, בקול דרקוני מעל קולו של יאס-אראק.

״אלים? אני יורק על האלים, על הסדר השמימי, אצור סדר חדש״ מכריז יאס-אראק ״בו אף אחד מחוקי האלים לא יהיה משמעותי״ הוא אומר, וברגע הזה... הוא מבצע תועבה. הצלקת, היא מונעת מן הנשמות לברוח מתוכה, יאס-אראק תהה... טאלין החזיק דקה, אם כך...

מוחו נשלח ותפס בנשמתו של המג השחור, בכוח רצונו. הנשמה התפתלה, זעקה. ״ספר לי את הסוד״ לחש יאס-אראק לנשמתו, כמעט מכלה אותה בכוח אכזרי. כוח האוב שלו אפשר לו לדבר תוך רגע עם כול נשמה מן המתים היום, אם רק היה לו כוח לבזבז, אולי הוא היה נפרד מהמאסטר שלו בפעם האחרונה...

וברגע שיאס-אראק שמע את סוד, מילות הלחש נאמרו, כאשר מחזור הנשמות כולו עצר לרגע. האלים עצמם הרגישו את ההפרעה, כאשר בירת גלקוס, המלאה במוות ברמה אפוקליפטית, התנתקה לרגע ממחזור הנשמות- והנשמות, הם החלו להגיע ליאס-אראק ולאוב. הדרקון צחק, פותח את פיו, נותן להן להיכנס. יאס-אראק הניף ידיו.

״אני אכיר גם לך את הסוף, אל קטן״ אמר יאס-אראק, בעוד עיניו בערו בצבע אדום, דמעו דם מטה מטה...
 
מיילו מניד את ראשו ''לא, לא, לא, זה לא יעבוד, אני מסרב לתת לכל מה שנעשה ללכת לטמיון...'' ואז הוא מרים את ראשו, עיניו נוצצות באור מסוכן.
''קח אותי לניקולאי. נחשל שם את הלהב, ואני אקח על עצמי את הכוח, כבר נשאתי את כוחו של קריוס בתוכי, ואוכל לעשות זאת שנית. אנחנו נחשל את הלהב מול ניקולאי, ואני אתעל את הכוח כך שהוא ישפיע רק עליו, ויגרום לצבא שלו להתמוטט.

אתה מוכן לסייע לי?"

הלהבה הרבגונית חוזרת לבעור בעיניו של מיילו, והוא מחכה לתגובתו של המלאך העליון.
 
מיילו
"כן" אומר המלאך. "ברגע שהשחר יעלה. אקח אותך לשם." נראה שהוא רוצה להגיד משהו נוסף, אבל הוא נשאר שקט. "נחכה לגבירת אלור-גאנה".

יאס
יאס יודע שגם עם כוחו של אוב, הפיכת נשמות המתים לנשק היא מוטרה ששמורה לאדון המוות עצמו, ורק טרקאך מסוגל לעשות זאת.
אבל משום מה, באותו הרגע, באותה הנשימה. הוא מרגיש את הנשמות ללא כולא. הוא מסוגל לקחת את כוחן, לעשות בו כרצונו.
השאלה היא. מה הוא עושה?
 
מיילו מהנהן. לילה אחד, לילה אחרון לפני שהעולם כולו ישתנה, לטוב או לרע. מיילו נעמד, קד בכבוד לכיוון גליידור, וצועד אל כנסיית אלת'וס, הממוקמת בחלקו הפנימי של המבצר. הוא צועד פנימה, עובר בדלתות העץ הגדולוץ, המעותרות במקוש ברזל בצורת עיט זהוב עינים.
היכל האבן הגדול והריק מחזיר הדים עדינים לצעדי המגפיים הכבדים של מיילו, מפלחים את הדממה. הכוהנים מבחינים בו, מהנהנים כלפיו וממשיכים בעבודתם השקטה. מיילו ניגש למרכז המבנה, שם מוצב פסל אדיר מימדים ומעוטר-אביר בשריון לוחות אוחז בחרב, מעליו עיט פורש כנפיים, ומאחוריו שמש זורחת. מיילו כורע על שתי ברכיו מול מזבח אלת'וס, שולף מכיסו את הקודקס המרוט והמלוכלך שלו, ומתחיל לקרוא
לאחר טקס ההכתרה לאבירות, האבירים היו צריכים לבלות לילה שלם לבדם, בצום ובתפילה לאלת'וס, בכנסייה הגדולה שבמבצר. שם, היה עליהם להתמודד עם השדים הפנימיים שלהם, להביס אותם, ולהתעלות מעליהם. אביר שלא נאבק בעצמו, לא יכול היה להתמודד עם האיומים שמחוצה לו


מיילו סוגר את הספר, ומחכה שהכוהנים ילכו. הוא עוצם את עיניו, ומניח את אצבעותיו על הרצפה שמולו. כאשר הוא מרים את כף ידו, מעגל קטן של להבה רבגונית מלחך לרגע את הקרקע. ואז הוא מתחיל להתרחב ולהסתחרר, שולח קוים בוערים לאורך הקרקע הקרה, מצית מחדש את המחתות באש צבעונית. כנפיו של מיילו נפרשות, והלהבות מרקדות סביבו, קוראות לו, מפתות אותו אל המתיקות שבכניעה, שבכישלון. שבאפסיות האין.
באופן כמעט בלתי מודע, מיילו מתחיל לדקלם באלפית "קא סוריאן מי-ווא, הינטא צ'זרי גוניטן. ווריסו דיאלת'וס, קונאריס דפ'ליאן." כנגד החשכה, אעמוד ניצב. אלת'וס הקדוש, הגן עלי מאויבי פניהם של אוהבים וחברים שעברו מן העולם מופיעים בלהבות, קוראים לו לבוא אליהם "צ'ונאר דוליאקאן, היסטו דופרייאן. ווריסו דיאלת'וס, וולנה בלידאר" מול אויבי, לעולם לא אפול. אלת'וס הקדוש, הנחה את להבי אויבים ובוגדים, שאותם הביס בגוף אך לא בנפש, מפתים אותו להצטרף אליהם "אנדריווס טנאוריס, קוליאן טוסריף. ווריסו דיאלת'וס, נקיליאון אורת'ר" בצעדי אל ארץ לא נודעת, לעולם לא אמעד. אלת'וס הקדוש, האר את דרכי בעלי ברית ואחים לנשק מושכים אותו אל האפלה הנצחית, והוא מנסה להיאבק בהם בכל כוחו. זעה מתחילה לנטוף מרקותיו של מיילו, ונוחתת על הרצפה בקול תסיסה
"אוליניאס נורני, קרינטאס לוטאר. ווריסו דיאלת'וס, הנייט אוגלמ'אר" בבואי אליך, לעולם לא אתפתה. אלת'וס הקדוש, טהר את נפשי
הדמויות שבלהבות מתחילות להתחלף, ועכשיו במקום למשוך, נראה שהן דוחפות. חיוכיהם המזמינים נהיים נוגים, והם מסמנים לו להמשיך להתקדם. האויבים נמוגים אל הלהבות, ונעשים חסרי חשיבות. מאות האבירים המתים מצדיעים, מבטיהם מבעד לקסדות דוחפים אותו להמשי הלאה. מיילו מסיים את הדלקום בצעקה "קוריאל ווניראן, אונדריס טודניאל. ווריסו דאלת'וס, אנאר קיארן!"
ההדף מרים אותו לכריעה על ברך אחת, והלהבות נכבות...מלבד במקום אחד. במרכז השמש שמעל אלת'וס, בוערת להבה צבעונית זעירה. הוא נעמד, מביט סביב, ורואה שהלהבות השאירו מעגל ראותיות אלפיות. האותיות יוצרות מילים. מילים של עוצמה ושל עידוד, מילים של כוח ותקווה, מילים שגורמות למיילו לחייך. הוא מביט מבעד לחלון הגדול, ורואה שבחוץ לילה, ושבריר זעיר של אור שמש מתחיל לעלות. הוא התפלל יותר זמן משחשב, ועכשיו הגיע זמן המאבק. עכשיו הגיע הזמן להראות לאת'וס שהוא ראוי לאבירות שהוענקה לו.
מיילו צועד לחדרו הקטן. הוא מפרק ומרכיב את השריון, מהדק כל רצועה למקומה. הוא מבריק את חרבו, משייף אותה, ומשיב אותה לנדנה, ועוד מאה פעולות קטנות אחרות. לבסוף, כאשר השחר עולה, מיילו חוגר את חרבו ושריונו, ויוצא אל החצר, שם ממתין גליידור, הוא נעמד מולו בדום, וידו על ניצב הלהב. זמן המלחמה הגיע, ומיילו מתכוון לנצח בה.
 
כמעט כאילו הדבר היה מתואם, נוחתת גבירת אלור-גאנה לצד האביר והמלאך. "זה גרוע משחששנו." היא אומרת. "מעבר לעובדה שחברכם הקוסם." היא אומרת למיילו ומליק, ומתכוונת בבירור ליאס-אראק. "פתח במערכת יחיד נגד דיואש ועיר הבירה. צבאו של ניקולאי עומד לפגוש בצבאו של קורט. שר המלחמה עצמו נמצא בשדה הקרב, מוביל את צבאו נגד אביר המוות."
 
מיילו מחוויר לרגע "אם כך, גם אם נטפל בניקולאי, עדיין יישאר לנו צבא שלם לטפל בו. אנחנו נצטרך כל עזרה שנוכל לגייס. האלמתים, האבירים, הסיירים שלך ושל רגעיה, כל כוח לוחם אפשרי. נצטרך להתמקד במנהיגות של צבא קורט ולחסל אותם בזריזות, בתקווה שזה יספיק לגרום להם לסגת. אם ננוע בשיא הקצב שלנוף האם נוכל להסיג את צבא קורט משדה הקרב ולפרק אותם, לפני שהם יספיקו להתנגש עם ניקולאי?"
 
"אם כך, יהיה עלינו לחסל את צבאו של ניקולאי, ואז יהיה אפשר להפנות כוחות לבעיית הצבא של קורט. אם יאס אראק מבצע מתקפה על עיר הבירה של קורט...אני סומך עליו שיש לו אס בשרוול שיאפשר לו להשמיד את בסיס הכוח של קורט. יחד עם הצבאות שלנו, יתכן שזה יספיק כדי לנצח את הצבא שלו ולשחרר את גלקוס מאגרוף הפלדה שלו."
 
"או שזה היעלמות הסיכוי היחידי שלנו להביס את קורט." אומרת קיילי, "לא נראה שיש פה בחירה טובה יותר, או שאנחנו מעדיפים לחזק את אדון המוות, או שאנחנו מוותרים על הסיכוי הטוב ביותר שלנו להדיח את הרודן."
 
מיילו מהרהר לרגע "טרקאך הוא איום גדול יותר מאשר קורט. גם קורט ימות בבוא היום, וכוחותיו של ניקולאי כבר הזיקו לו רבות. עם השילוב של הנזק שיאס אראק יגרום, הוא יהיה מאוד מוחלש. טרקאך, לעומת זאת....הוא עיוות תרבות שלמה לגחמותיו במשך אלף שנה, והוא זה שהניע את כל שרשרת האירועים. חייבים לעצור אותו אחת ולתמיד." הוא מיישיר מבט לגליידור "בוא נעשה את זה"
 
חזרה
Top