לסתו של לוהנגרין נשמטת, אך הוא ממהר להסתיר זאת. היו לו גינונים של ג'נטלמן כשלא היה לבוש שריון (ובעצם, גם אז), אחרי הכל. ''סיברוס!'', הוא קורא. בחברתה הוא מרשה לעצמו לחייך, ולקולו מתגנבת נימה ברורה של שמחה והתרגשות. ''אלת העורב יודעת מה היא עושה'', הוא מוזג לשניהם כוסיות, ומרים איתה ''לחיים''. הוא לוגם, ושולף את החרב מהנדן. ''מצוחצחת ומושחזת כתמיד'', הוא מחייך. ''תודה לך. אז ספרי לי, ידידתי המלאכית'', הוא עוקץ אותה בידידותיות, ''מה נשתנה מאז שנהרגתי? מלבד זאת שויסקי של אסמודאוס התיישן לטובה?''.