אחרי הרבה זמן שלא כתבתי, הנה סיפור היסטורי קצר. אני השתדלתי ללמוד מהסיפורים הקודמים שלי. אני מקווה שלא יצא רגשנ ימדי או קצר מדי.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אלקיאונה זמזמה לעצמה בעליזות, מדליקה את האח המרכזית בבית, שמעליה כבר הייתה תלויה קדירת ברזל. גילה של היווניה מרובת הילדים עלה על 35, ובשיערה הכהה והאסוף בפקעת כבר זרקה שיבה. בעלה טאוגטס ישב על אבן בחצר ביתם, משחיז את חרב הארד הקצרה שלו לקראת המלחמה. המצב בחזית הפרסית התדרדר, ומלכי העיר פקדו על עוד גברים להתגייס.
אלקיאונה החלה בבישול תבשיל ה''מלאס זומוס'', והיא הוסיפה למים הרותחים את נתחי החזיר שחתכה. היא העיפה מבט מדי פעם בבית בעל החדר האחד - קירות טיט ואבן חשופים, מזרני קש וצמר גסים, שידת עץ פשוטה ועליה כמה בגדי כיתון ארגמניים כדם. וזהו.
היא המשיכה לזמזם את אחד משירי הקרב שבנה נהג לשיר כשהיה חוזר ממחנה האימונים, כשלפתע קרא אליה בעלה, ''אלקיאונה!''. נימת קולו הייתה דחופה וקודרת, וליבה של של אלקיאונה האיץ. היה לה ניחוש מה קרה, אך היא דחקה אותו בכוח לירכתי מוחה.
אלקיאונה יצאה מהבקתה. טאוטס בעלה הפסיק מהשחזת החרב, והביט בקדרות ובעצב במשלחת ההופליטים, לוחמי החנית היווניים, שעמדה מולם.
בחצר הבית עמדו 6 גברים צעירים וארוכי שיער, שעטו שריונות ארד וקסדות קורינתיות. האישה הכירה את כולם - אחיו לנשק של בנה מהצבא. מבטה נדד מהם למגינים שאחזו מעל לראשיהם, וללוחם יפה התואר שישן עליהם בשלווה, עוטה שריון ספרטני מלא ושלוף חרב.
''בן שלי'', אמרה אלקיאונה בקושי. הדמעות איימו לפרוץ ממנה, אך שום אישה ספרטנית לא תתבזה בבכי. ''נלחם היטב'', אמר בלאקוניות אחד מהחיילים, שנראה עצוב כמעט כמו אלקיאונה. היא הכירה אותו היטב - אכלויוס, חברו הטוב ביותר, ומאהבו, של בנה. עיניו היו יבשות לחלוטין, אך כל גופו אמר אבל. ''חיסל הרבה פרסים. מת בכבוד, לוחם אמיתי''. זה היה אמור לגרום לאלקיאונה לחייך, להתגאות, לשמוח שבנה מת כגיבור.
היא רק הנהנה באיטיות, עדיין שולטת ברגשותיה. היא לא תאבד את הכבוד שלה ככה.
ההופליטים צעדו משם אל מקדש ארס, להראות לאל הגדול את גופות הגיבורים הדגולים. אלקיאונה נכנסה בצעד איטי הביתה. מעט אחריה, נכנס טאוגטס, והתיישב על הרצפה החשופה. אשתו התיישבה לידו.
היא ניסתה לעצור בעצמה. היא לא התכוונה לעשות מעשה כזה של פחדנות. אבל היא טמנה את ראשה בחזהו של טאוגטס. היא שבה ונזכרה איך ילדה בכאב אך באושר את בנה, איך הוא חזר מצולק אך מלא גאווה מהמחנה, איך שמח כשתהיהלו הזדמנות להוכיח את עצמו כגיבור, איך התחבק איתה פעם אחרונה. סכר הדמעות, סכר של קשיחות וכבוד ספרטניים, נפרץ.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אלקיאונה זמזמה לעצמה בעליזות, מדליקה את האח המרכזית בבית, שמעליה כבר הייתה תלויה קדירת ברזל. גילה של היווניה מרובת הילדים עלה על 35, ובשיערה הכהה והאסוף בפקעת כבר זרקה שיבה. בעלה טאוגטס ישב על אבן בחצר ביתם, משחיז את חרב הארד הקצרה שלו לקראת המלחמה. המצב בחזית הפרסית התדרדר, ומלכי העיר פקדו על עוד גברים להתגייס.
אלקיאונה החלה בבישול תבשיל ה''מלאס זומוס'', והיא הוסיפה למים הרותחים את נתחי החזיר שחתכה. היא העיפה מבט מדי פעם בבית בעל החדר האחד - קירות טיט ואבן חשופים, מזרני קש וצמר גסים, שידת עץ פשוטה ועליה כמה בגדי כיתון ארגמניים כדם. וזהו.
היא המשיכה לזמזם את אחד משירי הקרב שבנה נהג לשיר כשהיה חוזר ממחנה האימונים, כשלפתע קרא אליה בעלה, ''אלקיאונה!''. נימת קולו הייתה דחופה וקודרת, וליבה של של אלקיאונה האיץ. היה לה ניחוש מה קרה, אך היא דחקה אותו בכוח לירכתי מוחה.
אלקיאונה יצאה מהבקתה. טאוטס בעלה הפסיק מהשחזת החרב, והביט בקדרות ובעצב במשלחת ההופליטים, לוחמי החנית היווניים, שעמדה מולם.
בחצר הבית עמדו 6 גברים צעירים וארוכי שיער, שעטו שריונות ארד וקסדות קורינתיות. האישה הכירה את כולם - אחיו לנשק של בנה מהצבא. מבטה נדד מהם למגינים שאחזו מעל לראשיהם, וללוחם יפה התואר שישן עליהם בשלווה, עוטה שריון ספרטני מלא ושלוף חרב.
''בן שלי'', אמרה אלקיאונה בקושי. הדמעות איימו לפרוץ ממנה, אך שום אישה ספרטנית לא תתבזה בבכי. ''נלחם היטב'', אמר בלאקוניות אחד מהחיילים, שנראה עצוב כמעט כמו אלקיאונה. היא הכירה אותו היטב - אכלויוס, חברו הטוב ביותר, ומאהבו, של בנה. עיניו היו יבשות לחלוטין, אך כל גופו אמר אבל. ''חיסל הרבה פרסים. מת בכבוד, לוחם אמיתי''. זה היה אמור לגרום לאלקיאונה לחייך, להתגאות, לשמוח שבנה מת כגיבור.
היא רק הנהנה באיטיות, עדיין שולטת ברגשותיה. היא לא תאבד את הכבוד שלה ככה.
ההופליטים צעדו משם אל מקדש ארס, להראות לאל הגדול את גופות הגיבורים הדגולים. אלקיאונה נכנסה בצעד איטי הביתה. מעט אחריה, נכנס טאוגטס, והתיישב על הרצפה החשופה. אשתו התיישבה לידו.
היא ניסתה לעצור בעצמה. היא לא התכוונה לעשות מעשה כזה של פחדנות. אבל היא טמנה את ראשה בחזהו של טאוגטס. היא שבה ונזכרה איך ילדה בכאב אך באושר את בנה, איך הוא חזר מצולק אך מלא גאווה מהמחנה, איך שמח כשתהיהלו הזדמנות להוכיח את עצמו כגיבור, איך התחבק איתה פעם אחרונה. סכר הדמעות, סכר של קשיחות וכבוד ספרטניים, נפרץ.