לאדמות המלחמה ! - הרפתקאת מוד 3.5 (3/3)- עץ משחק -סיימנו. תודה לכולם.

בזה אחר זה, צבאות האל מתים נשברים, האבירים ונמר האימיים מצליחים להשמיד את הצבא, אבל השמחה שלהם קצרת מועד, בעוד מאלך הריקבון פשוט משמיד את הצבא לידו.

אבל העיקר נמצא כרגע ליד השער, בעוד הנמרים מחסלים יחדיו את הצבא, וסירין מוצאת עצמה פנים אל פנים עם ליגיון אבירים.
אלה ממהרים לנסות להקיף אותה, לתקוף יחד, מאמינים שיש להם הסיכוי לסיים את זה אחת ולתמיד.
אבל המצביעה האפורה זועמת.
האור זנח אותה.
בניה מושמדים מול פניה.
היא לא תיתן להם לעשות את זה.
היא לא תיכשל בשנית.
META
אני המוות, אני ההרס, אני אקח מכם הכל
סירין משמידה את צבא האבירים שמקיף אותה, והופכת אותם לאל-מתים pq18-19 הופך לצבא אל מתים
נדרוש את אשר שלנו- כאשר סירין נמצאת ליד צבא אל מתים, הם מקבלים תנועה חופשית. pq18-19 נע לעבר השער.
2 צבאות אל-מתים צמודים לשער, ולכן הוא נופל.
סירין מרימה את חרבה בשאגה בעוד שערי המצודה נשברים, מאפשרים כניסה של שאר צבאה, העומדים כעת בכניסה למצודה. מוכנים להכנס לחצר בכל רגע.

מיילו מביט לעבר טומב, ורואה על הגמד ארשת ייאוש, ישנם עוד אבירים, בחלק הפנימי של המצודה, האם זה הרגע לקרוא להם, או האם זה הרגע להורות על נסיגה ולהסתתר בחלק הפנימי של המבצר.

ובצד השני גליידור ובאל נלחמים. בטוח שגליידר יכול לעשות משהו, אבל האם זה לא ישאיר אותו חשוף להתקפה מצד באל?

זה תורו של מיילו להחליט, האנשים ילכו אחריו, האם הוא קרוא לסגת, או האם הוא קורא להסעתרות?

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
יאס נכנס לענן, הוא לא שומע את רדיסוס יוצא ממנו, ולא שומע תנועה.
למעשה, הוא כלל לא שומע קול נשימה, מהרגע שבו היסודן חבט בקוסם בפעם האחרונה.

מיילו מביט באימה בגדודי האבירים הנופלים לכוחה האפל של סירין, ובצבאותיה הפורצים דרך השער. הוא מתמקד מחדש בצבא העומד מולו, נותן לכעס לזרום בורידיו, להצית את להבו ולחזק אותו, להפוך אותו לכלי קטל המזמר שירי תהילה לאלת'וס בכל פעם שאחת מהזוועות הנרקבות נחתכות על ידיו.
אחרי שהקרב מסתיים בסדרת אבחות חרב בוערות, הוא מצביע על השער הקדמי, וצועק לטומב ומליק ''כל הכוחות לשער הקדמי! תלחצו אותם החוצה! כמה שיותר נזקים!" מיילו לוחש למליק כשהוא עובד לידו "תהיו מוכנים לנסיגה מיידית ברגע שאשחרר את הכוהנים, תפעיל את לחשי האור שלך על העורף שלהם, ותשאר ערני לכל הפתעה חדשה שלא תבוא"
מיילו מפנה את גבו לקרב, ומסתער על מגורי הכוהנים, צועק ''קשתים! לעלות על החומה האחורית ולסייע לתוקפים, כל השאר להתחיל להתכונן במערך הגנתי" והוא מפנה את מבטו לגליידור ''תשאיר את ההילה שלך על מוקד הקרב המרכזי!" וממשיך הלאה, עיניו ממוקדות במטרה אחת.
הוא מתפרץ למגורי הכוהנים, ומתחיל לחפש את האנשים שיכולים להציל את שדה הקרב כולו
Meta
חופשי-דיבור, פיקוד על כל האבירים לסגת מקרבותיהם הנוכחיים וללכת לקרב המרכזי, הוראות למליק וגליידור
מהירה-הטלת undead bane weapon
רגילה-עזרה לקרב לידי
תנועה-ריצה למגורי הכוהנים

מיילו מחסל את האל מתים ומאפשר לצבא האבירים להתאגרן, בעוד גליידור מנסה ככל יכולתו להצמיד את באל למקום, בעוד טומב ושאר האבירים מנסים להסתער קדימה, טומב ממהר לתקוף את סירין, פטיש הקרב שלו עולה לאוויר, אבל זו חומקת הצידה, חרבה דוקרת את טומב עמוק בחזהו. הגמד לא נופל, הוא צועק בשאגת קרב, מנסה להביס את האבירה המתה, הבוגדת, פטיש הקרב שלו נשלח בקשת רחבה, מעיף אל מתים הצידה מעוצמת הפגיעה, הוא מצליח לצמצם מחדש את המרחק שלו ממנה, מרים את המגן שלו בדיוק כאשר זו שולחת דקירה עם חרבה, הוא יספיק לחסום, ויוכל להכות בה.
אבל מכת החרב לא מגיעה, סיירין שולחת אגרוף לפניו, ידה מכוסת השריון מערערת את הגמד הזקן, הוא מנסה להגיב אבל הוא סופג בעיטה נוספת בחזה שלו. נופל לאחור בעוד אבירת המוות עולה מעליו, חרבה מונפת לאוויר בשתי ידייה.


מיילו פורץ למגורי הכהנים, לוקחות לו שניות יקרות, אבל הוא מוצא אותם מפוזרים, חלקם קשורים, חלקם חסרי הכרה, אבל הכוהנים הגדולים לא שם, לוקח לו רגע להבין את דברי הכוהנים האחרים, המסבירים לו שהם נלקחו למרתף.
הוא ממהר מטה, מוצא את שלושתם מוחזקים בשבי על ידי מס' נקרופליטנים שהושארו לשמור עליהם, הם מסתערים אליו, אבל מיילו מחסל אותם בקלות במס' אבחות חרב, שולח את האל מתים הללו בחזרה אל מותם.
"בוא נסיים את זה אחי."
מיילו מסתובב, הכוהנים משתחררים בעוד מלאך הריקבון עומד מאחריו, בינו לבין היציאה. הוא חזר לצורת ה"אדם" שלו. מחזיק את החרב השחורה שלו בשתי ידיים. "בלי צבאות, בלי מלאכים ושטנים, בלי אבירים שיפריעו לנו. בוא נוכיח לה מי טוב יותר." הוא אומר, חיוך קפוא על פניו בעודו נכנס לעמדת מוצא.
מיילו מרגיש את הכוח בוער בו, הוא כמעט מרגיש את ברכתו של אלתוס מובילה אותו קדימה.
ברגע זה, מיילו יודע דבר אחד. הוא מסוגל לחסל את המלאך, זו תהיה מכה אחת ויחידה, והיא תסיים את זה.
או שהוא מסוגל לנטרל את המלאך, למנוע ממנו להמשיך בקרב או להפריע להם. לקחת מהאל מתים את אחד הכוחות החזקים ביותר שלהם, אבל בלי להרוג אותו.
מה מיילו עושה?

מיילו מרגיש את הכוח הבוער בו, את זעמו הצודק של אלת'וס. אביר טרקאך רצח המונים, הוא משרת הרוע, הוא בן מוות, הוא לקח ממיילו את אמא שלו! הוא העיר את אביו ממנוחתו הנכונה! הוא....נער, מפוחד ובודד.

מילותיו של ניקולאי מהדהדות במוחו של מיילו. סיפורו הטרגי של הנער, שיד המקרה הובילה אותו לשמש כלי משחק לכוחות גדולים ממנו. הוא נושם עמוק ומשנה את הזווית של החרב כך שהצד השטוח של הלהב פונה לכיוון האביר. הזעם משתתק, ומתחלף ברגש אחר-רחמים.

מיילו מסתער בדממה, בלי התרברבות, בלי זעם, רק במטרה לסיים את הקרב. באבחה חדה הוא מפיל את חרבו של אביר הריקבון, ובמכה נוספת הוא הוסף אותו אל הקיר.

הוא נזכר באזהרתו של ניקולאי בקשר לשליטתו של טרקאך באלמתים. הוא מכה למארחו של הריקבון, מלאך האופל, אביר טרקאך ישר בין העיניים, גורם לו למעוד ''היה שלום, אחי המאומץ'' ובמכה נוספת של הקת הוא מפיל אותו על הרצפה, מחוסר הכרה ''מי ייתן ותתעורר לעולם טוב יותר מזה שהוכרחת ליצור''

מיילו כורע ברך, ושולף את חרבו של הנער מחגורתו, השבר האחרון של להב הפניקס. הוא מניח את החרב בחגורה, ומזדקף.

הוא דוחף אותו לפינה, מסמן לאחד הכוהנים לקשור אותו, ואז פונה אל הדלת. הוא סוקר בדממה את שדה הקרב, עיניו מתקדרות כשהוא רואה את שדה הקרב.

הוא מפנה את חרבו בחזרה אל צידה הקטלני, וזעם קודר עולה בו. לא הזעם הבוהק של אלת'וס, אלא זעמו שלו על המתים, על ההרג וההרס, על חוסר הצדק שבקרב הזה.

מיילו פונה לכוהנים ''אנחנו נסתער קדימה, ואני אצטרך שתרחיקו את כוחות האלמתים אחורה בזמן שהצבא מתארגן לנסיגה אל תוך המצודה הפנימית שהחזקים מכם יהיו מוכנים להטיל לחשים בפקודתי. מי יתן ואלת'וס יהיה בעזרנו''

הוא מפנה את להבו קדימה, וכל גופו זורח באש רבגונית. הוא מרגיש את הכוח עולה בו, ושואג בהתרוממות רוח
''אחרי!"

טומב מביט באבירת המוות מעליו, חרבה מונפת כלפי מטה.
הוא ניסה, הוא פיקד על האבירים במשך רוב חייו, השתתף בקרבות, נלחם למען הצדק, למען היושר.
אולי אם הוא היה נמצא בשדה הקרב שבו סירין מתה, הכל היה משתנה.
הוא מוכן למות. הוא רק מקווה שהאבירות לא תמות איתו.

מליק יודע לזהות קול ירייה כשהוא שומע אחד.
ומה שכרגע הסיט את הלהב של סירין, בעוצמה שהייתה מנפצת כל להב אחר. הוא ללא ספק ירייה מדויקת מאוד ממוסקט.
הוא בכלל לא שם לב לשיר.
למעשה מבעד לכל קולות המלחמה... מי בכלל שם לב לשירים כאלה? איזה ניגון שנמצא עמוק בראשו, האינסטיטק שלו אומר לו שהשיר קשור איכשהו לקרב. הוא שמע את השיר הזה בעבר, הרבה פעמים... בכל פעם הוא מצא בעצמו כוח כשהשיר הזה נוגן.
אבל... איך?


שבועיים קודם לכן, רעגיה
"זה רעיון מטורף." אומר הח'ליף.
"בשלב הזה?" הוא שואל אוותו, "המנהיג שלכם כל כך מכונס בתוך עצמו, שגם אם המוות ידפוק לכם על הדלת, הוא יטען שזה בעיה של הזרים."
"מיילו כבר אמר את זה." עונה החלי'ף, "הוא לא שכנע אף אחד."
"מיילו הוא בחור טוב, אבל חסר לו קצת עורמה." הוא עונה לו, "במקרה הזה פשוט צריך מישהו שיודע לשכנע אנשים בשקר."
"ואני שוב אומר, זה משוגע."
הוא צוחק, "המנהיג הנערץ שלכם חזר לחיים, אחרי שהוא טוהר מחטאיו..." הוא כאילו מצוטט, "כל כך קשה להאמין?"
החליף מביט בבוז, "אתה לא קצת נמוך בשביל להיות באחדור?"
אלטון צוחק. "אם הייתי יודע לכמה אנשים כבר התחזתי בעבר."


היום
השיר של אלטו מתנגן בעוצמה בעוד בן המחצית עף מעל הקרב, השיר הרעגי, אותו שיר שאלטון היה מנגן בכל קרב וקרב, מעניק לאנשים עוצמה, האבירים מצליחים לעמוד על הרגלים, להמשיך ולהדוף את האל מתים, למנוע מהם לפלוש ללב הטירה.

אבל זה לא מה שגורם לניצחון להיראות קרוב יותר מתמיד.
מיילו יוצא מתוך מגורי הכוהנים בדיוק בזמן כדי לראות את הינשוף הענק עף מעל המבצר, מלווה בנשר הלבן העצום.
פקודות ברעגית נשמעות מבעד לשאון הקרבות, בעוד סיירי רעגיה מרקדים בין צבאות האל מתים, מחסלים אותם, נלחמים גב אל גב עם אבירי אלתוס, מעניקים להם את התגבורת שלה היו זקוקים יותר מכל.
מיילו ומליק רואים את הינשוף הענק מצטרף לקרב בעוד הנשר הלבן צונח למרכז החצר, גופו משתנה בעוד קיילי נעמדת לצד גליידור.
"אותך לא ציפתי לראות פה." הוא אומר לה בעודו הודף מכה מבאל, אבל קיילי לא עוצרת לענות לו, היא רצה קדימה לעבר סיירין וטומוב, גופה משתנה לליבאה מגודלת המזנקת על אבירת המוות, הודפת אותה מעל הגמד. והשניים נכנסות למחול קטלני.

בשלב זה, מדובר רק בעניין של זמן עד שהאבירים ינצחו את הקרב הזה, אבל דבר אחד ברור. סיירין עדיין בשדה הקרב, ומיילו צריך לטפל בבעיה הזו. אחת ולתמיד.

OUT
רשאית כל, סליחה. אבל אני הייתי חייב את זה לאסיד, אני לא באמת יודע מה קרה ולמה הוא עזב אותנו, אבל את הסיפור של אלטון הייתי צריך לסיים בדרך זו או אחרת.
לעניין. מליק וממילו נכנסים ליישרות האחרונה, ברגע ששניכים תסימו לדבר/לעשות מה שתרצו. גליידור יביס את באל, ושניכם תיכנסו לקרב מול סיירין (אם בכך מיילו ירצה). או שתתנו לה לסגת. (שוב, בחירה שלכם.)

תחליטו מה אתם עושים, ואיך אתם עושים את זה, מוזמנים לתאר איך אתם עוזרים לאבירים לנצח את האל מתים אם בזה בחרתם,
בשעה הזו, סנטה-וולטה ניצלה.

מיילו מביט בכוחות האבירים מסתערים סביבו, בסיירי רגעיה נוחתים מהשחקים, בעשרות כוהני האור המקיפים אותו, וחיוך קר עולה על שפתיו. הוא מצדיע לכוחות המצטרפים לקרב בקריאת השלום העתיקה של אבירי אלת'וס

''את'יאה קונאליס!". הוא מוריד את כיסוי העיניים של הקסדה, ומרגיש את הכוח הקדוש של אלת'וס, את חינן העדין של הפיות, את עוצמתו המאגית של הדרקון ואת הודו הנורא של קריוס עוטף אותו ומחזק אותו. זה הזמן לסיים את הקרב הזה.

''לגיונות אלת'וס! צרו טריז ראש עיט! קשתים, חיפוי כוכב נופל! משרתי הקודש, פתחו את החומות האחוריות! פרשים, להסתער! גליידור...'' מיילו שולף את החלק האחרון של להב הפניקס ומשליך אותו לכיוון המלאך האדיר ''נראה לי שאתה זקוק לזה'' הוא מניף את ידו קדימה, והחרב מזנקת אליה בהבזק של אור זהוב. הוא מביט סביב, ומחלק פקודה אחרונה ''מחצו אותם מכל עבר! אף אויב לא ימלט מאיתנו היום! להסתער!''

לגיונות האבירים מסתערים, מלווים בגלי חיצים ואנרגיה קדושה, בחיל פרשים שמסתער אל תוך החצר, שהחומות שלה נפתחות על ידי לחשי הכוהנים. גלים של כוח קדוש הודפים לאחור את האלמתים, והטריז מתנגש בהם בכל הכוח ומרסק אותם לאבקה אפורה.הסיירים מזנקים בין שורות האבירים ודןאגים שאף אלמת לא ישאר עומד. מיילו מוביל בראש, כל אבחת חרב שלו מחסלת אויב נוסף.
לבסוף, העיניים שלו זוהרות, ופולטות קרני אור שמתמקדות על המצביאה האפורה, אבירת המוות, אימו, סירין נגן להב. בצעקה אדירה, מיילו מזנק מהקרקע, ונוחת מולה, התקפותיהם של האלמתים הנותרים מחליקות מעל שריונו. ובעוד צבאה של סירין מתרסק לאפר, מיילו מרים את להבו באיטיות ומכוון אותו אל סירין. האבל והכאב מכבידים על להבו, אבל הוא לא מפסיק לנוע. מועצם בכוח אדיר, הלהב נעצר מול גרונה של אבירת המוות.
בגרון ניחר, מיילו לוחש, קולו לא נשמע ברעשי הקרב ''בואי נסיים את זה''

יאס-אראק מקלל את רדיסוס, לוחש מילות לחש על מנת לראות דרך האשליות והקסמים. הוא מצווה על יסודן האוויר, שנושא אותו מעלה, וגורם לחלקים מן העננן להתפוגג בדרכו החוצה- מאפשר ליאס-אראק לראות בבירור- ולהתכונן בהתאם.

META
פעולה רגילה ליאס-אראק- הטלת לחש ראיית אמת

פעולה רגילה ליסודן אוויר- מערבולת
נושא איתו את יאס-אראק.
פעולת תנועה ליסודן אוויר- תזוזה
אלכסון מעלה, יוצא מן הענן.

YDS ופדרון- מחכה לתגובה ממליק

עוג
אתה עולה למעלה, אבל עדיין לא רואה סימן למכשף, הוא בפירוש לא נתפס בענן של היסודן, אבל אתה לא רואה שום סימן שאומר לך שהוא יצא מהענן.

מליק מסתכל על הרעגים שהגיעו ומתעלם מהם. כשהוא רואה שאין שום סיבה שהוא ימשיך להרוג אל מתים עם כל כך הרבה חיילים, ולאור העובדה שלדעתו העניין בין מיילו לסרין צריך להיסגר בין שניהם, הוא מחליט ללכת לנוח במקום ממנו הוא יוכל להשגיח על מה שקורה בינהם מבלי להיות מעורב. אם מיילו יזדקק לעזרה - הוא יהיה שם.

זמן לא רב עובר, להגיד שצבאות האל מתים בנסיגה יהיה להמעיט בחומרת מצבם, האבירים והסיירים משתפים פעולה יחדיו, נלחמים כמקשה אחת נגד האויב. עד שבתוך פרק זמן קצר, צבאות האל מתים נשברים ומפוזרים לכל עבר.
סירין נמצאת במגננה, היא ועוד שלושה נקרופוליטנים שנדחקו לפינה הם כל מה שנשאר מהצבא שלה, קיילי בצורת הלביאה שלה ממשיכה למנוע ממנה להתקדם.

בשחקים, גליידור נועץ את חרבו פעם אחת אחרונה בליבו של באל, השטן קורס לאדמה בעוצמה, גופו מתחיל להתפוגג. "טיפשים." הוא לוחש, "הפסדתם את הסיכוי האחרון שלכם לשרוד אותם..." הוא ממלמל. "וכל מה שעשיתם זה לקנות קצת זמן." אבל הוא נעלם, מגורש חזרה לגהנום, בתקווה שהפעם זה יהיה לתמיד.

גליידור נוחת במרכז החצר, המלאך הגבוה כפליים מרוב האנשים הנמצאים שם מביט במצב המתרחש שם. "מספיק." הוא אומר ומתחיל להתקדם, להב הפניקס עדיין בידו. "נשפך פה מספיק דם." הוא בוחן את המקום, טומב כבר נלקח למרפאה. אביר אחר מחלק פקודות בהיעדרו. "המלחמה הזו גררה מספיק נזק." הוא פוסק, מונע מהקרב עם סירין להימשך.

"סבלנו די!" קוראת סירין בכעס, נשמעת יותר בשליטה מאשר הייתה אי פעם. היא מצביעה על האבירים. "צדו אותנו, רק בגלל שהאדמה המקוללת הזו מונעת מאיתנו לנוח." היא יורקת, "קראו לנו מפלצות. השמידו אותנו רק בגלל קיומינו. היה זו זכותנו להגן על עצמנו!" היא צועקת למלאך.
גליידור לא עונה לה, הוא משפיל מבטו בתחילה. ומביט במיילו. "הבא לי את הלהב, הגיע הזמן לתקן אותו." הוא פוסק שוב,
"אתה לא תתעלם ממני!" צועקת סירין. "אתה יותר מכל אמור לדעת מתי האבירים כשלו. אתה זה שהאשים אותם שהם כשלו בעבר!" היא קוראת בזעם. וגליידור עוצר. "מה את רוצה שאגיד לך סירין?" הוא שואל אותה. "האם לא נטלתם חיים בעצמכם בקרב הזה?" הוא שואל אותה בתוכחה.
"קרב שהם גזרו עלינו." היא אומרת, "ניסינו לחיות בשלום, ניסינו להתקיים. אנחנו הקורבנות פה. לא הם!" היא בפירוש מדברת על האבירים.
"כך או כך." אומר גליידור. "זה נגמר, הפסדת, רק שירותך בעבר למען האור מונע ממני להשמיד אותך עכשיו." הוא אומר בצער. "עזבי את המקום הזה, את ואנשיך. דעו שקריוס חס על חייכם היום."
"איפה הוא היה ביום שמתתי?" היא שואלת. "איפה קריוס היה ביום שהאבירים נפלו?" היא זועקת. זעם ויגון בקולה. "אם אתה חושב, שבכך שתגרש אותי, תמנע ממני לחזור, תמנע ממני לאסוף מחדש את שוכני הצלקת. אתה שוגה באשלית מלאך." היא מרימה את חרבה. "הקרב הזה לא יכול להיגמר ככה. זה או אנחנו." היא מצביעה בחרבה על האבירים. "או הם."

גליידור משפיל מבטו. ואז מביט מעלה לשמיים. "מיילו." הוא שואל לבסוף. "האבירים ניצלו בגללך, ומן הראוי שגורלם יקבע על ידך." הוא פונה שוב לסירין. "לא ישפך פה עוד דם לשווא." הוא מביט בשני האבירים, במיילו ובסירין. "מיילו. ברגע שהלהב יכושל מחדש, האנרגיה שתיפלט יכולה להפוך כל אל מת בחזרה לייצור חי. תוכל אם תרצה לבחור להחזיר את כל מי שמת כאן לחיים. אבירים ונקרופילטאנים יחדיו." הוא מביט בסירין. "גם את אמך."

"אל תעשה את זה מיילו!" אומרת סירין. קוראת לבנה בשמו בפעם הראשנה זה שנים. "אתה תגזור על שאר המתים בצלקת גורל אכזר. אני היחידה שדואגת להם, אני היחידה שהגנה עליהם." היא כמעט מתחננת. "האבירים השמידו אותם ללא רחם, ללא מחשבה. אנחנו זה מה שמנע מהמתים לסבול שוב. אם תיקח ממני את הקשר אליהם... אתה תדון את כולם להשמדה." היא אומרת. "האבירות מתה מיילו. אתה בסך הכל נתת לה עוד קצת זמן, אבל האם אתה חושב שהם הולכים להמשיך בעקרונות שלך אחרי שתלך? ההיסטוריה ארוכה מידי בשביל שאביר אחד ישנה מסדר שלם לנצח." היא מנידה בראשה. "אני מעדיפה שתשמיד אותי על פני שתחזיר לי את חיי. לפחות כך לא אחיה חיים שבהם אני יודעת שאכזבתי אלפים, אלפים שנשלחו למותם כדי שאני אחיה לבדי."

מיילו שומע הכל, והוא יודע. במילותיו שלו יקבעו הרבה גורלות. זה יכול להיות היום בו אבירי אלתוס יחדלו להתקיים, זו יכול להיות היום שבו סירין תדע מנוח, זה יכול להיות היום שבו הנקרופליטאנים סוף סוף ידעו שלום. וזה יכול להיות היום בו האור יקבל את אחת הגיבורות שלו בחזרה.
או,שדברך אחרת. מיילו ימצא דרך להציל את כולם.

אבל מה הוא בוחר?

מיילו מרכין את ראשו, עוצם את עיניו, ונזכר. הוא נזכר בגבורה ובאידיאלים משוללי הרסן שסיכנו את חייו, זוהי לא הדרך. הוא נזכר בנקמה הקפואה שהובילה אותו אחרי מותו של טריסטן, זוהי לא הדרך. הוא נזכר באהבה העיוורת שלו לקירה, זוהי לא הדרך. הוא מרים את ראשו ומתחיל לדבר

''כשרק יצאתי לדרכי, הייתי משמיד בשמחה כל אלמת פה. עד לפני כמה שבועות, הייתי כמעט מוכן להשמיד את הטירה. אבל אף אחת מהן היא לא הדרך הנכונה.''
הוא מגביר את קולו, וצועק כך שכל מי שבחצר יכול לשמוע אותו
הוא פורש את כנפיו הבוהקות ולהבות מתחילות ללחך את הקרקע סביבו ''אין עוד טעם במאבק. אין עוד טעם במלחמה. אם נמשיך להסתער קדימה בעיוורון, נצעד אל מותינו. היאחזות באידיאלים ישנים תוביל אל מותנו, היאחזות בנקמה עקשנית תוביל להשמדתנו, והתמקדות רק בזווית אחת תוביל להתרסקותנו. עלינו להרפות ממה שכובל אותנו, ולצעוד יחד אל עולם חדש וטוב יותר!" האש הופכת להילה זוהרת, וקולו מתגבר לצעקה
''אבירים, לוחמים, גיבורים משני צידי המתרס, הטו לי אוזן!ואנחנו חיים בעולם שבו כוחות גדולים יותר מאיתנו החלו לנוע. ישויות עתיקות מתעוררות מרבצן. אני מאמין, שחובתנו היא להגן על העולם מפניהן, יותר מאשר שחובתנו היא להתמודד בקרב חסר תוחלת זה מול זה, קרב שסופו הוא רק חידלון אינסופי, ופירושו שמד והרס עבור שאר תושבי גלקוס. אם תרצו בכך, נוכל לפרוש זה מדרכו של זה, לעולם לא ניפגש שוב, ונחייה בשלום קר, שבו כל אחד מאיתנו יתהה האם לא ניאלץ לשלוף את להבינו שוב פעם היום הבא. אבל כשאני מסתכל עליכם...אני רואה יותר. אני רואה קבוצה שהדעות הקדומות בקשר אליה היו מכריעות כל אחד, קבוצה שעדיין ממשיכה להיאבק על מקומם בעולם. אני רואה צבא של אבירים, שלמרות כל החינוך שלו, היה מוכן לשתף פעולה עם אביר מוות. אני רואה את המובחרים בלוחמי גלקוס. ואני מתחנן בפניכם" קולו מונמך לטון רגיל "אל תבזבזו את עצמכם על שלום קר. לא כשאתם יכולים להיות....כל כך הרבה יותר מזה''

''אלופי הקרב, הטו אוזן לחזוני! מחצר מבצר זו, יוצאות שתי אפשרויות! אפשרות ראשונה היא חזרה לחיים של פחד, של דעות קדומות, ושל מעבק אינסופי. חיים ללא תוחלת וללא מטרה. האפשרות השניה היא חיים של כבוד עצמי, של תקווה, של המשכיות. חיים של משמעות שבהם אתם יכולים להציל המונים, ולהגן על גלקוס כולה. צבא אדיר נמצאים בדרכם לפה-צבא ניקולאי.
כשהוא יגיע לכאן, אני מציע שהוא ימצא את שני הצבאות שנאבקו כאן מאוחדים. אני מציע שאבירי אלת'וס והנקרופוליטנים כבר ישבו לשולחן המשא ומתן, ויתוו את ההסכם הראשוני-הסכם שבו אנו נמצאים בדו קיום, שבו מתקפה על אחד מעוררת את זעמו של האחר, הסכם שבו אנו, הלוחמים כאן, מקדישים את עצמנו למטרה נעלה בהרבה. הסכם שיצור עולם שבו אנו נבחר את אויבינו לא על בסיס הגזע שלהם, או המראה שלהם, אלא על בסיס מעשיהם! עולם בו האלמתים והאבירים פועלים יחדיו, מגוננים ומסייעים זה לזה!
עולם בו אנו מטים שכם זה לזה, עולם בו הנקרופוליטנים חיים במולדת חופשית, חופשית מפחד וחופשית מאויבים, עולם בו אנו מהווים חומת מגן בלתי עבירה נגד כל אילו המהווים לאיים על העולם, לכל אורכו, מאלור גאנה עד אורקל, מטירת שלג ועד סלה קלה. הגיע הזמן שנצא מטירותינו, גם הממשיות וגם המנטליות, ונתחיל לשנות את העולם''

''הודות למעשיהם של קורט ודיוואש, העולם מתחיל עידן חדש. בידינו נמצא הכוח להחליט עם העידן יהיה עידן של טוּב או של רוע. אני מאמין שבידינו נמצא הכוח להתחיל עידן של דו קיום, של איחוד, בין האלמתים לחיים''

קולו מונמך, והוא מדבר ישירות אל סירין ''זה מה שאני מציע-הישארי כאן, דברי איתנו. ניצור את ההסכמים, נתחיל את עידן הדו קיום. את תוכלי לבחור האם להישאר לצד אנשיך או ללכת אל מנוחתך הנכונה. אנחנו נבנה מולדת לנקרופוליטנים, נתחיל עידן של שיתוף פעולה ושל שלום, עידן שבו לא תירדפו יותר, שבו תהיו גיבורים מוערכים, עידן שבו כל מי שנפגע בכם יעורר את זעמם של האבירים, עידן חדש באמת. מה את אומרת...אמא?"

"לא." אומרת סירין, "אני לא הולכת לתת את מבטחי ואת מבטחי בניי בהסכמים כתובים." היא מביטה בזעם. "אני הייתי אבירה, אני יודעת היטב מה דעתם על האל מתים, וגם אם בדור הראשון הם יקיימו את ההסכמים, ברור לי שבתוך זמן קצר הם יפסיקו." היא משלבת את ידיה בכעס. "צר לי מיילו, אבל אני יודעת היטב שמאחורי כל הכבוד של המסדר הזה, מסתתר הרבה מאוד אגו, ואמונה עיוורת במטרה שרק צד אחד רואה בה ראוייה."

מיילו מהנהן ''כן, זה מה שמסתתר מאחורי המסדר....ומאחורי רוב האנשים בעולם. אנשים משתנים, אמא, לכל אחד יש רצון חופשי. יש את היכולת להשתנות. האבירים שנאבקו כאן היום מאמינים בשוני הזה, ניקולאי עצמו מאמין בשוני הזה, הם החלו את השינוי. אם את תצטרפי אליו, את תחוללי מהפכה, תוכלי ליצור בעצמך את העידן החדש של השלום ושיתוף הפעולה.'' הוא נושם עמוק, ומדבר בקול ישיר וברורה
''אם תרצי בכך, אני הולך להוציא את האבירים מהצלקת, להשאיר אותה לכם, להמשיך להתקיים, לשרוד'' מיילו כמעט יורק את המילה האחרונה ''להמשיך לנוע קדימה, בפחד שכל יום אדם ישתמש בכם כשעיר לעזאזל, כמטרה לנקם, לחיות רק כדי להלחם, ולו רק כדי להמשיך לחיות. או שאתם יכולים לעשות....הרבה יותר'' הוא ממלא את הקול שלו בתקווה ''תעסרו לנו. תעזרו לנו להרים את העולם הזה על הרגליים אחרי המאבקים האיומים שהוא עבר, אחרי המלחמות הקשות. תעזרו לנו לעזור לאנשי העולם. אנשים יבטחו בכם, יסייעו לכם. האבירים והאלמתים יצרו קשר, וכל מי שהיה כאן יבטיח שהוא לא ימות. אתם תחיו בארץ משלכם, האבירים יגבו אתכם, אנשי העולם יגבו אתכם, ותוכלו להגיע למקום טוב באמת עבורכם.''

"בשום אופן לא." אומר נציג האבירים, "במשך שנים נלחמנו, מתנו, הקרבנו. חיינו בצלקת הזו כמנודים בשביל למנוע מיצורים כמוה לשלוט פה." האביר אומר בבוז את המילה "יצורים". "רבים מאיתנו מתו היום בגללה ובגלל המלחמה שלה. אם אתה מניח שהאבירים יזנחו את הצלקת, ועוד ישאירו אותה בשביל האל מתים. עדיף היה לו לא היית מגיע כלל לעזור לנו. לפחות היינו מתים בלמלא את חובתנו."

OUT
אני לא אוכל זמנית להגיב, בעקבות נסיבות אישיות. אני מקווה שזו הודעה סתמית ואחזור תוך כמה ימים, אבל ייתכן שיקרה אף יותר. אשמח לדבר איתך בפרטי [mention]liorgonen3[/mention] בנוגע לגורלו של יאס-אראק. אני אשמח להיות מדוב"ש, במקרה הצורך.

מיילו מרים את ראשו אל נציג האבירות, ומתמקד בו. האש הרבגונית בעיניו ננעלת על אישוניו של האביר הכועס, והוא מדבר בשקט.
''אתה צודק. רבים מספור מאחינו לנשק שוכבים מתים לרגלינו. קורבנות רבים הקרבנו כדי לשמור על העולם מפני הצלקת, מפני הסכנות שעלולות היו לצאת ממנה. כל אביר שמת בקרב נגד האלמתים שיצאו מן הצלקת הקריב קורבן שלא ישכח, למען מטרה נעלה מאין כמוה-ההגנה על גלקוס. איש מהם לא מת למען המלחמה. איש מהם לא מת כדי שיורשיו ימשיכו את הקרב. הם מתו כדי שהמאבק יסתיים, כדי שהאבירות תוכל לחזור לחובתה האמיתית-סיוע לאחרים, הגנה על גלקוס כולה.

זכור מי אתה, אביר אלת'וס. אתה לא במקומך האמיתי. מקומך הוא לא במצודה בצפון הרחוק, נאבק בקרב אינסופי בכל יום. מקומך האמיתי הוא כל מקום שבו צריך את עזרתך. אנחנו עשינו משהו גדול היום. סיימנו קרב אדיר בניצחון לאבירים. שאל את עצמך האם אתה רוצה שהניצחון יוביל למשהו משמעותי, או רק לסבל נוסף, למתים נוספים? אם עכשיו יש לך את ההזדמנות לסיים את המאבק הזה, ללכת לעזור לזקוקים לך באמת, האם תסרב לכך?

האם תוכל, ביום מן הימים, להסתכל לאחיך הנופלים בעינים, ולהגיד להם שקורבנם היה לשווא? האם תוכל להגיד להם שוויתרת על סיוע לנתונים ולאלמנות בשם הנקמה? שבשם צערך האישי, לא עזרת לפצועים ולחולים, לחסרי הבית ולנזקקים, שמפוזרים בכל גלקוס לאחר המלחמה שקרעה אותה לגזרים?
האם תוכל לומר להם שבשמם, אתה טבחת קבוצה של לוחמים שהניפה דגל לבן? ששלחת אותם לגלות ולפחד נצחיים? שמנעת מכל אנשי גלקוס, מכל אנשי העולם כולו, את הסיכוי לחיות בשלום, לחיות כאשר שכבה נוספת של הגנה מסייעת להם לעמוד בפני הרשע האמיתי, רק כדי לספק את רגשותיך? זוהי לא דרכו של אלת'וס. זוהי לא דרכה של האבירות.
זכור מי אתה, זכור למען מה אתה עומד, למען מי אתה נאבק.

אני לא עושה זאת בשביל האלמתים. אני גם לא עושה זאת בשביל האבירים. אני עושה זאת בשביל גלקוס. גלקוס זקוקה לנו, המתים והחיים גם יחד. זה הייעוד שלנו, לא קרב נצחי במישורים מתים, אלא דו קיום ושיתוף פעולה למען מטרה נעלה יותר.

האבירות מבקשת, דורשת מאיתנו להאמין שיש מטרה נעלה. שיש אידיאל נעלה של קיום. בשבועה שאותה כל אביר נשבע, אנו מתחייבים לחיות לפי המטרה הזו, ולהגשים אותה בכל יכולתנו. האם המטרה הזו היא שמירה על פיסת אדמה שלא מהווה איום? התעלמות מהרוע הכולל בשם נקמה על מעשי העבר?

אני מאמין שהאבירות, שהאבירים, מסוגלים להרבה יותר מכך. אני מאמין שאנחנו יכולים, יחדיו, להתגבר על הדעות הקדומות, על המחלוקות ועל הצער, ולצעוד יחד לעולם טוב ןמופלא, עולם של הרמוניה ודו קיום, עולם שבו האבירים מסייעים ומגוננים, מרפאים ושופטים, ונאבקים למען חיזוק הטוב וגירוש הרוע. ואידיאלים אילו, טוב ורע, לא טמונים בשאלה האם ליבו של מי שמולך פועם, אלא באיזו דרך הלב הזה מוביל אותו. האם תתן לליבך להוביל אותך, תיתן לליבם של האבירים להוביל אותם, תיתן לי לעזור לאבירות, לאידיאל שאליו נשבענו ושבו אנו מאמינים, להגיע לשיא היכולת שלו? או שמא תיתן לנקמה אישית, להיאחזות עיקשת בעבר, למנוע ממך לכבד את זכרם של אחינו לנשק?''

הוא נושם עמוק, וממשיך לדבר בקול ענייני יותר
''זוהי ההצעה שלי-כל אלמת שירצה בכך, יחזור לחיים. לאחר מכן, האבירות תיסוג מהצלקת, תיתן לאלמתים להתיישב כאן, להקים לעצמם בית. בתמורה, האלמתים יעזרו לנו להקים את העולם על הרגליים. האבירות תחזור למה שהיא הייתה, למה שהיא יכולה להיות-כוח משפיע וחשוב בעולם, כוח שעוזר ומגן, הפעם לצידם של האלמתים ולא כנגדם. לאחר שהעולם ימשיך לנוע, אנחנו נעזור לאלמתים להקים את בתיהם בצפון. האבירות תתפרש לאורכה ולרוחבה של גלקוס, והאלמתים יהיו ממוקמים כאן, ויעזרו לנו להילחם באיומים קיצוניים מהרגיל בעת הצורך. כל קבוצה תגבה את השניה כשזו תצטרך. יחד, אנחנו נבנה עולם טוב יותר, עולם של שלום וצדק, שבו כל אחד נשפט על פי מי שהוא, לא על פי מה שהוא.''

קולו של מיילו מתחזק שוב פעם
''חובתך קוראת לך. שבועתך קוראת לך. אלת'וס עצמו קורא לך. אתה יודע מה היא הדרך הנכונה.''

"הנחו לתושבי הצלקת להגן עליה." אומרת סירין, "זה בינתו, זו מולדתנו." היא מבקשת מהאבירים. אבל קול בודד נשמע לפני שאלה מספיקים לדבר. "כה יהי." אומר טומב, מובא לצד כוהן, "נלחמנו פה מספיק." הוא יורק, ברור שהוא פצוע קשה מהקרב. "סיפקנו לאדון המוות יותר מידי נשק. הגיע הזמן לסגת." הוא מביט בגליידור, שמהנהן בשקט, מוכן לקבל את ההחלטה. "נבנה מחדש, נקום מחדש." אומר טומב, "במרכז, היכן שתפקידנו להיות." הוא מדמין בעיני רוחו את המצודות החדשות, "אבל דעו." הוא אומר בתקיפות לאל מתים, "אם תמעלו בחובטכם. נבוא לדרוש את אשר שלנו." הוא מאיים.

סירין מתקרבת לטומב, היא שומטת את חרבה ומפנה לו יד, וזה לוחץ את ידה.

"נוגע ללב." נשמע הקול ממגורי הכוהנים, אביר טרקאך צולע משם, גופו מתחדש בחזרה מהקרב עם מיילו. "אבל לא ניצחתם." הוא מחייך, "הסיפור הזה לא נגמר ככה." כולם רואים את סירין נאבקת לשמור על שליטה, ברור שהימצאותו פה, מלפפת את הרצועה סביב צווארה.
הוא מחייך בחיוך שטני. "אדון המוות וגבירת הכאב ביקשו להזכיר לכם משהו." פיו מלא שינים ודם, "תוודאו שאתם מחזיקים את הרצועה הדוק." הוא צוחק, ואש שחורה פורצת ממנו, שורפת את גופו לאבק, עד שזה מתפזר ברוח.

סירין נופלת לרגע על ברכה. "ניקולאי." היא לוחשת, מבטה פונה למיילו. איפה בפנים המתות. ואפילו גליידור נראה עצבני. "אם הם לקחו שליטה על ניקולאי." הוא מתחיל לדבר...
"תחזור" עונה קיילי. "ספר לאלים מה ראית." היא פונה למיילו. "אחזור עם שחר, אני אגלה לאן נעלם אביך. היו מוכנים. אני לא חושבת שהקרב נגמר."
היא פורסת את ידיה והופכת שוב לנשר הענק, עולה לאוויר ועפה משם.

"אם..." אומרת סירין. "הצבא שלו גדול יותר משל כולנו. אם טרקאך תפס פיקוד על נקולאי..." היא חסרת מילים. ניקואלי כבש בשביל קורט את גלקוס כאשר הצבא שלו היה מוגבל וחי, אם צבא אל מת, כשאין צבא המסוגל לעמוד מולו? גלקוס אבודה.

מיילו מהנהן ''כן, אני יודע. קיוויתי שהוא יוכל לעזור לנו, אבל אם הם לקחו עליו שליטה זה לא יקרה. עלינו לאחד את להב הפניקס מחדש, ולזמן את צבא החול. עלינו רק לבחור מפקד ראוי...'' הוא פונה לסירין ''אחרי שנבחר, הרחיקי את אנשיך מהחצר. אני אאחד את הלהב, ואתן את הכוח לגנרל שנבחר. מקווה שהמידע שקיילי תביא תאפשר לנו להתייצב מול כוחותיו של ניקולאי ולסיים את זה אחת ולתמיד.''

"אביך לא ידע הכל על הלהב, אם, אחרי שיכושל מחדש, תנעץ את הלהב בליבו, תוכל להשמיד את החרב ולקבע את ניקולאי בתור מפקד צבא החול." היא אומרת. "לנצח. היא מוסיפה מיד. "זה יגרש אותו מהמוות וגם מהחיים. ויכבול אותו לשירות הצבא, ובתור המחזיק האחרון של החרב, לשירותך." היא קובעת. "או שתכול לבחור מפקד אחר, אבל כמו שזה נראה. האפשריות מעטות. אני, טומב, אוכל להעלות באוב את לאפייט למספיק זמן כדי שנבצע את אותו קיבול עליו במקום על אביך. זו בחירה שלך."

מיילו חושב לרגע ''אין כרגע אף אחד שניתן להפוך אותו למפקד בלי לקחת סיכון גדול מכדי שנוכל להרשות לעצמנו. אני אאחד את הלהב, ונכין את החיילים לקרב. נתכנן טקטיקה, כשהמטרה העיקרית שלנו תהיה להגיע לניקולאי עצמו ולהרוג אותו, מה שיחסל את מרבית הצבא. לאלמתים הנותרים נציע להצטרף לברית,ואילו שיתעקשו להמשיך להזיק לעולם יחוסלו. את ההחלטה בנוגע לצבא החול נבצע במקום אם נצטרך, או שנחכה איתה לאחרי הקרב''