IN
שינה מסתכלת סביב, מנסה לסלק את הזיכרונות, אך בעודה סורקת את החדר לכול רמז שתוכל למצוא, לכול טיפת מידע שתוכל להשיג... הזיכרונות עולים וצפים בה.
אביה, עומד בחצר הבית. שינה זוכרת, היא קיבלה את סימני הבגרות הראשונים שלה באותה התקופה, ולכן נקראה בדחיפות הביתה מביקור הנימוסים אליה אביה שלח אותה, לבית השכן. שינה הייתה אבן קטנה במשחק הדיפלומטי, השולט בפו לי עד היום.
בחצר הבית, היו מסודרות בובות אימונים. הן היו בעיצוב זהה, ולבשו שריון סמוראים. אביה נשא את חרב הדאדאו האדירה שלו, והסתכל על האנשים של ביתו, מתקן וכועס על אלו שנכשלו לעמוד בציפיות שלו. הם היו אמורים להיות טובי אנשיו, הוא סירב לתת להם להיות לא מאומנים. הם קיבלו את הזכות לבחור את הנשק שהם ילחמו בו, ורובם בחרו בחרבות שונות או חניתות.
"אתה לא מניף את זה עם מספיק כוונה, כאילו לא ראית מספיק מוות, בכמה קרבות השתתפת?" הוא אמר לאחד מהשומרים, ששתק ולא ענה, ידע שזוהי שאלה מכשילה. אביה שלף את חרבו האדירה "בהנפת חרב, אל תפחדו לקחת חיים, אל תהססו, ולו לרגע. התמקדו במה שאיבדתם, לא במה שיש לכם לאבד, ותהיו מוכנים למוות שלכם" הוא אמר, והסתכל על קבוצת בובות העץ. לאחר נשימה עמוקה, בה הוא אחז וייצב את החרב בידיו, נותן לאור השמש להשתקף על הלהב הארוך והרחב, הוא זז קדימה, בקול צעקה שהרעיד את שינה בבהלה, והיא הייתה בטוחה שהיא שמעה משרתת אחת או שתיים נופלות מתוך מבנה המגורים בהפתעה. במכה בודדה, הוא ריסק את פסל העץ לחתיכות, במכה שהייתה יכולה לרסק גם דרך שריון של סמוראי או קשקשיו של דרקון קיסרי בכוחה.
הוא הסתכל מטה, ואז הסתכל על אחד מהשומרים, לוקח מהם את החנית. ופה, הזיכרון פתאום קיבל משמעות.
"החנית, היא לא כמו החרב. עם החנית אתם צריכים דיוק, הכוח לא צריך להשתנות אף פעם. החנית היא נשק של חייל, לא של אומן קרב. היא נשק לאלו שלא רואים יופי בקרב, שלא רואים הנאה בו, רק יעילות" הוא החזיר את חרבו האדירה בזמן שהוא דיבר לנדנה, ומשרת נאמן לקח אותה ממנו, בעוד זיהאו הואנג הרים את החנית בידו. היא הייתה ארוכה ויציבה יותר מחנית הטלה, יכולה לספוג ולחסום מכות כמו שהיא יכלה לתת אותם. "היה לי חבר שנשא בחנית, והוא לימד אותי את כוחה. החנית היא כלי חסר פחד, שמסתער קדימה, גם כנגד המפלצות האפלות ביותר. הוא מקרב אותך אל האויב, הוא זול מספיק בשביל שלא תפחד לשבור אותו בזמן הקרב ותוכל להכות בלב שלם" הוא הסביר, ואז התקרב לפסל העץ, והניף את החנית. ארבע פעמים.
בפעם אחת, הוא ריסק את נקודת מרכז הפנים, בשנייה את מרכז הלב, מבין חרכי השריון שלבשה בובת העץ. בשלישית, את מרחב הבטן, וברביעית את כתף יד הימין, בדיוק מעורר פחד. "המפלצות רעדו כאשר הם ראו את האור משתקף על החנית שלו והחרב שלי, ארץ המפלצות כולה רעדה, אבל קבוצת קטנטנה לא יכולה לנצח מלחמה" הוא אמר בכעס, זרק את החנית חזרה אל השומר בעוצמה שכמעט העיפה אותו ממקומו, ופסע משם.
"כול אלו שלא יהיו טובים מספיק, יפוטרו בתוך שבוע וחצי. אין לי צורך באוכלי חינם" הוא אמר לסיום, והלך.
והכוח האכזרי שהוא הפגין עם כלי הנשק, הדיוק, המוכנות להרוג... לא, כאשר היא הסתכלה בעיניה של אביה, הוא לא התרפק על זיכרונות העבר עם חבר ישן, הוא נזכר בזעם, זעם שהתקשה והיווה את האישיות של זיהאו הואנג.
בתוך הארון בינתיים, שינה מוצאת רמז. בובות האימונים פשוטות, גם אם מעוצבות היטב, ולמרות יצירת האומנות שמהווה שטיח הקיר- אין עליו רמז ששינה מזהה, חוץ מחתימה של אומן ששינה מעולם לא ראתה (היא לא התעניינה רבות באומנות מסוג זה). אבל הארון כן מסתיר רמז. בתוכו, נמצאים ארבע שמות הכותבים בטיאנית, מאחורי ארבע מגירות ריקות, שנועד לאלו שהמגרות ככול הנראה היו שייכות להן.
"לורד זיהאו הואנג"
"וואקאגאשירה ג'וטן ראקו"
"ג'ון סו מין הטהורה מכול"
"קראסקווה"