• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

"גבירת הצללים" פרק חמישי

לאלה שקראו את "במעמקי האדמה", החלטתי לפני כמעט חודש לחזור לשולחן השרטוטים ולתכנן מחדש את הסיפור ולטפל בפגמים שמצאתי במהלך כתיבת הספר. אחת ההחלטות שקיבלתי הוא לשנות את שם הספר ל-"גבירת הצללים". אני אשמח מאד אם קוראים חדשים יעירו, יאירו על שגיאותיי ויחוו את דעתם או לפחות יביעו את דעתם. אז מי מוכן להיות הקורא שלי?
 
דבר העורך
את סוף המסע שווה. לפעמים סוף המסע עושה את המסע שווה. בספרנו הקודם, "לאור הפנס", קנת'ן הורווינד הגיע מממלכה שבורה, ממלכה של נחלות יריבות לעתיד שלא היו בו שום נחלות אלא מלכת קרח אחת. משם הוא הגיע לעולם בו הייתה ממלכת רי עם כתם ממאר המרקיב את לבה. הוא איבד את משפחתו, את נחלתו, את אומנותו ולבסוף את חברו הטוב ביותר רק כדי להשלים את המסע. בסופו של המסע, הוענק לו התאר המפוקפק של אדון המנגינה מאת אקדמית שמיים נופלים הידועה לתהילה.

לאחר שלמדנו מנקודת מבטו המוגבלת, הצרה והמבולבלת למדי של קית', הגיע הזמן לעשות מעט סדר בדברים.

העתיד האפל
ההווה שאנחנו חיים בו איננו אמור ההווה שאמור להיות. הנוסע בזמן המקורי היה הא'קאיב בכבודו ובעצמו שנשלח על ידי הנותרים בקצה הזמן. מעשהו הביא לכך שבמקום עולם מוצף בערפילים רעילים ועם ממלכה מוזרה, מלאה במנגינה, נוצר עולמנו החי.
הממלכה המוזרה, המלאה במנגינה, הייתה ממלכתם של הנותרים בקצה הזמן. ונדמה כי המחיר של הצלחתם הייתה קריעתם מהזמן. לפי העדויות שברשותנו, לאדון כבידה – אחד משלושת מנהיגי האויב שלנו – לא הייתה בעיה להשמיד את הנבל של הראת' שלא היה אז בייטה אלא תחת משמורתם הכושלת של שרידי הרינאם. הנימויאנים נהגו בתבונה כשנטלו מהם את החובה.

בלי הנבל של הראת', בני האדם לא יכולים לתרגם את שפת היקום. ובלתי אפשרי היה ליצור מנגינה חדשה בלי הבנה של שפת היקום. הנבל של הראת' הוא דרך מסוימת להבנת היקום על חיבור בין שני גורמים שונים כמו איש עננים למארחו, האדם. השמדתו לא השפיעה על יצורי מנגינה פשוטים אך יצורי מנגינה מורכבים כמו מלך העכברושים – שגופו עשוי מעשרות חולדות ענק מתות – איבדו את מודעותם העצמית.

מלכת הקרח, למרות ששלטה במיליוני גופות, היא יצור מנגינה פשוט. היה לה גוף מרכזי. כך גם מלכת האוויר האפלה שתוצג בפרולוג. על מנת לשרוד, נדרש מהן לרענן את המנגינה שהייתה מקור חייהן שנטתה להתעפש בלי היכולת להתחדש שהושמדה לחלוטין. עם עזרתו של מתעלה, ניתן היה לשמור על המנגינה בצורתה הצלולה. מתעלים הם רוחות רבות עוצמה שיכולות להגביר או להחליש מאפיינים שונים. למרות שבעולמנו, המתעלים מתעלים דרך הנבל של הראת', היו עוד אפשרויות להתעלות שאותן ניצלו המלכות הללו.

מרגע שהתעלו, נפתח הפתח לעתיד אפל בהרבה מהעתיד שקית' נשלח למנוע. העתיד שהוא ניסה למנוע הייתה עתיד של גסיסה ממושכת איטית, ובעיקר, שלווה. העתיד שנוצר עתה היה עתיד של מוות בייסורי לחימה מתמשכת בין מלכת הקרח למלכת האוויר והאפלה כשמה שנותר מעולמנו אחרי המלחמה גונח מכאב. את העתיד הנורא הזה מנעה מלכתנו, מלכתנו המנוחה.

על אצולת ההון
כשימי שוד הרקיע שלה מאחוריה, שלטונם הסמוי מהעין של ארבעת המופלאים – כפי שכונו בציניות נציגיהם של יאנדאר, יארווירת, גראמגרת' והרבידה – עיצב מציאות שונה מזו שקית' הכיר. תחתיהם נפתחה הממלכה לנתיבי הסחר העולמיים ואנשים ששיתפו פעולה עם ארבעת המופלאים נעשו לאצילי ההון, האצולה של העידן החדש והמופלא הזה.

מרד אלף כרי הדשא היה, בין היתר, תוצאה של המאבק בין אצולת החרב הדועכת לבין אצולת ההון העולה. לא סתם אצילי ההון היו תומכיה העיקריים של המלכה מייסטרקס – תמיכתם הייתה אחת הסיבות העיקריות לכך שהיא לא הייתה אהובה.

על הזרים

כפי שאמר אדונו של קית' משמיים נופלים, הלירד סייבור, אנשים החליפו את היריבות בין הנחלות ליריבות בין הגזעים. הכי טוב היה להיות בן לגזע מאהין לבן העור שהיווה את רוב היושבים בממלכה. נכון שהילכו בממלכה סוחרים שחורי עור מנואג וקוסמים צהובי עור מקאיב בממלכתנו אך הם היו גרגיר לעומת האחרים שבן הממלכה הרגיל נתן עליהם דעת.

ראשונים אחריהם היו הבארידים (ואחיהם הסוארידים) שנתפסו כפזיזים והפכפכים – תכונות שהועילו להם בתקופת הנחלות אך היו להם לרועץ בתקופתנו. עבורם, כך נראה, טבעו המלכים העליונים את האפשרות להצהיר על מין שלישי היות והיו מחליפי מין. אחריהם באו ההאנובן אפורי העור, שבית דרויר נמנה עם שורותיו, שנחשבו לקרים ומרוחקים עבורם. שני הגזעים הללו עוררו סלידה, ובמידה רבה, חוסר אמון אבל לא היו שנואים על הרוב.

לכבוד הזה זכו הסאית'ה. למען האמת, הסאית'ה היו רק אחד מחמשת השבטים הגדולים של מאמיני רוחות האוויר אבל הם היו הרבים ביותר במספריהם. הסאית'ה גורשו מהממלכה בימי המלך בודוי הראשון וחזרו בגרגירין-גרגירין בימי ארבעת המופלאים. הם זוהו עם משטרם ונחשבו לזרים למרות שהיו אוכלוסיות שלהם שמעולם לא פונו מהממלכה. שיבתם הייתה אחד מחטאיה הגדולים ביותר של שושלת דרויר הנעלה. ייתכן וההמונים לא שכחו שהם היו צאצאיהם לאנשים שמרדו במלכים העליונים אבל דמם הירוק והחומצי הזכיר להם ביתר שאת את זרותם. הם יכלו לפרות ולרבות רק בקרבם. והיו כאלה שלא החשיבו אותם לבני אדם.

אחריהם הגיעו בני החילופין – חיות שלבשו צורת אדם הודות למנגינה – והבהמשים – בני אדם שהתעוותו לצורת חיה הודות למנגינה.

הקורא ישאל ובתבונה איפה היה מקומם של מחליפי הצורה בסדר הזה. לא היה להם, למעשה, היות ומזה דורות רבים הם נסוגו לארצות האגדה כלשונו החדה של הלירד קוויל. כשהם שבו, ניתנה להם ההזדמנות הנדירה לקבוע את מקומם בעולם לפני שיתגבשו כלפיהם דעות קדומות ויקבעו עבורם את מקומם בעולמנו. אותו הדבר נכון לגבי הרינאם. מסוגרים בשמורתם, הרינאם היו יותר סיפור אימה שאמהות סיפרו לילדיהם.

כשניגש המלך לכתוב את הפרק הזה בסיפורה של אשתו, הוא מצא שוב שלא היה מספיק לו לכתוב רק את סיפורה. הוא נדרש לספר גם את סיפורם של אחרים כדי שהסיפור יהיה שלם וברור גם אם לקח את שיקוליו אל מעבר לעולמנו כשמת.
אז בוא נתחיל במסענו שוב.
 
פרולוג: "עם בוא האפילה"
חלק ראשון: מסע אל השחר
מהיום שנולדתי מחדש אני לא זוכרת את אור השמש. הרסיסים, שהיו פעם חמים ומלאי חיים, כה קרים למגע טלפיי, קרים כקרח. יצורים של מגנינה צורמת מהלכים על פניהם, צורחים לעברי בשאגת רעב. התולעים הכחולות, המתחפרות בהם, יכלו להזין אותי שנים. התולעים הללו הם מלכת הקרח השולטת בעולם.

פעם היא לא שלטה בעולם. מלכת הקרח אפילו לא הייתה קיימת בין הערפיחים המצטננים לאיטם של שוכני העולם שכבשו את העולם מהאנושות. אני לא זוכרת מי שלט לפניה. אני רק בטוחה שזו לא הייתי אני. ממלכתי הייתה תמיד תחומה בין הרים חדים כטלפיי על מישוריה חסרי החיים, אז כתומים והיום בעיקר אפורים. מפעם לפעם משרתיי עוקרים גליד קרח שנאחז בממלכתי. אין דבר המפחיד אותי יותר מהיום שמלכת הקרח תבוא אליי.

אני מחליקה בין רסיסי העולם הזה. כנפיי העצומות, דמויות השלד, מצלות על גופי הארוך, החיוור והמתפתל. אני הוזה לפעמים שאני עפה ותוהה לפעמים אם אלה זכרונות מלפני לידתי מחדש שאינני רוצה לדעת מה היה לפני שהייתי קיימת. אי אפשר לעוף בחלל קר. לפעמים הרסיסים קרובים לזה ולפעמים רחוקים זה מזה. פעם ראיתי מרחוק לאורו של כוכב קרוב מהרגיל מערבולת ששוליה שחורים כשפתיה של קדרה הנסחפת לאיטה בחלל. מבעדה ראיתי ממלכה שהתקיימה לפני שמלכת הקרח באה. עתה היא הייתה קפואה בזמן, והחלל התערבל מסביבה בסופה נוראית. אני מפחדת להתרחק רחוק מדי מממלכתי הקטנה. לא שהמצב של מה שנמצא מחוץ לרסיסים ההולכים ומתרחקים זה מזה טוב מהעולם הזה. בעולמות שפעם פעמו בהם חיים עתה נושמת מורסה עצומה, ענקית, ירוקה. מתחת למורסה מתעכלים לאיטם שרידיה של תרבות עתיקת יומין שהושמדה על ידי אותו הזדון. אותו הזדון שיצר את עולמי.

אני אוכלת נבלות.

אני ברואה של המוות שפקד את העולם הזה כמו מלכת הקרח. נבלותיו של עידן נאדר, מפואר מהעידן הזה, ומלא חיים בהרבה מזינות אותי, והרבה יותר ממני, את הציידת שלי, מלכת הקרח. בכל מקום שאפנה אליו בעתידי אני שומעת אותה ממתינה שאעשה טעות. ונחיליה האינסופיים יכסו את ממלכתי ומנגינתי תזין אותה. אני שומעת צליל מוכר, צליל נושן, צליל של טירוף עתיק. היצור שאני רואה לפניי חי הרבה יותר משתינו ביחד – ואנוכי, מלכת האוויר והאפלה, מצאתי אותו קודם. פעמים רבות מצאתי אותו קודם, לפניה. המפלצת תפורה מגופות, ואף על פי כן, היא יצור חי הרבה יותר ממני. הוא משוטט בגיאיותיו של רסיס, עיניו האדומות עמומות וחסרות בינה, פיותיו הרבים מכרסמים סלע. זהו מלך עכברוש.

מסביבו אני רואה עצמות שבורות של מה שנותר מנתיניו כשמלכם יצא מדעתו המחורבנת. התחיל לצוד אותם במקום למלוך עליהם. אני חוטפת כל מה שניתן מהעצמות הקרירות... אבל לא הקפואות. אם היה עליהן רסיס של קרח, הייתי יודעת שמלכת הקרח הגיעה לפה. ומלך העכברוש היה עתה אחד ממתיה המהלכים. העצמות מתחברות לאיטן ככל שאני ניזונה מעצמיותן, ממנגינתן, ומכל מה שיכול לקיים, ליצור חיוור בעל טלפיים ופנים מזוותות שאני מביטה אל עצמי מתוך עיניו הירוקות. הוא רק עוד אחד ממשרתיי המצווחים – ברוא של המוות כמוני, נתין של ממלכת העצמות.

והיצור הצטרף אליי בסעודה, תר אחרי עצמות נוספות. בינתיים הרמתי את ראשי הארוך לעבר מלך העכברוש הגווע לאיטו. שמעתי את מנגינתו המתעפשת לאיטה, דולפת מגופו שכמעט איבד את צלם האדם שלו. המפלצת כרסמה את תשתית הסלע שעליו היא עמדה. בכל פעם שצעדתי, עננות אפר של מה שהיה פעם מקום מגורים לבני החולדה התרומם לרגע ושקע בחזרה. יכולתי לשמוע בקושי את צווחותיהם הדקות כשמלכם צד וטרף אותם. בפעם האחרונה שניסיתי להשתתף איתו בסעודה, המפלצת כמעט תקפה אותי. ונסוגותי.
כבר טרפתי אותו. ועמדתי לעשות את זה שוב כשהשמש טיפסה במרומים מעל המישור, המישור הכחול עם צלעות האבן שבו המתינה המפלצת לסופה מטלפיי. השמש הייתה... חדשה. לקח לי רגע להבין שאני לא רואה אלא שומעת את אור השמש. זו הייתה מנגינה. מנגינת האש. הרגשתי את האש מלחכת את קשקשי גופי כאילו פעמו בגופי שוב חיים. האש הזכירה לי את העבר. ראיתי גם את הקרח נסוג ביראת כבוד מפני האש המתלקחת. הוא פחד.

"כמו שהוא מפחד ממך." שמעתי את מלך העכברוש. הייתה זו הפעם הראשונה שהוא היה בדמותו האנושית: גבוה קומה, בעל שיער שחור מקורזל ועיניים אדומות כדם ופנים נאות. הוא עטה גלימה אדומה כדם עם צווארון גבוה שגרמה לו להיראות יותר כאיש דת מאשר מלך. הייתי עונה אם הייתי זוכרת את אומנות הדיבור השכוחה שלא התאמנתי בה עידנים. עטרת להבות ליחכה את כנפי גלימתו האדומה שאור השמש גרם להם להתנפנף באצילות.

"גבירת הצללים." אמר מלך עכברוש, מסיט ממני את עיניו האדומות "הלא נולד נשלח לחפש את הרוחות העתיקות של הטוב. אנוכי, ח'ראס, חוזה הדם אומר."

וסבך האש הלך והתעבה לפניי, ממלא את גופי בחום נשכח. ברואיי עלו באש מסביבי, נמחים. והכאב שהיה אמור להתלוות לזה עומעם כשהמנגינה ממלאת את קרביי החמימים. היו לי נחילים מהם בממלכתי. מותם לא נגע לי. הרגשתי כאילו אני מקלפת מעליי עור, כואב אבל לא מזיק.

"שמעי את מלכת הקרח נסוגה. היא מפחדת ממה שהיית פעם אך לא לאורך זמן. שמעי, שמעי איך היא נולדת מחדש, כובלת תוהו!" קרא מלך עכברוש בקולו שהתחיל להטריד. הייתי שבעה. ועם זאת, הרגשתי אימה. האש סביבי התפתלה מסביבי, רועדת עם הזמן. פרשתי את כנפיי העצומות ועפתי עם רוחות הזמן בחזרה לממלכתי בקצה הזמן, מבועתת. ידעתי שלא אטעם יותר ממלך העכברוש הזה בעידן ההוא.

חלק שני: בארצות הדממה

המרחבים חסרי האוויר נפרשו לרגלי טפריי הכבירים. בעודי חותכת במהירות דרך הרסיסים ההולכים ומתרחקים זה מזה, הרגשתי את עצמי מתכווצת כאילו איבדתי שם יותר מברואיי אלא משהו מהבשר של הגוף. גופי התחיל להזדקף כמו שהיה בימים עתיקים מאד, עת שהתעמתתי עם המלכה הלבנה ששלטה פעם בממלכתי. מנגינת האש עדיין נשמעה, ממלאת את העולם שהיה כחול ואפור בצבעים של לבן, אדום וזהוב. נשמעה מבעד לזמן. היא לא נעצרה אצלי אלא שעטה קדימה במורד משעולי הזמן. הרגשתי בה, בוערת בדמי. ועתה התחלתי לחשוש שמא נחיליי השומרים על ממלכתי אינם ועוד. אם האש שרפה את ברואיי החדשים ביותר, מה עלה בגורל הישנים?

האש היא היסוד שמזוהה ביותר עם רגש. וחלפו עידנים מאז שהרגשתי. הופתעתי שהרגש שבחרתי להרגיש היה דאגה לנחילים אלו. הם לא היו יותר מכלי עבורי. הם היו תוצאת הלוואי של אכילת הגופות ולא המטרה שלה. כשהעולם המשיך לרעוד ולהשתנות סביבי, הגעתי למסקנה שמא אני חוששת להישאר בלי שומרים. ידעתי שהמחשבה מגוחכת. מלכת הקרח יכלה להשמיד את כל נחיליי בפרץ קרח. הם לא מה שעצר אותה כל הזמן הזה. לא ידעתי למה אחזתי במחשבת השווא שהם יכולים. ייתכן וניסיתי להצדיק את הצורך בקיומם. כל הפעמים שניסיתי להעניק לברואיי תבונה. כשלונותיי העירו את תשומת לבי לכך שהמנגינה הייתה חיונית לתהליך זה. ובלעדיה, ברואיי לא היו יותר ממפלצות טפשות. ולא זכרתי שנוצרה מנגינה חדשה בכל ימי חיי.... עד עכשיו, כשהאש שוטפת את עולמי מקצה הזמן.

הייתי בודדה. ומבעד ללהבות, ראיתי את הרסיסים הקטנים שעדיין היו במרחק קפיצה מממלכתי, מסתחררים בחום החדש של העולם הזה. מפעם לפעם הרגשתי בזיק של קרח, מנגינה חדשה ונוראה שעמדה לקום ולהיות. לא שמעתי את נחיליי, שומרים בהרים. בהרים שהגנו על ממלכתי הקטנה. בהרים, שנצבעו עתה באדום לוהב, והיו דוממים כליל.

ממלכתי, שהייתה פעם ערש הנימויאנים, העם ששלט בשליש מהעולם הזה. יכולתי לשמוע משהו מגדולתם כשנברתי בחורבות תרבותם שפוררתי לאפר שוב ושוב כדי לשתות אותה, לשתות את המנגינה הנהדרת שהם יצקו ליסודות תרבותם. אספתי ספרים שהם כתבו. וכמה מברואיי המעניינים ביותר נבראו בצלם הדמויות בספריהם. אני זוכרת את משרתיי קוראים בקולותיהם החצציים, המעונים, מהספרים שהיו עדינים מדי מכדי שאקרא בהם. את הפעמים הבודדות שניסיתי לקרוא בהם וקרעתי אותם.

הארמון ההוא, ראיתי מרחוק, הארמון בו נחו ספריי, עדיין עמד על תילו. הוא נבנה על ידי המלכה הלבנה הרבה לפניי. הוא לא נברא מרצוני. הוא היה עתיק כשטרפתי את גבירתו וככל שהתקרבתי לארמון, הארמון נעשה יותר ויותר גדול, הרבה יותר גדול ממה שזכרתי. התחושה שאור השמש מקלף מעליי בשר הייתה נכונה. הייתי יותר קטנה והארמון היה הרבה יותר גדול ממני, הרבה יותר גדול. את הארמון הקיפו מישורים רחבי ידיים, שהיו ידועים בסופותיהם לפני מות העולם, ועתה האדימו כדם לאור השמש. האפר שנותר מעיר בירתם של הנימויאנים, אף על פי שהם העתיקו את מושבם ממנה שנים רבות לפני כן, רקד לאור השמש החדשה. הייתי שבעה ומראה האפר המרקד, שהיה ממלא אותי רעב לרוב, הותיר אותי אדישה. דלתות העצם היו סגורות בפניי כפי שהן תמיד סגורות בפניי בבואי.

הן הוצבו מעל מקום בו צמחה בעבר חורשה כמושה. אפילו השנים שעברו לא מילאו את הבורות שהותירו עצי הענק שהתפוררו עם מות העולם ונמוגו. החורשה הזכירה לי נשכחות שנכשלתי להעלות בזכרוני. הפעם לארמון העצמות לקח יותר זמן להיזכר, כשהעולם רועד מסביבנו, מי ניצחה את גבירתו, המלכה הלבנה. הוא לא היה בטוח, נדמה לי, אם עליו להיפתח לי או לאויבתי, מלכת הקרח. והוא עדיין נטר לי על כך שעקרתי אותו ממקומו הבטוח במרומי ההרים. וכשהדלתות נפתחו, בחריקה ובחוסר רצון, נשימתי נעתקה מממדיו של אולם המבוא בעל שלוש הפינות. אף פעם לא זכרתי שהוא היה כזה גדול ואני הייתי כזו קטנה. בדרך כלל, ברואיי היו צריכים להיכנס ולצאת דרך האולמות שהרכיבו את הארמון עתיק היומין הזה, החיוור כעצם. עתה יכולתי לעשות את זה בעצמי. וכשפסעתי על רצפתו הממורטת, מעדתי. מעדתי על גליד קרח כחול שצמח ברעבתנות במרכז האולם. בנפילתי, שמעתי מנגינה. מנגינה חדשה.

והעולם רעד סביבי כשהאימה כבשה אותי כיין ושמעתי את קולו לראשונה.
חלק שלישי: "פגישה עם אדון"

"את לא צריכה לקפוא למוות." לחשש קולו, גפי הפה שלו משפשפים אחד את השני, בעונג. הרגשתי אימה ממראה האדמה הכחולה המתפשטת ביחד עם גליד הקרח הגדל, עדות לכך שאור השמש התחיל לנטוש את עולמי. לא הצלחתי להבין מאיפה אני שומעת, שומעת את הרוע שסיים את העידן הקודם.

"את שומעת אותי דרך חששותייך, גבירת הצללים." ענה בן שיחי. הסטתי את ראשי לעבר הדלתות שעתה נראו כאילו סגרו מעליי מלכודת. הארמון לא סלח לי מעולם על שלקחתי. לקחתי ממקומו בהרים. רציתי לצעוק באוזניו שאני מלכת האוויר והאפלה אבל שתקתי. ולא משום ששכחתי כבר איך לומר מילה.

"את כבר נעימה יותר לי – " שמעתי את גפי הפה שלו נעים, מצליפים על שערותיהם הלבנות, " – מיועצי הקודם שהחליט לו להרוס את כל מה שבנינו ביחד בגלל רגשות, רגשות שציפיתי ממישהו כה חכם כמוהו להתעלות מעליהם. האם יש לך ילדים, גברתי?"

אם יכולתי לדמוע, הייתי בוכה. ברואיי נמחו זה עתה עד האחרון. הם היו הדבר הכי קרוב שהיו לי לילדים. ולא הייתה לי בעיה לצפות בהם נמחים עד האחרון שבהם אם אני אשרוד. ועם זאת, עלה בדעתי שאולי כן אכפת לארמון שלקחתי ממנו את בונתו. ועקרתי ממקומו. הוא שנא אותי משום שעקרתי אותו ממקומו. לו שנא אותי על כך שטרפתי את בונתו, הארמון היה מנסה להתנקש בחיי מזמן.

"ידעתי שאת האחת." מחא בן שיחי בגפיו הנותרים "העובדה שהוא בגד בי לא אומרת שמשימתו הסתיימה. אני צריך שתסיימי את המשימה שלו ותעזרי לי ללדת את עולמך זה."

"אני... אני... –" גמגמתי בעודי חומקת מנטיפי קרח, שכמעט חתכו דרך בשרי החיוור, "אני... – "

"אויביי שלחו שליח לעבר." אמר בן שיחי בנימה שהבהירה שהוא לא מרוצה מעובדה זו "בתמורה להשלמת המשימה, אני אתן לך את כובל התוהו ואת כוחותיו, גבירת הצללים."

נזכרתי שאני יכולה לעוף ומצאתי שאני לא מצליחה להתרומם. כה חנוקה משמיעת הקרח המתקדם לעברי כשאני דופקת בדלתות העצם החיוורות והעצומות כשהעולם רועד סביבי, נוחר בבוז נוכח סיכויי הישרדותי. ההצעה שלו נשמעה לי הדבר הטוב ביותר בנסיבות אלו. תמיד נהגתי לשלוח את ברואיי לעקור את גושי הקרח הללו. העדפתי לא להתעמת איתה. חששתי שלא אשרוד את העימות.

"כן. אני נשבעת שאהרוג את השליח ואסיים את שליחותו." נשבעתי ושמעתי אותו, חושש.

"דעי לך שאני השמדתי את הוֶרְסֶטִילִיאַנים חסרי הגוף בפחות זמן שייקח למלכת הקרח לגמור איתך. אל תסיימי את שליחותו, סיימי את שליחותי." רטט בן שיחי, מדרבן באיום, "לא משנה, המילים הללו ייקחו אותך לעבר שם אסביר לך באריכות את פרטי התוכנית. אל תאכזבי אותי כמו שהעולם הזה שבראתי אכזב, גבירת הצללים."

ועפתי אל העבר.
 
אני רואה שעשית מאמץ להנגיש את העולם ולהימנע משימוש במונחים לא מוכרים, לפחות ביחס לגרסה של "לאור הפנס" שקראתי בזמנו. אבל עדיין, לדעתי יש מקום לפשט את הדברים יותר. אני מרגיש שאתה פותח את הסיפור בניסיון ליצור אווירה ומסתורין, ושמהסיבה הזו הדוברת משתמשת בשפה עמומה. זה יכול היה לעבוד בסרט - כי אז היה פסקול ומחזה ויזואלי שישלים את התמונה, מספיק כדי לספוג את האווירה גם אם עוד לא ידועים לנו הרבה פרטים.
בסיפור, לעומת זאת, הקורא תלוי רק בטקסט - ואם הטקסט לא יספק מידע ברור הקורא ירגיש אבוד ולא יחווה כראוי את האווירה כמו שהתכוונת. הדבר חשוב במיוחד בפרולוג, שצריך להציג את המידע הבסיסי ביותר: באיזה עולם אנחנו נמצאים? מי הדמויות, ומה ההקשר?
לכן הייתי מזיז את הפרולוג שכתבת קדימה כך שהוא יהווה את הפרק הראשון ואולי אפילו השני, ואת הפרולוג (ואולי פרק נוסף) מקדיש כדי להסביר לקורא את המידע הכי בסיסי על העולם. זה יכול להיות להתבצע בצורות שונות, למשל, "פרולוג - העולם כפי שהוא מעת המלומד איקס" שמסביר בצורה מאוד ישירה מה אנחנו צריכים לדעת כדי להיכנס לסיפור. דוגמא אחרת היא תיאור מעיני דמות שמגלה הכל לראשונה, תיאור שמוליך את הקורא דרך מקום מסוים, או להוסיף הרחבה משמעותית לדבר העורך. תיאורים ויזואלים גם יכולים לעזור, אם אוכל להמחיש לעצמי היכן נמצאת הדוברת זה עלול לתת לסצנה קצת הקשר. לסיכום, לדעתי הדבר הכי חשוב בעולם כל כך עשיר זה לתת את המידע בקיטועים קטנים לקורא, ולהתחיל מאפס. זה כמובן בהנחה שלא מצופה ממני להכיר את הספר הקודם והמידע שהוצג בו.

הערה שנייה - נראה לי שהשפה קצת מסובכת ללא צורך. מצאתי את עצמי באותה בעיה כשהתחלתי לתרגם את עולם המערכה שלי לאנגלית, וחבר אמר לי משפט מאוד נכון - "כולם מנסים להתנסח כמו טולקין ואף אחד לא מצליח לעשות את זה טוב. תכתוב בשפה פשוטה וזהו". יכול להיות שזה עניין של טעם, אבל אני חושב שכדאי לפשט קצת את השפה.
 
תודה על התגובה המפורטת. :D

הבעיה היא שלפני שאני ניגש לכתיבת ספר, אני עושה מתווה עלילה. מצאתי שאלתור מוחלט קשה לי כשמדובר בסיפור ארוך ואני מעדיף לעבוד לפי תכנית מוסדרת. הפרולוג אמור להציג את תגובת הצד שמנגד אחרי שהוא מרגיש שהניצחון המובטח עומד לחמוק מהם. זה גם מתווה את המסגרת לעלילת הספר. עם זאת, ערכתי את הפרולוג כדי שיהיה קצת יותר מובן וברור כמיטב יכולתי. תיאורים אף פעם לא היו בדיוק הצד החזק שלי (אני חושב שאני יותר חזק בדיאלוגים.)

בכל מקרה, הפרולוג מתרחש בעתיד הפוסט-אפוקליפטי של אותו עולם. עיקר הספר מתרחש בהווה.
 
אני לא מציע אלתור או שינוי של מתווה העלילה שכבר עשוי, אלא הוספת קטעים לפני שהעלילה בכלל מתחילה. מה עם להוסיף הרבה תוכן לדבר העורך, או פרק מבוא? קראתי עכשיו תרגום מוצלח למלחמות גאליה של יוליוס קיסר, שמן הסתם לא כל כך נגיש לקוראים בני זמננו, וחמישית מהספר הוא מבוא מעיטו של המתרגם שמסביר מה אני צפוי לקרוא. מן הסתם זה מאוד עוזר. אגב, עוד טריק של מתרגמים ביצירות ישנות הוא שימוש נרחב בהערות שוליים, כל פעם שהמחבר המקורי משתמש במונח שכבר לא מוכר עוד. מה דעתך על זה?
 
אני אוהב מאוד את העדכון לדבר העורך, אבל מסקרן אותי לדעת מה דעתם של הקוראים האחרים - אחרי הכל אני לא קורא המד"ב הטיפוסי.

הבהרה בנוגע למלחמות גאליה - הכוונה לא הייתה לדבר עורך שעושה סקירה היסטורית כמו בספר היסטורי מתורגם, אין צורך שההקדמות יהיו דמות מבחינת תוכן כמובן. הכוונה הייתה לרעיון של הקדמה ארוכה מאוד שמציגה את המידע הנחוץ, כדי לא להידרש להזכירו בתוך הסיפור במקומות שזה סתם מעיק. כך אפשר גם להמשיך להאריך את דבר העורך אם תגיע לעוד מידע שאין לך הזדמנות להציג, או, שוב, להיעזר בהערות שוליים שהן לא מילה גסה בעיני (התחלתי שימוש בהן ברשומות "לב הנווד", וזו דרך טובה להעביר מידע בלי לקטוע את הרצף).

עוד הערה בנוגע לדבר העורך החדש: חלק מהמידע מוסבר בהרחבה, כמו המידע על הגזעים בסוף, וזה צריך להיות לדעתי הכלל המנחה. הרבה מידע הוצג בקיצור, אפילו במשפט, וזה לא מספיק כדי שהמידע יחלחל ויובן כראוי. אני נתקל בבעיה דומה גם בכתיבה שלי - נראה לי שאני רגיל לקצב של סרטים וסרטונים, אז הכתיבה שלי נעשית תמציתית מדי. הקצב של ספר הוא יותר איטי, צריך 2-3 משפטים להעביר מסר, לא מספיק משפט קצר אחד. בכל מקרה קח את ההערה הזו בערבון מוגבל, זו גישה חדשה שאמצתי בימים האחרונים ויכול להיות שהיא עוד תתהפך...
 
פרק ראשון: "בדמדומי הענבר"
חלק ראשון: "עם לבלוב הפרחים"
הניצנים הלבנים נפתחו לכבודי כשמלאה שנה לבואי ליאנדארס. הספקתי לעשות המון בשנה שחלפה מאז שנשבעתי לקאידרין הון גארן שהתחלפה מאז בשחור הברדס: עבודה, צינוק, אהבה. מאז ילדותי שנאתי חוקים כפי שאמי אהבה להמציא חוקים. תמיד חשבתי, כשהייתי קטנה ותמימה, שנולדתי לחיות בקאהאדות' נטולת החוקים. אחי התאום, לעומתי, למד לחיות עם החוקים ועתה הוא הלירד טאלות', האיש החמישי בעושרו בכל הממלכה.

אני, לעומתו, ברחתי מהבית מרגע שנעשיתי לנתינת הוד מעלתה. אם הייתי יאריבית, הייתי בורחת קודם. להם אין צורך בתעודות שיאמרו לכולם מי אתה. מספיקה רק מילתך. וכדאי שלא תיתפס בשקר. אותי הם עצרו על כך שנישקתי אישה אחרת מבת גזע המאהין. להבדיל מבני עמי, לא הייתה להם בעיה שנישקתי אישה. הם החליטו ששיקרתי להם לגבי העובדה שאני בארידית. זו הדרך בה הם מסבירים לעצמם אנשים כמוני וכך הם חיים עמם.

העצירות האחרות בכלא הציעו לי לנסות עם הסאית'ה. גם כך כל הסאית'ה נכללים באותו המקום ביחד עם הבארידים. הן לא מבטיחות לי שהרגש יהיה הדדי אבל מותר לנסות איתן. לא שהייתי צריכה לחפש אותה. סִירְקוֹני באה לשחרר אותי מהצינוק ואני הערצתי אותה. כבעלת האוב של בית הקברות של קריית העננים, מילתה הספיקה לשחרר אותי מהצינוק. והיא לקחה אותי לפונדק הפרחוני הזה שעל שפת הטיילת.

התעוררתי לצד סירקוני. למרות שרציתי שתתעורר לידי כל הזמן, חובותיה כבעלת אוב דרשו שתהיה קרובה יותר לבית הקברות כשהיא הולכת לישון וכשהיא מתעוררת משנתה. באותו היום היא לקחה יום חופשי בפעם הראשונה מאז שהגיעה העירה. זהו אחד המנהגים המגונים היאנדארים שאני מקווה שלא ייקלט בממלכה: אנשים צריכים לבקש יום חופשי. ואין להם יום מתן מתנות. הוא היה היום היחיד שאמי הייתה צריכה לתת לי משהו ולא לקחת כפי שנהגה בכל השאר. ואומרים שיום מתן המתנות הוא מנהג עתיק מימי המלכים.

סירקוני עדיין ישנה, מממלמלת השבעות של בעלי אוב. אני חושדת שהמנהג הזה של שינה והתעוררות ליד בית הקברות נועד לשמור על הסודות של בעלי האוב ולא לצורך נוחותם. רק בשנתה סירקוני יכלה להטיל את ההשבעות. היא אמרה לי שאם הייתה בעלת מתת, היא יכלה להטיל את ההשבעות בערותה. זה נתן לי זמן להסתיר את קופסת העשבים שלה.

סירקוני, עם כל מעלותיה המרובות, מעשנת כמו כל סאית'ה שפגשתי בעיר הזאת. מעולם לא התרגלתי לריח של עשבים אלו. וסירקוני לא תוותר על המקטרת שלה רק בשביל היום הזה. והיא יכלה לקחת מקטרת מפינת המקטרות של הפונדק. את העשבים היא העדיפה לבחור כדי שיהלמו את טעמה. ככה שאם הקופסה תיעלם, היא לא תעשן עד שתשיג עוד קופסה. זה היה עדיף על וויכוח. רק חבל שאני לא יכולה להעלים את הקופסאות של כל הסאית'ה שגרים בפונדק הזה. אולם העישון למטה בטח כבר עכשיו מסריח ממשכימי קום.

"לא."

הייתי בטוחה ששמעתי את קולה כשעמדתי להעיף את הקופסה מבעד לחלון.

"לא. היא זו שמשלמת על החדר, לא את." חזר הקול הצפצפני שבקע, כך הבנתי לפתע, מהניצנים הלבנים "תחזירי את הקופסה למקום, זונה."

בני חילופין מחורבנים! המטפסים הפרחוניים הללו היו בני חילופין בצורתם האמתית! באמת הייתי זונה לפני שהגעתי העירה אבל היה לי רושם שבני הפרח הללו לא ידעו זאת.

"מוי-מוי," שמעתי את סירקוני בעודה קמה ממקומה, משפשפת את עיניה הסגולות כהות, "מה את עושה עם הקופסה שלי?"

הנחתי את הקופסה על אדן החלון כנגד הזכוכית הצבעונית. הבטתי בקעקוע המוזר על צווארה של סירקוני שזחל והתפתל כאשמתי על כך שלקחתי את הקופסה שלא אהבתי. מוזר, אני שלא אהבתי חוקים, ניסיתי לקבוע חוקים לאחרים.

"רציתי לחסוך מאיתנו וויכוח ביום השנה לבואי, אהובה." הסברתי בדיוק מה עשיתי עתה. סירקוני הייתה אישה מעודנת מאד. היא רק הרימה את גבותיה הזהובות, המוארות באור השמש העולה, והצביעה לעבר צידנית אבן, מלאה בבקבוקים שקניתי לפני שחזרתי לשם.
"ניסיתי בכל כוחי להסתגל לריח, אהובה, ניסיתי!" צעקתי, מוחה דמעות מעל פניי. מטפס מהיר חטף מידיי את הקופסה ולקח אותה בחזרה לסירקוני לפני שאספיק לחתוך אותו. "וזה יום השנה!"

סירקוני לקחה את התיבה מהמטפס המעצבן ואמרה: "אחכה עד שתשוטי לעבודה במפעל, מוי-מוי." ואני רציתי שהיא תשוט איתי לעבודה היום. היא אמרה משהו לגבי זה אתמול, לפני שניסיתי להשליך את הקופסה שלה מעבר לחלון. ידעתי שאין מקום להתווכח איתה.

והיא הלכה לתא השימון והזמינה אותי באצבע. לפחות את זה היא לא מנעה ממני היום. אהבתי למרוח עליה את שמן האלון שהיאריבים מעדיפים על פני החול הלבן במולדתי. לריח הזה דווקא התרגלתי. אהבתי להחליק את ידיי על קימוריה הארוכים והחלקים מאד. אפילו אהבתי לקלוע את שיערה הבהיר בסיכות הפרפר הכחולות שלה. במבט לאחור, השקעתי יותר ממנה כשהיינו בתא השימון. היא אהבה את מה שעשיתי בתא השימון אז. אני יכולה לבהות בשמיים הזהובים ולדמיין את שיערה הבהיר במשך ימים. לבסוף, הדברים הטובים הגיעו לסופם. והלבשתי אותה בגלימת בעל האוב הלבנה כשלג וקשרתי את הסרטים עם שבעת החישוקים האדומים על רקע שחור של עובדת עירייה ביאנדארס. ואני שימנתי את עצמי כשהיא מביטה עליי ועוזרת לי ללבוש את בגדי הפועלת הירוקים שלי שחשפו את זרועותיי השזופות. לא פעם, היאריבים חשבו שאני מרצועת גוויאת'ר עם העור בגוון הנחושת שלי והשיער האדום כהה שלי. העדפתי בשלב זה של חיי לא להעמיד אותם על טעותם. האמנתי בתמימותי שאני יכולה לברוח מחובותיי בכך שאסתיר את שמי. לא התייחסתי מספיק ברצינות למשאבים שעמדו לרשות משפחתי.

לאחר שסיימנו, ירדנו לקומה הראשונה. האולמות היו מלאים במנגינה. הסאית'ה למדו להפוך את הפה שלהם לתנור שממיר יסוד ליסוד, ובמקרה הזה, אפר למזון שמזין בני אדם. אני וסירקוני הצטרפנו למקהלת הסאית'ה אחרי שנטלנו מקערות האפר שעל הרצפה. אחרי שהמזון התמצק וירד במורד גרוני, הייתי צריכה משקה. לקחתי בקבוק מהצידנית. ורוקנתי אותו בלגימה אחת. אני מאלה שצריכות כמה בקבוקים כדי להתחיל להשתכר.

לאחר ששבענו והתעדכנו ברכילות האחרונה (סוכלה התנקשות במלכה העליונה במולדתי) מהרציפים, יצאנו אל רחבת הענבר המשקיפה על רציפי האבן של יאנדארס שלאורכם היו קשורות ספינות הרקיע, כנפיהן בלבן, בשחור ובכחול.

מעלינו שט צי סירות רקיע. אני יודעת להפליג בסירת רקיע. פשוט אני אוהבת להסתכל באחרים מחליקים את השרירים המפותלים והמשורגים שלהם כשהם דוחפים ומושכים את הכנפיים של הספינות. וביאנדארס, נשים שטות רק עם נשים. באותו היום השייטת האהובה עליי הייתה פנויה. אני ניסיתי לנשק את סירקוני לפרידה. והיא נתנה לנשיקתי לרחף באוויר כשהיא נפרדה. נגעתי פעם בשפתיה. דם הסאית'ה הירוק שלה שרף את שפתיי במשך יום לאחר מכן. הבנתי למה היא נתנה לי לנשק את האוויר. החשבתי את זה כאילו נישקתי אותה במקום. הסתפקתי בלחבק אותה ולקפוץ אל הסירה. ידעתי, כשהיא נעלמה מאחוריי לתוך הפונדק, שהיא הלכה לעשן. וביום שמלאו שנה לבואי ליאנדארס, הייתי בלי האישה שאהבתי אז. ואני הייתי האשמה.

חלק שני: לצליל טיפות הגשם

מגדל הגשם הטיל את צלו על סירתה של רוכסאנה כשהיא שאלה: "האם התגעגעת אליי?"

הרגשתי עצב בשאלתה. לא דיברנו מאז שיצאתי מהכלא והעדפתי לשוט בסירות אחרות. הפעם הרגשתי שזה נכון. העובדה שלסירקוני לא הפריע שאשוט עם אישה שנישקתי פעם העיד באוזניי על כמה מערכת היחסים שלנו יציבה.

"לא יודעת." גלגלתי את גבותיי האדומות "את?"

"לא התגעגעתי אלייך." ענתה רוכסאנה "את לא האישה היחידה שמחפשת אחות בעיר זו."

בתי המלאכה העצומים של יאנדארס התנשאו מעלינו, מדרגה אחר מדרגה, אל השמיים הירקרקים. יאנדארס לא הייתה מבוצרת כערים במולדתי בחומה מירכתיה ועד לראשה. שלושת המגדלים היו החומה שלה. והם שימשו כדי לזהות את חלקיה השונים של העיר. מתחתיי נשים בבגדי פועלות ירוקים, חשופי זרועות, שילבו ידיים. הפועלות הללו בילו הרחק ממשפחותיהן עד שיצרו זוגות של אחיות שחיו לעיתים כזוגות נשואים עד שנישאו. ולפעמים אפילו גם אחרי נישואיהן. לרוב לא הייתה אהבה בקשרים הללו. רק רעב לחום.
והרבה מהנשים הללו עברו אצל רוכסאנה.

"אז אני יכולה לומר שמצאתי אחות." הודעתי ושמעתי את רוכסנה, מושכת בכנפי סירתה, מעווה בגועל ואומרת: "האם היא מצאה את הנער שהיא מחפשת?"

והסירה התחילה להרגיש לי כאילו היא מזדחלת לאיטה. אני שילבתי את זרועותיי ועניתי: "אני לא יודעת על שום נער שסירקוני מחפשת."

"איזו אחות את אם היא לא יכולה לחלוק איתך את הסיבה לבואה לעירנו המופלאה? שמעתי ששחור הברדס הביע את מורת רוחו משאלותיה." ליהגה רוכסנה, מתייחסת כלאחר יד לשליט עירנו רב העוצמה. ידעתי לקרוא בין מילותיה שהעובדה שסירקוני לא נמקה עדיין באיזה צינוק מעידה שהיא מחזיקה בעוצמה רבה ממה שהיא נשמעת על פניה.

"והוא הבטיח לשלם המון למי שיביא לו תשובות." אמרתי בקול ארסי, חושדת לכיוון שאליה עמדה לפנות השיחה. הבנתי לאחר שיצאתי מהצינוק שרוכסאנה הייתה מתריעה, אם להשתמש בלשון מעודנת, של השלטונות. זו הסיבה שלא חלקנו את אותו הצינוק. ורוכסאנה לא איבדה את רישיון השייטת שלה.

"על אדם לציית לאדונו." נהמה רוכסאנה "נאמנות לשליט היא לא מילה גסה, מויירין. הסיבה היחידה שאת עדיין לא דיברת איתו היא בגלל אחיך התאום."

ועם זה, נחתנו, כמעט התרסקנו, ברחבת העגינה ליד בית המלאכה שעבדתי בו. רוכסאנה המריאה משם במהירות כזו שיכולתי להריח את האדים מהכנפיים השחורות של סירתה. היא הייתה האדם השני שהעלבתי אותו באותו יום השנה לבואי ליאנדארס. אני מוכשרת, אני.

חלק שלישי: "קץ הילדות"

את הדרך בחזרה לקחתי עם שייטת אחרת. בבית המלאכה הספקתי לריב עם שלוש פועלות אחרות שהביעו יותר מדי עניין בסירקוני ופחות מדי בנושאים אחרים. גם עשיתי את העבודה גרוע מהתמיד עד כדי כך שראשת הצוות שלי קראה לי לשיחה ושיחררה אותי. היא אמרה שהייתי צריכה לבקש יום חופשי לרגל יום השנה לבואי. היא לא הייתה צריכה לומר שאין זה מהנהוג לחגוג ימים כאלו ביאנדארס.

לא פעם הייתי צופה מעבר לרציפים, מעבר לרקיעים, ורואה את הרסיסים שעליהם נטו אחוזותיהם של שועי יאנדארס. לעיתים נראה לי שהאנשים ביאנדארס הם כמו הרסיסים הללו שעליהם היטו שועי יאנדארס את אחוזותיהם. הם היו מבודדים זה מזה ונוצלו על ידי החזקים מהם בשם מסורות שקידשו. לא שונים בהרבה מבני עמי כשחושבים על זה.

סירקוני חיכתה לי ברחבת הענבר. היא הקשיבה כשסיפרתי לה על השיחות שהיו לי. הרגשתי אותה מביטה מעבר לאופק למקום שבו שכן ביתה. היא אמרה, מגרדת את ראשה, "עדיף שתדעי כמה שפחות על הסיבה שבגללה באתי ליאנדארס. כמה שפחות תדעי, ככה הסכנה פחות תארוב לך משחור הברדס ודומיו."

"- אבל למה שחור הברדס מתעניין בך?" שאלתי והבנתי לאחר רגע שייתכן שפגעתי בה. היא ענתה, סבר פניה סמוק מעט
דווקא, "שחור הברדס רק ממלא את הפקודות של מלכו. ומי שמלכו עובד עבורו לא רוצה שאסיים את המסע הזה."

לא הייתה זו הפעם הראשונה שחשדתי שסירקוני יותר מבוגרת ממה שהיא נראית. כבר ראיתי איך שינת בעל האוב שלה מוחקת תלאות של יום שלם מעל גופה שכה הערצתי. והשאלה הבאה נחה על לשוני כשהצלחתי לעצור את עצמי בפעם הראשונה באותו היום. ובדיוק באותו הרגע עלתה שמש נוספת מבעד לרציפים, אורה בוער מעל לאחוזות השועים.

הרמתי את עיניי לעבר השמש ושמעתי את הדבר הנפלא ביותר ששמעתי בכל ימי חיי. הרגשתי כאילו כל הפחדים שלי נעלמו. חומה של השמש הנוספת אפף את גופי בכמיהה. רציתי לבעור איתה.

ובאותו הרגע, החלפתי צורה בפעם הראשונה בחיי והייתי ללהבה.
 
דבר ראשון - אהבתי את הפרק. אהבתי את איך שהצגת את הקשר בין סירקוני למספרת. אהבתי את סוף הפרק, ארצה לשמוע עוד על 'מחליפי הצורה' האלה, והסיפור בכללי - כתוב נהדר.

עם זאת, יש בפרק כמה בעיות -
- ראשית, החלוקה לחלקים מיותרת. הפרק קצר מכדי שיהיה מחולק לשלושה חלקים, ולדעתי אין לכך סיבה.
- שנית, עומס מידע. גם עם דבר העורך, הפרק היה עמוס במידע לא מוכר, מה שהקשה להבין אותו.
- שלישית, לא הצלחתי להבין את שם הדמות הראשית.

מלבד זאת, אהבתי מאוד. תמשיך כך.
 
תודה על התגובה. :D

- כסופר, אני חושב שמותר לערוך מפעם לפעם ניסויים במבנה של הפרקים. זו הפעם הראשונה שאני משתמש במבנה כזה של פרק. בהקשר של הפרק, כל אחד מהחלקים מייצג מערכה נפרדת בחייה של המספרת. נדמה לי שזה גם נותן לקורא זמן לעצור ולנוח.
- טוב. בעריכה של הספר, אני אראה מה אפשר להוריד מהפרק.
- שם המספרת הוא מויירין.
 
פרק שני: "האודים העשנים של הלילות שהיו"
חלק ראשון: "כשהגלגל מתגלגל לו"

האיש התחנן לרחמים.

האיש גנב מהזרעים שהכנו לטחינה בבית אבני הריחיים של הטחנה. הוא טען שהוא צריך להאכיל את משפחתו והמחירים כה גבוהים עד שאפילו זרעים יזינו אותם. ובגלל איש זה, אנחנו לא עמדנו במכסה והחוכר של הטחנה העמיד בפניי ברירה – להעניש אותו או אותי. הוא לא סלח לי על כך שעמדתי לצדו של הגנב. כך עמדתי מולו ובידי שרביט להכות אותו.

והאיש עדיין התחנן לרחמים.

באופק שמעתי את הגלגל מסתובב, צמא לדמו. החוכר של הטחנה רמז שזהו העונש שלו. הוא מוכן לקבל כל עונש אחר. עם זאת, הוא יעדיף אם הוא ייקשר לשלבי הגלגל ויצרח. האיש היה צריך עדיין לפרנס את משפחתו. ולא האמנתי שהוא ישרוד את הקשירה לגלגל.

והאיש עדיין התחנן לרחמים.

ואני עמדתי נוקשה, ידי אוחזת השרביט קפואה באוויר. ידעתי שאנשי הצוות שלי רואים. שומעים. ולומדים כיצד אתייחס לגנבים. נשכתי את שפתיי וידעתי שאם לא אעניש אותו, מה יהיה עם הגנב הבא? הגנבים הבאים? והצלחתי להנחית את מכת השרביט הראשונה. ותחינותיו של האיש לרחמים חדלו. לא הייתה בהם תועלת כשהשרביט היכה בגבו הכפוף. האשמתי את התקנות החדשות שיצאו מאחוזת נימית'. הן דרשו מכסות גבוהות יותר כדי שנוכל לעמוד במסים הגבוהים יותר. השמועה אמרה שמזכיר אדמונית חושב שיש פתרון. ואיש מלבדו לא ראה את הסוף.

ואני היכיתי אדם שגנב זרעים עבור משפחתו. וזה היה העונש הקל ביותר מבין העונשים. במכה השביעית, האיש נשבר ולשונו התחילה לנוע בפיו. לא שמעתי את צרחותיו גם כשהכיתי את המכה העשירית. קולו היה גבוה מדי מכדי שאוכל לשמוע אותו. הייתי חירש. הייתי חירש לנשים. ולצרחות המעונים. מסיבה זו, תמיד נבחרתי כדי להעניש פושעים. הצרחות הדוממות לא עצרו אותי כפי שהסיחו את דעת האחרים. לא שראיתי רחמים שם. הם היו קושרים אותו לגלגל וחוזרים למשפחותיהם. אחר כך, ביום שלמחרת, היו צורחים על פועלי הניקיון מבני החילופין לנקות את הגלגל. לפחות אצלי הוא יחיה גם מחר. כמובן, בתקווה שלא יפטרו ממנו לאחר שגנב מהזרעים. אדוני רמז שאם הוא ישרוד את העונש, יהיה עליי לשקול לשלוח אותו למאת'. למעשה, אמר, ועיניו נוצצות מהאפשרות הזאת, אולי אפילו יארח לאביך לחברה במחנות ההסגר. אבי נדבק במגיפה הלבנה מעובד ניקיון. גם בלי גופות, צריך לנקות את הגלגל. ומשפחתי תמיד מפחדת שאידבק יום אחד בעצמי. ואז אחיותיי יצטרכו לחפש עבודה.

לבסוף הנחתי את שרביטי ונתתי למסכן לקרוס על האדמה. המבט בעיני אנשיי היה כבוד. כבוד על כך שהענשתי את הגנב שבגללו לא עמדנו במכסות. ואולי שמץ אכזבה על כך שהוא בחיים. אם הוא היה מת, המשכורות שלהם עשויות היו להיות גבוהות יותר מקודם. לא שזה יקרה. במקום שבו מצאנו אותו, אפשר למצוא פועלים חדשים. וחתכנו ככל האפשר. כל פועל ופועל בצוותים היה נחוץ כדי שהגלגל ימשיך להתגלגל והזרעים ייטחנו. לי ההכאה הייתה יותר קשה. לפעמים תהיתי אם היה עליי להישאר כחניך של הלירד באחוזת נימית'. ואז שמעתי אותו. את צחוקו היהיר של בן המלכה החורג ששמעתי רק אני. וידעתי שהחלטתי בתבונה לשוב אל משפחתי. למקום שאני שייך אליו.

חלק שני: "קשרים משפחתיים"
בניגוד לאמונה הרווחת בקרב הבריות, גם בני אדם גרים ליד טחנת הנהר. אנחנו מתגוררים בחלקיה החדשים ביותר שנחצבו מאבן הגיר של נהר מים ירוקים ונצבעו בצבעי המשפחות. יכולת לראות בעודך מפליג לעבר השכונות החדשות את בית האחוזה הצנוע – משכנו של חוכר הטחנה. עם זאת, הדעה שכל השייטים ליד טחנת הנהר הם בני-חילופין נכונה. אפילו אנחנו, ראשי הצוותים, שכרנו בן-חזיר שיחזיר אותנו. יוקרתה הרעועה של העיירה שלנו לא משכה אליה עד כה שייטים אנושיים. היות והייתי הצעיר ביותר, ראשי הצוותים הניחו שאני אשלם לו ואחסוך מהם להניח ארודים בידי בן החילופין הללו.

כולם היו בדעה אחת שהייתי עדין מדי עם הגנב וייחסו את זה לנעוריי. נעשיתי לנתין הוד מעלתה לפני כשנה ולא הייתי אמור להיחשב לנער. כשהעמדתי אחד מהם על טעותו, הוא אמר משהו על כך שנותנים את התעודה מוקדם מדי לפני שהגוף מקבל את צורתו הסופית. אפילו ארוסה של אחותי מרנה, אחד בשם מירדרד, לא חלק על דעתם למרות שהוא עמד להיות בן משפחתי. ראשי הצוותים ירדו לפי הוותק. הלילה כבר ירד כשהסירה הביאה אותי לבית משפחתי, הצבועה בשחור, כחול ולבן. מירדרד, שהיה שכננו זמן רב לפני שהיה ארוסה של אחותי, קפץ מהסירה לפני שהספקתי לשלם לשייט. השייט בן החילופין הביע השתתפות בצערי. ולקח את הארודים. גם לו, כפי שהספקתי להכיר אותו, הייתה משפחה לפרנס. ואח לחפש.

עוד לפני שחציתי את מפתן בית משפחתי, שמעתי את אמי ואת אחת מאחיותיי, סייג, מתכתשות. סייג החליטה לפני זמן מה שאחוות אלף כרי הדשא מושא להערצתה, וכמובן, אמי לא מוכנה לשתוק לה. סייג האשימה את הוד מעלתה בעליית המחירים שסבלנו כולנו. מרנה ושתי אחיותיי הנותרות, קרים ופאנוור, ערכו לארוחה. כדרכן של נערות, סייג לא הייתה רהוטה וחזרה על עצמה או לפחות זה הרושם שקיבלתי מהבעת פניה המעונות של אמי שהרי לא שמעתי אותן. מרנה, שלימדה את עצמה לחישה בטונים שיכולתי לשמוע, שאלה: "איך היה עם מירד בעבודה?"

לא אבי ולא אני הצלחנו להבהיר שלכל ראש צוות יש תחום אחריות משלו. במצב רגיל, דרכי ודרכו לא אמורות להתנגש בכלל. והדבר היחיד ששמעתי ממירדרד כל ההפלגה הביתה הייתה כמה הייתי רחום מדי כלפי הגנב ההוא. למרות זאת, לפעמים נדמה לי היה שאחותי הייתה מעדיפה שהייתי נשאר חניך ואבי היה נאלץ להכשיר אותה להחליף אותו. השאלות הללו היו דרכה לחיות את השאיפה התמימה הזאת.

"היה לנו גנב בעבודה. החלטתי להכות אותו עם שרביט. כל הדרך חזרה מירד והאחרים מתחו ביקורת על החלטתי. ובסופו של דבר, אני שילמתי על כולם." אמרתי, נושף אש "ואיך היה כאן?"

"עוד פעם העלו את המחירים." אמרה מרנה "חי הרוחות, אין לנו ארוד אחד על הנשמה."

יום מתן המתנות היה כבר מאחורינו. והחוכר נהג לשלם לראשי הצוותים רק בסוף המחזור לפי ביצועינו ומצב רוחו באותו הזמן. אנחנו היינו צריכים לחלק את זה בין הפועלים שלנו. מה שהיה נותר היה המשכורת שלנו. ולמרות ששמרנו ארודים ליום סגריר, העדפנו לא לגעת בהם ואף להוסיף עליהם בתקווה שארודים יוסיפו ארודים ואנחנו נהיה עשירים יותר עד יום תשלום המשכורת הבא. לא היינו עדיין במצב הגרוע ביותר מכל אם זה עדיין שם. רק אמי ידעה כמה עניים אנחנו.

"אולי נלווה שוב מבני מאדוג." הצעתי בזהירות. הם הסכימו לחכות עם תשלום ההלוואה שכבר לקחנו מהם עד שובו של אבי ממחנות ההסגר. מי היה מאמין שלבני סיית'ר יש לב?

"חשבתי יותר על ניעור קשרים משפחתיים שאבינו ניתק בפזיזות כשהתחתן עם אמנו." אמרה מרנה, מגלגלת את מבטה לעבר אמי וסייג המתקוטטות, בדממה גמורה מבחינתי, "הרי שבית מוירווין של גבעות הדמים לא ייתן לענף מענפיו לגווע ברעב ולמות מצמא."

המחשבה עברה אצלי כמה פעמים. מבירורים שערכתי, בית מוירווין האצילי ועתיק היומין אולי חי ברווחה במעוזו הנאדר אך, אלמלא הנחלה שברשותם, הם היו מתדרדרים למצבנו. הם היו אמידים רק במקצת מאיתנו. ובפירוש, לא במצב לתמוך בנו בארודיהם גם אם היו מוחלים על גאוותם הפגועה. עדיף כבר לבקש משכננו מירדרד נורקומווית' להלוות לנו. רק שכבר בזבזנו את מה שנתן לנו מהמוהר על מרנה. והוא אמר שיחכה עד מימוש נישואיהם כדי לתת לנו את השאר. הוא לא היה מתחתן אם למשפחתו היה הארודים לכך.

"על גופתו המתה של אביך שאנחנו פונים לבני מוירווין ההם." התערבה אמי, מתפנה לרגע ממריבתה עם סייג, "הם חושבים שעשו לנו טובה שסידרו לאביך את משרת ראש הצוות... –"

סייג עשתה תנועות בידיה וניסתה להחזיר את אמנו לריב איתה. מרנה הציעה, בקרירות, "סייג עוד מעט תהפוך לנתינת הוד מעלתה. אפשר למכור אותה לאנשי מחלקת התרבות. נוכל לשרוד עד תשלום המשכורת עם הארודים שנקבל, ובנוסף, נזכה לשקט בבית הזה."

"שמעתי שהשרץ הזה, מהוין, מת ואשתו, מאבדן, לקחה את מקו – " אמרה אמי, מתלבטת.

ובעודי מעכל את הצעת אחותי לעשות מסייג נערת עינוגים במאת', שער נפתח מאחורינו ואחד משומרי המחנות נכנס מבעדו: לוחם האנובן כחול עור שנוצותיו נופלות ברעמה מרוטה על מדיו האפורים. ולנוכחותו, נפלה דממה אמתית על בית משפחתי שכן הייתה לבואו משמעות אחת ויחידה: אבי... ת'אורגוי מוירווין, מת. אמי הפסיקה מחישוביה. ובפשטות, התמוטטה על רצפת בית משפחתנו עוד לפני שהשליח דיבר. וסייג ירקה עליו.

חלק שלישי: "קולה של אישה"

גופתו של אבי, מצומקת ויבשה, נישאה בסירת הרקיע האישית של החוכר לעבר המישור. באותם הימים, ימי המגיפה הלבנה, גופות רבות נישאו אל מישור דוואמירן שממערב למאת'. באופק התוותה עיירת פי האגוז הבלתי חדירה קו מתריס כנגד המדורות הבוערות. למרות שהתקשיתי להאמין שנותרה בגופו של אבי רסיס חיים, היינו חייבים לשרוף אותו כדי שהוא ישאר מת. החוכר נשא את הלפיד בעוד ראשי הצוותים מלווים את סירתו, מגרשים בבעיטה כל מי שנקרה בדרכם האומללה. מאחוריהם היו אמי ואחיותיי והנשים. כבנו היחיד של המנוח, הייתי לצדו של החוכר, מוכן לקחת מידיו את הלפיד. הוא היה... שקט.

לבסוף מצאנו את הנקודה שנקבעה לנו על פני המישור האדיר. הפקיד חיכה לנו בנקודה. בדרכנו לשם שמעתי את הפקידים שורפים את גופות המתים. לא לכל המתים היה מישהו. לאבי היה מישהו והחוכר אמר לפקיד שהוא ימשיך להנחות את הטכס מנקודה זאת. משרתיו של החוכר הניחו את הגופה על האדמה. הוא הגביה את הלפיד מעל גופת אבי, פניו קודרות.

הם לא היו ידידים, אבי והחוכר אבל עדיין הוא היה הנאמן שלו. והחוכר הנמיך באיטיות את הלפיד על פני הגופה והרים אותו כשפס של אש מתלקח על פני הבשר המיובש. החוכר העניק לי את הלפיד כדי שאנמיך אותו בעצמי והפעם עד שהגופה תבער באמת ובתמים. מדורה שתעלה עשן אל השמיים הזהובים מעלינו.

ולאחר שהגופה בערה, הפלתי את הלפיד לתוך המדורה. וקרסתי על ברכיי כנגד הלהבות. האחרים הצטרפו אליי, ברכיהם נחבטות כנגד עפר הארץ. ואז שמעתי את האש בוערת. עיניי היו יבשות. חשבתי על כל הדברים שרציתי לומר לאבי ולא הספקתי מעולם לומר. על הסיבות בגללן שבתי הביתה. ידעתי עליו הכל ולא סיפרתי לו עליי הכל. הרגשתי ש... שזה לא הוגן מצידי. בעודי מתנדנד, אישה, ששיערה בער כמו השמיים הזהובים מעלינו, נפלה הצדה כמו שיכורה לעבר מדורתנו, עוברת כמה מדורות. קיללתי בשקט מטורפים.

היה צפוי שהמדורות יוציאו כמה אנשים מדעתם. כראש המשפחה, קמתי כדי לסלק אותה. ואז שמעתי אותה, את קולה. לא לחישה כפי שנהגו אמי ואחיותי. את קולה של האישה. "אמי מתה." אמרה האישה "ואני עצובה על כך שאני לא עצובה על כך."

הזהוב בשיערה השתקף בזהוב עיניה כשדיברה. רציתי לגרש אותה מהמדורה. השתוקקתי. אני לא יודע איזה טירוף אחז בי באותו הרגע. האחרים הרימו עליי מבט מפעם לפעם, תוהים כמוני למה סיפרתי לה על אבי שגופתו נשרפה עתה. וכשסיימתי לספר לאישה, האישה נתנה לי לקרוס לתוכה, לשאוב את ריחותיה המנחמים. ידעתי שלא תזכור אותי. הייתי עד בנישואיה לליוואגור הראדורן. אחד הדברים האחרונים שעשיתי כחניך בנימית'. בנה החורג של המלכה ראה שתליתי עיניים עורגות בה. ואני הסמקתי עד כפות רגליי. למה שווירדת' הראדורן, אשתו של ליוואגור הראדורן, יורש לעמק אבן הדם, תזכור אותי?
 
פרק שלישי: "על מחזור העונות"
חלק ראשון: "מבעד למראה"

אני חייבת להודות שזכרונותיי מהלווייתה של אמי מטושטשים. הזכרון הברור, החד והראשון שלי מביטה במראת ההרד ומבעדה נשקפת אמי אפורת עור ובעלת פנים מזוותות. והיא לוחשת לי מילים חסרות פשר. מתחת למראה היה נייר שעליו שמשום מה נכתב עליו: "הוא נעור מהצללים."

הייתי שרועה על רצפת לשכתה הראשית של חברת "מפעלי אלמוות" במאת'. גופי הארוך ודק הגו שרוע על מחלפותיי הזהובות הפרועות. אני מודה על כך שאף אחד מהרב-אומנים שתחת הנהלתי לא היה שם. המשרת האישי שלי, גַאלַאבוֹרֶד, היה שם למרות שבאותו הרגע הוא היה כמעט חלק מהריהוט מבחינתי. לא שבטחתי בו. כמה פעמים ביקשתי מליוואגור הראדורן, שההמונים הוגים את שם משפחתו כרוֹאדְרֶת', לבחור לעצמי משרת או, יותר טוב, משרתת אישית שיהיו יותר לטעמי האישי כגבירתו?

לדברי משרתי, שכן אני לא זוכרת את זה, תבעתי שמאבדן, שרת התרבות של מאת', והאמא של הזונות כפי שהחלטנו לקרוא לה, תשרת אותי אישית כיאות למעמדי הנשגב. לאחר שהפעיל שיקול אישי או התייעץ עם ליוואגור, משרתי האישי הזעיק את נוֹר במקום. מאבדן רק איבדה את הגבר שלה, מהוין, במגיפה הלבנה. זה לא היה ראוי להטריד אותה. היא הייתה הסטייה האישית שלי. אם נור הייתה גבר, לא הייתי מורשית לנהל איתה קשר – יש גבול לאדישותו של ליוואגור לגברים ולנשים שלקחתי למיטתי חשוכת הילדים. כן, אני עקרה. ליוואגור, לדבריו, התחתן איתי כדי להשיג מיקום משמעותי במאת' עילית. כן, בטח...

נור נכנסה בזהירות ללשכה. ראיתי שהיא מתמרנת בין שברי זכוכית ופיסות הרד מוצקות למחצה שזרמו סביב נעליה. נור הייתה בהירת שיער אף יותר ממני ובעלת עיניים ירוקות. היא הייתה במדי רב-האומנית הירוקים שלה כשהצלקת על לחיה הימנית פועמת. היה לה שיער קצר שנחתך בסכין שהייתה על בגדיה, מוסתרת היטב. כשאני מסתכלת למעלה, לעבר המראה, הרמתי יד מכוסה בשברי זכוכית לעברה. נשמע שהיא חיפשה מה לומר לי. לא היה לי ספק שמשרתי האישי הדריך אותה היטב מה לומר לי ומה לא לומר לי. היא, בכל זאת, ניסתה להכניס נימה אישית לדיבורה. נור הייתה אחת היתומות שלא יזהו את המושג של משפחה במראה. היא מעולם לא חסרה לה ומעולם לא חיפשה לעצמה אחת. קשריי עם אחיי היו כחידה עבורה.

"שנאת את אמך, ווירדת'." הצליחה נור למצוא משהו חכם לומר לבסוף "אז למה את על הרצפה?"

גיהקתי. כנראה ששתיתי לפני כן. אני לא זוכרת. נור שילבה את זרועותיה, המכוסות בירוק, כאילו ניסתה להתגונן מפניי ואמרה: "כשהגבר שלי, פֵרוֹסֶד, מת, הרגשתי כאילו איבדתי מישהו שרק לאחר מותו, הערכתי כמה הוא היה יקר לי באמת. – " לא האמנתי לה " – יצא לי לפגוש פעם את אמך. היא הייתה כח שאי אפשר להתעלם ממנו לטוב או לרע. כזה היה פרוסד. לא הערכתי כמה נלחם כדי לשמור את נישואינו כשהיה עדיין בחיים. – " היו שמועות שאם לא היו ממנים אותי לגבירה מנהלת של מאת', הוא היה האדון המנהל. לא הצטערתי על מותו. " – אז אני מבינה."

"ביקשתי זונה. אם הייתי רוצה מישהו שינחם אותי, הייתי מבקשת שיקראו לאחד מאחיי." נהמתי לעבר ניסיונותיה הטובים ביותר של נור לנחם אותי. חשבתי לבקש ממנה להתפשט. והקאתי. משהו בתערובת הנוזלים שהשתמשתי כדי למחוק אותי חזר כל הדרך חזרה לשם.

"אז קיבלת אותי." אמרה נור בארסיות, מושכת בכתפיה, "את לא מעריכה אפילו את העובדה שהם הביאו אותי. הדברים שאת ואני עשינו היו מסתיימים באונס לשתינו, וירדת'. במקום שגדלתי בו, לקחו אותי פעם עם האחרות לצפות. וללמוד."

קלטתי שהצלחתי להעליב אותה. אחרי כל המאמץ שהשקיעה בנאום הקטן שלה מקודם.

"את לא אוהבת אותי. את אוהבת את המקום שלך לידי כמו שאהבת את המקום שלך ליד – " התחלתי לגרגר וראיתי את הסומק עולה על פניה של נור. היא שנאה לשמוע את האמת. והיא נשארה. ידיה נותרות רפויות ליד חליפתה הירוקה. זה לא הוכיח שהיא אוהבת אותי. זה הוכיח שהיא דאגה למקום שלה לידי. אם לא אצא מזה, המקום שלה לידי עמד בסכנה. ככה פירשתי את העובדה שלא עזבה אותי.

"אהבה בנויה על הרבה עיקרים קטנים בחיים. אני די בטוחה שרק אחרי שאת תלכי, אדע אם באמת אהבתי אותך. במצבך כרגע, אני חושבת שאפילו את לא היית אוהבת אותך." אמרה נור והפעם בשפה שאהבתי לשמוע מהספרים שמשרתי האישי נהג להשמיע לי. חיפשתי משהו לשתות – חשבתי אפילו לקרוא לגאלאבורד שיביא לי עוד משהו לשתות אם שתיתי את המזווה. חשדתי שמשרתי האישי הבטיח לנור משהו בתמורה לנוכחותה פה. שפתיה היו משוכות בחוזקה לעברי. כולנו מספרים לעצמנו סיפור קטן ונחמד ובו אנחנו הגיבורים או לפחות הקורבנות. בסיפור של נור, הייתי הנבל שהכריח אותה לשכב איתו. אני פשוט נהניתי לקחת משהו שהיה של פרוסד העלוב ועתה היה שלי. כנראה שנור צדקה. אני אכן הייתי הנבל של הסיפור שלה. היא פשוט לא הייתה מספיק מוכשרת להסתיר את דעתה לגבי התפקיד שלי בסיפור חייה.

"הוא נעור מן הצללים." נהמתי, מצביעה לעבר שורה שנכתבה מתחת למראת ההרד "האם יש לך מושג מה זה?"

"לא, ווירדת'." התיזה נור בחוסר סובלנות "מתי היית בהלווייה בארידית לאחרונה?"

ואז היטיתי את ראשי וקברתי את עצמי בשערי הזהוב. שמעתי את אמי לוחשת באוזניי, לחישות שלא הבנתי עדיין. לחישות על כך שנור הפכה לבעיה. ובעיות תמיד צריך לפתור.

חלק שני: "ספינת התעתועים"

בפעם הבאה שהתעוררתי, הייתי בתא. הייתי לבושה בכותונת שינה ארודה כמיטב המסורת של בית הראדורן. שיערי הזהוב כבר נקצץ והוחלק ככל הניתן כשמדובר באישה ישנה. פניי ועורי נוקו בעדינות מרסיסי הזכוכית. הרגשתי כאילו השלתי עשר שנים מגילי האמתי - הגיל שבו רחם האישה נסגר. לא יכולתי להיכנס להריון גם אם הייתי פורייה.

מבעד לחלון, גבעות הדמים המיוערות התחילו להימוג לתוך מישורי נסיכות מנוחה. ניסיתי לקום ורעדתי כאילו מישהו הצמיד לי תער לגוף. זכרתי רק במעורפל כמה שתיתי קודם. אחרי כמה נסיונות, ועם גוף שסירב לציית לפקודותיי הפשוטות ביותר, הדלת לתאי נפתחה – ורב-האומנית נור באה עם מנחת פיוס. על צלחת הרד פשוטה היא נשאה יונק דבש קטן, מסוכר, שטעמו עורר אותי תמיד היות וידעתי שהציידים שצדו אותו עברו על חוק המלכה. נהניתי מהעובדה שאני עשירה דיי לאכול אותו מבלי להיתפס.

ואז גופי רעד
שוב, לאימתי. שמעתי את הציידים צדים את יונק הדבש. חצים של אש ושל אדמה עד שיונק הדבש מת, נלכד מתחת לעפר. צליל מותו, נחנק למוות, גרם לי לשקול את הנאתי מלאכול אותו. העדפתי לא לדעת דברים מסוימים. העדפתי לא לדעת איך פרוסד, הגבר של נור, נהרג. גאלאבורד חס עליי עם הפרטים הקטנים. הוא היה כזה קולני בימים שקדמו למותו המצער.

"אז השמיים והאדמה החליפו את מקומם. והלירד הראדורן התערב ממקום רביצתו ומינה... אותך." שמעתי את פרוסד, קולו נוקב ומאשים אותי בכך שלא הייתי מספיקה לזה. "אבל אני מאמין במידתו הטובה של הלירד שלנו."

לא האמנתי שמצפוני מייסר אותי. באמת שמעתי אותו מדבר אליי כשחשבתי על המפגר. הדבר היחיד הטוב מזה שאיבדתי את חוסר הרצון וחטפתי את יונק הדבש מהצלחת. נור, מגלגלת את עיניה, הצביעה לעבר הנבל הקטן שראש המשפחה צריך לנגן בו לפני האוכל. לצדו נחו מקלות האחיזה עם הווים המאונקלים ששימשו לאחיזה ופירור האוכל. חרקתי. ראיתי פעם מה קרה למישהו שלא ניגן את המנגינה הזאת. האוכל לא הגיע לפיו עד שניגן. האיש היה אבי החורג, ברגאת'.

אז ניגנתי, פורטת על מיתריו באגביות.

כשאחזתי במקלות האחיזה, שמעתי עגלות נושאות חולים לתוך הספינה מעל פני הארץ. שמעתי רופאים צועקים כמויות של מתכת לערות לחוליהם. ובלעתי את יונק הדבש. גמעתי. חשבתי על כך שלקחתי מפרוסד את אשתו. היא פשוט הבינה איך העולם התנהל. הכל עניין של כח. היחידים שבאמת אהבתי היו אחיי. אמי טוענת שהיא אוהבת אותי. המנוחה. יכול להיות שאבי החורג יישא מישהי שאצטרך לקרוא לה אמא בעתיד הקרוב, כשהוא יחזור לממלכה. הייתי רוצה להיות אוהבת ונאהבת מחוץ למשפחתי הקטנה. עד אז, אסתפק בכוח שיחמם את לבי הקפוא.

ואז בכיתי לתוך הצלחת. נור הניחה את כפפתה הירוקה על כתפי, מנסה לנחם אותי. אני הרמתי את מבטי לעברה והבנתי לאן הספינה מפליגה ולמה זה עשוי להיות רעיון גרוע. הופתעתי שהייתי צלולה דיי למצוא בי את הכח לכך כפי שהלילה, עד כמה שהייתי שתויה, לא אמרתי לנור שביקשתי מגאלאבורד שיתנקשו בחיי פרוסד אחרי שהודתה שכן חסר לה. עד כמה שנור טוענת שהוא חסר לה, לאחרים הוא באמת חסר. וכל מה שאויביי בעולם זה צריכים הוא אדם שהומת כדי שאהיה הגבירה המנהלת. ונור לא תמצמץ לפני שתחליף צד. לצד האדם שינקום את מות הגבר שלה. זה מצלצל טוב אפילו באוזני חסרת שורשים כנור.

"את יכולה לחזור למאת'." אמרתי, מוחה את הדמעות מעל לחיי הסמוקות, "אני אסתדר."

נור השפילה את מבטה, גורעת אבק מעל כתפיי, ואמרה: "הלילה, ראיתי את ידייך מכוסות בזכוכית. אני יכולה להבין שהיית שיכורה מכדי להרגיש כאב אבל... את לא דיממת בכלל, וירדת'? איך זה ייתכן בכלל?"

"אני עדיין גבירתך, נור." אמרתי בעדינות "נותרו לי כמה סודות שאני יכולה לשמור, נכון?"

"את מלכת עכברוש, נכון?" שאלה נור, העווייה בלתי נשלטת של גועל נצפית בזווית פיה, "לפעמים הם שוכחים להעמיד שהם אנושיים. ואז הם לא מדממים גם אם הם נשרטים."

"אמי הייתה קוסמת, נור." אמרתי בשאיפה עמוקה "הקסם שלה הגן עליי באותו הלילה."

"לא ידעת עד עכשיו שאמך הייתה קוסמת." קבעה נור וגאלאבורד הופיע בדלת, נוקש. "רב-האומנית נור," אמר משרתי האישי "צייתי לגבירתך וירדת'. סירה תיקח אותך למאת, גברתי."

נור התנתקה ממני ולטשה מבט קר לעבר משרתי האישי. היא אמרה: "הבטחת לי משהו, גאלאבורד." בטרם עזבה את התא עם הצלחת ריקה. ידעתי מה ליוואגור הבטיח לנור: להיות ממלאת מקומי במאת' בעת היעדרותי. הישרתי מבט לעבר משרתי האישי ואמרתי: "נור מתחילה להיות בעיה."

"גבירתי, ממתי נור הפסיקה להיות בעיה? האם החלטת סוף סוף לסיים את יחסיכן, גבירתי?" שאל משרתי האישי, כמעט בשקיקה בעודו מסתכל לגבי צלה הארוך של נור. חשקתי את שפתיי, המוכתמות בבשר יונק הדבש, ואמרתי: "אני צריכה לחשוב על זה." ומבעד לזכוכית, שמעתי את אמי המתה אומרת שעליי להקשיב לגאלאבורד ולפתור את זה. נור נאמנה רק לעצמה. ואני גבירתה כל עוד היא לא חושבת שאין לי תחליף טוב יותר. ייתכן שעליי לבקש מגאלאבורד את מה שביקשתי ממנו לגבי פרוסד. ומצאתי שאני בוכה.

משרתי האישי הציע לי ממחטת בד.

חלק שלישי: "זמן ומרחב"
"ואור כוכב הא'קאיב האיר את הארצות שלא ידעו את אור הכוכב." קרא גאלאבורד מספרו של קרכרות', "זכרו את בת החמה". זה היה סיפורה של הנסיכה הנימויאנית האחרונה שמנהיגה את מה שנותר מהאנושות לאחר שהזרים שעבדו את מרביתה הבוגדני. לקרכרות' היה מאד חשוב שלנסיכה יהיו צאצאים כדי ששושלת דראגדר תמשיך דרכה – ועם זאת, הספר פרט על נימה נסתרת בנפשי. האמונה של הנסיכה האחרונה הייתה לפלא.

והספינה עצרה. גאלאבורד הקריא לי את "זכרו את בת החמה" לאורך מסענו לעמק הזה, עמק אבן הדם, נחלתם של בני הראדורן, מה שעשה אותם לאצילים אמתיים ולא סתם אנשים אמידים. גאלאבורד הניח את הספר בספרייה והכין אותי לפגישה עם ליוואגור – הגבר שלי.

מבעד לחלון ראיתי את קווי המתאר של עיר בירתם, מי דם, נחשפים כיד העולה ממעמקיו המותכים של הר געש. מהתהום האדומה שהקיפה את מצודתם הגאה ועד לרמות התקווה שבאדמות הספר שמעבר להן הורשו לעגון הספינות. העיר הייתה מבוצרת מירכתיים ועד ראש, הד לעידן אחר בו אצילים צמאי דם היו נלחמים בבוקר, כורתים שלום בצהריים, וחוזרים להילחם בערב.

לפי הנוהג, עליי לטבול באדמת אבן הדם לפני שאדרוך על אדמה. ולא היה פירור אחד של אדמה על הספינה. הבנתי שליוואגור יפגוש אותי על סיפונה. לבסוף, הייתי מוכנה ומשרתי האישי ליווה אותי אל הסיפון הראשי שם הוא כבר חיכה לי.

ליוואגור הראדורן, היורש לעמק אבן הדם, היה צעיר ממני. למרות שקשה לראות את שנותיי בשיערי הצהוב והמטופח ובעיניי האפורות. היו לי כבר שערות שיבה שעקרתי. צבעיו של ליוואגור היו כהים משלי כיאה לאדם שאבותיו הגיעו ממצולות דרארי. שיערו היה זהוב כהה יותר בתצורת יהלום על פנים מרובעות ומגולחות שהתאימו לתסרוקתו. הוא לבש מעיל, שנרכס בשבעה כפתורים שכל אחד ייצג יסוד אחד, וענד את שבע הטבעות שהענקתי לו בעת נישואינו. הבעת פניו הביעה רוך על פי שפניו לא נראו מתאימים לה. פניו נועדו להיות פניו של אציל גאה ומצווה.

עמדנו על הסיפון הראשי, בין עמודי ההרד, מתחת לשמיים הזהובים חסרי העננים. "ברכות, ווירדת'." אמר ליוואגור, ידיו נעות על פני הכפתורים שעל המעיל שלו. נדמה שהוא מנסה לסדר את מחשבותיו הגועשות שעסקו בדברים שלא זכרתי שהובאו לידיעתו.

"ברכות, האת'ן ליוואגור." השבתי בברכה המקובלת, קדה.

לאחר שהפסיק להתעסק עם הכפתורים שלו, הוא אמר: "למרות שפגשתי את אמך פעם אחת, בעת נישואינו, אני משתתף בצערך על מותה. – " דבריו נשמעו לי כנים אם כי מעט נאמרים מתוך נימוס. מות אמי היה קשור למה שהוא רצה לדבר עליו. "אני חוזר מפגישה, הגבירה ווירדת', במגדלי נימוי שם דיברתי עם אחד ממכריה הוותיקים של אמך המנוחה, השר האוואנהאר."

הכרתי את השם ואפילו פגשתי את האיש בנסיבות מאופקות. לא הייתי צריכה להיות... מופתעת. ועדיין הופתעתי מכך שאחד מאנשי המלכה העליונה מודע בכלל לקיומי הפחות.

"את מחליפת צורה." אמר ליוואגור, כמעט יורק את המילה, "אביך הנו מחליף צורה."

יכולתי לחוש שליוואגור חיפש את הדרך הטובה ביותר לומר לי את זה. הייתי, בכנות, המומה יותר מכך שליוואגור יודע יותר על אבי האמתי מאשר ממני. עצם היותי מחליפת צורה נשמע לי כמו משהו מהספרים שהייתי מורה לגאלאבורד לקרוא לי. באגדות, מחליפי הצורה הוצגו כמגניה של האנושות מפני הזרים ומדריכיה בימות שלום. האמנתי במחליפי צורה פחות משהאמנתי באבירי היסודות. ועתה ליוואגור טען באוזניי שאני מחליפת צורה – אז הטענה הבאה שלו תהיה שאני אחת מאבירי היסודות.

" – ואת פוריה." אמר ליוואגור בנימה מאופקת יותר "עם מותה של אמך, התפנה מקום. כל עוד אמך חיה, את היית עקרה. קסם ההגנה שהוטל עליכן נועד אך ורק לשתיכן." וחזרנו לעולם המוכר והמובן יותר. ליוואגור לא קרא לי כדי לנחם אותי על מות אמי. הוא קרא לי כדי למנוע ממני להרות לגבר אחר את ילדו. ליוואגור קפץ את ידיו והציע: "גבירתי, חובתך מובנת לך, נכון?"

הושטתי לו את ידי והובלתי אותו, גאלאבורד הולך לפנינו, בחזרה לתאי. ובפעם הקודמת, שכבתי איתו רק כדי שנמממש את נישואינו. הוא הבטיח לי שעם תשע עשרה גבירות, קנאתו לא תתעורר אם ישמע שאני בקשר עם גבר או אישה אחרת היות ואנוכי עקרה. עתה הייתי פוריה ונישואינו מומשו בפעם השניה.
 
פרק טוב. כרגיל, אתה כותב נהדר, ויש לי רק בעיה אחת שחוזרת אצלך:
חוסר תיאור של המספר. אני לא יודע את שם המספרת. או את המראה שלה. גילה. גובהה. אני לא יודע עליה דבר מלבד מה שקורה בראשה.
חוץ מזה - פרק נהדר.
 
תודה על התגובה. :D

ידוע לי בכאב שיש לי בעיה עם תיאורים. עברתי עתה שוב על הפרק: כנראה שצריך לחזור יותר פעמים על שמה. הוא, בפירוש, מוזכר. לגבי גילה, הכנסתי התייחסות לעניין למרות שנראה לי שזה מובן שהיא לא תרצה לדבר על פרט כה רגיש.

סיימתי עתה את הצגת המספרים. איזה מבין המספרים הכי אהבת?

מה אהבת בפרק?
 
פרק רביעי: "שלהבת אבודה"
חלק ראשון: מסע בין זהויות

הלהבה שיחררה אותי ממשאה של מוירין. הרגשתי כזרד הנישא מעל השלהבת האבודה של קיומי כשהחלקתי לזכרונות שלא ידעתי שהיו לי מעולם. כמחליפת צורה בשלה, נעשיתי מודעת לזכרונות שצברתי בתקופות קיומי האחרות. הרגשתי יותר כאילו חלמתי. החלום היה בהיר מהערות. מרביתם של הזכרונות חזרו על עצמם במידה רבה של שעמום. חיי בתקופות קיום אחרות לא היו תמיד שונים זה מזה באופן תהומי. כמובן שניפיתי אותם.

"למה שינוי מה שכבר קרה הוא מעשה של תוהו?" שמעתי את עצמי שואלת את סיליק. לסיליק מוולסקה היו עיניים משונות עם זהוב מסביב לאישוניו הכחולות. שיערו השחור היה חלק ואצבעותיו היו מיובלות מנגינת נבל. המילה שצפה במחשבתי הייתה לאיאני. סיליק היה לאיאני. למרות שאני בטוחה שלמדתי עליהם כילדה, הופתעתי שקיימים כאלה. ישבנו בכיכר הראשית של אחוזת טאלות', תחת שמיים צהובים ועמודים גבוהים ונישאים.

"אם התוהו הוא יצירה אינסופית והחוק הוא בחירה, הרי ששינוי מה שקרה הוא, למעשה, לשנות את האפשרות שנבחרה, מוירין." אמר סיליק בסובלנות לשאלתי המתוחכמת מדי. הופתעתי שאני יכולה להגיע לדקויות כאלו של חשיבה שנראו לי מתאימות יותר לסירקוני. הייתי בערך איך שאני זוכרת שנראיתי: נמוכת קומה עם שיער אדום ועור ורוד כהה מאד.

"אז אם החוק טוב והתוהו רע, האם לשנות את מה שהיה רע?" שאלה מוירין את המורה.

"כדי שתהיה בחירה, צריכים להיות טוב ורע. התוהו אינו טוב ורע. הוא נעשה כזה דרך המנסרה של החוק. העניין, מויירין, שבוצעו בחירות רעות שהובילו לעתיד רע מבחינתי." הסביר סיליק מוולסקה בפתיחות "ולכן צריך לשנות את מה שהיה. זה תלוי בנקודת המבט. אני בא מהעתיד כך שכל מעשיי משנים את מה שהיה. האם לא תהית איפה יכולת להיות? איפה יכולת להיות אם לא הייתי לוקח אותך כתלמידתי?"

עמדתי בכיכר שבה סיליק לימד אותי את הידוע לו. בית האחוזה הסריח מרקבובית אנשי העננים שטיפסה מעליו אחרי שכיסתה חצי ממלכה. העמודים שזכרתי מילדותי כבר נפלו. הייתי עדיין נמוכה ואדומת שיער עם עיניים כחולות ששלהבת בערה בהם. משרתי הבית נשאו שרביטים, שרשראות וסכינים. בני טאלות', שנותרו בחיים ולא הלכו אחרי אחי, נשאו חרבות. אחי התאום היה תמיד איטי לקלוט את המציאות לפני שהיא נשכה לו את התחת. הוא טען במועצת הקלאן שאפשר לשאת עם המלך שאחוות אלף כרי הדשא המליכה.
עובדה שהם מרשים לחיירסאן סאמוור לשאת את תאריו ואת נחלותיו. אחיה התאום וקשה ההבנה לא מבין שמי שהמליכו את המלך היו אצילי החרב. ואלה יתבעו את ראשו של חיירסאן סאמוור במוקדם או במאוחר. בינתיים המלך שהם המליכו נהנה לשסות את מי שאמורים להיות בני ברית – הגנארידים כבר מתו ומגדלי נימוי שבה לבית הארו; נחילי חיילים הציפו את עמק אבן הדם וראשו של השר האוואנהאר הותז מעל חומות נימוי כראש אחיו בטרם פרץ המרד המזופת.

ובלי לקבל את ברכת המועצה, אחי עזב עם נאמניו לנימוי.

שליח מהתצפיתנים רץ לעברי ואמר: "חיירסאן סאמוור צועד לעבר האחוזה, גבירתי. וראש אחיך התאום נישא לפני מחנהו. צדקת שהם לא יסכימו להסכם שלום איתנו עכשיו."

אחיה התאום היה מבזבז את זמנו על מי שהיה תלמידו המסור ביותר של הלירד קוויל, אדון המנגינה לשעבר של אקדמיית שמיים נופלים. אני מחלקת הוראות לקרב של חיי. הקרב שממנו לא אחזור. לפחות אמות מוות שאפילו אצילוני החרב שתומכים באויב יכבדו.

בתקופת חיים אחרת, מילות העידוד החמות של אמי רוכסאנה מנשבות באוזניי, מלבות את שלהבת גאוותי. אני, בתו של סירדרת' טאלות', שהיה מלך בקרב עשרת המלכים, צועדת. כאן הייתי גבוהה יותר מגרסאותיי המאוחרות יותר, עורי חלבי ובוהק ועיניי תכולות. שיערי עדיין היה אדום אף כי גונו היה קרוב פה לאדמה אדומה ופחות לגון האוכרה הרגיל שלו. הצלחתי לשכנע כמה מצעירי מסדר אבירי הדם להילחם במשרתם החנף של אנשי העננים, המלך שהמליכה אחוות אלף כרי הדשא, ששלח את חיירסאן סאמוור להשמיד את המסדר. נכון שאנחנו רמץ למה שהיה פעם אחווה של מחליפי צורה. כבר דורות לא הבשיל אצלנו ולא אחד כזה. לאבי סירדרת' אין מושג למה לאכזבתו. הוא היה מעדיף לא להיות מחליף הצורה האחרון. אנחנו צועדים על רקבובית אנשי העננים שכיסתה חצי ממלכה. אפילו מבעד למגפיים אני מרגישה בכפור אנשי העננים שבא מעבר למציאות שעיניי רואות. האלוף ששלח המלך המטונף הוא חיירסאן סאמוור. אני מרגישה זעם כלפי רוצח אביו, תלמידו המסור ביותר של הלירד קוויל. כך ירש את תאריו ואת נחלותיו ומימן את האחווה.

אני שולפת חרב לעבר הגבר בהיר השיער, שצמתו מתבדרת ברוח, ועיניו קרות ואכזריות. להבו שורק באוויר וברקים מגיצים ממנו. אור עובר דרך להב החרב שלי ואני רואה אור.

חלק שני: "רוחות העבר"

בצרידת אצבע, אני מתכנסת מול סיליק מוולסקה. גבותיי מתעוותות בתיעוב כלפיו עתה שאני יודעת שהוא בחר בי ואז נטש אותי רק בגלל שהחליט שקטל אמי היא אות לחולשה. מעגל כסוף בוער סביבי, מונע ממני להתקרב ולו צעד אחד כלפיו. הוא נועץ בי מבט עצוב. לא הייתי לי צורה ברורה.

"אבירי היסודות היו צריכים לתת לך להישאר מאושרת בבורותך, מויירין." אמר סיליק, כונס את אצבעותיו המיובלות "אבירי האש והאוויר חושבים שאת תתאימי למשימה הזו."

"בזמנו אתה גם חשבת כך." התזתי לעברו, מנסה לשבור את המעגל "אתה נטשת אותי."

"אני רק בוחר ומכשיר אותכם. כח אחר מחליט אם אתם מתאימים. הוא לא בחר בך, מוירין, ולכן אני המשכתי הלאה עד שמצאתי את קנת'ן הורווינד." סיפר סיליק לעצמו סיפור שלקח ממנו את כל האחריות והטילה אותה על אחר. הוא היה יכול להילחם עליי.

"האם יש סיבה לפגישתנו?" שאלתי, מסננת לעברו רוק או משהו שנשמע לי כיריקה, לפחות. הרוק התאדה כנגד המעגל הבוער שהוא הציב כנגדי להגנתו. סיליק אמר, מחייך, "משום שהבחנתי בהתעוררות ההילה שלך. כזכור לך, אני לא כבול לזמן ומרגע שיצאת, ביכולתי לקרוא לך. לגבי הסיבה לפגישתנו, רציתי לראות מה יצא ממך בקו הזמן הנוכחי."

"הזכרת משימה." נהמתי "מהי?"

סיליק רעד ואמר: "בכנות, אין לי שמץ של מושג. הם לא מדברים איתי." ואז הוסיף , מושך בכתפיו הצרות, "אני לא חושב שהאחים הללו חושבים במונחים של הטלת משימות. הם יייצרו לך אפשרויות, מוירין. זה מה שעשה אחד מהם עם קית'. הוא אמר לו להעירו. ואם הוא יתעורר מוקדם ממה שהיה, האפשרויות ייפתחו מחדש וייתכנו בחירות חדשות."

"יחסית לאחד מיועציו של היורש להא'קאיב, לא נשמע כזה כל יודע." סיננתי בלעג מר.

"למדתי שעדיף להעניק לתלמידיי שאלות ושאת התשובות יחפשו לבד." אמר סיליק "למעשה, זה השיעור שלמדתי ממך, מוירין."
ועדיין משהו אומר לי שהוא למד לא להילחם על תלמידיו הרבה לפני שהוא פגש אותי. בניגוד למה שדרך הא'קאיב מלמדת, הוא נאלץ לסמוך על הכח שיישאו בעתיד תלמידיו. הכח שהיה צריך להיות שלי בעולם צודק.

"העובדה שלקחתי את מה שלימדת אותי וקטלתי את אמי מעידה שאני עניתי על השאלה, לבד." עניתי לעבר מורי לשעבר והבנתי באותו הרגע למה התכוון שהוא נתן לי תשובות. הוא אמר לי בדיוק מה הוא רוצה ממני ואני עשיתי עם זה מה שרציתי מזה. הוא טעה בזה. הוא היה צריך להנחות אותי יותר בעדינות... כמו שסירקוני הנחתה אותי בעדינות. התגעגעתי אליה.

"היות ואתה לא כבול לזמן, מה עתיד יחסיי עם סירקוני?" שאלתי בציפיה לקבל תשובה.

"הזמן נוטה לזרום בתבנית שהוא זרם קודם." ענה סיליק במסתוריות "פשוט חשבי מהי סירקוני עבורך ותהיה לך התשובה לשאלתך. אני סיימתי לענות על שאלותייך במקומך."

ואז שמעתי את סירקוני קוראת לי ואני נעניתי לה.

חלק שלישי: "החור"

היינו בחדרנו בפונדק הפרחוני שעל שפת טיילת הענבר. ואני הייתי בקצהו של נר שחור. כך נשאו אותי בחזרה לחדרנו. סירקוני הגיעה לפה כמה שחובותיה ושאר עיסוקיה התירו. בשאר הזמן המטפסים המרגיזים, עם פרחיהם הלבנים, היו הדבר היחיד שאירח לי לחברה.

"ואז פנה אליי נציגם של בני הראדורן ביאנדארס ושאל לשלומך." ליהגה סירקוני ספק מדברת אליי ספק מדברת לעצמה "הוא אמר שווירדת' הראדורן תהיה מעוניינת בך כ... משרתת."

השם לא אמר לי כלום. רק כשאימצתי את זכרוני המופלג, נזכרתי בנישואיה לליוואגור. ועדיין לא שמעתי עליה מעולם עד עכשיו כאילו רק עתה באה לעולם. והיא הייתה חשובה. היא באה פעם ליאנדארס לרגל עסקיה. היא לא זיהתה אותי בעודה מטיילת בטיילת הענבר. ועדיין הרגשתי שהזכרון הזה חדש כאילו הוא הופיע יש מאין. זכרוני, שנפרש על פני כמות אינסופית של תקופות חיים, לא הצליח להפיק אלא רסיסים של מידע לגבי הגבירה וירדת'.

"אני שומעת." אמרתי לסירקוני. הסומק על פניה החיוורות של סירקוני היה הכל עבורי. היא דאגה לי. היא לא כמו סיליק שהפסיק להאמין בי מרגע שלא התאמתי לרעיונותיו המוגבלים על גיבורים וגבורה. ואז עברה לי המחשבה שיכול להיות שזו הייתה מטרתו: להעיר אותי מהשקיעה בזכרונות. אם הוא דאג לי, הוא הפגין את זה בצורה מאד עלובה, לדעתי.

"כבר כתבתי לאביך – " התחילה סירקוני להשתפך. קפאתי במקום. אף פעם לא אמרתי לסירקוני מילה על אבי. מחליף הצורה היחיד בדורו שכמעט אנס אותי כשברחתי לנחלתו. לא שהייתי הוגנת. עד שהזכרונות הציפו אותי, הודיתי על כך שעצר את עצמו כמעט ברגע האחרון לעלות עליי אחרי שהבין, מסיבה שלא הבנתי עדיין, שאני בתו. האם הוא גם זכר? האם זכר את התקופה שחייתי שם? ואז נזכרתי שסיפרתי לסירקוני על אבי החורג, כמובן. הגבר האומלל מהקלאן שהתחתן עם אמא. היא בטח כתבה לו אבל רק כדי לוודא, שאלתי.

"לאביך, מוירין. את סירבת להחליף צורה במשך כמעט מחזור. חשבתי שיהיו לו תובנות." אמרה סירקוני "את זוכרת שסיפרת לי עליו בפעם ההיא שהגבירה וירדת' ביקרה בטיילת. אמרת שהיא בטח עוד אחת מילדיו."

היו לי זכרונות מתקופות חיים שלמים שהסבירו לי איך לזהות שקרים. והשקר שסירקוני סיפרה סבל מבעיה אחת: עד שהחלפתי צורה לראשונה, לא ידעתי מה זה מחליף צורה. עצרתי את נשימתי כשקלטתי שסירקוני הבינה את זה לפניי. זכרתי שחתכה אותי בשנתי. עתה זכרתי את זה. והזכוכית חתכה כאילו בתוך ערפל. גם מחליפי צורה לא בשלים לא... מדממים.

"העניין, אהובתי, הוא שלא ידעתי על הגבירה וירדת' עד שדיברת עליה." אמרתי בריחוק.

"אז את לא זוכרת את זה." אמרה סירקוני, מתנשפת קלות, "ניסיתי לעזר לך להבשיל, מוי-מוי."

עכשיו היא התחילה להסתבך בתוך השקר של עצמה. הופתעתי שאני לא מתרגזת עליה. זכרונות מתקופות חיים שלמות הראו לי את הדרך החוצה מהתקף זעם. עדיף לדבר איתה, לתת לה לחשוב שאני מאמינה לה. ואז הבנתי מאיפה זה בא. מהמוירין שלעגה לתאומה. ככה היא הייתה נוהגת בסירקוני. היא הייתה אצילת ההון שאמי תמיד רצתה שאהיה פעם. ועדיין המשמעת שלה מנעה ממני לשרוף את סירקוני על שקריה.

"מה את מציעה לעשות, אהובה?" שאלתי וידעתי מה היא תענה. באותו הרגע, למרות שאהבתי אותה, התחילה לעלות בי התחושה שפגישתנו לא הייתה בדיוק יד המקרה. וסירקוני חיכתה לרגע הזה.

ארור יהיה סיליק!

"עלייך לקבל את ההצעה הזו, מוי-מוי." אמרה סירקוני, עיניה נוצצות לעברי בפיתוי, פיתוי להחטיף לה אגרוף בפרצוף, "היית שלהבת אבודה במשך יותר מדי זמן בחייך. עתה, הגיע הזמן להיות חלק ממדורה."

והיא צדקה. הגיע הזמן לשוב הביתה ולדבר עם אחי קשה ההבנה לפני שיהיה מאוחר מדי. מאוחר מדי להוכיח לסיליק שהוא טעה לגביי.
והוא היה צריך להילחם עליי יותר בפניו ולא להמשיך הלאה למועמד הבא.
 
פרק חמישי: "שביל של נוצות"
חלק ראשון: על כנפי החלום

מאז הלוויית אבי התחלתי לחלום חלומות שאני עף. גברים בדרך כלל חולמים שהם מתחפרים במערה מתחת לאדמה, הרחק מתחת לרוחות הרקיע העוינות. הם הולכים במערה כאילו הייתה מוארת באור יום בטבעיות גמורה כשהם שומעים את הרוחות מכות מלמעלה. אני חלמתי שאני עף.

אפילו המאמין האדוק ביותר ברוחות האוויר לא חולם שהוא עף. שאלתי את פוארה נייבורן בעודנו משלימים פערים מהיעדרותה עקב לימודיה באקדמיית הנסיך גארית'. פוארה למדה להיות ידעונית רוחות האוויר. היא נשבעה שאת זה איש מקרוביה אינו חולם. אני יודע מהספרים שהמלומדים מאמינים שמקור החלומות על המערות הקבורות באדמה היא זכרון רחוק מהתקופה שבה אבות אבותינו נפלו מהשמיים. גופנו עדיין נטר לרוחות. נטר על כך שבגדו בו ולא נשאו אותו יותר. לפעמים חלמתי שאני עף עם אחרים כמוני, שחורי נוצה. ניסיתי לצייר אותם כשהתעוררתי אך דמות בני לווייתי לא עלתה על הנייר. אני גם כך לא צייר בנשמתי.

חלמתי על העיירה. עפתי מעל מים ירוקים, מעבר ליערות שמעבר. בכל פעם שעפתי, ידעתי מה אני מחפש עד שנשכחה ממני הסיבה ושבתי על עקבותיי. ראיתי הרים נישאים. שמעתי את נגן הנבל של מרעיד הארץ בהיכלו הנסתר. היו שאלות במחשבתי שלא שרדו. לא הצלחתי לזכור מה רציתי לשאול אותו. מה שלא חלמתי עליו היה על הגבירה ווירדת'. אדם אומנם לא אמור לבחור על מה הוא חולם. עם זאת, מחשבותיי בערות עסקו בווירדת'. ובפגישה הקצרה שהייתה לנו. ומן הדין שחלומותיי יעסקו בה. במקום זה, חלמתי שעפתי.
לפעמים החלומות היו נקטעים בחיזיונות על אדם קטן, שעורו כגון הנחושת עף בחלל סגור ודומם להחריד, עיניים צופות בו. וגבר. אישה. שניהם. ממתין, חנוט באבן חיה להתעורר. ושמותיהם היו על לשוני כשהתעוררתי. הם לא הוזכרו באף אחד מהספרים של משפחתי. איש לא כתב על דיאוראס שעף בשחקים. איש לא כתב על מאראגיד, לירד הרינאם המנודה. כיום אני יודע שהייתי צריך לחפש את זה בהיכל דוואמירן בעיירת שמיים נופלים. יש גבול. הספרים שאבי אסף לא הכילו את כל הידע שבעולם זה. ואז חלמתי על היערות.

חלק שני: צל הרקיע

התעוררתי לצליל צעקות מחוץ לבית משפחתי. ומהעובדה שלא שמעתי את הצעקות הללו, הבנתי שאלה היו צעקות נשים. קמתי מגומחת השינה שלי והעפתי מבט כאוב לעבר גומחת השינה הריקה של אבא. הבית היה מספיק מרווח כדי שהגברים והנשים יודרו זה מזה אף על פי ששמעתי היטב את הנחרות של אחותי סייג מחדרי שכן הקירות בביתנו היו דקיקים. לא הייתה פרטיות בביתי.
מבעד לחלון ההרד הפתוח חסר הזגוגיות ראיתי רב-אומנית זהובת שיער שהשתוותה בקומתה הגבוהה לאמי מתנצחת עמה בקולניות.

זיהיתי מהסרט שהיא כרכה סביב פרק היד שלה שהיא עבדה עבור בית רואדרת', אדוני ההרד. אז היא לא הייתה בשטח הביתי שלה. כל העיירה והגלגל שלה היו שייכים לטאלות'.

רב-האומנית החזיקה בידה נוצה שחורה. נוצה שחורה כמו אלו שהיו לי בחלומותיי עד כה. מצמצתי בעיניי ואז קלטתי שכל החצר הייתה מלאה בנוצות שחורות. ריח חזק עלה באפי. ריח הנוצות החריף. היו אנשים שהריחו נוצות אפילו בשיכון ראשי הצוותים כשחשבו שאיש לא שומע אותם. אבי סלד מזה, ומסיבה זו, העדפתי להפנות את גבי למנהג הגס הזה.

פתחתי את הדלת האחורית ומעליי טפחה השמש העולה. בזווית עיני ראיתי את מירדרד. המריבה העירה גם את השכנים. עם זאת, הבחנתי שרק מירדרד היה בחוץ. אם יצרתי את הרושם הלא נכון, מירדרד היה, ובכן, ראש המשפחה שלו. ורק הוא הוציא את אפו החוצה.

"האם אתה מוכן לומר לי על מה השתיים רבות?" שאלתי אותו כשהתקרבתי אליו. ארוסה של אחותי, שהיה בכותונת שינה אדומה כמוני, השעין את כף ידו על החומה הקטנה מסביב לביתנו ונדמה שהוא שקל את המשך דבריו. לא הייתי חירש לכך שמירדרד לא רצה שיחשבו שיש בינינו קשר למרות שהיה מאורס לאחותי. הוא חש שראשי הצוותים האחרים לא יכבדו אותו אם יתיידד עם בנו של ת'אורגוי מויירוין. לאבי הייתה נטיה לדחוף אנשים.

לבסוף הרצון לדבר מאחורי הגב ולו עם בנו של ת'אורגוי מויירווין גבר על הבושה. הייתי בטוח שראשי הצוותים דיברו עליי איתו מאחורי גבי כל הזמן. הם רק חשבו שאני לא יודע.

"איזה מפגר מינה ת'מסוממת הזאתי לגביר ת'מנהלת בהיעדר הנוכחית. המסוממת הזאתי שמעה ששביל חדש של נוצות מרשרש בחור הזה. אמא שלך טוענת שנפלה פה אי הבנה." הסביר מירדרד בלשונו את המצב. הבחנתי איך המשלב שלו קפץ לקראת סוף הפסקה.

מירדרד אולי חשד שאני מפגר אבל ידע בוודאות שאמי לא. וייתכן שהיא שומעת אותו. בכל זאת הרחתי את הנוצות השחורות. ואז הקדשתי יותר תשומת לב לרב-האומנית מקודם. הבחנתי שהיא ריחפה קלות באוויר, תוצאה ידועה של עישון נוצות עורברב, שכנראה, עושנו לפני שהגיעה לכאן. זה כשלעצמו מספיק מפחיד כדי לדאוג שאנשים יישארו בבתיהם. מישהו השווה באוזניי פעם נוצות לשיכר. שניהם מרגיעים מאד את הנפש – למרות שהשפעתם משתנה מאדם לאדם והיו כמה שיכורים שלא רציתי להיות בחברתם.

"השמועה ת'אחותך סייג דופק משהו זימתי מהרציפים. ת'נוצות מהסירה שלו." ענה מירדרד לשאלה שלא שאלתי תשובה שלא הייתי מוכן לשמוע. שמעתי שסוחרי הנוצות היו מנקים את האדמה מנוצות שנשרו מסירות הדייגים ברציפים. לנוצות הללו היה ריח שונה. הנוצות הללו לא היו מעולם חלק מכנף של סירה. הן היו חלק מכנף של עורברב לאחרונה.

"הנוצות חזקות מדי לכנף של סירה, מירד." הערתי בידענות רבה לבעיה במה שהסביר לי. מירדרד לטש לעברי את עיני הדג הכחולות שלו ואמר: "בודוי, הבטחתי לאחותך לשתוק. רק אמרתי שזה מה שכולם אומרים."

שוב הקפיצה הזו במשלב. הצעקות התחזקו כשחוליגנים נושאי שרשראות באו לתמוך בה.

"אני בשומאופן לא מסתבך עם רבומנית." אמר מירדרד, מעיף מבט אחורה לביתו הבטוח. כמה מהחוליגנים הטיחו את השרשראות שלהם על האדמה, מרעידים את הארץ בכבדות שרשראותיהם בעוד האישה מדברת בערמומיות. חשקתי את שיניי ואמרתי: "מירדרד, בכנות, אתה לא צריך לעשות הרבה. עכשיו רוץ לבית האחוזה ותזעיק את החוכר שלנו. מדובר במסיגת גבול. אם לא הרגשת, אנחנו באדמת טאלות' והיא נאמנה של בית רואדרת'. כמובן בהנחה והוא כבר לא בדרך. ממי אתה מפחד יותר, מהחוכר שלנו או מ- "

ולפני שהספקתי לומר הא'קאיב, מירדרד יצא בריצה, לבוש בכתנת לילה, לאחוזת חוכרנו. ולפני שהספקתי לומר הא'קאיב, הוא חזר לאחור. החוכר וגבירתו כבר שמעו את המריבה. לפחות גבירתו באנת' שמעה את המריבה. הגבירה באנת' העסיקה את אמי כעוזרת חברתית – ההצבה האחרונה של החוכר, לפני שהגיע לכאן, הייתה ליד שמורת הרינאם והיו... ובכן, היו שמועות שבאנת' לא הייתה באמת אישה. או גבר. כמו הלירד מאראגיד שחלמתי עליו. במקרה כזה, הצורך במישהי שתלחש באוזניים מה הדבר הנכון לעשות מובן בהחלט. הגבירה באנת' הייתה אישה ממוצעת קומה עם שיער כתום חלק ועיניים אפורות כאבן. היא לבשה חליפה ממה שנראה כאריגים חלקים ומרשרשים בצבע לבן שעלו יותר מכל המקום. שלא עלו לה כלום אם השמועות נכונות. הרינאם משני הצורה יכלו ליצור מעליהם בגדים. והיא מחאה כפיים בצורה מוגזמת למדי כאילו הרב אומנית הייתה חיית מחמד לא מאולפת ולא נציגה מכובדת של אצולת הממון. למען האמת, הייתי מריע לאומץ שלה אלמלא הייתי בטוח שהיא הייתה תמימה מכדי להבין שלא עושים את זה ככה. ואז הגבירה באנת' אמרה: "הגבר שלי הלך לדבר עם האחראים עליו. יש לך ולנאמניך זמן ללכת עד שהוא יגיע, הגבירה נור."

את תשובתה של הגבירה נור לא הצלחתי לשמוע. רק הבנתי שהיא דווקא דיברה ברכות.

"זה לא עניינך, הגבירה נור." אמרה הגבירה באנת', עיניה נוקשות וחסרות מורא לגמרי, למרות שהגבירה נור הייתה מוקפת בחוליגנים והיא הייתה לבד, "אני אטפל בעניין הזה. תודה שהבאת אותו לידיעתי."

והגבירה נור הרימה את קולה בתשובה, מנפנפת בידיה עוטות הכפפה.

"יצא לי לשמוע שהייתה סיבה שהמלכה העליונה פיזרה את צבאות האצילים." ואז היא הצביעה לעבר מירדרד והוסיפה,

בתקיפות, "האישה הזו מאחוריי איבדה את הגבר שלה. מי מביניכם איבד את היקרים לו במגיפה הלבנה? האם הייתם רוצים לקחת מבנותיה גם את אמם?"

והחוליגנים שקלו ברצינות את המשך דרכם. הגבירה נור גירדה אותם מסמטאות מאת'. ולא הייתה עתה משפחה במאת' שלא איבדה מישהו מיקיריה למגיפה הלבנה. לאחר רגע, החוליגנים של נור התמרדו, פניהם חיוורות יותר מהסיד של בתינו המצובעים, ולקחו את אלו שעדיין היו מוכנים להילחם עבור הארודים איתם. עתה הגבירה נור נותרה לבדה בלי החוליגנים שלה שירעידו את הארץ עבורה, הגבירה. במחשבה לאחור, למרות שבזמנו חשבתי שהגבירה באנת' פנתה להגינותם של החוליגנים. ניתן היה להבין את דבריה כאיום.
היא הנמיכה את קולה במידה כזאת שאפילו אני הצלחתי לשמוע אותה.

"למרות שלא ידעתי מי היה אבי ומי הייתה אמי, גם אני איבדתי את הגבר שלי, פרוסד. אני לא אומר לך איך להעניש את המשפחה על סחר בנוצות. ואני אגלה מאיפה באות הנוצות. ניצחת בקרב."

ועזבה אותנו, חסרי נשימה. לא מהאיום. אם הגבירה נור לא הייתה מבזבזת זמנה באיום על משפחות חסרות ישע, היא הייתה צריכה להיות משוררת. השפה שלה הייתה יפהפיה כמוהה. והגבירה באנת' נכנסה לחצר והיטתה את ראשה לעברי. חשתי ברגליי באות אליה. וביחד עם אמי הלכנו אל החדר המשותף לדבר על העניין.

חלק שלישי: לב האבן
בית משפחתי היה בנוי משלושה חלקים: חדר הגברים בו התעוררתי, החדר המשותף בו התנהלו ענייני המשפחה היומיומיים וחדר הנשים שלא הורשיתי להיכנס אליו מעולם. אפילו אחיותיי הקטנות יותר, פאנוור וקרים, גררו את עצמן לישיבה הזאת. אני התיישבתי.

החדר המשותף היה אדום ולאורך הקיר המרכזי היו חצובים התנורים. צידניות אבן היו מגובבות בערימה ליד הכניסה לחדר הנשים ובהן כל האוכל והשתייה שלנו בעולם הזה. אנחנו ישבנו על משטחי ישיבה שהיו מסודרים במעגל מסביב למשטח אכילה. היה ברור שבואה של רב-האומנית קטע את בישול הבוקר מעצם העובדה שהתופסנים של הצידניות נפתחו אך לא הוצא כלום מהצידניות כך שהאבקה נשארה טריה. אמי, שהייתה מוטרדת, סימנה למרנה לסגור את הצידניות בעוד שהגבירה באנת' נועצת בי מבט לא נעים בכלל.

"אם למישהי מכולכן זה מפריע, אני רוצה שאחיכן ירים את הכותונת ויחשוף את טבורו." אמרה הגבירה באנת'. הנשים החליפו ביניהן מבטים ונשארו נטועות במקומן. הן כבר ראו דברים גרועים יותר מטבורו החשוף של גבר. הרמתי את הכותונת והנשים פלבלו בעיניהן. אפילו מרנה, שנעלה את הצידניות, כמעט הפילה אחת מהן על הרצפה. רק אמי נותרה קרת רוח כאילו ניבאה מה נראה שאחשוף את טבורי. הסתכלתי למטה וראיתי אבן חן על טבורי. לא אבן חן המושחלת על טבורי כמנהג היאריבים אלא אבן חן שמכסה את כל הטבור שלי.

"זה לב האבן שלך – " התחילה לומר הגבירה באנת' ועצרה שהתכוונה להזכיר את שמי. היא העיפה מבט לעבר אמי כשהשלימה אותה ואמרה: "חשבתי שכבר הבנת את הנקודה הזו שלקחו אותך כחניך לאחוזת נימית', אִיאוֹקֶס. השר האוואנהאר חיבב את הגבר שלי. הוא לא חיבב אותו עד כדי כך שייקח את בנו כחניך לאחוזת נימית'."

"אימצנו אותך לפי בקשת השר האוואנהאר." הסבירה אמי בנוקשות, מוחה דמעות מעיניה, "כדי שלא ישאלו שאלות, הוא הטיל עליך קסם מגן שיגרום לך להיראות כבן גזע המאהין. הוא אף פעם לא הסביר לנו מאיפה הגעת. רק שהחיים שלך הרבה יותר חשובים משלנו."

"והו, זו הסיבה שווירדת' נמשכה אליך. הוטל עליה קסם מגן זהה לשלך." הסבירה הגבירה "ילדי ההאנובן לומדים מגיל צעיר לשלוט בלב האבן שלהם. עד כה הקסם חסם את לבך."

שאלות רבות עלו בדעתי ובחרתי לשאול: "ולמה לב האבן הזה חשוב, הגבירה באנת'?"

"לב האבן הוא חותם. והוא מאפשר לך לשנות את צורתך לעורברב שמשיר נוצות בחצר." הבהירה הגבירה באנת' את הבעיה "הצורה האמתית של ההאנובן מגיעה משכבה אחרת של המציאות. כשדיאוראס שלהבת החורף – " לבי עצר כשהזכירה את האיש מחלומותיי – " השחית את אבות אבותיך ועשה אותם למה שהם. נותר לב האבן התזכורת למקור. עם זאת, היות ולא היו מוחשיים במקור, נוצרה צורה אחרת שתייצב את הקסם שהשחיתם."

"אתה בסדר גמור, בודוי. לרינאם יש דעות חריפות על כל דבר שסטה מהצורה המוכרת." ניסתה אמי להרגיע אותי כשהייתי דווקא מרותק לעובדה שדיאוראס היה באמת קיים. הגבירה באנת' הרטיטה את נחירי אפה ואמרה: "דיאוראס שלהבת החורף השתמש בהאנובן הראשונים כדי ליצור את הבארידים הראשונים, מיראב. רבים משבטי הושחתו."

"גם ללב האבן של בודוי יש את היכולת להפוך רינאם לבארידים?" שאלה מרנה בנימוס.

"הייתי מעדיפה להסיר את לב האבן. עם זאת, אם אסיר אותו, בודוי ימות." המשיכה לומר הגבירה, לא מתייחסת לשאלתה של מרנה, "אז מתוך כבוד לרגשותייך, הגבירה מראווירת' – " הגבירה באנת' נהגה להתבלבל עם התארים. לרינאם אין את שיטת המעמדות שלנו. "– עדיף שאלמד אותו לשלוט בלב."

"מה עם הגבירה וירדת' הראדורן? אני זוכר ששמעתי במפורש את קולה." אמרתי בנימוס "האם גם קסם המגן שלה משתנה? והטבע האמתי שלה נחשף?" הוספתי בדאגה ניכרת. אם אני השרתי נוצות, יכול להיות שקרה לה משהו מביך משלה.

"עלייך להתמקד בלבך." הציעה הגבירה באנת' בחמימות "לבה יחכה ליום אחר, איאוקס."
 
חזרה
Top