• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

The Gate goes ever on - [ הופסק ]

סטטוס
נעול לתגובות.
הבהרה מקדימה: ההרפתקאה תתחיל, ככל הנראה, כאשר ההרפתקאה הנוכחית "שירת הברבור", תסתיים, או תתקרב לסיום.

טיזר:
שיריונותיהם של הלגיונרים השמיעו שקשוק מונוטוני, כאשר צעדו לצד העגלות הגדולות בדרך העפר הלחה. היה זה היום העשרים למסעם; הדרך המשיכה משולי דוניה גאנוס מערבה, עוקפת את הרכסים הצפוניים של הרי החורף, ובסופו של דבר, עתידה להבלע בארץ חורבות נדכאת המצויה בשוליה של רמת ראגוליה הקודרת.
היה יום סתווי, ורוח קרה נשבה מן הפסגות הלבנות-תכולות הנישאות מול הטור הצועד. סוסים צנפו בעייפות; הסרנים הגדולים חרקו במחאה. אלא, שהרוכבת המרשימה בחלוץ הכתיבה קצב מהיר, בלתי מתפשר.
"הנה" הפטירה לבסוף, עוצרת את סוסה האפור בפסגתה של תלולית קטנה ומצביעה נכחה. "קאלדמאונד לפניכם... העיר הפוהרית האחרונה לפני השממה החרבה"
מלמול מעודד עבר בקרב הלגיונרים; עיניים התאמצו לראות, משתוקקות לנוחותם של פונדקים ומיטות רכות, וללגימה מרוות-נפש של יין אדום.
מאחת העגלות הראשונות, התרוממה דמות חריגה במעט, מאמצת את עיניה החתוליות לראות את המחזה; הפאקלישמאני השמן, עטוי טורבן כחול וגלימות משי מהודרות, נראה אכן כחתלתול מפוטם, ערמומי ומדושן-עונג במיוחד.

ואכן, המראה שנשקף מהתלולית היה נאה: למרגלות ההרים, נישאה עיר חדשה, מוקפת חומות אבן גבוהות; מגדלים מצופים מתכת הזדקרו לעין, נוצצים קלות באור האפרורי.
"כן..." גרגר איש החתול, מלטף את כרסו בעונג "אני כמעט יכול להריח את כל היהלומים היפים שכורים במכרות החדשים ההם... זה יכול להיות עסק מצויין, כן..."
הרוכבת בראש כמעט ולא טרחה להסוות את הבוז שבמבטה.
"על זה תצטרך לדון עם הנציב קאריון, בעל הבית בעיר הזו... וגם עם הוד-קדושתו, הכוהן המקומי, ושמעתי שהם יודעים יפה לעמוד על המקח. אני חושבת, שאדהר קדימה בכדי לדאוג שימצאו מקום חניה הולם ללגיון. מיירין!"
המילה האחרונה נאמרה בקול רם יותר, לעבר האבירה הצעירה הרכובה אחריה: חצי-עלפית זהובת שער, בעלת פנים מתוקות... אולם מהוססות קמעה.
"כן, ליידי היילדגארד?" שאלה האבירה הצעירה "במה אוכל להשביע את רצונך?"
"בואי" הפטירה המפקדת "אנו רוכבות קדימה".

* * *

הנציב קאריון, אדם שמן וגבוה מאד, בעל לחיים עגולות וסמוקות המתנוססות בקדמת ראש ביצתי ואף נשרי מטיל מרות, לא נראה מאושר מדי לשמוע את הדברים.
"לא בעבור העיר?" הפטיר שוב, מנסה לאכל את רוע הגזירה "זה לא יתכן, ליידי פליסיה... אני ביקשתי במפורש מן המועצה הקייסרית!"
מפקדת הלגיון משכה בכתפיה באדישות.
"וכמסתבר, המועצה לא השתכנעה" הפטירה "הלגיון שלי לא נועד לתגבר את העיר הזו, אלא להמשיך מזרחה, אל השממה סמוך לגבולות רגוליה" פניה הקדירו "יותר מדי שרצים ירדו מן הרמות לאחרונה, והתבקשתי להפטר מהם... טורפי גופות, בהמות דו-ראשיות מתועבות, כלבי שאול, וגרוע מכך. המועצה רוצה, כי המבצרים בארץ השממה ישוקמו, בכדי שכל אותם שרצים שנמלטים מידם של רוזני רגוליה לא יחליטו לנדוד מערבה ולהתקרב אל ישובי הספר שלנו. די צרות יש לנו גם כך".
קאריון הניד ראשו, עודו כועס ומאוכזב.
שער העיר היה פתוח לרווחה, והנכבדים ניצבו בשורה מסודרת. האב לאנדייף זהר במדיו הלבנים-זהובים, ולפניו עמדה שורה מ"ילדיו החדשים", שבט הטרולים שחזרו בתשובה, ובחרו לקבל את אורו של קאלאדן. כל אחד מאותם יצורים אפורים נישא לגובה שלושה מטרים, והחזיק מגן עצום ואלת ברזל מפחידה... אולם סמל הלאמאסו הוטבע בגסות בקסדותיהם המקורננות.
"מרשים" פלטה פליסיה ביובש "אולם אמור לי..." הוסיפה, משלחת בנציב מבט ערמומי מעיניה האפורות "מצד אחד, אתה מודיע כי הכל בשליטה, ומארגן נשף מפואר לחוג את פתיחת קו המחצבים החדש מכאן לדוניי-פוהר, ומצד שני אתה משווע לתגבורת... האם אני מחמיצה כאן דבר מה?" הוסיפה בחדות.
"חלילה" החזיר הנציב בכעס "כפי שאמרתי, קו המחצבים אינו נתון בסכנה רבה מדי... הצרות באיזור אינם נובעים אלא מכמה שבטים הרריים ברבריים ומטונפים, שאינם מוכנים להצטרף לחיק האימפריה, ורוגזים על הכריה וברכת האל שאנו מביאים לכאן".
"ומצד שני?" חקרה מפקדת הלגיון.
הנציב נאנח.
"תשמעי, הגבירה... הם אכן מטרד, ומסתתרים בנקיקים גבוהים ושאר מקומות קשים לגישה. הם מפילים אבדות בקרב משמר המכרות בחיצי-אש וסלעים נופלים ו..." קולו הונמך ברוב משמעות "הם סוגדים למיאריס, מאלפיס, או שתיהן... הם כבר העלו כמה מאנשי קורבן לאלות הזדון המשוקצות שלהן. אבל, כפי שאמרתי, הכל בשליטה. גם דאגתי לפרסם קול קורא להרפתקנים, שיסייעו לנו להפטר מן המטרד. תקחי חלק בנשף, הגבירה פליסיה? כל המי-ומי יהיו שם, אני מבטיח לך".
חיוכה של פליסיה היה נטול עליצות "נראה שאין לי ברירה ו... אם כבר מדובר בפסולת-מיאריס, מהו הדבר הנורא הזה?" הוסיפה, מחווה בראשה על עץ גדול סמוך שהנתיב עובר לידו. שלוש גופות חרוכות נתלו עליו, מתנדנדות ברוח ופוערות את מלתעותיהן המושחרות לעבר הרוכבים.
הנציב משך בכתפיו באדישות.
"אהה, רק שלושה מהברברים שלכדנו בשבוע שעבר... הם סירבו להתכחש לזדון, ולקבל את ברכת קלאדאן, ולכוהן הטוב שלנו לא היתה ברירה" עיניו שבו אל עבר צלעות ההרים המרוחקות.
"זמנים קשים דורשים אמצעים קשים, את בוודאי יודעת".

* * *

החשיכה המתפשטת הביאה עימה רוח מתחזקת והולכת, ומטחים צולפניים של גשם סתוי וערפל, שניתך בלא רחמים על המחנה המחשיך... אלא שכעת, התערבבו ברוח קולות אחרים, מפחידים יותר.
"תתארגנו, מנוולים פחדנים שכמותכם!" צרח הסרן אקרוס, מנופף בחרבו השלופה "תגנו על עגלות המחצבים! אל תתנו ל..."
חיצים שרקו באוויר, מלווים ביללותיהם המפחידות של הגברים המצובעים הקרבים בריצה, מנופפים בגרזיניהם העצומים. אקרוס צעק וצווח, מחלק פקודות לבני האדם ולגמדים המבוהלים המתרוצצים באי-סדר בין עגלות המחצבים, בתוך הערפל המתחזק.
ט-ר-א-ח
אחת העגלות ספגה פגיעה ישירה; אקרוס ראה כיצד הגברים המגודלים הופכים אותה, קוצצים אותה בגרזיניהם, ורומסים בשקיקה את אבני המחצב היקרות, גורמים להם להתגלגל ולהבלע בבוץ המעמיק והולך.
"תעצרו אותם!" צרח במלוא גרונו, מתחיל לרוץ לשם "שמונה אנשים, איתי, קשתים..."
אלא שאז, נעתקה נשימתו מפיו; הגריפון העצום מילא את האוויר בצרחתו, טופח בכנפיו בחוזקה. הסרן, ידו אוחזת החרב רועדת, לא יכול היה אלא לבהות באשה המפחידה הישובה על גבו, עוטה מסכה וקסדת כסף מכונפת... ובסמל היד המפחיד החרוט, בוהק, על כותר קסדתה.
"אתה" אמר קול שקט, מהדהד סביב, כאשר נשלחה ציפורן עדינה קדימה, מחווה עליו בעוד הפה הנסתר מאחורי המסכה ממלמל מספר מילים שקטות.
חרבו של אקרוס נשמטה בצלצול ונפלה אל הבוץ, לרגע, התמוטט הסרן על ברכיו, בוהה באימה בעיניו הבוערות של הגריפון ובסמל היד המבעיתה... אזי, התמוטט עם פניו לבוץ, מאבד את הכרתו.

----
המשחק מיועד לחמישה שחקנים, שקראו את העץ של pitfiend - אלא שיש לשים לב, שמה שאמור שם, לטעמי, אינו אלא "מה שכולם יודעים", או הגרסה הפוהרית הרשמית להסטוריה... וההרפתקאה גדושה בהפתעות.
אני מעוניין בשחקנים רציניים ומשקיעים, בסדר של שתי תגובות ביום. מי שמעוניין, שישרשר לכאן סיפור דמות מעניין (מיירין היא דב"ש, אבל מי שרוצה לשחק את הסוחר החתולי השמן והערמומי, מוזמן). הסיפורים הטובים ביותר יבחרו על-ידי. עדיפות (לא מוחלטת) תנתן למי שלא שיחק תחת הנחייתי עדיין.
המשחק יערך במעין פריפורם, ולא במו"ד 3.

כל דמות צריכה להכיל את כל הבאים:
מראה חיצוני (כולל ביגוד, ארשת פנים ועוד)
היסטוריה - ארוכה ומפורטת.
אופי והתנהגות - כמה שיותר מורכב, יותר טוב.

אני מודיע מראש - דמויות של חמש שורות לא יתקבלו.
 
גדעון אורבך אם דמויות לבחירה! ואני לא שמעתי שיש בפורום מבצע 2 במחיר1 ! טוב אני אכתוב דמות בקרוב(לוקח זמן, לי לפחות, להמציא רקע טוב) ואערוך את ההודעה הזאת.
שם:דריג'ין "קריסטל גרנט"(http://www.stars.co.il/images/crystals/garnet.jpg).
גזע:גמד.
מקצוע:stonemason/לוחם.
אופי:מחשיב את עצמו לאומן במקצוע ומבין באבנים. הוא חברותי ויעשה כמעט הכל למען חבריו.
מראה:
גובה-1.49. עיניים ירוקות, עור בהיר שיער/זקן:חום. לבוש בגדי מסע:מגפיים חומות, מכנסיין פשוטות בצבע כהה, חולצה ארוכה לבנה, מעליה חולצה חסרת שרוולים ומעיל פרוות דוב.
רקע:
נולד בעיר דראם לאב סתת אבנים מוצלח ולאם אשר דאגה לו ולשאר אחיו אך גם לה היה כישרון בעיבוד חומרים(לרוב עץ). הוא, אחיו ואחיותיו גדלו בדראם וכבר מילדותם הם החלו ללמוד את חוכמת החיים. אחיו הבוגרים של דריג'ין החלו ללמוד להילחם בעודו הוא למד להילחם אם מקלות עץ, גם הוא רצה להילחם באותה התקופה בישבילו מלחמה הייתה משחק, אבל אחיו סירבו ללמד אותו. אחיותיו הבוגרות למדו על משק הבית ותמיד רצו להידמות לבנו המשפחה אשר קדמו להן. דריג'ין עצמו הרגיש חופשי מהעולם הקשה של המבוגרים ונהג לשחק. יום אחד כאשר איש לא יכל לטפל בו דריג'ין נאלץ לבוא אם אביו ולעזור לו בחנות סיתות האבן שלו. באותו היום דריג'ין היה עד לסוג של מלחמה בין הגמדים, חרשי הפלדה תמיד רבו אם סתתי האבן, ותמיד אחת מן הקבוצות דרשה יותר חומרי גלם ויותר מימון כספי מן האימפריה. באותו היום נערך קרב קטן בין הגמדים, דריג'יל חזה במריבת אחים והבין שכך איש לא יגיע רחוק. כאשר התבגר ולמד את אומנות סיתות האבן מאביו הוא ניסה להרגיע את כל הצדדים אך כשל. הוא חשב על רעיון, הוא חשב על להקים גילדה גדולה של גמדי דראם אשר תקבל סיוע מאורגן מהאימפריה הפוהרית ותלחם על הניצול של האימפריה בו זמנית. "אנחנו נקבל זכות שווה לזאת של שאר אנשי האימפריה וכך גם נוכל להתמרד לניצול שלנו באותן הזכויות!", כך הוא נאם לפני חבריו,הבנים של ראשי הקבוצות וגרם להסכמה כללית, כמובן שרעיון הגילדה הומצע כבר לפניו אבל הוא נתן את הדחיפה האחרונה. הבנים של ראשי הקבוצות, הוא נחשב לכזה, עצרו את המלחמה בין הקבוצות וגרמו לאבות לייצור את הגילדה. לראשות הגילדה נבחר נפח זקן. במתנה הוא קיבל טבעת זהב אם אבן גרנט מכל הגמדים ויצא ביחד אם משלחת לבסר את הרעיון בפי האנשים החשובים בדוניי פוהר. המסע לדוניי פוהר היה הרפתקה שלמה. הוא ושאר חברי המשלחת מצא ערים אשר בהן לא ביקר בכל חייו, הוא מצא אנשים אשר אותם למד להכיר ולחבב. תמורת עבודתו הוא הרוויח לא מעט כתרי זהב פוהרים. אם ארנקו מלא במטבעות הוא הגיע לבירה העשירה של האימפריה החזקה. שם הוא הלך לאיבוד, הוא מעולם לא ראה עיר כזאת, מלאה בפסלי הלאמאסו המוזהב ובשאר פסלים. "זאת היא הזדמנו חיי" הוא אמר לעצמו כאשר ראה את פסלי השיש. מיד לאחר שניגש אל כמה אצילים והכריז על גילדת דראם הוא דאג לשלוח את שאר חברי משלחתו בחזרה הביתה ואילו הוא נשאר בבירה. במשך עשור הוא חי בבירה ועבד בבניית כנסיות ומקדשים לקלאדאן. הוא הפך לאחד מהאומנים המוצלחים של הבירה ואף זכה לעבוד אם דונלין האיי "אמן הכשף", בבניית כנסיה מפוארת לאל הלאמאסו הזהוב. מאז הוא נדד כמה שנים באימפריה ולבסוף חזר לביתו, העיר דראם. הוא המשיך לעבוד בחנות הישנה של אביו ולאחר מות אביו הוא חזר לדוניי פוהר. שם הוא הצטרף למשלחת של העיר החדשה בהרי חורף-כפור כדי לבדוק בעזרת הידע שלו מה אפשר יהיה להפיק בעתיד מהתוצרת בעיר.

מקווה שהדמות טובה.
שלכם, לאו ירוק הגלימה, פרוטקציות מפיטפיינד בנושא ארצות זאבי הים, בע"ם.
 
עבודה מאוד יפה בכתיבת הטיזר גדעון, אני חושב שיש שם כמה דברים שהייתי מתנסח בהם שוב - עקב עקרונות העולם. אבל זה כבר עניינים קטנוניים.

אם אין לך התנגדות אבקש כי תשריין לי את הפקאלישמאני השמנמן ואני אדאג לכתוב לו דמות בקרוב... יהיה מעניין ביותר לגלות מה אתה מתכנן לעולמי הקטן והתמים.

רק בקשה לי אליך - אל תתעלל בו יותר מדי, הוא שביר :rolleyes: .
 
שם: גארקן טיר קנאררל (אם יש לך פרה שמשתינה דולרים, יהיה טיפשי להעביר אותה לשחיטה)
גזע: אדם

מראה חיצוני: דבר אחד שאפשר לומר על גארקן זה שהוא מלוכלך. עברו שנים מאז התקלח או הסתפר. בגדיו בלויים ומרופטים (ללא טלאים), והוא לובש אותם כבר מספר שנים טובות. פניו מפויחות ושערו שומני וקשי. אם היה דואג לעצמו אפשר אולי היה לומר שהוא נראה נאה במקצת, אך עתה אין כך הדבר. שערו החום משתלשל עד למותניו, וזקנו קלוע בצמה שמגיעה למפתח הלב שלו. הדבר הכי בולט במראהו הוא סמל הלוחם הנודד הצרוב על מצחו - אות של כבוד ושל השתייכות למסדר סגפנים נודדים שכמעט נעלם. גארקן מסיט תמיד את השיער מהסמל, למען יראו וייראו (רוב בעלי הפונדקים מציעים לו מזרון קש בחינם ונותנים לו קערת מרק או מים, כנהוג עם לוחמים נודדים)

ציודו: חרבו (קסומה אם אתה רוצה שהמשחק יתנהל אחרי ההרפתקה של פיטפינד), חרב שלהבה רחב כחרב רחבה, אך היא ארוכה כחרב ארוכה (שמות לא מקוריים יש לאלה...). החרב היא של סבו, והוא שמר עליה מכל משמר. הוא לובש מתחת לסחבותיו שריון שרשראות קל, ושני פריטים אלו הם היחידים שהוא שומר עליהם מצוחצחים ונקיים (למען האמת, הם הפריטים היחידים שיש לו, עקב סגפנותו)

היסטוריה: גארקן נולד כבן אצילים בדוניה גאנוס, אך לא היה מפונק בניגוד לרוב בני הלורדים באזורו. בהגיעו לבגרות (גיל 12) הוא החל לשרת תחת מספר לורדים פיאודלים. במהלך שירותו השתתף במספר סקירמישים ופשיטות על שבטי טרולים, אותם למד לשנוא היטב. כשהיה בן 18 הוצע לו להצטרף למסדר, וזו הייתה הצעה שלא יכל לסרב לה. הוא נשבע את שבועותיו והחל להתנזר מכל מה שעד עתה היה לו בשפע. במסדר הדריך אותו אשף החרבות האגדי סאל סילברקין, שגם טייל איתו בעולם למשך שלוש שנים (תקופת החניכות) ונהיה חברו הטוב ביותר. גארקן מצניע את עברו, אך ניתן להבין שכבר הצליח לרכוש לעצמו אויבים רבים, וידידים רבים. הוא נלחם איפה שיש לחימה, וישן איפה שיש קרקע. הוא לקח מה שהציעו לו ונתן מה שיכל לתת. לעיתים ניתן למצוא אותו מוביל לגיון שכירי חרב להתקפה על מעוז של מכשף רשע, ולעיתים ניתן למצוא אותו מטיף מוסר לילד שהרביץ לחברו. הוא מטייל מעיר לעיר ללא מטרה, מחפש הרפתקאות אך מנוחה באותו זמן.

אופי: גארקן נהנה מהחיים, צוחק מהדברים הקטנים, ידוע בכנותו ובפתיחותו. הוא נאמן, אחראי, מכבד שבועה ולא משקר. לא קל להכעיס אותו, אך הוא כועס כמו כל בן אדם. הוא לא נוטר טינה לעומת זאת, ומאמין שאפשר למחול על רוב החטאים. הוא לא מחפש תהילה, כוח, כסף, כבוד או שאר עניינים שהיו חשובים לו פעם. הוא רק רוצה להלחם קרבות טובים נגד יריבים ראויים, ולמות בקרב טוב במיוחד. הוא לא מפחד ממה שניצב מולו, נכון למסור את נשמתו מתי שיצטרך (אך מבקש עוד קצת זמן, אם זו לא בעייה גדולה מידי). בקרב גארקן לא משוויץ בכישוריו האגדיים, אך מתריע יריבים שנראים לו לא שקולים. הוא תמיד מנסה לעזור לאנשים, לתקן עוולות, ולארח חברה לנוודים בודדים. תשלום לא בא בחשבון.


קצת לא מסודר אבל אני מקווה שזה עובר ^_^
 
קוג'ימאן קאליקאריש

גזע: פקאלישאמני, איש קרקל (חתול בר).

מראה חיצוני: רחב מידות ואף ניתן לומר שמנמן, טוב נו הוא שמן בטירוף - אבל אל תגידו לו את זה בפרצוף... פס פרווה לבנה בוקע מכל עין ונמתח לאורך מצחו. שפמו ארוך ופתלתל. קוג'ימאן נוהג ללבוש רק את המיטב שבבגדיו המסורתיים כראהג'ה מפקאליג'יר (הבירה הפקאלישמאנית), הוא נישא על גבי מיטת פריון מצופה זהב וריפוד ורוד. אותה נושאים שני עבדים פקאלישמאנים, עבדיו האישיים כוללים איש פנתר ואיש צ'יטה בשם ראג'ין וקראשידאן. הוא נושא איתו טבעת מכושפת (שסודה תלוי במנחה) וחרב מעוקלת גדולה וכבדה החגורה לנדן שחור זהוב ומשובץ אבני חן טובות - הוא שמן מדי בכדי להיכנס לקרב אמיתי עם החרב והיא יותר סימלית.

היסטוריה:
כמקורב לסולטן הנוכחי, קוג'ימאן נולד לעושר של פקאליג'יר, שעה שהוא הילך על גשרים רחבים שחיברו בין המגדלים של עיר הנמל מתחת למרגלותיהם הסתובבו פשוטי העם. לאחר הרעלתו האופיינית של אחיו (פוליטיקה פקאלישמאנית) הוא ירש סכום נכבד ונכנס למשחק הפוליטי של המאהרג'ות הפקאלישמאניים. הוא היה ערמומי והפיל רבים מיריביו. אך נפשו חשקה מכל בבת הסולטן, אך פקאלישמאני שמן שכמותו יכול רק לחלום על עושר שכזה.
קוג'ימאן החליט לקבל את מבוקשו יהי אשר יאלץ לעשות, לכן הוא מתכוון לצאת מהמעגל ההרסני של תככים ומזימות בחצר הסולטן ולצאת להרוויח את ממונו היכן שאנשי חתול לא ניסו לפניו - בקרב הפוהרים. הזדמנות של פז נמצאת מולו, והוא יחזור עשיר מתמיד לפקאלישמאן ויקנה בכסף את ביתו של הסולטן, אם היא תירצה או לאו זה כבר בעיה שלה...
קוג'ימאן ניכן ביכולות שיכנוע מדהימות, מוח חריף ויכולת מדהימה באמנות השקר והמרמה.

אופי:
רמאי, נבל, שפל ותאב בצע הם תכונות שכמעט דרושות לכל אדם המבקש לעשות דרכו בפוליטיקה הפקאלישמאנית. כינו את קוג'ימאן מגעיל ודוחה בעבר אך זה לא עצר בעדו. כי השמן יראה להם - הוא ישרוד בסוף וישאר עומד כשכולם יפלו. ומה שהוא רוצה - קוג'ימאן מקבל. הוא גם בכיין לא קטן כשעומדים בפניו מצבים בהם הוא לא יכול לטפל לבדו (מי יקלף את הענבים העסיסיים האלו בשבילי?). אולי עצלן יכנס יפה בתיאור...
 
שלחתי לך את זה בהודעה פרטית, אבל הייתי רוצה מעט עצות מהשחקנים כיצד להרחיב את זה, זה פשוט נראה לי קצר מדי:

שם: בן פרדריך
גזע: אדם
נטייה: נייטרלי. היותו מבובל ובעל יכולת ריכוז מינימאלית קשורות אך ורק לכך שאינו מוצא עיניין בדברים פעוטים, ולא מהיותו אדם שכחן.
מקצוע: מכשף (מטיל לחשים באופן טבעי)
תיאור/היסטוריה: בן הוא אדם רזה ושברירי, זקן מופלג עם מעט נטייה לסניליות.
עיניים כחולות הבוהות בחלל הריק, זקן ארוך בלתי מסורק, בגדים מרופטים ומטה מעוקל אשר התמלא תולעים מכבר, כל אלה הם אשר גרמו לאנשים השונים להחשיבו לדלפון מטורף...
לא תמיד זה היה כך, כשהיה צעיר שירת בן כנגד כחותיה של מיאריס. באותה תקופה שרירים נמצאו בשפע בידיו של בן, וכוח הקסם פיעפע בעורקיו יחד עם האנדרנלין אשר בא מעצם הקרב...
באותה תקופה נוהג בן להרהר בשעה שהפונדקאים מקללים אותו וצועקים עליו לעזוב את המקום וברגעים שבהם פיסת המזון שהצליח להשיג בגנבה נעלמת אל תוך ביטנו של כלב רעב הבא להתקיפו...

נראה כי הקסם שבעצמותיו הוא שמשאיר את האדם הזקן הזה חיי, אך הוא היה נותן הכול כדי לחזור להיות צעיר, לימים שבהם עורר כבוד...

אישיות: חסר כבוד-עצמי לחלוטין, ציני להחריד ובעל קושי כלשהו להתרכז דברים. בצעירותו ראה את עצמו כאדם שבורך בכוחות מיוחדים, אך כיום הוא רואה את עצמו כיצור שאין לו הזכות להשתמש בכוחות אלו...
כמו שכבר צויין, משאלת-נפשו של בן היא להיות צעיר, וכיום הוא מוכן לתת בעד כך הכול. הוא אינו נוהג לדבר על עצמו הרבה, בייחוד לא על עברו, כיוון שהוא מתבייש קשות במצב שאליו הדרדר.

היסטוריה (המשך, מפורט): בן נולד כאיכר בעיר שנעלמה מהמפה מכבר, בגלל השתלטות האימפרייה על המקום, בתחילה הוא דווקא שמח על עליית האימפרייה, הוא עצמו היה מתגייס נלהב בזמנו כנגד כוחותיה של מיאריס...
המלחמה הייתה תקופת חייו הטובה ביותר, למרות שהוא ידע שזה נורא להסתכל על זה כך, הוא ידע שזה המצב. אחרי הכול, האיכרים לא היו מסוגלים להעריך נער צנום שאינו מוכשר לעבודה, אפילו אם הוא מסוגל לעשות כמה "טריקים זולים". אך במלחמה, שם ידעו להעריך אותו!
הקצינים השונים ראו מייד את היתרון הנמצא בשילוח כדורי אש לעבר האוייב, וכעסם של החיילים על היותו "אדם פחדן הנלחם מרחוק" נעלם כלא היה בשעת הניצחון אך נראה כי "ניצחון" של כמה פלוגות אינו מספיק כדי להדוף את האוייב הנורא הזה...
לאחר סוף המלחמה לא מצא בן עבודה, אך הצליח לחיות כלשהו - עד פרישתו של פוהר ועליית המועצה, אשר דרשה מיסים כבדים.

כיום ניתן למצוא אותו מסתתר בקרונות הסוחרים, מנסה לחיות על מזונם עד סוף המסע, לאחרונה הגיע לעיר "קלאדמאונד" לאחר שעלה בהיחבא לשרייתו של סוחר פאקילשמאני .



אם יש עוד שתרצה לדעת, תפרט לי על מה, ואני אפתח לאותו כיוון.
 
ובכן,

הדמות של פיטפיינד התקבלה.
הדמויות של רן ולאו - רן, תאריך יותר ותפרט קצת את תולדות החיים, כך שיהיה "בשר" שהשה"ם יוכל להשתמש בו אח"כ.
לאו - תשפץ את הדמות. כתבת ארוך, אבל מאד לא מסודר ולא הגיוני. לא ברור, אין מנער-גמדים הוא הפך למנהיג גילדה חדשה - הסיפור מריח לי לא הגיוני.

ואנג - ראשית, הדמות קצרה מדי ועם מעט מדי רקע. שנית, לאור מה שקורה לאחרונה במשחק של שיר של אש ושל קרח, בספק אם תוכל לעמוד בעוד משחק שדורש השקעה רבה. (בהצלחה במשחק של דיורול 8) )
 
ערכתי.
אני אישית אוהב את זה, ולדעתי ניסיון להרחיב עוד יהיה פשוט מלאכותי מדי....
 
בן נולד בעיר הכורים "לדאמו", אשר לאחר השטלתות האימפריה הפוהרית נקראה "קאלדמאונד" כמחווה לאל הלאמסו הזהוב (ooc: אוונייטר, לא איכפת לך, נכון?). בתחילה הוא שמח על עליית האימפרייה, הוא עצמו היה מתגייס נלהב בזמנו כנגד כוחותיה של מיאריס...

יש חורים בסיפור שלך... חורים רציניים.
האימפריה לא הייתה קיימת בימי האופל ובתקופה בה לחמו בני התמותה נגד צבאותיה של מיאריס, האימפריה הוקמה רק 20 שנה לאחר שהסתיימו מלחמות המתים. ובנוסף אתה מוכרח לברר קודם עם גדעון אם הייתה במקום עיר לפני כן, כי אם אתה שואל אותי - המקום היה די לא מיושב עד עה, וכל המחצבים והיהלומים נתגלו לאחרונה...
 
pitfiend אמר/ה:
האימפריה לא הייתה קיימת בימי האופל ובתקופה בה לחמו בני התמותה נגד צבאותיה של מיאריס, האימפריה הוקמה רק 20 שנה לאחר שהסתיימו מלחמות המתים.

אני יודע, לא אמרתי אחרת.

אני עכשיו עורך את הדמות.
 
שם: אלמריק סילברטון (Silvertune)
גזע: בן אדם.

היסטוריה: נולד בדוניה גאנוס כבנם השני של לורנד ואנגאריה סילברטון. משפחת סילברטון ניהלה פונדק קטן בשם "מנגינת הכסף" ,ממנו נגזר שם המשפחה, על דרך המלך מדוניי פוהר לאחת מערי הנמל הגדולות. מגיל אפס עבד אלמריק כנער פונדק ב-"מנגינת הכסף" לצד אחיו, אחיותיו ודודניו שאיישו את צוות הפונדק. הוא היה מקשיב לשיחות הסוחרים אודות דוניי פוהר שנראתה לו כגן עדן עלי אדמות ואליו שאף לנסוע יום אחד באחת העגלות של הסוחרים. בשנה העשירית לחייו, שכנע אלמריק את אחד מלקוחותיו הוותיקים של פונדק "מנגינת הכסף" לקחת אותו כמשרתו. אביו התנגד בתואנה שאלמריק עדיין לא מוכן לצאת לעולם הגדול אך הוא שוכנע לבסוף. אלמריק זוכר עד היום איך הפתיעו אותו מימדיו של בית הסוחר כאשר הגיע לשם בפעם הראשונה. שנותיו לאחר מכן עברו ביעף עד היום בו הסוחר ומשפחתו מצאו את מותם בשרפה. אלמריק והניצולים האחרים מקרב משרתיו של הסוחר נחקרו בנוגע למעורבותם בשרפה היות והרשויות חשדו בידו של אחד מיריבי הסוחר בעניין. החקירה הסתיימה בלי תוצאות ממשיות. חלק מהמשרתים מצאו לעצמם אדונים חדשים ,חבריו של הסוחר המת ואחרים, אבל אלמריק ביקש לחזור הביתה. במפגש עם אחיו הבכור ,לוראנד סילברטון, בדוניי פוהר גילה לו שאביו נעלם כמה שנים לאחר עזיבתו והפונדק עצמו עבר לידיים חדשות לאחר שלוראנד נאלץ למכור אותו כדי להחזיר חובות משחק לאחד מלקוחותיו. לוראנד ,אשר לא יכל לשהות עוד בסביבתם, הגיע לפני זמן קצר לדוניי פוהר ומצא עבודה כאפסנאי של הלגיון. הוא הסכים לשכן את אחיו , אלמריק, עד שזה ימצא עבודה. היו ביניהם מספר ויכוחים לאחר שאלמריק תפס את לוראנד
מהמר על תכולת המחסנים של הליגיון (לאחר שהימר על משכורתו החודשית) אך אלמריק
,שהיה תלוי באחיו, שמר את זה אצלו. לאחר חצי שנה של חיפושים, לוראנד סידר לו מקום עבודה באפסנאות של הליגיון. השניים יצאו עם הליגיון לקאלאדמאונד כנהגי עגלות המשא.

אופי: אדם בעל אופי נוח לבריות שאינו אוהב להתווכח ואינו טוב בלעמוד על דעתו כאשר הוא נכנס לוויכוח. הסקרנות שלו אינה יודעת שובע והוא יכול לבלות שעות בלהסתכל על משהו מרתק. הוא למד מילדות לקבל את סמכותם של אחרים ,קודם אצל אביו ואחר כך אצל הסוחר, ורק אצל לוראנד התחיל לנסות לפתח אופי עצמאי יותר. הוא אינו רוצה לעבוד עם לוראנד למשך שארית חייו והוא יצטרף לכל דבר שירחיק אותו מלוראנד. הוא אינו יודע אם להאמין ללוראנד או לאו בנוגע לאביהם בשל אופיו המפוקפק יחסית של אחיו הבכור.

ציוד: מכיוון שהוא איש אפסנאות, חימושו הוא קל בלבד - שיריון עור מוקשה, פיגיון ומגן זרוע. המזכרת היחידה שלו מימיו אצל סוחר הדיו היא משכית זהובה וקסומה בצורת נוצת לאמאסו שאותה קיבל מאשתו של הסוחר כמתנה על שירות מיוחד שנתן לה. הוא אוהב לקשור אותה מסביב לצווארו.
 
תמונת מצב מעודכנת
מה שמנחה אותי כרגע הוא בדיקת קונספטים - אני מקבל קודם-כל את הדמויות שאני יכול להתאים אותן באופן הטוב ביותר לקונספט של ההרפתקאה.

pitfiend מקבל את החתול השמן, בתור מטיל-לחשים.
לאו - התקבלת, למרות שאני מתכוון לערוך ולהפוך חלק ניכר מהסיפור שלך.
הלדין - כנ"ל.

לגבי האחרים - אני עדיין שוקל בדעתי, ומהרהר האם ניתן להתאים את הדמויות להרפתקאה (וכמובן עדיין לא נסגרה ההזדמנות לשחקנים אחרים להציע דמויות טובות).

---
לאו, השינויים שאני עורך בסיפור שלך הוא כדלקמן:
הנסיון שלך ושל גמדים צעירים אחרים להקים גילדה מאוחדת נכשל כשלון טוטלי. יד נעלמה דאגה להגביר את הסכסוכים בין המשפחות והגילדות הקטנות של הגמדים, וכנראה שמימנה בו-זמנית את כל הצדדים המסוכסכים.
המסע שלך לדוניי-פוהר כחבר צעיר במשלחת גמדים (שיצגה את רוב הגילדות, שהסכימו איכשהו על משלחת) נחרתה בזכרון שלך כהשפלה רבתי. המועצה הקייסרית בקושי טרחה לקבל את המשלחת, וכאשר עשתה זאת, הניחו להם לדבר דקות ספורות, ופטרו אותם בהבטחות ריקות מתוכן.
שלוש שנים אחר-כך, הדמות שלך חזרה לדוני-פוהר לבדה, משום שהבינה כי אין לה כל עתיד משמעותי בדראם. בתקופה הזו, החלו גמדים רבים להגר, משום שהעוני הלך והתפשט, בעיקר משום שהמכרות החלו מדלדלים בגלל מדיניות ניצול פושעת. בדוני-פוהר, מצאת עבודה בדוחק כסתת שיש ומצבות.
אז, לאחר שלוש שנים כאלו, אתה חושב סוף-סוף שהמזל האיר לך פנים. נסיך פקאלישמני שהגיע לעיר השתכנע לשכור אותך לפמלייה שלו, לאחר ששכנעת אותו שאתה סתת שיש מעולה, המוכן לעבוד במחיר זול - והוא זקוק לכאלו, מאחר והוא יתגורר בעיר קאלאדמונד למשך זמן-מה, ורוצה לשכור כמה גמדים בעלי יכולת בשיש, בכדי שיסתתו קישוטים ועמודים בביתו החדש לפי טעמו. בינתיים, הוא משתמש בכך כמעט כמשרת, כשהוא מריץ אותך מפה לשם בכל מיני משימות למענו - החל מקניית אפרסקים טעימים בשוק, וכלה בתיקון הסרנים בעלות המשא שלו (וכמובן, גם כשומר ראש). הוא אדון קפריזי ומעצבן מאד, אבל, המשכורת לא רעה, אחרי-הכל, מה גם שההגירה מדראם הביאה עוד גמדים המבינים בשיש לדוני-פוהר, התחרות גוברת והמחירים יורדים... אתה מקווה, שבעיר המכרות אולי יאיר לך המזל ותוכל לצבור מעט עושר משל עצמך.

הלדין:
הדמות שלך אכן שירתה כאפסנאי, ועברה בין כמה גדודים, כאשר בסופו של דבר הועברת ביחד עם אחיך ללגיון של ליידי היילדגארד.
לצערו הרב של אחיך, על פלוגת המפקדה מינתה הליידי את הורג אפור-הזקן, ברברי מארצות זאבי הים שהיה שבוי שלה ולאחר-מכן נשבע לה אמונים והפך לשומר-ראש ולבסוף לקצין בשירותה האישי.
הורג הבהיר לאפסנאים, שמעכשיו הפלוגה הזו תדע להניף חרבות ולעשות משהו עם עצמה, ולא תהיה עוד חבורת בטלנים המבלה את היום במשחקי קלפים. הוא נהם בצורה בלתי-משתמעת לשתי פנים, כי בקרוב הלגיון צועד לארצות השממה המזרחיות, ושם ליידי היילדגארד מצפה מכל איש שיהיה לוחם ממושמע ויעיל - וקרונות האספקה יהיו תמיד המטרה המושכת ביותר התקפות.
הורג מטיל האימה ואחיך לא הסתדרו מהרגע הראשון; הברברי, שתפס את אחיך מהמר על רכוש הלגיון, קשר אותו לעמוד והורה להצליף בו בשוט. בסופו של דבר, אחיך ערק מן השירות והצטרף לכנופיית עריקים-שודדים, שסיע להם לרוקן מחסן, דבר אשר הביא את הורג להשבע, כי יעקור את שתי עיניו כשיתפוס אותו, לפני שיאכיל בו את החיפושיות.
בינתיים, הדמות שלך החלה להראות תוצאות באימוני הספר והלוחמה שהעבירו לה, וגילתה כשרון מצויין בעיקר בקשת ארוכה. הבעיה היא, שהורג חשד גם בה לאחר עריקת האח, ופליסיה עצמה הבינה, כי כדאי מאד להפריד ביניהם, לפני שיהיה פיצוץ. לכן, היא "מנדבת" את הדמות שלך בתור עגלון משא ואפסנאי שיעמוד לרשות הנסיך הפקאלישמאני, שי מן הלגיון.
 
לדוקטור ואנג - קראתי שוב את הדמות שלך, ויש לי בעיות רציניות איתה. ראשית, דמות שנוהגת ונראית בצורה כזו, פשוט תהפוך במוקדם או מאוחר למרבד מתגרד של פרעושים, פשפשים וסרחון - ואני לא רואה כיצד דמות כזו תוכל להשתלב בעלילה הנוכחית, שחלק גדול שלה מתרחש "בחברה הגבוהה".
אם אתה מעוניין בהרפתקאה (כולל להשקיע בה), אז
א. תעדן את סיפור הדמות.
ב. תעמיק אותו - כרגע, הוא ז'אנרי מדי. אני מעוניין ב"בשר" - יותר פרטים על המשפחה והרקע שלו, על הרפתקאות שעבר, על קשרים ואויבים שלו (תחדש,אל תקח הכל מהעץ של פיט).

רן, הדמות שלך פשוט לא מתאימה להרפתקאה. היא אתנחתא קומית משעשעת, אבל היא מוקצנת מדי, ואני מעריך שהיא תתפגר בקרב הראשון.

ועוד הבהרה: אני לא רחמן כמו pitfiend. ההרפתקאה היא קשה, דורשת חשיבה ואכזרית - מי שיעשה טעות, יש סיכוי גבוה שישלם את מלוא המחיר, כולל מוות מהיר ולא סימפטי של הדמות. לכן, אני לא יכול לקבל דמויות "דקורטיביות", שיכולות לעניין בכמה סצנות של רולפליי, אבל אין להן שום יכולת אמיתית לעמוד בקושי רציני (הלדין, גם לתשומת ליבך - בגלל זה שיניתי את הדמות שלך לקשת).

אני אחכה עוד כמה ימים; אם לא יהיו שחקנים חדשים ולא יתוקנו הדמויות שדיברתי עליהם קודם, אני אתחיל עם שלושה שחקנים בלבד.
 
עוד שני קונספטים לדמויות שאני מציע, למי שירצה להרים את הכפפה:

א. דמות של לגיונר (לוחם או פלדין) - צעיר אידיאליסטי שגדל על סיפורים מן המלחמה הגדולה ועל המיתוס של אישילדון פוהר (ואולי גם על הסיפורים של סבא שלו, שהצטיין במלחמה הזו).
הוא נכנס ללגיון בכדי לשרת את הטוב והצדק, המגולמים לדעתו במועצה הקייסרית... ובהדרגה החל להתקל במציאות.
כמו כן, מאחר והוא נמצא קרוב לליידי פליסיה, בינו לבין מיירין יש יחסים מורכבים של משיכה-דחייה, שמועצמים על-ידי כך שהוא חושד שיש בפלדינית הצעירה משהו אפלולי, והיא טוענת כי הוא רודף אותה בשל משפחתה ה"מפוקפקת" (בלשון המעטה).

ב. דמות פאקלישמאנית של אחד מעבדיו של הנסיך תהיה תמיד רצויה ומעניינת.

וכל דבר מעניין אחר שתעלו בדעתכם
 
עקב שינוי תוכניות, יתכן והקמפיין יפתח מוקדם מהצפוי.

pitfiend, אנא שלח לי מידע על העבדים/בני הלוויה של הדמות שלך, מוקדם ככל האפשר.
ההרפתקאה מתחילה, אגב, כאשר "נסיך החתולים" מגיע לקאלדנמאונד, ומתכוון, לפני הנשף הגדול, לסקור את הבית המהודר אשר הוכן למגוריו, כל עוד ישהה בעיר.
 
ובכן, כמה דברים לקראת הפתיחה:

הנה תאור של שלוש דמויות הקשורות היטב לעלילה. אם מישהו מתנדב לשחק אותן, שישרשר לפתיל - וכמו כן, שישלח לי להודעה פרטית קטע פתיחה של הדמות, כאשר היא מגיעה לראשונה לעיר קלאדמאונד - מעין תגובה על הטיזר שלי

מאחר ופיטפיינד לא טרח עדיין לשלוח אלי את תאורי העבדים של קוג'ימאן, אני מכניס אותם כאן, לפי החלטתי האישית:

ראג'ין - אשת פנתר שחורה (יפה מאד במושגים פאקלישמאנים), חלקלקה, ערמומית וחנפנית מושלמת מלידה. היא השפחה הבכירה, שיודעת היטב היכן ללטף אצל קוג'ימאן בכדי לזכות במה שהיא רוצה, מתי וכיצד כדאי להתחנף, איך בדיוק הוא אוהב שמקלפים לו את הענבים, איזה יין וכ"ו. מצד שני, היא יודעת יפה לחשוף שיניים אל יתר העבדים והשומרים, ולתכך בכדי לשמור על מעמדה היחודי.
מלבד זאת, היא בעלת כשרונות של גנב, מומחית בפגיונות (כולל להטים בפגיונות), ומשלבת באופן מושלם את התכונות החתוליות של הליכה שקטה, זינוק, טיפוס וכ"ו לטובת כישורי הגנב שלה. היא מבינה גם לא מעט באלכימיה ויינאות, ובכל האמור במלכודות (בניה, מציאה, נטרול).
מעבר לכך, היא די פחדנית, ומעדיפה להשאיר קרבות גלויים לאחרים - למרות שהתגנבות ושיסוף גרון מאחור הם בהחלט חלק ממומחיותה.
חלומה הגדול הוא שקוג'ימאן יתחתן איתה יום אחד ויהפוך אותה לנסיכה - דבר שהסיכוייים לו, מהרבה סיבות, הם מעטים, אבל היא לא מתייאשת, למרות שהיא יודעת שהסיכוי הוא כמעט אפסי, ויודעת היטב את מי קוג'ימאן רוצה לשאת - אבל היא מעריכה כי הוא יכשל, ותשמח אם הוא יכשל.

קראשידאן:
קראשידאן הוא פקלאישמאני מוזר בשני אופנים - ראשית, הוא נולד עם פרווה אפורה-מפוספסת, שלא מתאימה בדיוק לאף אחד מהגזעים המוכרים של אנשי החתול, וליתר דיוק, מזכירים חתול זבל עירוני - דבר שזיכה אותו בהרבה לעג במרוצת חייו.
דבר שני, גובהו של קראשידן הוא שני מטרים בערך, עם כתפיים רחבות תואמות ושרירים שאפשרו לו לגבות מחיר יקר מכל אלו שכינו אותו "חתולון פחים"... הוא לוחם מעולה, המשתמש בחרב מעוקלת דו-ידנית עצומה, ושימש כשומר ראש מאז נעוריו... הבעיה היחידה שלו, הוא שהוא לא חכם גדול (בלשון המעטה), ובעל קול איטי וקצת גבוה, המוסיף סיבות ללגלג עליו, דבר שהוא מאד-מאד לא אוהב.
הוא איבד את חירותו, כאשר הסתבך בקטטה במסבאה בפאלג'יר. כמה הערות מיותרות וארסיות במיוחד על חתולי זבל הסתיימו בחמישה הרוגים, כולל אחד ממעמד גבוה. אחד מאנשי הסולטאן שפט אותו, וכעונש על הרצח דן אותו לעבדות. הוא התגלגל מיד ליד, ובסופו של דבר הגיע להיות שומר ראשו האישי של קוג'ימאן.
בינתיים, הוא נאלץ להתרגל לכך, שהוא לא יכול להתפרץ על כל בדיחה שמופנית אליו, אבל לעיתים זה עדיין קורה לו. כאמור, הוא לא חכם גדול, אבל בסה"כ הוא איש-חתול נאמן (אוקסימורון, אבל בכל-זאת), ובסך הכל "בחור טוב" - עד שלא מרגיזים אותו יותר מדי.

דמויות אחרות:

וארלי האלמן (לוחם)
וארלי הוא נכדו של פלדין שזכה לתהילה גדולה בזמן מלחמת צבאות המתים (מצד אביו), ומצד אימו הוא נכד לאחותו של אחד מבני חבורתו של אישילדון פוהר שנהרג בעת הקרב הסופי מול נגרות'.
הוא גדל מנעוריו על המיתוס של תהילתה וצדקתה של האימפריה. וחלם מנעוריו להיות גיבור כמו אחיה של סבתו מצד אמו וסביו מצד אביו.
וארלי הוא אידיאליסט קנאי, שבדרך-כלל לא נותן למציאות להפריע לו לחיות את האידיאה שלו ולפעול על פיה. הוא משמיע דעות נחרצות מאד, לפיהם כל מי שכופר בצדקתה המוחלטת של האימפריה הוא בוגד, ואין לסבול שום הרמת ראש בסיליף ומקומות אחרים.
הוא עצמו, למרות שהיו לו כמה רומאנים חטופים, מעולם לא נישא ולא התאהב ממש, משום שהוא דוגל באידיאולוגיה כי אשתו של הלגיונר היא חרבו, ואהובתו היא האימפריה הפוהרית.
את הבעיות דהיום הוא רואה כתבוסתנות בחלקן, וכ"בעיות חולפות" בחלקן - ובכל מקרה, הכוחות הבוגדניים או האויבים מבחוץ, הם האשמים תמיד, ולא המועצה הקייסרית.

הוא הוכשר לקריירה בלגיון מנעוריו, והגיע כבר בגיל 22 לדרגה של סרן. הוא הוצב תחת פיקודה של ליידי פליסיה, שניהלה קרבות כנגד הברברים, ומאד-מאד לא הסתדר איתה. הוא חושד ולא מחבב את הלוחמת המנוסה, הצינית והמרירה, שמתבטאת לא פעם בלעג גדול מאד כלפי המועצה הקייסרית ו"עסקני התהילה" למיניהם. כמו כן, בינו לבינו הוא סבור כי אשה אינה מתאימה לפקד על לגיון.
עוד פחות מכך הוא אוהב את שני המלווים שלה: את הברבארי הורג הוא מתעב, ובטוח כי בסתר הוא עודנו סוגד למאלפיס, ונאמנותו אינה לאימפריה הפוהרית, כפי שהצהיר בטקס המרת הדת הרשמי שלו, אלא רק לפליסיה אישית (ובנקודה זו הוא צודק)
בינו לבין מיירין הצעירה (נושאת כליה של פליסיה) יש יחסים מורכבים של משיכה-דחייה: מצד אחד, הוא נמשך לחצי-העלפית היפיפיה יותר מאשר הוא מודה או רוצה, ומצד שני הוא מפחד ממנה. הוא קלט, שמאחורי חזות הפלדינית המרוסנת והנעימה יש משהו אחר... מפחיד ואפלולי, והוא חושש ממנו.
לכן, היחסים ביניהם מלאים מתח, והפכפכים מאד, למרות שהם יודעים לשתף פעולה בקרב ובפיקוד כאשר צריך.
לאחרונה, לפליסיה נמאס לחלוטין מהסרן הצעיר, התמים והקנאי, שהוכיח אותה בפומבי וטען כי יש בוגדים בקרב הקצינים שלה, דבר שהביא לשליפת חרבות בינו לבין שני קצינים מסיליף. אי לכך, פליסיה החליטה להפטר ממנו, על-ידי כך שתמנה אותו לאחראי (מטעם הלגיון) לבטחונו של האורח הנכבד קוג'ימאן. היא סבורה, ששהות עם החתול המפונק תלמד אותו לקח. וארלי מתעב את הרעיון ואת פליסיה על המצאת הרעיון - אבל חובתו כלגיונר היא לציית בלא עוררין, ולמלא את המשימה על הצד הטוב ביותר.
אי לכך, עד כמה שיחשוד ויתעב את קוג'ימאן - הוא חש עצמו מחוייב לשרת אותו ולהפגין כלפיו כבוד ונימוסים היאים לנסיך.

גאלן סיל'מורלין
הערה: גאלן הוא אומן חרבות, והוא מעוצב בדמות מקצוע הסייף המוכר מקלדאריה.
גאלן הוא עלף למחצה, שיכול היה להראות מאד מרשים, שער אפור-כסוף, שפם מטופח ועיניים בהירות ומקרינות עוצמה... מה שקצת מקלקל הוא כי הוא די סמוק משתיה, ועל פניו עולה לעיתים קרובות ארשת משועשעת מאד.

בנעוריו, גאלאן היה אידיאליסט שלחם במלחמת מיאריס, אולם הוא התאכזב עמוקות מהשחיתות האוכלת באימפריה; הוא נטש משרה של קצין משמר גבוה, והדרדר בהדרגה לעסקים מפוקפקים, שסיבכו אותו עם פקידים מושחתים למיניהם. בסופו של דבר, הוא התרושש ונאלץ לברוח מדוני-פוהר מחשש שיאסר בגין חובותיו. הוא שימש שכיר חרב בפאלג'יר, והספיק לשרת את אביו של קוג'ימאן, ולהכיר את מיודענו השמנמן עוד כשהיה חתלתול קטן. לאחר מכן, הוא בילה כמה שנים בתור קפטן של ספינת פיראטים, והיה טיפוס צבעוני ומשעשע של שודד ים רומאנטי ו"אבירי" - בניגוד משווע לראג הרצחני, למשל (ובין השניים יש חשבון לא פתור מהעבר).
לאחר מכן, הוא השיג חנינה כאשר הציל כוהן בכיר של קלאדאן מלהפוך ארוחה לנחש-ים ענקי, ובזבז עשרים ושש שנים בבטלה גמורה בבית מפואר באולת'ה גאנוס (וכך גם התנוונו למדי כשרונות הלחימה שלו, מה שהוריד אותו לדרגתן של יתר הדמויות). הוא נודע לתהילה, או לשמצה, כטיפוס לא צפוי, רומנטי ובעל משיכה עזה לרומאנים שערורייתיים, נגן מעולה ובעל חוש הומור מטורף.
הוא החליט לחזור להרפתקאות כאשר רכושו התחיל להדלדל, חובות ההימורים תפחו, והוא נאלץ למכור את בית האחוזה המפואר שלו. לאחר נדודים ושליחת יד בהרפתקאות מזדמנות, הוא שכנע את קוג'ימאן לשכור אותו בתור מפקד משמר הראש החדש שלו, כשהוא מציג את עצמו כסייף אלוף, בעל נסיון שאין שני לו - כמה דרגות מעל כוחו הנוכחי.

אופי: טיפוס משעשע, סוער ורומנטי, בעל דחיה עזה מכל מה שנראה לו כממסדיות אימפריאלית. את ההלם שספג בשל השתחתות האימפריה הוא תיעל לחוש הומור לעגני ולחיים אנטי-ממסדיים בעליל, שהחליפו את דמותו הקודמת, האידיאליסטית. הכאב, התסכול והזעם חבויים עמוק מאחורי ההומור והיחס המשועשע כלפי החיים, הטוב והרע כאחד.
הוא רואה בוארלי בבואה מגוחכת של מה שהוא עצמו היה צעיר, וסבור כי הוא יסיים בסוף טראגי. הוא מוכן לנדב לו כמה עצות חינם, אבל אלו מתקבלות בדרך-כלל בזעם, כשטויות של פיראט מפוקפק לשעבר. וארלי, למעשה, משעשע את גאלן ומדאיג אותו בעת ובעונה אחת.
מיירין נראית לו אגוז קצה לפיצוח; הוא רוצה לנסות ולחזר אחריה סתם בשביל השעשוע, ומעבר לכך, הוא מסוקרן ממנה מאד.
מעבר לכך, הוא יודע כיצד לשרת את קוג'ימאן, בלא להתרפס יותר מדי, ועדיין לשמור על חסדו, בעיקר תוך שימוש בכריזה האישית שלו. הוא מקווה, כי המשרה הנוכחית שלו אצל הנסיך תוליך אותו שוב לעושר והצלחה.... מה גם, שהצירוף של החבורה המוזרה סביב הנסיך מסקרן ומשעשע אותו מאד, והוא רוצה להשאר בסביבה די צורך בכדי לראות כיצד זה מסתיים.

מה שכן: הוא מתעב בכל ליבו את הנציב קאריון וכוהני קלאדאן הסובבים אותו, וישמח מאד לראות אותם מובכים ומושפלים. הוא מנחש שמשהו מסריח בקאלדנמאונד, והוא היה מעוניין מאד לברר מה.
 
טוב אני מניח שאני אשחק את גאלן, כי אני לא רוצה שגארקן ימות... ד"א אל תדאג למידת כמות התגובות שלי, הן יישארו באותה מידה, פשוט הן יהיו כרגיל מתשע והלאה
 
סטטוס
נעול לתגובות.
חזרה
Top