OUT
אממ... אתה אשכרה משחק במשחק הזה סוג של קניבל-רוצח ילדים? אממ... איכס, איכס רציני. מצטער.
יש לי פה הרבה טקסט, אני אדגיש את החלקים שפריטיגר אומר.
IN
פריטיגר כמעט מקיא, אך למזלו הוא לא אכל מאז שהתעורר... ואז הוא מביט בעיניה של מונה. ביטחון ממלא אותו שוב, והוא מנער את זרועו של קאגה מעליו.
''אני אולי בן גורגונה'', הוא אומר, מתגבר על הבחילה.
''אבל אני לא נחש. אני בן אדם, עם רגשות ועם אמונה. יש לי את מונה שלי'', הוא כורך זרוע סביבה,
''יש לי את החברים שלי'', הוא מביט בגאמור והלנה,
''יש לי את הזיכרונות שלי ואת הניסיון שלי. לי, בניגוד לך. לך אף פעם לא יהיו חברים, קאגה''. הוא מגביר את הטון שלו, מדבר בקול, תנוחתו מביעה כבוד וחוסר פחד.
''אתה בודד, אכזרי, רשע, חסר רגשות מלבד זעם, כאב ונאמנות עיוורת של כלבים נרצעים. אני לא יכול להאשים אותך. אמך זרקה אותך מהבית כשהיית ילד קטן, גדלת ברחוב עד שמתנקשת רקובה אימצה אותך'', הוא מניח יד על חרבו, דרוך כנחש. הוא יודע כמה נאמן קאגה לריו, אבל לא אכפת לו. הוא יומר את האמת.
''בגלל אמך איבדת כל אמונה באנושות, וריו חינכה אותך להיות מה שאתה - בודד, אכזרי ומרושע''. הוא נועץ את עיניו בקאגה - לא במבט גורגונה, אלא במבט מקפיא לא פחות של בן אדם, בשר ודם.
''אבל אני? אין סיבה שאאבד את האמונה באנושות בגלל תפוח רקוב אחד. הוריי אהבו אותי, הם הגנו עליי, גידלו אותי בחום ובאהבה. היו לי חברים נאמנים וטובים, למרות שאנחנו כבר לא בקשר, ויש לי חברים טובים ונאמנים חדשים. מוריי היו מכים אותנו התלמידים, אך הם פעלו מרצון לחנך ולעזור לנו בעתיד, לא מאכזריות''. גל של אשמה מכה בפריטיגר, והוא מעווה את זווית פיו בעצב.
''מונה אוהבת אותי. אתה יודע מה ההבדל בינינו, קאגה? בין איך שאנחנו מסתכלים על האנושות? אתה למדת להסתכל עליה מבחוץ, בלי להיות חלק ממנה, ועוד מבעד לעיניים של רוצח שכיר מרושע. אני, לעומתך, מכיר את בני האדם. יש לנו'', הוא כבר לא מדבר על קאגה כבן אדם, אלא כיצור מוזר שלא שייך אליהם,
''קשיים, ומגרעות, ואנחנו טועים ללא הרף. אבל יש לנו נאמנות, טוב לב שמתחבא בפנים, מידות טובות. רק מי שמכיר את בני האדם יכול לדעת את זה.''. הוא מסיים את נאומו, מביט בקאגה, מחכה, דרוך. קאגה לא זריז מספיק כדי לזנק מאחורי הנחש. פריטיגר לא מצפה שהנאום באמת ישפיע על לבו הרקוב של קאגה, אבל זה לא אכפת לו. והוא מביט.
OUT
יצא ארוך