בין שיחה לעידוד, מיילו מבלה את כל זמנו בשטח האימונים של סנטה וולטה. מעביר שעות על גבי שעות במאבק באבירים, בבובות אימונים, ובאויבים בלתי נראים. משקיע את כל כולו באימונים, מנסה להרחיק את המחשבות. אבל בסוף היום, כשהוא קורס במגורים הפשוטים שאירגן לעצמו, תשוש מעייפות, לא נותרה ברירה. הוא מנסה להרחיק אותן בעזרת תכנון טקטיקה למאבק בסרין, בעזרת קריאה בקודקס אך ללא תועלת. בסופו של דבר, הוא נותר איתן-נותר עם המחשבות. מיילו שוכב במיטתו,. בוהה בתקרה, חושב על מה שהיה, על מה שאיבד-על סולסטייס, על גרגדה, שאותם בקושי הכיר. על טריסטן וקירה, שחשב לחבריו והם בגדו בו. על אימו ואביו, אויביו הגדולים ביותר. שוב ושוב הוא נדחק לסף דמעות, ושוב ושוב הוא דוחף את עצמו חזרה, מכריח את עצמו להתמקד במטרה. אך לאחר שני לילות חסרי שינה...מיילו נשבר. הוא כורע ברך על הרצפה, דמעות מציפות את עיניו, חרבו בידו, ועל שפתיו תפילה לאלת'וס ''אביר השחקים, אני מתחנן בפניך, הנחה את חרבי. הראה לי את הדרך הנכונה לשרת אותך, הדרך הנכונה לעזור לעולם. אין עבורי דבר בעולם זה. לא עוד. בעלי ברית נופלים, ידידים בוגדים,המשפחה היא האויבת הגדולה ביותר שלי. אין לי עוד דבר בעולם מלבד השירות שלך. ואני נשבע בשמי, בשמך, ובשמם של כל מלאכי השמים ושדי הגיהנום, שאני אמלא את חובתי. בכל מחיר'' והוא קורס בעייפות על הרצפה, נרדם. כשהוא התעורר, הוא מוצא מסביבו סימני חריכה ברצפה, שמשרטטים את צורתו של עיט פורש כנפיים.הוא נעמד באיטיות, מניף את חרבו, ונרתע לרגע בבהלה כשהללהב משנה את צורתו לאור טהור. הוא מניף אותו, ומחייך ''תודה אלת'וס, לא אאכזב אותך"