המצודה, נשמע קול בראשך רגע לפני שאתה שוב נמשך, חוזר לחדר בו לפני שבועות נכחת בדיון עם ניקואלי ושאר האל-מתים.
ניקולאי שוב שם, והאמת שלצידו ערפדית, לובשת בגדים אדומים. אין זכר לרוח או לליץ'. הם כנראה לא לוקחים חלק בדיון.
סירין בצד השני של החדר, אתה מבחין שאין זכר לבחור שהיה איתה, זה עם הדמיון למיילו. אבל לצידה ערפד לבוש שריון כבד.. נראה שהם לא שמים לב אליך. "אעזור לך," אומר ניקואלי לסירין. "בתמורה אני צריך משהו מהמצודה."
"גרש אותה." אומרת סירין, וניקולאי מחווה בידו, שני הערפדים נעלמים. "החרב לא שלמה." היא אומרת כשרק שניהם נשארים. "שברת אותה." היא מספרת לו. "כולם חשבו שהבגידה שלך הייתה בכך שתקפת אותנו, אבל זה היה החריג, אתה וידאת שלא נוכל לקרוא לחול עם הלהב."
ניקולאי נוחר. "ועדיין," הוא אומר. "הניצחון נלקח ממני, ואז הכבוד נלקח ממני, והחיים נלקחו ממני. כל שנשאר לי הוא מוות, כאב, ונקמה." הוא מביט בה. "ונראה שזה גם מה שנשאר בך."
היא לא מגיבה. "זה אצלך?" היא שואלת. וניקולאי מראה את החרב שלו, להב לבן וארוך. "חושל מחדש לתוך החרב הזו." הוא עונה. "אף פעם לא הייתי טוב בשמות, אבל קראנו לזה השחר השחור." הוא עונה לה, "חלקיק מלהב הפניקס חושל פנימה. החלק השני שחסר בלהב נמצא אצל האבירים, לא שהם יודעים את זה."
סירין מתקדמת בחדר, נעה קרוב לאביר המוות השני. "אז צריך למצוא את זה במצודה, צריך להביא את החרב אליך..." היא מתחילה.
ניקולאי מהנהן, "ואז נחשל את הלהב מחדש שוב, אני אעיר את צבא החול, ונכבוש יחדיו את האדמה הזו, עידן החיים יגמר, ועידן המוות יתחיל."
היא מהנהנת. "והסוכן שלך?" היא שואלת. "לא האלמנה, אני מתכוונת לשני."
"הוא שם, הוא מוכן. והוא יפתח את הדלת." הוא עונה לה.
ואז בשקט בשקט הם נעלמים, ויאס מבין שהוא מסוגל לצאת מהשיחה הזו בעצמו, מבלי להיזרק החוצה