''תודה!'', קורא פריטיגר. דמעות הדאגה והעצב מתחלפות בדמעות של אושר, והוא מחבק את הלנה בהכרת תודה עצומה. כשהוא מרפה, הוא מביט לרגע בפניה של מונה, ואז מתחיל לדבר בנימה שמחה על גבול המטורפת. ''אנחנו הגענו לאילהארה, וראינו מחוץ לה אותות לקרב שהתנהל בינה לבאלאד סום, פגשנו בחור חתולי, מתנשא, יהיר, מעצבן ואכזרי בשם קאגה, ואז באה האמא ה$#@%&*~ שלו אליאנה, והם נלחמו בגלל איזה ריב ישן, ואז ירד גשם זכרונות של קאגה ועכשיו אני יודע עליו הכל, והייתה לו ילדות קשה, ואליאנה פצעה קשה את מונה ארוסתי'', הוא עוצר משטף הדיבור האופורי, ופניו מתקדרות מעט. ''רצתי איתה לרופא, אבל הוא לא יכל לרפא אותה. נזכרתי לפתע בהלנה, ורצתי אליה. השאר אתה יודע''.
OUT
למקרה שתהית דון, לא באמת נזכרתי בהלנה. לא ידעתי מה לעשות וניצן נאלץ לספק לי רמזים עבים. מאוד.