"נאמר לי בעבר." מתחיל מונרו לדבר, מתעלם מכל הכבוד שהוא אמור להעביר לפני המלך, האצילים, המעמד. "שחצר מלכות היא בור צפעים." הוא ממשיך. "ונאמר לי על ידי מורי הזקן, שאדם שפוי אינו מכניס את ידו לקן צפעים, אלא אם כן הוא יודע להשתמש בהם." הוא מביט בשישה. "למדתי שמלך טוב לא יכול תמיד להרשות לעצמו להשתמש בצפע, אבל הוא יכול להביא אחד שיעשה זאת בשבילו. למדתי ששומר אמיתי למלך, שומר עליו מסכנות אשר מבחוץ, ומבית." הוא מדגיש את המילה האחרונה. "ששת אצילך מלכי, קראו לי טעות, קראו לי צעצוע, קראו לי פעוט." מבטו של מונרו ננעץ בעינה של אכיליס. "והאמת, שזו דרכם, לא סליחה." הוא מחייך. "זו הדרך של כולכם פה להגיד את האמת, עצם קיומי מטריד אתכם, מפחיד אתכם עד לשד עצמותיכם. וזאת למה? כי אתם אינכם מסוגלים להבין מה אני." הוא אומר. "סיפורי אימה מכילים מפלצות לא מוכרות, שכן הפחד הגדול ביותר של האחד, הוא מפני הדבר שאינו מכיר, שאני מבין, ואף על פי שאני כלום ועין, משהו בי לא נכון בעינכם, לא עברתי בציר המקובל שלכם למסלול להפיכה לערפד, ואני יכול לצעוד בשמש כאילו הייתה הלבנה. לכן גם אם אני עצמי לא יותר מבן תמותה. משהו אחר התערב בגורלי, שינה אותי. והמשהו הזה, כל כך מבעית את אנשיך עד שהם מצאו לנכון להתעלל בחברי, לנסות להשפיע עלי, לנסות להשחית אותי." מבטו ננעץ בקלריס. "ניסו להשפיל אותי." הוא מביט לרגע בודד באוקטביאן. "אבל חזרתי והראיתי שאני בעל תושיה, שאני בעל אמצעים, שאני מסוגל להביס כל אחד ואחד מהם במשחק שלו. ואלא אשר פגעו בי ובחברי, ימצאו כי אור הדין ימצא אותם." הוא נשאר שקט לרגע. "אני מסרב להישבע אמונים לצפע." הוא אומר, "נשבעתי בעבר אמונים לכסיל, ושילמתי על כך בחיי. ומאז נשבעתי לעצמי. שלא אכרע עוד ברך. שהכתר לא מבטיח חכמה, הוא לא מבטיח יושרה, והוא לא מבטיח כבוד. על כן שבועתי כאביר, היא שלא לכרוע עוד ברך."
הוא מיישר מבט במלך הצללים. "לא אשרת צל, ולא אשרת צפע. לא אתן יד לסייע לאנשיך לפגוע בחפים מפשע, ולא אכרע ברך בפניהם. עשה בי כרצונך מלך הצללים, הבנתי כבר שבבחירה זו אני מוותר על חיי. אבל כבר עצמתי עין בפני מלכות רעה בעבר, ולא אעשה זאת שוב. צעדתי במשאולי גיהינום והבנתי את הטעות שלי, אמון עיוור הוביל למותי בפעם הראשונה. אני מוכן ומוצא את זה ראוי שאמון מלא בעצמי וביאדיאלים שנשבעתי לשרת, יוביל למותי בפעם השנייה. שכן כך אני מעדיף למות. בידיעה שאני נאמן לעצמי, נאמן לשבועה שלקחתי, ונאמן לעקרונות אמת."
"אבל" אומר מנורנו, "אחת מכם הראתה לי את היופי שבחושך, את היופי בעיר של מפלצות, היא גילתה כלפי כבוד הדדי כפי שהיא ציפתה שאגלה כלפיה." הוא מביט בניקס. "אני יודע לזהות גדולה אמיתית." הוא אומר, קורע בפניה ברך. "אני נשבע לך אמונים, הגבירה ניקס לבית וור. בשבועת אביר."
