"או" אומר מונרו בשמחה, "מתנצל, ניפגשתי בעיקר בקבוצה השנייה עד כה, יותר מידי רשמיות." הוא מחייך, שוקע לרגע במחשבות. "הסיפור שלי די קצר," הוא מתחיל, "לפני חמישים שנה הייתי אביר בצבא המלך, מלחמת השדים לא הלכה טוב וכולנו מתנו," הוא אומר. "המלך עשה טעות ואנחנו שילמנו את המחיר." הוא מוסיף. "בקיצור, שד עוקר לי את הלב. מול העניינים של כל החיילים שלי, אלה שעוד היו בחיים." מונרו תופס ברפלקס כוס משקה ולוגם אותה. "ואז חושך, ואני חושב לעצמי שזה נגמר. ושאני הולך הלאה. אבל... החושך לא נוח, זה לא שהוא רק מפריע לי לראות, הוא ממש נכנס לי לפה ויש לו טעם של אדמה..." הוא ממשיך להסביר. "כאילו הראש שלי קבור, מה שהיה נכון בפועל." הוא מחייך. "ואז אני מבין שאני עוד חי, ומישהו קבר אותי, אז אני מנסה לצאת מהחול, וחלקי גופות חוסמות אותי... המחשבה הראשנה שהייתה לי בראש שאיזה חובש מפגר לא התעקב על לבדוק את המצב שלי ופשוט זרק אותי לקבר אחים עם כולם, אבל אני מבין שאני רואה בחושך, שקר לי. ו... טוב שאני צריך דם." הוא מושך כתפיים. "לא אטריד אתכם בלילה הראשון שלי כערפד, אבל אז מגיע הבוקר, ובום. אני לא מרגיש שום דבר, האמת שלא חשבתי על זה בכלל באותו רגע, זה לא עלה לי בראש. בקיצור אני בגישה של "צריך לעשות משהו עם ההזדמנות הזו" וניסיתי לעזור לכמה אנשים, פגשתי בסוף שני נזירים וגמדה, טיילנו ואנחנו יורדים לאיזה קבר תת-קרקעי, ואז אני מבין שהמדרגות שירדנו בהם לא בדיוק היו רגילות, אבל אני עדיין מנסה להבין מי, מה וכו' ואז פתאום מגיעים למיים, וכיירון עובר שם עם הספינה שלו. אני נשבע לכם, שבאותו רגע הנזיר מספר בדיחה, וכיירון כל כך צוחק, שהוא לוקח אותנו לפגוש את האל דאיסן... והנזיר מספר את אותה בדיחה, והאל הזה מחליט לתת לו משאלה, הבחור יכול לבקש כל מה שבא לו, והוא מבקש ללכת לאליסיום לפגוש איזה ראש מסדר שלו, כדי לפתוח צ'אקרות או משהו, הגמדה רוצה לבקר את המשפחה שלה, בקיצור קיבלנו ממנו 3 ימים באליסיום, ואחרי שחזרנו נפרדתי מהם, ואז אני מוצא את עצמי פה." הוא מסיים.