• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [סיפור]-מחיר הכישלון

הח׳אן הטטרי

פונדקאי ותיק
פונדקאי מפגשים חבר.ה בהיכל התהילה פונדקאי החודש
זה סיפור שכתבתי בזמן בית הספר כי שיעמם לי (תרגעו, אני עובד בשיעורים). הערות נוספות בסוף הסיפור.

מחיר הכישלון

מיטסורו אונוגורו הסיט את דלת העץ האיתנה של אחוזת משפחתו, מביט מבט אחרון לעבר חדריה המוכרים. מכתבי הפרידה שכתב בקאנג'י מסוגנן היו תלויים על הקיר, והתנופפו קלות כשהססגר לבסוף את דלת הבית. הסמוראי הצעיר, שגילו לא עלה על 23, שב והרים את שולחן העץ הקטן, את מגילת הנייר ואת המכחול, משקולות הנייר וקסת הדיו ממפתן הבית. שתי חרבותיו, הוקיזאשי הקצרה והקטאנה הארוכה, היו חגורות באבנט הבד של הקימונו הצחור שלו. האציל הצעיר, ששערו השחור כעורב נאסף בקפידה בפקעת מעל ראשו, הביט בגני הזן שעמל עליהם במו ידיו כשהיה נער צעיר, עוצר את רגשותיו מלהתפרץ במפל של געגועים. אין זה לכבודו של גבר, וסמוראי, להיות רגשן כאישה.

אישה... בעודו צועד בשבילי החצץ שבגן הזן, שבו טעלו לנגד עיניו פניה הנאים של אשתו האהובה קורי-קו-הון. עיניה לא הזילו ולו דמעה אחת כשבישר לה על החלטתו הנחרצת. היא תמיד הייתה כזו מאופקת ובעלת כבוד, ומיטסורו אהב זאת הרבה יותר מאת פניה היפים או תבשיליה הנפלאים. רק זוויות פיה התרופפו קמעה בעצב מאופק, אך כל יפני היה רואה כי לבה סוער, ומי היטיב לעשות זאת יותר מבעלה.

ומיטסורו שב ונזכר בחיבוק החם והאחרון שחיבק אותה, בטרם יצא מחדרם. הוא נזכר ברעידות גופה, בדברים שלחשה לאוזנו בפעם האחרונה, בבליטה העגלגלה אך קטנה עדיין בבטנה. ''קאמי'', לחש לעצמו. ''הלוואי מכם, ויהיה זה בן''. אך בן או לא, הוא עוד לא נולד, וכשיוולד-לא יגיע לו אב חסר כבוד. הסמוראי הצעיר החיש את צעדיו על החצץ, ואז פנה משם לעבר העשב הרך שלגדות בריכת דגי הקוי, ששטו במים הצלולים.

מיטסורו הניח את שולחן העץ הקטן על הקרקע, והתיישב על העשב בשיכול רגליים. הסמוראי יישר את המגילה עם שתי משקולות הנייר, וטבל את המכחול בקסת הדיו. הוא הביט ארוכות בדגי הקוי הססגוניים, מתענג על תחושת הבית שבגן שעמל לבנותו במו ידיו. הוא נזכר בעצותיו של קמאמאקורה, המשורר הזקן. עיניו המלוכסנות והכהות היישירו מבט צלול לעבר המגילה, וידו הרימה את המכחול בביטחון.

והוא שב ומשך את המכחול על הנייר החלק. מילות פואמת המוות שלו זרמו מאליהן במחשבותיו כנחל מפכה, שנשפך לאגם הנייר הלבן. ידו של מיטסורו, שידעה הנפות חרב לשם קטל והנפות מכחול לשם כתיבת האיקו מתנגנים, כמו ריקדה על המגילה הצחורה, הנקייה.

יער סתיו קריר ועלי שלכת
ופירות דובדבן נושרים לקרקע בוץ שטופת גשמים
השזיף ניתק מענפו ונופל לאדמה
סחופת רוחות של חורף, נוקבות, חדות ומקפיאות
ובין שקיעה ועננים הנץ קורא לציפורי השיר.


מיטסורו הביט על השיר בסיפוק, מרוצה מהמילים הנוגות ומשיכות המכחול הענוגות. ''אמטראסו'', לחש. ''שאי אותי בכבוד להיכלייך''. הבושה הכבידה על ליבו כקימונו משי מפואר רטוב ממים, או כתם דיו שנפל אל מגילת נייר צחורה. אך הוא ידע שבקרוב יכפר על אובדן כבודו.

הסמוראי שלף את חרב הקטאנה מנדנה, מביט ארוכות בבוהקה של הפלדה לאור השמש, הנחבאת בין עצי הדובדבן והשזיף. הוא קיבל את הכלי הקטלני, המפואר, הנורא ביופיו ועוצמתו בגיל 14, ולא הרפה ממנה לרגע, מלבד כשישן. הוא נלחם איתו בכל קרבותיו, גם בקרב האחרון והארור, בו נהרג הדאימיו שלו אושיג'ימה. אך הוא לא ילחם איתה בקרב האחרון שלו. הוא הניח אותה על שולחן העץ הנמוך, ושלף מאבנט המשי הרקום את הוקיזאשי הקצרה.

הוא שב והביט בקטאנה המשתקפת עמומות בבריכת דגי הקוי, ובפואמת המוות שכתב, הנחה במקומה. חייו עלו לנגד עיניו. ילדותו באחוזת אונוגורו, ממנה השקיף בקטנותו על כפרי האיכרים ושדות האורז שלהם... שלו. טקס הבגרות, בו קיבל את החרב הנפלאה שלו ואת שמו, מיטסורו. ימי לימודיו אצל נזירי הזן ומורי דרך הסמוראי, מהם למד את שבילי החרב והרוח. יום נישואיו המפואר בחצר האחוזה, כשהדאימיו עצמו בירך אותו ואת אשתו, וליל כלולותיו. כל הקרבות שאי פעם נלחם בהם, עם חרבות חזרן וחרבות פלדה. הקרב האחרון והארור... בו איבד את כבודו. אך הוא יחזור בקרוב.

ידיו של הסמוראי הצעיר וחסר הפחד אחזו בביטחון וביציבות בוקיזאשי. הוא לא יכנע לחשש ולרגשנות, גם לא על סף מותו. בתנועה מהירה והחלטתית, הניף מיטסורו את החרב הקצרה, ונעץ אותה בבטנו, ראייתו נחלשת והולכת בעודו משסף את מעיו שלו עצמו. מבטו השליו ראה לרגע אחד חטוף את הדם המכתים את הקימונו הצחור שלו, כשחשיכה באה עליהן. ולבו נדם, ומחשבותיו פסקו, ומיטסורו ידע כי כבודו הושב ובקרוב ישב בהיכלותיה של אמטראסו.

----------------------------------------

אני לא בטוח שהצלחתי לכתוב מנקודת מבטו של יפני טוב, ואני חושש שמיעטתי יותר מדי בחשיפת פרטים. בכל אופן, אשמח לביקורות בונות, או לסתם ''אהבתי''.
 
אהבתי. סיפור יפה מאוד. הייתה לי בעיה אחת -

יותר מדי יפן. הפסקה הראשונה פשוט מייגעת. השמות היפניים-מדי, מילה יפנית משונה כל מילה שנייה... נרא כאליו נסחפת עם הרעיון היפני, והחלטת לספר לנו את כל המושגים של תרבות המזרח במהלך הסיפור. לדוגמא:
הח׳אן הטטרי אמר/ה:
[post]694777[/post] בקאנג'י מסוגנן
הח׳אן הטטרי אמר/ה:
[post]694777[/post] הוקיזאשי הקצרה והקטאנה הארוכה
הח׳אן הטטרי אמר/ה:
[post]694777[/post] הקימונו הצחור
הח׳אן הטטרי אמר/ה:
[post]694777[/post] קורי-קו-הון
הח׳אן הטטרי אמר/ה:
[post]694777[/post] קמאמאקורה
הח׳אן הטטרי אמר/ה:
[post]694777[/post] אמטראסו'

ועוד...
למי שלא מכיר את תרבות יפן כל זה סתם מייגע.

חוץ מזה - ח"ח.
 
תודה!

בנוגע למושגים-תשמע, זה כאן כדי להעשיר את העולם, ויותר מזה-כדי לתת לו את התחושה היפנית. הייתי יכול לכתוב ''חלוק'', ''כתב מחובר'', ''חרב אדירה'', ''חרב מעוקלת'' ו''אשתו היפה איזבלה''-אבל זה לא מעביר את ההרגשה היפנית, אלא איזה עולם אנימה מוזר, במקרה הטוב.
 
הח׳אן הטטרי אמר/ה:
[post]694783[/post] בנוגע למושגים-תשמע, זה כאן כדי להעשיר את העולם
אבל אני שלא מבין גדול בתרבות היפנית, לא הבנתי בהתחלה את המושגים שרשמת רק בסופו של דבר הבנתי אותך אבל גם אז זה היה מהקשר של המשפט.
אני חושב שהפתרון לזה אם הייתה רושם מפתח מושגים בסיום הספר.
לסיפור עצמו - נחמד אבל לא הבנתי למה מיטסורו מתאבד בזמן שהוא רגוע, וגם מקווה שהוא יעלה לגן עדן, יש אם זה כמה בעיות:
א' למה הוא רגוע אחרי שהוא איבד את הכבוד שלו? לסמוראים ערך הכבוד היה יותר חשוב מערך החיים ואם הוא עושה חרקירי אבל הוא רגוע אחרי שאיבד את כבודו זה בעיני מוריד את האמינות של הסיפור,
וב' למה אחרי שהוא איבד את הכבוד הוא חושב שהוא יגיע לגן עדן?.
 
בתרבות היפנית, רגשנות היא דבר נשי ולא מכבד. בדיוק כמו שישראלי ש''איבד את הכבוד'' לא יתחיל לדבר בקול גבוה, לשים אודם ולמלא שפתיים, ולדבר עם מילים כמו ''ביוש אימוש'' או ''X כפרה מה קורה?'', גם סמוראי לא אמור להיכנע לרגשנות ולפחד, אלא להיות קר רוח תמיד, גם על סף המוות.
thewolf אמר/ה:
[post]694785[/post] למה אחרי שהוא איבד את הכבוד הוא חושב שהוא יגיע לגן עדן?.
האמת, אני לא מבין גדול בשינטו, ואני לא בטוח מה היפנים מאמינים שיקרה להם אחרי המוות... למה? טוב, כי הוא יכפר על הבושה במווות אדונו במשמרת שלו בחרקירי.
 
הח׳אן הטטרי אמר/ה:
[post]694789[/post] רגשנות היא דבר נשי ולא מכבד
כן, אבל יש הבדל בין רגשנות לרגש מה שאתה עשית היה לגרום לי לראות שאילו הדמות היא רובוט שלא אכפת לו שהוא הורג את עצמו ושהוא איבד את כבודו, הפתרון בעיני לנושא זה להוסיף עוד קצת תיאורים על כך שהוא עצוב ועל הרגש שלו לפני המעשה שהוא עומד לעשות.
ובעיני 23 זה קצת מוקדם מידי לעשות מעשה שהדרך היחידה לחפרת עליו זה בחרקירי?.
 
התרבות היפנית מאמינה בקור רוח, איפוק ו''פרצוף פוקר''-זה לא עניינו של אף אחד הרגשות שלך. כן אכפת לו, אבל הוא חונך בתרבות נוקשה מאוד וברורה מאוד. הוא לא ימרוד בה רק כי הוא לבד ועל סף מוות. לצורך העניין-אתה במקומו היית מסכים... להיות לבוש רק בביקיני, לשים אודם, ולעשות סלפי אחד אחרון עם הסנאפצ'ט? אני מניח שגם לפני המוות, לא. זה הכוח של חינוך ותרבות.
thewolf אמר/ה:
[post]694793[/post] ובעיני 23 זה קצת מוקדם מידי לעשות מעשה שהדרך היחידה לחפרת עליו זה בחרקירי?.
הוא יצא לקרב עם הדאימיו שלו, והדאימיו מת בקרב ''במשמרת שלו''.
 
אם נשים את התפאורה היפנית בצד לרגע, זה סיפור נחמד אך קצת מגושם. אהבתי את איך שחשפת את הכוונה שלו - הייתי בטוח שהוא יוצא לקרב עד שלב די מאוחר, וההבנה שהוא מבצע ספוקו הייתה מפתיעה ומצערת בצורה מצוינת. מצד שני, המשקל הרגשי של הרגע נפגע מעומס הנסיונות שלך לתת לו משקל רגשי. הגיל הצעיר, ההריון של אשתו, הפלאשבקים, כל אלה הם שיטות מוכחות להגדלת הטרגדיה שהעין הצינית שלי מתקשה לקחת ברצינות. מה גם שעצב הוא רגש שקשה לעורר באופן כללי, וניסיונות לעורר אותו נפגעים במיוחד מעודף פרטים.
באופן כללי, אם אתה מעוניין לעורר רגש, אני ממליץ להשקיע ביצירת דמויות מושכות. הזדהות עם דמות היא דרך מצוינת לעורר רגש, אבל אתה עדיין מתקשה לכתוב דמויות בעלות עומק. אני ממליץ להשקיע יותר בלגרום לדמויות שלך להרגיש כמו בני אדם.

ולגבי התפאורה היפנית, אני מצטרף לדרגוניצן. אני מבין שרצית לבסס אווירה, אבל כתבת את המקבילה של "צחי גולדשטיין סיים לכפתר את מדיו, שם את התנ"ך בכיסו ותלה את העוזי על הכתף. הוא יצא אל חדר המדרגות הישן ועבר על פני הדלתות המוכרות - משפחת כהן, משפחת אוחנה, משפחת אבשלום - בפעם האחרונה. הוא ירד אל החומוסייה של יוסי לניגוב שלפני הקרב, ובעוד הוא נוגס בפלאפלים הפריכים הוא השקיף על שדות הבור ושורות הצברים שבקצה השיכון שלו." זה כבר מעבר לביסוס אווירה, זה הטבעת הקורא בפרטים כדי לוודא הבנה. זה בסדר שהקוראים יבינו בהדרגה, אבל אם אתה רוצה שיבינו מהר אני ממליץ על פרט ברור אחד. עודף פרטים כזה לא יוצר אווירה, להיפך, הוא מושך תשומת לב למלאכותיות של הסיפור.
 
נכשלתי... אני אתאבד!
375px-Akashi_Gidayu_writing_his_death_poem_before_committing_Seppuku.jpg


סתם בצחוק.

לנושא-תודה רבה!
ובכן... אתה רומז שהדמויות שלי לא מתנהגות כמו בני אדם? בנושא האווירה-ובכן, אני מבין שהבעיה היא לא הפרטים אלא ששפכתי המון מהם על ההתחלה. הנה משהו קטן לעבוד עליו.
סתם שאלה-איפה הבנת שהוא מבצע ספוקו?
 
אני אומר שהדמויות שלך לרוב מרגישות שטוחות, כאילו התמונה שלהן בראש שלך היא רק התפקיד שלהן ולא משהו מורכב יותר. אתה כותב "סמוראי", "צ'יף ויקינגים", "איכר", "גיבור טרגי", ולרוב אין בהם משהו מעבר לזה. הם אף פעם לא שוברים תבנית, תמיד מתנהגים כמו שתצפה שיתנהגו, תמיד ממלאים את כל הקלישאות. בני אדם לא מתנהגים ככה - גם כשיש מגבלות חברתיות ברורות, בני אדם מגיבים אליהן בדרכים שונות. אבל יש בזה יותר מלגרום לדמות להגיב בצורה לא קלישאתית - השאיפה היא שהדמות תפעל מעצמה, בלי שתצטרך "לגרום לה לעשות" שום דבר. קרה לך שדמות הפתיעה אותך, או פשוט לא הייתה מוכנה לעשות את מה שרצית? אלה דימויים קצת נדושים, אבל הם סימן למצב שבו הדמות הפכה לעצמאית, במידה מסוימת, ולאדם בפני עצמה.

אני לא בטוח מתי הבנתי על הספוקו, אבל אני חושב שרק בפסקה השלישית מהסוף.
 
למען האמת - יפנים מאמינים בגלגול נשמות (לפחות בשינטו), וסמוראים לרוב מתאבדים למניעת הפיכתם לנחש או משהו כזה.
בכל אופן, יכולת פשוט לאל תאר דברים כאלה - חגר את חגורתו זורם יותר מחגר את חגורתו עם החרב הקצרה שינקארה וחרבו הארוכה קיטורונה (ובשביל מי שלא מכיר את העולם היפני זה נשמע אותו דבר).
 
אני הבנתי בפסקה השלישית מההתחלה, די בגלל הסיבות שת'ור כתב - אתה מעמיס ברגשנות את הסיפור מההתחלה, כולל הפרידה הדרמטית מאשתו שבהריון, שדי היה ברור לי שהפרידה זה הסיפור ואם הוא יוצא מהבית והוא יפני עם חרב, אז חרקירי זה הפתרון.
 
אולי בגלל שאני יחסית בקיא בתרבות היפנית, אבל לא כל כך הוטרדתי מהמונחים. האווירה שיצרת הייתה טובה, למרות שבאמת היה צריך לבנות את התיאורים קצת יותר בהדרגה.

בסך הכל הסיפור טוב, אבל אני מסכים עם ת'ור. האידאל היפני הוא כמו כל אידאל אחר - משהו לשאוף אליו. אף אחד לא יכול לעמוד בו, וגם אם הוא מנסה, זה מאבק מתמשך באופיו הטבעי.
יש רווח בין האידאל התרבותי לבין האנשים שחיים בתרבות הזאת, והדמויות והסיפור שלך ירוויחו הרבה יותר מלטייל על הרווח הזה מאשר על הקיצונים שלו.

לא הייתי הרבה זמן פה ולא קראתי את הסיפורים שלך מאז, אז תן לי רק לציין שהיה שיפור משמעותי מאז. גם השפה, גם המבנה, גם העולם היו מצוינים. אני באמת מתכוון שזה היה סיפור טוב:)
 
תודה רבה, שמח לראות שיצא משהו מכל העבודה! בכל אופן, אזכור להבא לגבי האידאלים. כנראה שבאמת הייתי אמור להציג קצת יותר את הפחד והספקות שהוא מנסה לרסן על סף המוות.
 
חזרה
Top