• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

הבדולח היוקד [מו''ד 4] (4/4), עץ משחק

עברתם דרכים ארוכות, חלקכם הגעתם מצדה השני של היבשת, ואילו חלקכם הגעתם מצידה האחר של מערכת ארגאה. את פניכם קיבל יתום מבוגר יחסית, והוביל אתכם אל מאחורי הפונדק, דרך בית היתומים, ואל חדרה. הוא השאיר אתכם מחוץ לחדר, ואמר "חכו כאן, אברר עם אמא האם היא מוכנה"
ונכנס אל החדר, סוגר את הדלת אחריו. כל אחד מכם ממתין, עם מחשבותיו ורגשותיו שלו, מחכה למילותיה האחרונות של לאורה.
למרות שנראה שכל אחד מכם מרוחק ושונה מאוד מהשאר, אחד מהיושבים מושך את תשומת הלב-לבוש בשריון רצועות בוהק מארד, שכמוהו נדיר לראות בימים אלו. כוכב מרוקע מארד משובץ בחזה השריון, והוא חוגר חרב סיף עם עיטור של כוכב זהה על גולת הניצב. הפנים שלו, לעומת זאת...מעט פחות מלכותיים ובוהקים. האדם שיושב מולכם הוא כנראה אחד האנשים הכי מכוערים שפגשתם-פנים מצולקות, מחוטטות מפצעים ופצעונים, זיפים לא מסודרים, אף ולסת שנשברו יותר מפעם אחת, ושיניים צהובות ועקומות שלפחות שלוש מהן חסרות.

האיש פולט אנחה של עצב ואז מרים אליכם מבט, משהו שנראה כמו חיוך עצוב מרוח על הפנים שלו, ולמרות שהוא חושף את שיניו לרווחה אתם חושבים שאתם רואים דמעה מנצנצת בעינו ''קוראים ת'י יאקן, מ'תכם? למה 'תם פה? חייבים מש'ו לגיברת?"
Out
ברוכים הבאים למשחק, מוזמנים להציג/לתאר את עצמכם
 
ביטארי נראית כמו אלפית גבוה יחסית, אבל עורה אפרפר, לא שזה פוגע ביופי שלה, היא עדיין נראית כאילו צוריה בידי אומון, שיערה, אומנם קצר ומסופר אבל עדיין מעוצב, בעל גווני אפור ולבן המשתלבים יחדיו, יוצרים גוון אחיד וחריג.
עיניה השקד שלה שחורות וגדולות, אם עיניים הם חלונות לנשמה, שלה מסתירות את הנשמה מעבר לסורג ובריח.
היא לובשת שריון עור מסודר, ולרגליה קנה ארוך בעל רונות קסם עליו, זוג צמידים בעלי רונות גם הם זוהרים על ידיה.

מי היא? הוא שאל, ובכן שאלה טובה, השם ביטארי הוא כל מה שהיא מצליחה לחשוב עליו, "ביטארי וון-בראנד" היא אומרת לבסוף, "אני צריכה לדבר איתה." היא מסיימת, קולה רך ונעים, שקט אך ברור.
 
בפינת החדר עומדת דמות דמויית-אנוש גבוהה יחסית עשויה קריסטל זהוב, עד כמה שנראה. הפסל עטוף בגלימה שחורה כהה אשר מסתירה את רוב גופו, ברדס מכסה את ראשו, ואפילו על פניו כרוכות מספר רצועות. הפסל חסר פה, בעל בליטה קטנטנה אשר מזכירה אף, שתי עיניים הנראות כמו חורים אשר זוהרות באור לבן ויוקד, והוא עומד בפינה ההיא עוד מלפני שכולם נכנסו אל הבית, חסר תנועה.
כדור קריסטל קטן מרחף לצידו, וקול פעמוני רוח וציוצי-ציפורים נשמע ממנו.

כאשר יאקן מדבר, ראשו של הפסל נע ומביט באיש. הוא אינו מדבר, אך קולו נשמע בבירור בתוך תודעתו של כל אדם הנוכח בחדר. "אני גר כאן." קולו מזכיר קרן ציידים מרוחקת, מעורבת עם צלילי פעמונים רכים.
 
יאקן מהנהן בנימוס לביטארי ומביט בעניין בפסל החי, ואז מניח את מגפיו, שברור שהפעם האחרונה שהם ראו מטלית ניקוי הייתה לפני כמה שנים טובות, על השולחן הנקי והמצוחצח שעומד במרכז החדר '' 'ני כאן כי לאורה ביקשה טובה... אחת אחרונה, לזכר מה שהיה, ולמען מה שיהיה...ואולי לא, הכל תלוי באיך הדברים יתגלגלו מעכשיו'' הוא מסיים בצחקוק קל ומפנה מבט שואל אל שני הנוכחים האחרים בחדר, מחכה לשמוע מהם
 
אם הפסל בפינת החדר נראה גבוה, הלוחם המשוריין שעומד וגבו מושען על הקיר נראה ענקי. "קוראים לי סקיי" אומר הלוחם בקול רך ועדין שלא נראה שתואם את גובהו, בערך 2 מטרים. הוא לבוש בבגדים אפורים פשוטים, כמה חניתות תלויות על גבו וסליל של שרשרת דוקרנית תלוי על ירכו. רוב הפרצוף שלו מוסתר בקסדה שחורה שמצדדיה יוצאות קרני תיש. למרות הקסדה, אפשר לראות את העיניים האדומות. שלו ואת העור לחיוור מתחת למתכת. "אני... מכר ותיק של לאורה". מעבר לשריון ולנשקים שלו, לא נראים עליו שום חפצים מיוחדים.
 
הוא אולי לא הבחור ההכי גבוה או מגודל או ההכי מוזר בחדר, אבל דורן לא צריך את הדברים הללו בשביל לעשות רושם. חלקו העליון של האורק לא משוריין במיוחד, רק מספר פיסות של שיריון עור מכסות חלקים בגוף שלו, כמו הבטן התחתונה ואחת הכתפיים. שיערו השחור אסוף בצורה פרועה ולא מסודרת ברצועת עור פשוטה. על שני ידיו שלשלאות קוצניות וכך גם על רגליו היחפות. הוא אינו מסתיר כלל וכלל את עורו הירוק ושריריו הדחוסים. אולי הדבר ההכי מעניין שהוא לא נושא על עצמו נשק. אולי יש משהו בשני נרתיקי העור שמחוברים לחגורה שלו.
הוא סוקר את החדר, רואה שכולם מדברים ומקמט את המצח. "אישה וכיעור" הוא מתנשף בזעף. הוא מסתכל אל הפסל, "אם עוד פעם אחת אתה תיכנס לי לראש אני אבזבז אותך כל כך חזק עד שלא יישאר ממך רסיס" הוא נועץ בו מבט מאיים ואז מסתובב אל סקיי.
"לפחות מישהו אחד נראה כאילו הוא יכול לעשות משהו" האורק מהנהן אל המגודל, נראה שמאשר את הבחור.
"השם הוא דורן, אל תשכחו את זה".
 
"הכוח לא תמיד נמצא בגודל הלהב או חוזק הברזל" אומר סקיי לדורן, קולו מיידית הופך לרשמי וחזק יותר- כאילו הוא מרצה. "לפעמים, הכוח שנמצא בתוכנו יכול להיות מאיים יותר מפלדת הפטיש ופחדינו גרועים יותר מחמת הדרקונים".
 
האיש מביט בדורן באי אמון, ואז מתחיל לצחקק ''כיעור? יכול להיות...את הפרצוף שלי אני יכול לשנות בקסם, אבל אתה נשאר תקוע עם המוח שלך לעולמים'' ולפני שדורן מספיק להגיב, הדלת נפתחת והיתום מביט בכם, פניו הלומות צער, ומחווה בלי מילים סימן להיכנס, חולף על פניכם במבט מושפל, ואתם חושבים שאתם שומעים יפחות חלשות כשהוא חולף על פניכם.
הדלת היא דלת עץ חומה וחזקה, וחרוט עליה שמה של לאורה בשפה האלפית בכתב זהוב ומעוצב, ומסביבו חריטות של שמה במגוון שפות, גדלים, וזויות. מזכרות מעשרות יתומים, כל אחד השאיר מזכרת ממנו על דלתה.

אתם נכנסים, והדבר הראשון שתופס את עיניכם הוא, שלא במפתיע, לאורה. האלפית בהירת העיניים יושבת זקופה במיטתה, שיער לבן מקיף את ראשה כמין הילה. היא נראית חיוורת יותר מכפי שמי מכם ראה אי פעם, גרומה, והורידים בולטים מבעד לעורה. היא לובשת כותנת לבנה שמשתלבת במצעים הלבנים והנקיים שלה, ואתם רואים שמלבד המיטה ותיבת עץ קטנה שמונחת לידה, החדר ריק. ישנם סימני גרירה על הרצפה, ובבירור מישהו הזיז את כל החפצים החוצה מחדרה.
לאורה מחייכת אליכם חיוך חמים, ומדברת בקול צלול -''ברוכים הבאים, וברוכה הבאה. אני מודה לכם על שהקשבתם להודעה שלי והגעתם עד כאן כדי לארח לי לחברה ברגעי האחרונים, לחלקכם זה לא היה קל'' אתם שמים לב שאת המשפט האחרון היא מסיימת בנימה פסקנית, כאילו ידעה על התלאות שעבר כל אחד ואחד מהם מאז הפעם האחרונה שהביטה בהם.
עיניה נחות עליכם ברוך ''יש לי כל כך הרבה שאני רוצה לדבר עליו איתכם...'' את דבריה קוטע שיעול קשה ''וכל כך מעט זמן. המוות עקב אחרי במשך שנים,לעולם לא עוזב. כעת, כשהוא מרחף מעלי, בחרתי בכם לאנשים שידעו מדוע, שכן מישהו צריך לדעת.''

קולה משתנק לרגע, ואז נהיה ענייני ''אני, לאורה אקסיניאר, בת לשבט העיט, חברה לשבט הדרדרים, ביתו של ארפנדיר ואחותו של גיליוואר, מצהירה בזו שבכוונתי לספר את כל האמת, ורק את האמת'' היא נעצרת לרגש לצחקק צחקוק יבש ''שנים עברו מאז שנשבעתי בנוסח הזה...'' בעוד היא נשבעת, אתם שמים לב שקעקוע הדרדרות שעל מפרק כף היד שלה זורח באור לבן, כמו הקעקוע שנמצא על מפרק כף היד השני שלה-אגרוף שמכה דרך סהר מחודד קצוות. בינתיים, השיעול היבש מתדרדר לשיעול לח, ודם אדום בוהק מרטיב את הכר הלבן.
נימה של בהילות נכנסת לקולה ''אין לי זמן להתוודות, הוא מתקרב'' את דבריה קוטעים שיעולים קשים יותר ויותר, בעודה מגששת אחרי התיבה שמונחת ליד מיטתה, פותחת אותה בדחיפה קלה, ושולפת מתוכה חפץ בוהק. חפץ שמתגלה כפגיון עשוי מבדולח, שסביבו מרצדת אנרגיה אדומה, כשהלהב והקת עשויים ממקשה אחת של הגביש הזהוב המוכר לכם בשם איליריום. בתוך הלהב מרצדת להבה אדומה בוהקת, ונדמה לכם שאתם רואים תמונות אותיות מסתחררות בתוכה, ונעלמות כהרף עין.

לאורה מתנשמת ''קחו את הלהב, הוציאו את הלהבה מהבדולח, גלו את האמת, עצרו אותו, אין זמן. הוא מגיע. כל מה שעליכם לעשות הוא לקחת את הפגיון וללכת'' היא מביטה ביאקן ''ידידי משכבר הימים יקח את הילדים בכרכרה ויעביר אותם למקום מבטחים'' היא מניחה את הפגיון על גבי התיבה, ואז מביטה בכל אחד מכם, נפרדת מכם לשלום בעיניה, ובמילותיה ''דורן, אף פעם אל תפסיק להיאבק, אבל תדאג להיאבק למען הדבר הנכון. הם יזדקקו לכוח שלך. סקיי, האמת עוד תתגלה, ותזרח כשהיורש יעלה. עיני-ברקת, אתה אמנם מורכב מחלקים רבים, אך הינך ישות שלמה. יש לך כוח רב, אך היזהר שלא יכלה אותך. לא תוכל להצליח בכך מבלי השאר.'' היא עוצרת וחופנת את ידה של האלפית אפורת העור בכף ידה החיוורת ''ביטארי... היי שלום. אנא סלחי לי על מה שנאלצתי לעשות, וסיימי את מה שהתחלנו. יאקן...היה שלום''
היא עוצמת את עיניה, חיוך עולה על פניה ודמעה זולגת על לחיה ''סיימתי את דברי. כעת...אוכל לנוח'' היא מסיימת בלחישה. אור כסוף עדין יוצא מפיה, קורן מעליה ונעלם. וכך, בפשטות, מתה לאורה אקסיניאר.
 
ביטארי נשארת שקטה, מאבק מתרוצץ בראשה, הזאב יודע שהאישה הזו הייתה חשובה, הציידת מסכימה איתו לשם שינוי, אבל נראה שכל אחד מהם מתווכח בצורה בה התבטאה החשיבות שלה.
אף דמעה לא זולגת מעינה, אף על פי שיש תחושת עצבות בחדר, משהו באלפית לא נשבר, היא רק מהנהנת ומביטה בפיגיון, ואז פונה לעבר יאקו, "על מי היא דיברה?" היא שואלת, קולה הפעם תקיף וכבד, כאילו הייתה צווחת מוות, עינה כועסות ורחש אימה עולה בה, הזאב מרגיש את מות חבר הלהקה, הציידת מרגישה שההזדמנות התפספסה.
 
דורן לוקח את הפגיון מן היד הקרה. שתיקה צורמת על שפת פיו. הוא מוציא בד מתיק המסעות שלו ועוטף את הלהב. אין דמעות, הוא לא הכיר אותה הרבה, אבל עדיין יש את העצב הקודר בחדר. המוות הזה מרגיש פשוט... עגום.
"פסל, בתור הקריסטל פה, יש לך רעיון איך מוציאים להבה מבדולח?".
 
יאקן מושך בכתפיו, הצער כבד בעיניו ''לא 'כול להגיד ש'ני 'דע, פ'עם לא שיתפה 'תי עד הסוף במה שקרה.'' הוא עוצר לרגע וחושב '' 'ני 'דע שזה אויב, 'סוכן מאוד'' הוא מסיים את דבריו בפסקנות, מהדק את חגורתו ודואג שחרבו מוחזקת כראוי ''כדאי שתתחילו לרוץ'' והוא יוצא מהחדר.
 
הפסל שלאורה קראה לו "עיני-ברקת" ניגש אל האלפית השוכבת במיטה ומניח את ידיו מעליה, מתעלם מהשאלה אשר כוונה אליו. האור הקורן מעיניו מתחזק, והילת כוח זהובה אופפת את הגופה של לאורה. קולות רבים מתחילים להישמע ברחבי החדר, כמו עשרות אנשים אשר מדברים בלחש בבת אחת.
"החייאה." קולו נשמע בראשכם כמו פקודה, וכל החדר מתחיל לרעוד כאשר כוחו מתפרץ בגל אדיר אשר אופף את כל הנוכחים. אחרי מספר שניות של זוהר קמאי, עיני-ברקת אוסף את כל האור לכדור הנראה כמו שמש קטנה ומכניס את הכדור דרך חזה של לאורה, והאור מתפשט בכל גופה, נמוג לאיטו, וקולות האנשים משתתקים גם הם. עוברות מספר שניות, אך דבר לא קורה. לאורה ממשיכה לנוח על משכבה, לנצח.
"החייאה!" איש-הקריסטל חוזר על התהליך בשנית, והפעם הזוהר גדול יותר, גל האנרגיה חזק יותר, והקולות האופפים את החדר חזקים יותר. לאורה ממשיכה לשכב ללא ניע.
"החייאה!!" בפעם השלישית, האור כמעט נושא איתו חום אמיתי, גל האנרגיה הודף חפצים קלים מהמדפים שלהם, וקולות האנשים נשמעים כמו צרחות אימה המהדהדות בבית. לאורה אינה מגיבה כלל.

אחרי הכישלון הנחרץ הזה, עיני-ברקת מסתובב והולך אל הקיר הקרוב ונעמד מולו.
"אני לא יודע." קולו נשמע בראשכם בעודו ראשו שלו מסתובב אל דורן. אם הייתה תחרות בין פסלים המודדת למי יש את העיניים הכי חסרות-חיים, הוא היה זוכה בפרס הראשון.
 
בין אם אתם נשארים בחדרה של לאורה לחלוק לה כבוד, או אם אתם ירדתם לחדר הראשי כדי להתארגן לקראת יציאה לאיזה מסע שלא יהיה, קשה להתעלם מרצף.האירועים שמתרחש בעיקול השביל. יאקן נוהג בכרכרה מסומנת בכוכב ארד, כשלצידו יושב היתום המבוגר שראיתם קודם. הוא מביא את הכרכרה אל שביל הגישה שמתקרב לבית. והיתומים האחרים, שנראה שלאורה הכינה אותם היטב ליציאה, מכתיפים את תיקיהם ןמתכוננים לצאת...כשפרץ שלאור לבן מפלח את הכרכרה באמצע, בפיצוץ מעוור והרסני. כשהאור נמוג, אתם רואים הריסות מעשנות היכן שהייתה הכרכרה בה ישבו הילד ויאקן. מאחורי הכרכרה עומדת אישה בהירת שיער, לבושה שחורים, שרביט משנהב בידה, ועשן עולה ממנו. סביבה עומדים כעשרה לוחמים במדי שכיר חרב, אוחזים בנשק. היתומים מייבבים ונסוגים לאחור, והמבוגרים יותר מעמידים את הצעירים מאחוריהם. האישה צועדת קדימה וקוראת בקול רשמי ''דיירי בית היתומים! אנחנו יודעים שלאורה אקסיניאר מתה, אין לנו ריב איתכם! הניחו לנו לקחת את חפציה ונעזוב אתכם בשלום! ולא...'' קולה לובש טון מאיים ''גורלכם יהיה כגורלם'' היא מסיימת בלחישה מלאה בוז, מצביעה על השאריות העשנות של הכרכרה.
 
עינייה של ביטארי מתמלאות באור, הזאב לא מוכן לפגיעה בחלשים, והציידת מוצאת את אלה הנלחמים מלוכלך כבדיחה ותו לא, היא צועדת קדימה, הקנה שלה נפתח בידה בעודו מתארך לאורכו המלא, ואור בוהק בוקע ממנו, "בשם הירח." היא אומרת, קולה מאיים, "בשם החצר הלבנה." היא מתקדמת. "ובשם האור המטהר." קרני אור בוקעות מתוך הקנה שלה, בידה הפנוייה מתגלה ניצב חרב ריק, אשר קרני האור נשאבות אליו, קור אופף את האיזור בעוד החרב מתגבשת, מחושלת מאור וקרח. עד שלהב מפחיד למראה נוצר בידה של האלפית, אור בוהק מקיף אותו, זורח.
היא לא יודעת מי היא הייתה, אבל לאורה הייתה חשובה לה, היא תגן על בייתה, על היתומים שלה, ועל כבודה עד טיפת דמה האחרונה. הזאב שואג בראשה בעצמה
היא הייתה אומרת משהו, היא הייתה מדברת, אבל אין צורך בכך, היא פשוט עומדת מול האנשים, ודי במבט בודד אליה כדי לפחד באימה. מבטה יכול לשבור את רוחו של הלוחם האמיץ ביותר, והאור בחרבה יפחיד מלאכים ושדים כאחד.
היא נעמדת בין האישה והלוחמים לבית, מבטה קפוא.
META
איום
[dice seed=35302 secure=6e369871_0]1d20+17[/dice]
 
בבית היתומים:
בזמן שלאורה מתה, סקיי רוכן לכיוונה. הוא מוריד את הקסדה שלו מראשו- חושף עור לבן כמו נייר, עיניים אדומות ושיער אדום. הוא לא מסתיר את הרגשות שלו, וקשה לפספס את העצב על הפרצוף שלו. הוא מוציא סמל של ירח מהתיק ומניח אותו על לאורה ואז לוחש כמה מילים, והירח מתחיל לזהור באור לבן חלבי ועמום. "אני אתגעגע" אומר סקיי "נוחי בשלום".

מחוץ לבית היתומים:
"את אומרת שאין לך ריב איתם" אומר סקיי, הקול שלו נשמע לגמרי אחרת עכשיו, מצווה ומלא בכעס "אז למה שלא תתחילי בלהסביר למה הרגת עכשיו אחד מהם בלי למצמץ". אומר סקיי כשהוא מצביע על האזור מעלה העשן, הבגדים הפשוטים בהם הוא השתמש הןפכים לשריון קשקשים שחור עם סמל של ירח באזור החזה שזורח באותו אור לבן חלבי כמו בבית היתומים. "אם ניסית להיראות מפחידה עכשיו, הרשי לי להבטיח לך שכשלת במשימה הזאת"
 
האישה מרימה את גבתה לעומת האיום של ביטארי ''החצר הלבנה? מעניין...'' נימת הקול שלה נהיית עניינית ''בכל מקרה, הריב הוא עם מי שאימצה את היתומים האלו. לא ניסיתי להבהיל, אלא להבהיר את הנקודה. האדון שלי מעוניין במה שלאורה אקסיניאר לקחה ממנו, ולא מעבר. ועכשיו...'' היא מרימה שוב את השרביט, ובקצהו זורח כוכב מנצנץ של אור לבן, מסנוור אתכם ''הביאו לי את מה שקיבלתם מלאורה אקסיניאר, או ששאר הילדים ימותו.''
 
"לא ניסית להבהיל?" מסנן סקיי בלעג "את רצחת ילד שהם הכירו מול הפנים שלהם!" הוא מרים את הקול לצעקה. "לא ברור לי מי את, מה את רוצה ומה עובר במוח הפסיכופטי שלך שלפיו לרצוח שני אנשים רק כדי להעביר מסר זו פעולה לגיטימית, אבל את לא מפחידה אותי. יש לי את האמונה שלי, את הכוח שלי ואת זה" אומר סקיי בזמן שהוא שולף את הסליל הקוצני שתלוי על הירך שלו וחושף שרשרת דקרים ארוכה. "ואם את חושבת שאני אהיה מוכן להעביר לרוצחת ילדים פסיכופטית משהו שקיבלנו מלאורה אז משהו בראש שלך באמת לא בסדר"
 
דורן מתיישב על הכיסא שלקח מקודם. הוא שונא קסם, תמיד שנא. רק דברים רעים יוצאים מקסם. וכמעט תמיד זה קשור לפיצוצים מסנוורים. "אהם........" דורן מגרד את ראשו. "אז אנחנו צריכים להביא לך את מה שקיבלנו מלאורה? לקחתי את הכיסא הזה מלאורה, זה עוזר?" הוא אומר בחיוך מלא שיניים.
"באמת, את תצטרכי איום יותר יצירתי, אם הייתי נכנע לכל מי שאיים עליי ברצח כבר הייתי מת. ואני נוהג בלשבור כל עצם בגוף של אנשים שמאיימים עליי, אז אני אשמח אם תעמדו בשורה או משהו, כי אין לי המון זמן".
 
"אתם יכולים לשכוח מלאיים עליה, וההתרברבויות שלכם לא גם כן לא עוזרות." קולו של איש-הקריסטל נשמע טלפתית בעודו מביט אל עבר השאריות הבוערות של הכרכרה. "אתם לא קרובים ללהיות ברמה שלה, והיא מסוגלת להרוג כל אחד מאיתנו אם היא רק תרצה זאת."
באומרו זאת, הוא מתחיל ללכת אל עבר הכרכרה, ובכוח המחשבה שלו מפנה לאט לאט את הקרשים והבדים, מנסה לגלות משהו שנשאר מהשניים שרכבו עליה.
 
חזרה
Top