• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [סיפור]-[PG13]-עול האלמוות

הח׳אן הטטרי

פונדקאי ותיק
פונדקאי מפגשים חבר.ה בהיכל התהילה פונדקאי החודש
אני לא בטוח לגבי הסיפור, ואני מקווה שהוא לא ארוך מדי. כרגיל, אשמח לביקורות-רצוי בונות, אבל אם אתם אהבתם ולא יודעים לנסח ביקורת אתם מוזמנים לכתוב ''אהבתי'', זה מעודד מאוד. כמו כן, אני לא בטוח שהסיפור הוא PG13, מלבד קטע קצר יחסית בסוף.

עול האלמוות

סונאם דשדש בכבדות בשולי דרך העפר, רגליו העייפות נתמכות במטה עץ מסוקס וגולמי. מבטו היה נעוץ בקרקע, שהבוץ והעשבים השוטים מתחלפים בה לסירוגין. שולי גלימת הזעפרן הישנה, הדהויה והמלוכלכת נגררו בבוץ, אך הוא לא נתן דעתו על כך. זקנו הקצר, הגזור ברשלנות, היו מספר שיערות שיבה שלובות בשיער השחור. ראשו היה מגולח היטב, אך השיער כבר החל לצמוח שוב. הוא ניחש שמי שיביט בו יחשוב אותו לנווד מזדקן, וחדי העין יחשבו אותו לפליט בן שלושים שעבר תלאות. האמת, ידע סונאם לצערו, הייתה כואבת בהרבה.

הוא הביט לשמאלו, אל דרך העפר. כמה קרונות רתומים לשוורים ולפרדות עברו שם, מקושטים בדגלונים צבעוניים. נהגים עליזים שעורם בצבע הנחושת הביטו בו ממושביהם בקדמת העגלות, ונשים וילדים הציצו בו מחלונות הקרונות. סונאם הבחין בנערה אחת, בת 13 לכל היותר, פניה עליזים וחייכניים. הוא הסב את ראשו בבושה, וזכרונות ישנים וכואבים שבו ועלו בו. הוא נזכר איך היה נער צעיר בכפר, איך היה עליז כל כך ופעלתני כל כך. הוא זכר... פניה הבוכים, המאשימים של הנערה ההיא. גם אחרי יותר ממאה שנה לבו התמלא בושה, והוא נאבק בדמעה שאיימה לזלוג מעינו מחמת תחושת האשמה שלו. הוא לא התכוון לשבור לה את היד. איך יכל לחשוב שלא תבחין ברגל ששם לה בצחוק כשרדפה אחרי נערה אחרת במשחק תופסת. הוא לא רצה להפוך אותה לנכה לכל החיים... היא מעולם לא סלחה לו, והוא לא העז להאשים אותה. אבל הוא ידע בכאב כמה הגיהנום התקרב אליו באותו יום. הדמעה ירדה לבסוף מעינו, וירדה במורד זקנו הקצר.

הוא שב ונזכר בדברי מורו, רגליו ממשיכות ללכת כמעט ללא שליטה. גלגל החיים מסתובב, סונאם, אמר לו הנזיר אהיתבהא. תמיד יש לך ההזדמנות לכפר על חטאיך. גן העדן לעולם אינו אבוד. סונאם גיחך לעצמו במרירות. הנשמה שלו מזמן לא ראויה לגן העדן, הוא ידע בעצב. הוא האיץ את הליכתו, ומבלי משים מעד על אבן ונפל. הוא שמע רשרוש בעשב ליד, והבושה והחרטה שבו ועלו בו. הוא התרומם, דומע. הוא שב ונזכר איך הוא היה נער בן 15, מלא כוח ורעננות, ואיך שיחק בחרבות עץ עם דשרתהה, חברו הטוב ביותר. הוא לא היה יכול לדעת שיש נחש בעשבים כשדחף אותו במשחק. הוא לא היה יכול לדעת שהוא הולך להיות רוצח... דמעות עלו בעיניו של סונאם, והוא נתן להן לשטוף ללא התנגדות, לשחרר את המתח. אך לא את האשמה.

סונאם התרומם, ורגליו היחפות שבו וצעדו בבוץ. הוא נזכר שוב ושוב בדברי הכוהנים ששמע בילדותו. הוא חשב לעצמו בשמחה מרירה על כך שחיי האלמוות שלו מעכבים את הגיהנום. לא שזה משנה משהו. הגיהנום הוא נצחי. הוא התעלם במאמץ ממראה כואב של שד שחור שעלה במוחו, והמשיך ללכת קדימה. הוא הבחין בעשן ארובות במרחק, ומיהר ללכת לכיוונו. הוא הביט לימינו, למישורים התיכונים מכוסי העשב. כמה נערים, בני 16 לכל היותר, השתעשעו שם ברכיבה על סוסים ובמרדף ידידותי אחר כמה נערות בנות גילם, שרכבו במיומנות והתחמקו, כשרצו. סונאם חייך חצי חיוך. שיהנו כשהם יכולים, חשב לעצמו. ושלא יגמרו כמוהו. לפתע, הבחין באחת מהנערות, בת 14 כהת שיער שהתחמקה במיומנות מנער מחייך. פניה הנאות, עיניה הצוחקות, פיה המשועשע, הם הזכירו לו... סונאם עצר, רגליו רועדות, ונתן לעיניו וללבו לבכות. אשתו בוודאי מתה, וילדיו בודאי מתים כבר. הוא השפיל מבטו בבושה ובהתייפחות כנות וכואבות. הוא לא היה צריך לנטוש אותם... לא הגיע להם להיות מגורשים, לנדוד חסרי כל, למות בקור וברעב. פניהם של בנו בן ה-6, העליז והגברי-ילדותי, של בתו בת ה-9 החייכנית והצייתנית, של תינוקו המתוק, שבו ועלו לנגד עיניו. הוא לא העז לתת לעצמו לדמיין אותם בגורל שגזר עליהם, כחולים מקור, חיוורים ממחלות, כחושים מרעב. הוא דימה לשמוע אישה ושלושה קולות ילדותיים בוכים. ''אבא!... אבא, למה?...''. ''סונאם!... בעלי!... למה?...''.

סונאם המשיך, בקושי. הוא הכריח את עצמו להרים את ראשו, ולאחר כשעתיים הגיע סוף סוף לכפר ממנו עלה עשן הארובות. בקתות בוץ וקש ובתי בזלת עמדו במרווחים זה מזה, ומרעות בקר השתרעו סביב, ברחבי המישורים התיכונים. השמש כבר החלה לשקוע, קלט סונאם לפתע. גברים ונערים חזרו מהמישורים, רכובים על סוסים ומלווים במלמדי בקר עדרי פרות ופרים. תרנגולות קרקרו בין הבתים, וילדים רכובים על עגלים דהרו, עליזים ומשועשעים, ברחבי הכפר. שוק קטן, מלא באוהלים צבעוניים והומה געיות בקר, עמד לצד חאן דרכים עשוי אבן במרכז הישוב. סונאם הביט בילדים בתערובת רחמים ואהבה. הם לא ידעו כמה קשים יהיו חייהם, ולא ידעו שייתכן שלא יגיעו לבגרות. הוא זכר את אחיו ואחיותיו, בניו ובנותיו, שמתו בילדות. לצידם של זכרונותיו הנוראים על חטאיו, זכרונות הילדים הנלקחים על גן העדן בידי האל הרחום היו כמעט משחררים. רק כמעט. הוא נזכר בכאב במראה ילדיו הקטנים, הבוכים, החיוורים, החולים... הוא התנחם בכך שכעת הם במקום טוב יותר, יחד עם אשתו וילדיו שנטש. רק הוא נידון לחיי אלמוות כבדים כמעיל עופרת, שרק הולך ומכביד עם השנים על גופו, על לבו.

נער בוגר, כבן 17, עבר לידו, רכוב על סוס אדמדם, כשלפתע הוא השפיל את מבטו, מבחין בסונאם. ''ערב טוב, אדוני'', אמר הנער, יורד מעל סוסו. ''אני רואה כי אתה עייף מהמסע בדרכים''. לסונאם נדרשו כמה שניות כדי להוציא את המילים מפיו. ''כן'', אמר חלושות. ''בוא'', אמר הנער, ''תוכל להתארח הלילה אצלי ואצל אשתי. עלה על הסוס, אתה צריך אותו. שמי סונגטסאן'', הוא השיט את ידו ללחיצה. ''סונאם'', ענה הנווד בן האלמוות, לוחץ את היד המושטת. הוא עלה על הסוס, וחש בהנאה האדירה שבמנוחה לרגליו הלאות. הוא אחז את מטהו ביד שמאל, והשעין אותו על כתפו.

הנער ליווה אותו עד בקתת בוץ קטנה, שנראה שלא אכלסה נפשות רבות. יריעת בד מלוכלכת מעט, מעוטרת בכמה מקומות ברקמה, נתלתה בפתח מעין דלת. חבל נמתח מהבקתה ומגג הסכך אל עץ סמוך, ועליו נתלו מעט בגדי צמר וכותנה נקיים. נערה כבת 16, שערה השחור אסוף ובטנה עגלגלה במעט, הסיטה את יריעת הבד וקידמה את פניהם. ''סונגטסאן!'', היא קראה לנער. הוא רץ אליה, חיבק אותה בחום, מלטף את בטנה. ''הבאת אורח'', היא אמרה בטון שרמז על חוסר סיפוק. ''כן'', אמר סונגטסאן, נכנס לבקתה. ''הוא היה עייף מאוד למראה. לא יכולתי שלא להציע לו לפחות'', הוא אמר, מזמין את סונאם פנימה.

סונאם נכנס, ולבסוף נכנסה הנערה, נוטלת קערת חרס מלאה מים חמים. אור חדר לבקתה מפתח דמוי ארובה בראש הגג, ומחלון קטן בעל מסגרת עץ בקיר המעוגל. הנער התיישב על כרית צמר וקש, והזמין את הנווד לשבת על עוד אחת. הנערה עקפה את המדורה הדולקת במרכז הבקתה, והניחה לרגלי בעלה את קערת המים. ''אתה הלכת יותר ממני'', אמר סונגטסאן, דוחף את הקערה בעדינות לעבר הנווד. עווית של מרמור חלפה לרגע בפניה של הנערה. סונאם הניח את רגליו בקערה, מתענג על כל רגע. המים העכירו במהרה מהבוץ שעל כפותיו היחפות, אך הוא לא שם לב לכך. לרגע אחד הוא הניח לעצמו לשכוח מכל הדברים שעשה, ושיעשה, ושקרו, ושיקרו, והתענג על מגע המים החמים והמלטפים. ''תודה רבה'', אמר לסונגטסאן. ''תודה גם לך'', אמר לנערה. הבעת פניה התרככה מעט, אך נראה היה כי היא עדיין לא מרוצה מכך שהקערה שהכינה עבור בעלה, ניתנה בסוף לאורח שאינה מכירה.

''דקאי'', קרא ברוך סונגטסאן לנערה. ''הכנת לנו משהו לאכול כשהייתי עם הפרות, אני מקווה?''. דקאי הנהנה, והסירה מעל המדורה נזיד שעועית ובשר בקר, מתובל בעשבי מאכל ובגבינה. היא מזגה אותו מקדרת המתכת הלוהטת לשתי קערות חרס, והגישה אותו להם. לעצמה נטלה מנה צנועה יותר. סונאם הריח את המרק, נהנה רק מהריח. אוכל... כזה ריח טוב... דמעות עלו בעיניו, כשהוא שב ונזכר ברעב הכבד שהשתולל לפני מאה שנים, והבושה מילאה את ליבו, מעכירה את רוחו כשיבולת רקובה ואכולת תולעים בשיכר. הוא רוצח... הוא נטש את משפחתו כדי להציל את עורו העלוב מהרעב. הוא עצם את עיניו, מנסה ככל האפשר להסתיר את הבכי, כשהמעשה שב ועלה לנגד עיניו. איך תפוחי האדמה שהוציא מאדמת חוותו היו רקובים, ואיך יום ועוד יום היו הוא, אשתו, ילדיו, רעבים. איך הוא חשב מה לעשות... איך הוא ברח בלילה עם כל תפוחי האדמה האחרונים שנשארו להם, ועלה על החמור, ונמלט הרחק הרחק... איך ביער הופיע מולו המלאך המכונף, המבהיק, הלבן, וקילל אותו באלמוות עד שיכפר על חטאיו... מבלי ששם לב, הוא בכה ללא שליטה. אילו רק היה יכול להגיד לעצמו בעבר שלא לעשות את זה, לא להפקיר את משפחתו לרעב, לא לברוח, לנטוש אותם כמו פחדן עלוב...

''אדוני?'', שאל סונגטסאן, נוגע קלות כתפו. ''מה... מה קרה לך?''. אפילו דקאי הביטה בו במעט רחמים ודאגה. סונאם שתק. ''אדוני, אתה בסדר?'', שב ושאל הנער בדאגה. ''אני...'', אמר סונאם, עוצר את דמעותיו במאמץ, חושב מה לומר להם. הוא לא היה יכול להמשיך לשמור את הסוד הזה בלב. הוא ידע שהם ישנאו אותו, והוא לא האשים אותם. אבל הוא היה חייב לפרוק את זה. ''נטשתי את המשפחה שלי בזמן הרעב, והשארתי אותם לגווע''. הנער הביט בו כלא מאמין, מוכה אלם. דקאי צמצמה עיניים בעוינות. סונאם עצם את עיניו, מניח לדמעותיו לזלוג. ''אני... אני מתחרט על זה. אני לא רציתי לעשות את זה. אבל...'', הוא השתתק, לא יודע מה לומר. ''אבל היית פחדן'', אמרה לפתע דקאי. סונגטסאן הרים גבה-לא זה מה שמצופה מאישה. אך נראה שדקאי לא שמה לב, או שהתעלמה. ''פחדן, ואנוכי. לא התנהגת כמו גבר, או כמו אבא. התנהגת כמו שד חסר לב''. מילותיה פגעו בלבו כסכינים עשויות פלדה מלובנת, והוא בכה מהן עוד יותר... הוא חשב על עצמו בדיוק כמוה. הנער שקל את דבריו, מופתע מאוד. ''אני אתן לך לישון אצלי בבית'', הוא אמר לבסוף, מול פניה המופתעות של אשתו. ''אבל מחר בבוקר, אתה תצא, ולא תחזור לעולם, בוגד''. סונאם הנהן בהכרת תודה, וקרס על מזרן הקש והצמר, עייף, מניח לשינה חסרת חלומות לכבוש אותו.

סונאם התעורר באמצע הלילה מצעקות ומאור. ''שודדים!'', צעק סונגטסאן, שאחז במלמד בקר ובלפיד, ופגיון היה נעוץ בחגורתו. הוא היה לבוש ברישול, ורק באבנט בד ומעין חצאית, שניהם בצבע הזעפרן. דקאי שכבה מכווצת במזרנה, פניה מביעות פחד טהור. סונאם קפץ ממזרונו, עטה במהירות וברישול את גלימתו, ונטל את מטה העץ שלו ולפיד נוסף, אותו הדליק מאש הלפיד של הנער. ''קדימה!'', אמר, ויצא מהבקתה.

כחמישים פרשים, חמושים בחרבות, רכבו ברחבי הכפר, והמקומיים נלחמו מולם בכל הבא ליד-גרזנים, פגיונות, חניתות ומלמדי בקר. אך ברור היה שיד הכפרים לא על העליונה. כמעט לא נשמעו צעקות השודדים.
סונאם הסתער על שודד אחד מוש בחרב, שנאבק בגבר כבן ארבעים. הנווד הניף את מטהו, והכה ברגלו של הסוס, שקרס פצוע. השודד נפל מגבו, ונקטל במכת גרזן, אך סונאם לא נשאר לראות זאת. הוא מיהר לעבר שודד אחר, והניף לעברו את המטה. השודד כמעט נפל, אך הצליח להישאר על הסוס. הוא ניסה לדקור את הנווד עם חניתו, אך כאב המכה שספג מהמטה הסיח את דעתו והוא החטיא. סונאם לא השתהה וניפץ את צלעו עם העץ המסוקס. הוא לא הרגיש חי כל כך,עוזר כל כך, טוב וישר כל כך כבר מאה שנים ארוכות. הוא אחז בחניתו של המת, ודקר לעבר שודד אחר בקרבת מקום, נועץ את החנית במותנו. הוא סובב אותה בפצע ושלף אותה משם, מניח לדם לפרוץ בעד הפצע הסופני.

סונאם פילס דרך בשה הקרב המפוזר, מטהו וחניתו מדממים, כשלפתע שמע צרחה של אישה, או של ילד. הוא מיהר לעבר מקור הצווחה מעוררת הרחמים. ''לא! בבקשה, לא!'', שמע כשהתקרב. זו הייתה אישה. בכי אחר, ילדותי, נשמע מאותו הכיוון בערך. ''יש לי ילדים!'', צרח בקול. הנווד הגיע לבסוף למקום, והזדעזע. שודד, פניו האכזריות מעוררות סלדה, התקרב עם חרבו לאישה וכמה ילדים, דוחק אותם אל הקיר. ''בבקשה, לא!'', צרחה האישה, כשהשודד הניף את חרבו לעברה. סונאם לא התכוון לתת לזה לקרות. הוא השליך את חניתו לעבר השודד... והחטיא. אבל דעת הגזלן הוסחה, והוא פנה לעבר סונאם. ''אז 'תה הבן זונה, פחדן'', הוא אמר בדיבור עילג, מתקרב אל סונאם, מנופף בחרבו בניסיון להפחיד. סונאם נרתע מעט, אך אז מבטו חלף על האישה והילדים. הוא לא יפקיר שוב נשים וילדים למותם, אפילו אם הוא לא מכיר אותם. הוא זרק את הלפיד, והניף את המטה בשתי ידיו.

''בוא'נה אני אראה לך!'', צעק השודד, והסתער עם חרבו על הנווד, שהתחמק אחורה והדף את המכה בהנפת מקל. השודד שב והתקיף וסונאם הדף אותו, ואז בן הבליעל דקר לעבר כתפו של סונאם... ופגע. הנווד חש בכאב העז, אך הוא לא נתן לעצמו להיכנע לו. הוא ממילא לא ימות, כל עוד הקללה הארורה רובצת עליו. במאמץ אדיר, הוא הניף את המטה המסוקס על השודד, והנחית אותו על ראשו. השודד נפל, במום. סונאם ניגש אליו, דרוך. הוא יכל להרוג אותו. אבל הוא לא היה מסוגל לקחת את חייו, ככל שהיה נתעב. נתעב, נתעב... השודד הזה ניסה לרצוח אישה וילדים. הנווד לא יכל להסתכל. הוא הניף את המטה, והנחית אותו על גרונו של השודד, מעניק לו מוות מהיר ולא נורא כל כך. הוא שב ופקח את עיניו, מביט בגופת השודד המתועב.

בינתיים, החלו הכפריים להדוף את השודדים, וכעבור כשעה וחצי כבר נמלטו רובם על גב סוסיהם על המישורים. סונאם חזר, עייף מעט, אל בקתתו של סונגטסאן, וקרס על המזרן שלו. הנער עדיין לא חזר. ''אנחנו... ניצחנו?'', שאלה דקאי, מכוסה בשמיכות צמר ופניה דואגות. ''כן'', אמר סונאם, ועצם את עיניו. השינה השיבה אותו לחיקה, שינה ארוכה ומתוקה, חסרת חלומות.

כשסונאם פקח את עיניו השמש כבר זרחה גבוה בשמיים. סונגטסאן לא היה בבקתה, ודקאי לשה בצק על קרש עץ. ''אז התעוררת בסוף, מה?'', אמרה הנערה. ''כן'', אמר סונאם, קם ממיטתו. ''זוכר מה אמר לך בעלי? אתה הולך היום''. הנווד הנהן, והתלבש בגלימה שלו. הוא הופתע לגלות אותה נקייה. הוא נטל את המטה שלו, והלך לעבר היציאה. ''חכה'', אמרה דקאי, והושיטה לו נאד מים וכיכר לחם. ''תודה'', הוא אמר, מרכין את ראשו. ''על הכל''. ''להתראות, אורח'', אמרה הנערה, פניה מתרככות. ''תודה גם לך על מה שעשית בלילה''. סונאם הנהן לעברה, ויצא את הבקתה. הוא שב והלך אל דרך העפר, צועד קצובות. נטל חטאיו הכביד עליו פחות לפתע. מורו אהיתבהא צדק. ניתן לכפר על כל חטא.

הוא צעד כמה שעות. הצהריים היו חמימים, וסונאם הבחין בעץ בודד בצד הדרך. הוא ניגש אל הדשא שתחתיו, והתיישב. הוא התעייף מאוד מהמסע, אם כי לא היה בטוח למה. הוא פיהק... ונשכב לישון, עוצם את עיניו, רגוע ושליו.

נערה חייכנית כבת 13 הציצה מקרון העץ אל הדרך, כשלפתע ראתה עץ, ותחתיו אדם ישן, עטוי גלימות צהובות ולידו נח מטה עץ מסוקס. לא, לא ישן... פניו היו שלוות ומאושרות, אך עורו היה חיוור מדי, וחזהו לא עלה וירד. היא נרתעה, ונסגה לקרון, מנסה לשכוח מהמת השליו והמאושר שראתה.
 
וואו. אהבתי. היה די מעניין החרטות שלו בהתחלה וגם על איך הפך לבן אלמוות. הקרב היה מצוין ולדעתי לא היו מספיק תיאורים אלימים כדי שיחשב PG13. אבל... הרגשתי שהתגובה של המשפחה שאירחה אותו לא מציאותית. בסדר, הוא זנח את המשפחה שלו למוות. אבל בני האדם חושבים בעיקר על עצמם, ולא יהיה ממש אכפת להם מה קרה לפני מאה שנה, ובטח שלא יקראו לו בוגד אחרי שהוא כבר הודה בפניהם והתחרט על מעשיו. סיפור אחלה. בהחלט העביר בי צמרמורת קלה.
 
אני חושב שהאקספוזיציה קצת ארוכה מדי, גם לא צריך להגזים בחטאים שלו. דרך אגב אם הוא השאיר את המשפחה שלו למות מרעב, למה מתואר שהם נוודים/מגורשים?
הסיום צפוי אבל מספק.

נ.ב. זה כן pg13, ודרך-אגב לדעתי הקטע של לנטוש משפחה ברעב הוא חטא, אבל לקורא קשה להתחבר אליו - לפחות לי. גם לא ברור מדוע מלאך יעניש אותו בגלל זה.
אולי אם הוא היה בוגד במסדר הנזירים?
 
תודה רבה על הביקורות הבונות!
D.D.D אמר/ה:
[post]693101[/post] אבל... הרגשתי שהתגובה של המשפחה שאירחה אותו לא מציאותית. בסדר, הוא זנח את המשפחה שלו למוות. אבל בני האדם חושבים בעיקר על עצמם, ולא יהיה ממש אכפת להם מה קרה לפני מאה שנה, ובטח שלא יקראו לו בוגד אחרי שהוא כבר הודה בפניהם והתחרט על מעשיו.
יש בזה משהו. מצד שני, תחשוב איך אתה היית מגיב אם היית פוגש מישהו שנטש את אשתו וילדיו למות, גם אם הוא מתחרט על זה. סונגטסאן ודקאי היו בכל זאת צעירים מכפר קטן יחסית. הם בהחלט יכולים להיות אידאליסטיים ורודפי מוסר, ובהחלט יכולים להיגעל מחוטא כזה.
The oldman אמר/ה:
[post]693116[/post] אני חושב שהאקספוזיציה קצת ארוכה מדי, גם לא צריך להגזים בחטאים שלו. דרך אגב אם הוא השאיר את המשפחה שלו למות מרעב, למה מתואר שהם נוודים/מגורשים?
הסיום צפוי אבל מספק.
והסיפור עצמו... אהבת או לא?
בכל אופן, אני מניח שהם נוודים כי הם צריכים לקבץ נדבות ולפשוט יד. בהתחלה גם החטא המרכזי שלו היה בסגנון הבלדה ״אדוארד אדוארד״ (תודה רבה שיעור ספרות), בה אדוארד גם גירש את משפחתו מהבית כחלק מהעונש שגזר על עצמו וכולם.
The oldman אמר/ה:
[post]693116[/post] ודרך-אגב לדעתי הקטע של לנטוש משפחה ברעב הוא חטא, אבל לקורא קשה להתחבר אליו - לפחות לי. גם לא ברור מדוע מלאך יעניש אותו בגלל זה.
אולי אם הוא היה בוגד במסדר הנזירים?
למה קשה להתחבר?... מצד שני, אנחנו חיים בעידן השפע. לכולנו היו פחות או יותר כל החיים בית, אוכל ובריאות. מוות ממחלת ילדות או מרעב הם מושגים שדי זרים לנו.
המלאך העניש אותו כי הוא חטא, ובחטא נורא. מי ישמור על הצדק אם לא האלוהים?
 
הסיפור טוב.
בקשר למלאך, זה הופך את העולם למאוד קסום אם מלאך נשלח אישית לכל איש שנטש את משפחתו.
בקשר למדוע קשה להתחבר - ענית בעצמך, זה משהו מאוד אנטי-חברתי.
 
The oldman אמר/ה:
[post]693121[/post] בקשר למלאך, זה הופך את העולם למאוד קסום אם מלאך נשלח אישית לכל איש שנטש את משפחתו.
פחות קסם, יותר אלוהות מאוד נוכחת. חוץ מזה, אני מניח שלנטוש את המשפחה נחשב חטא ולא נורמה כי מעטים עושים את זה.
The oldman אמר/ה:
[post]693121[/post] בקשר למדוע קשה להתחבר - ענית בעצמך, זה משהו מאוד אנטי-חברתי.
נכון... אבל אני לא אוהב לכתוב על העולם שלנו, אלא על דברים באווירה עתיקה יותר.
 
חזרה
Top