מוות עגום - עץ משחק

אדראן מרגיש את הכוחות שמחזיקים אותו בחיים כבר עייפים, חלשים, מאיימים להיכנע. כבר זמן רב שהכאב כבר עבר את המחסום של הכוח הקדוש, והגוף שלו צועק בתחינה להפסקה. אך הרוח שלו עוד נאבקת כאשר אדראן ממשיך לגרור את עצמו קדימה, מניף את חרבופעם נוספת, מרגיש את השריר הנמתח בכמעט זעקה מאחוריה.

חרבו גם היא, כמעט מתנפצת על עצמותיו של אנאראק כאשר הוא מכה בו, והכאב והיאוש מתחילים לחלחל פנימה. אך כאשר אדראן שומע את דבריו של אנאראק, יודע כמה מעט נותר, פעם נוספת הוא מוציא מעצמו עוד כוח. הוא יודע שהוא השתמש ביותר כוח מכפי שבן תמותה אמור להשתמש, יותר כוח קדוש משהוענק לו על ידי אלי הטוב, אך כעת זהו לא זמן לעצור- הוא ממשיך רק בכיוון האחד שנותר להם.

הפצעים נסגרים שנית, אחרי עשרות פעמים שהם נסגרו ונפתחו מחדש, כאשר הכאב רק גדל בכוח פעם. עיני הדבש של אדראן נעוצות באנאראק, והוא חלש מכדי לדבר, אבל הוא ממשיך לעמוד שם, לספוג כול התקפה שלו ולא לתת לליץ׳ להתחמק ממנו, עד שימות.

Meta
תחילת התור
אדראן זוכה ב-10 נק״פ זמני מת׳ונד.
פעולה רגילה- מכה מחלישה
התקפה: 11+25=36 נגד דרג״ש. פספוס.
סיום התור- קריאת תיגר קדושה
אדראן התקיף את אנאראק ומסיים את תורו בסמוך לאנאראק, ולכן הוא מסמן אותו לתור נוסף.

לעצמי-

IN
הרוחות מסביב פועלות באחת, מנקזות את כוחו של מינרון ממנו, מנסות להמשיך את ההלם שגופו חווה מקסמו של אנאראק, ונעות מיד להכות במארי והילמאר, משתקות את הלוחמת בשעה שהיא מביטה בדממה אל עיניו של אדראן, נוסכת בו רוח אחרונה להילחם. המגיסטר מתנגד, מצליח לשגר פרץ ברקים אל אנאראק, סודק את עצמותיו עוד יותר. הליץ' יורה בת'ונד פרץ מעיף, משתק אותו לגמרי כשהרוח בדמותו של ריקן מתחילה להתפוגג אט-אט. הליץ' שולח להביט במינרון, מצליח להשתלט על מחשבתו של המינוטאור. "ציית ושמע" הוא אומר, "זרוק את נשקך ופסע אחורה". המינוטאור מציית, פרוותו ממשיכה לעלות בלהבות גם כשהוא יוצא מן השריפה. הוא תופס בחרבו של אדראן רגע לפני שהוא מכה אותו, חונק את חצי-האלף בעוצמה, עיניו האדומות זועקות עוצמה קרועה כשהוא מכפיף את אדראן על ברכיו, כורע יחד, עומד לקרוס תחת הקסם. הוא זועק דבר מה, מצליח להשתמש בלשד נשמות מסביבו בכדי לשמור עליו מפני פגע לזמן קצר, כשמגן טמא נפרס מעליו.
"אני רואה זאת בעיניך..." הוא לוחש, בקושי מצליח לדבר. "את ניצוץ התקווה הנאבק על חייו. היכנע, אדראן... שחרר!" הוא מנסה להקפיא את דמו של אביר הקודש, אך אומצו של הדשיר לא סר בפני מרותו של לורד היד הכמושה, מתנגד בעוז למאבק נואש אחרון.

META
מזכיר את ההילות של אנאראק.
ממוקד מטרה - אנאראק רשאי לוותר על הקמת המתים שלו בתור הזה בכדי לקבל פעולה רגילה נוספת או נקודת פעולה. הוא בוחר בפעולה רגילה נוספת, אותה הוא מקדיש לפרץ זוועות.

השפעות על אדראן:
מילת השראה - נצל פרץ ריפוי והשב בנוסף לו 21 נק"פ.

התקפות נגד אדראן:
לפיתת מוות - 40 נגד דרג"ש, מאמין שפספוס, חצי נזק בפספוס. 25 נזק, ואדראן מאבד פרץ ריפוי. בפעם הבאה שינצל פרץ ריפוי, הוא לא משיב נקודות פגיעה.
ותר - 36 נגד רצון, מדובר בהשפעת פחד, מאמין שפספס; אם בכל זאת פגע, אדראן סופג 34 נזק, המום [Stunned] (הצלה לסיום), ומוחלש (הצלה לסיום)

התקפות נגד ת'ונד:
פרץ זוועות - 42 נגד תגובה, ת'ונד המום [Stunned] (הצלה לסיום), עיוור (הצלה לסיום), חירש (הצלה לסיום) ונופל שרוע (הצלה כי אתה גמד).
*נקודת פעולה*
קריאת המוות - כנגד כל יצור שנפגע בתורו מהתקפה של אנאראק; המטרה מאבדת פרץ ריפוי. אם אין לה פרץ ריפוי לאבד, היא סופגת נזק בשווי של פרץ ריפוי שלה.

התקפות נגד מינרון:
יד רפה - 35 נגד רצון, אם פגע 16 נזק מוות ומינרון מוחלש (הצלה לסיום).
יד רפה - 41 נגד רצון, 18 נזק מוות ומינרון מוחלש (הצלה לסיום).

אומן המחשבות - 45 נגד רצון. אתה נשלט על ידי אנאראק [Dominated] (הצלה לסיום). הוא גורם למינרון לפסוע לJ17.
*נקודת פעולה*
קריאת המוות - כנגד כל יצור שנפגע בתורו מהתקפה של אנאראק; המטרה מאבדת פרץ ריפוי. אם אין לה פרץ ריפוי לאבד, היא סופגת נזק בשווי של פרץ ריפוי שלה.

גם כשאוזניו מצלצלות וצל שחור אופף את שדה הראייה שלו, גם כשהתחושה חומקת מגופו- איבר אחר איבר- רגליו נותרות עומדות תחתיו. כסלע איתן, כאחד מהרי הגמדים. ואז, כוחו האפל של אנאראק מכה בו בעוצמה- ורק הכאב נותר, הכאב כשהחיים שלו מתנקזים מגופו המאובן.
הו גארדיום, ת'ונד חורק בשיניו, מנסה להתנגד, אך ללא הואיל. הוא מצליח להרגיש את החיים שלו חומקים מתחת לאצבעותיו. נראה שעבודתך עומדת להיות רבה.
רגליו קורסות תחתיו לפתע, כשהוא מתרסק על הרצפה. רוחו של ריקן- רוח הריפוי- נותרת עומדת, אך צבעה נעלם במהירות, ועם כל רגע שעובר בו ת'ונד לא מאכיל אותה באנרגיה, היא מתפוגגת. לא ייקח זמן רב עד שהיא תעלם לגמרי, תותיר את החבורה להלחם בלי שפצעיהם יסגרו.
META
הצלה משרוע- 17, הצלחה.
כיוון שלת'ונד נגמרו פרצי הריפוי, הוא סופג 31 נזק, מה שמוריד אותו מתחת ל0.
אגלגל הצלה מוות אחרי שעמית ועוג יגיבו, ואז גם רוח הריפוי תעלם. אז אני ממליץ לנצל את הזמן.

מינרון מוקסם על ידי הלחש המהפנט של אנאראק, וההכרה שלו נדחפת אחורה אל תוך נבכי נשמתו.
הוא עומד כילד מול אביו, ראקרוס, מנהיג שבט המינוטאורים האכזרי ביותר, גרזן דם. אבל בשבילו, הוא לא היה יותר מאדם נורא.
אביו הכה אותו שוב, הפעם שבר עליו כיסא. מינוטאורית אחרת יושבת מאחור וצוחקת בעוד מינרון הקטן מושלך אל הקיר, מתנגש בו בקול חבטה.
״אתה לא יותר ממטרד שלא היה צריך להיוולד״ ראקרוס דורך על היד של מינרון עם פרסתו, קול פיצוח מחליא נשמע שהזרוע מתעקמת בצורה לא טבעית. מינרון מייבב, לא יכול יותר מלצרוח. אביו קם ממנו, ״יצור פתטי״ הוא קורא לו בזמן שהוא חוזר להתייחס למינוטאורית המלגלגלת.

מן הפינה רץ אל המינוטאור הקטן חזיר בר קטן עוד יותר, מקס מלקק את הפצעים של מינרון בדאגה ונוחר נחירות עידוד קלות. ראקרוס מסובב את ראשו, ״או! משהו לאכול!״ הוא אומר שהוא שולח את ידו למקס, החזיר קורא בבהלה ורוצה לברוח, אבל לא מוכן להשאיר את מינרון לבד.

ואז, מינרון נעמד בדרך אביו, תופס את היד הנשלחת ולוחץ עליה בעוצמה, עיניו אדומות בזעם מטורף בעוד הוא אוחז, מרגיש איך הוא יכול לשבור הכל בכזו קלות. אביו מסתכל עליו, מופתע לגמרי, וסוטר למינרון בידו השנייה.
המינוטאור הצעיר סופג את המכה ומשחרר את היד. ראקרוס פונה אל האישה בשנית, ״הרסת לי את התאבון, יצור מגעיל״. אבל מינרון, גם אם לרגע, ידע מה הוא ראה בעיניים של אביו, המינוטאור החזק ביותר, העוצמתי והאכזרי. הוא ראה טרור טהור, פחד.
ומאותו הרגע, מינרון ידע שאף אחד לא ישלוט בו.

ההכרה של מינרון חוזרת בעוד באמצעות כל כוח רצונו ונחישותו, הוא אוחז חזרה בגופו לפני שהלחש גרם לו להניד אפילו אצבע. ״סיימתי את התקופה שבה דחפו אותי לפינות מזמן אנאראק״ הוא תופס את גרזנו, מסובב אותו בידו.
״אתה יודע מה בין הדברים הראשונים שאתה לומד במעמקים?״ הוא מסתכל על המצב, מקס ות׳ונד על הרצפה, מארי משותקת לגמרי ואנאראק אוחז באדראן בעוד הוא חוסם את כל התקפותיו של הילמאר.
״לא משנה כמה המצב נראה רע, אסור לוותר לא משנה מה״ מינרון שואג שאגה אימתנית שהוא קופץ ומניף את גרזנו מעל הראש, מנחית אותו בעוצמה על הליץ׳ האפל, כן חזקה שהיא מרעידה את כל ההיכל כאשר כל הכוח של מינרון, הפיזי והנפשי, נכנס לתוך המכה האחת הזאת.
Meta
הצלה מלזוז(מכיוון שאנאראק גורם למינרון לזוז לתוואי שטח בעייתי, יש למינרון הצלה מלבצע את הפעולה הזאת): 13, הצלחה. מינרון אינו מבצע את הפעולה שאנאראק הורה עליו.

מינרון לא מבצע אף פעולה בתורו כי הוא נשלט.

הצלות:
הצלה ממוחלש: 16, הצלחה.
הצלה מנשלט: 15, הצלחה.
הצלה מנזק מתמשך אש(כי ההילה של אנאראק חזרה): 10, הצלחה. מינרון חוטף 30 נזק ונופל מתחת ל-0.
כתוצאה מכך!
מינרון משתמש בחייתיות בכדי לתקוף את אנאראק כהפרעה מיידית!
התקפה: 20, holy momma, טבעי!
נזק: 129 נזק(take that you low tier lich!) ומרפא 27 נק״פ, ולכן
עדיין עומד.



הצלה של מקס ממוות: 5+2=7, כישלון.

META
אנאראק לא הזיז לתוואי שטח קשה, לכן אתה משתחרר בסוף תורך ותוקף כתוצאה מהנפילה מתחת 0 (התקפת טווח).

אדראן ממשיך להכות, בלי לעצור- יודע כי גורל העולם מוני על הכף. הוא צופה בת׳ונד נופל, אך יודע שעליו להמשיך להילחם. למען ת׳ונד, על מנת שת׳ונד ימשיך לחיות. החבר שעבר איתו זמן כה רב, אחרי כול מה שהם עברו, הוא לא ייתן לאנאראק לחסל אותו סופית- הם יחסלו את אנאראק לפני זה, הם ישברו את הליץ׳. מארי ואדראן מאגפים ביחד, בצורת קרב שהם נלחמו בה רבות, בעוד הוא דוקר את אנאראק פעם נוספת, ומרגיש גם בנפילת הכוהן את הכוח של ת׳ונד מרפא אותו, הכוח של הכוהן החזק ביותר שהוא אי פעם הכיר- שהחזיק אותו עד עכשיו. הוא יודע שהקרב הזה יהיה קשה הרבה יותר בלעדיו. הוא רואה גם את מינרון קרוב לנפילה, וגם מארי והילמאר נאבקים להחזיק. הוא יודע שהם חייבים לסיים את זה בקרוב, זה אנאראק או הם.

META
תגובה מידית- אויב האמונה
התקפה: 9+22=31 נגד רצון, מניח שפספוס.
פגיעה: 10+6+10+6=32 נזק קורן.
החטאה: חצי נזק.
פעולה רגילה- מכה מחלישה
התקפה: 17+25+2=44 נגד דרג״ש
פגיעה: 6+10+6=22 נזק קורן ואנאראק סובל ממחסר 2- לגלגולי התקפה עד תחילת תורו הבא. אדראן מרפא 27 נק״פ ותוסף המגן של אדראן לתגובה גדל ב-1 עד תחילת תורו הבא.
סוף תור
הצלה מנזק מתמשך: 4, כישלון.
אדראן התקיף את אנאראק ומסיים את תורו בסמוך אליו, אז אנאראק מסומן לתור נוסף.

לעצמי-

המכה האחרונה פוגעת באנאראק קשה מדי, כשכישופיו מתחילים להיפרם האחד אחרי השני. סופת האש חודלת, האל-מתים שוכחים, ונראה שאפילו עיניו האדומות מרצדות באור שקטן מרגע לרגע, גופו השלדי נע באיטיות כשהוא כבר לא מסוגל להחזיק את כל העוצמה שאגר. הוא מביט באדראן ובחרב ששברה את אחת מצלעותיו, שולח את מבטו אל עבר מינרון ומקס, ת'ונד, הילמאר ומארי, ולאחר מכן אל שדה הקרב.
"לשווא... הכל היה לשווא..." הוא לוחש בשקט, מחזיר את מבטו אל אדראן, מרכין ראש כלפי מטה אל עבר גופו השבור, ההרוס. "הכל הושמד, נעלם. הרוע ניצח, העולם איבד את מגנו האחרון. נכשלתי" הוא מביט ברונות על חרבו של אדראן ומרים את ראשו, מבטו עוצר על סמלה הקדוש של מאנורה, התלוי מצווארו של חצי-האלף. "ניסיתי, באמת שניסיתי, עד הרגע האחרון. כמעט הצלחתי להציל את גאנור מציפרוניו של מאלזאראק, מקידוש אלי ההרג. הייתי פסע מלהגן עליהם באופן מוחלט, לתמיד, אבל זה נגמר עכשיו, רגע לפני. ולחשוב... על כל מה שעברתי. על כל מה שעשיתי" הוא מדבר כעת לעצמו. הריצוד בעיניו כובה לשנייה, כאילו סוף כל סוף וויתר, ולרגע ארוך דממה משתררת בחדר, כשגורלה של גאנור מונח בכף המאזניים. כוחם של ת'ונד ומקס חוזר אליהם, והשניים מתעוררים, מטושטשים לגמרי.
"לא" הוא לוחש, קולו מתחזק מרגע לרגע.
"לא השמדתי את כל זה לשווא!" הוא קם בקושי, מסיט את חרבו של אדראן, דוחף אותו ממנו אחורה. כבלי קסם נשלחים לחנוק כל אחד מבני החבורה, מרימים אותם באוויר.
"לא לחמתי בשחיתות ובאופל לשווא!" הוא מחזיק חזק במטהו, האור הכחול המוכר זורח.
"לא עמדתי כנגד האלים לשווא" הוא מביט בהם, מייצב את רגליו כנגד הרצפה, כשהחדר מתחיל להאדים אט-אט, ניצוץ הקסם חי בו שוב.
"לא התחלתי את המלחמה הארורה הזאת לשווא!" הוא צועק ומחזק את החניקה, מאיים לשבור את צווארם בתנועה חדה.
"ויותר מכל... אני..." הוא טוען את האנרגיה המאגית, מוכן לשלח אותה, עיניו כחולות כפי שלא היו בעבר, "אני...", העוצמה ניתזת ממנו אפילו יותר מהטקס בו חזר בזמן, כשוהא מתקשה להגות את המילים בפעם הראשונה, את הודאתו הנוראית מכל. "לא הרגתי את אחי הקטן לשווא!" צורח אנאראק כשהכוח המאגי פורץ בבת אחת, וגל אנרגיה עצום כמעט קורע אותם ממקומם, כשהחדר כולו מטלטל באחת, טבעת האש נפרסת מסביב בשנית, כחולה ומלאה בברקים רצחניים. אנאראק מרים את ידו כשענקים אל-מתים עולים מן הקרקע וצבא של רוחות נאסף מאחוריו, שלדו הופך לכחול טהור, רק עוצמה עוברת בו. הוא עומד להרוג אותם בזעמו כשחום עצום עולה בחדר הכס באחת, והאדמה נקרעת ממתחת, חושפת תהום נוראית. קול של אלף מדורות מלווה בצרחות כאב ויגון עולה מהתהום, יחד עם זעקה נוראית, קורעת אוזניים, של ניצחון מוחלט.

“כן, כן, סוף כל סוף, כן!" השאגה נבראת אל העולם, מטלטלת את אנאראק, מבטלת את קסמו באחת, זורקת אותו מוטח כנגד הקיר. החדר נפער יותר ויותר, כשהטירה עולה מעלה באוויר, טסה במהירות עצומה אל הרקיע. החום עולה יותר ויותר, הסדק נפער בכל רחבי הטירה, כשמאות ואלפי שטנים, שדים ושאר תועבות שאול יוצאים החוצה, מרחפים מטה על כנפי בשר מעוותות, מוכנים לצלול אל עבר הכוחות שנלחמים זה בזה, אל-מתים ובני תמותה כאחד. דוכסי-שאול, באלרוגים, נסיכי אופל ומלאכים מושחתים עושים דרכם מטה, מלווים בצבא עצום של טרור ורוע, תוקפים את הכוחות כמעט מיד. אך הדבר שעולה לאחר מכן מפחיד יותר מכולם, נורא מכל מה שהמחשבה מסוגלת לברוא.
באלרוג עצום, מימדיו אדירים יותר מכל דבר אחר שראו בחייהם, עולה בסערת אש ותמרות עשן. הוא מחזיק בידו האחת פטיש מלא קוצים, מלא בדמם של החפים-מפשע, ובידו השנייה שוט עשוי להבות שאול טהורות, מוכנות לייסר את כל קורבנותיו של היצור. הוא לבוש בשריון אפל המקיף אותו מכף רגלו האדירה ועד ראשו העצום, ועיניו רושפות לבה רותחת אשר ניגרת על הרצפה, שורפת אותה בעודו מדבר, דבריו קורעים את העננים, גופו גדל בכל שנייה שחולפת.
"כעת, לאחר ארבעה עידני כליאה, לאחר תככים אינספור וכישלונם של גדולי משרתיי, חותמו של קמרהאן נשבר!" מאלזאראק שואג, שטנים ושדים מריעים בקולות ניצחון מזעזעים כשהם יוצאים להציף את העולם, לפלוש לגאנור כולה. אנאראק נעמד בקושי, חסר מילים, כשמאלזאראק מפנה את מבטו אליו, עיניים עצומות ופה מלא שיניים חדות חושף חיוך של רוצח חולני.
"אתה, לורד יקר... אתה הוא יציר התמותה הנלעג לו אני צריך להודות. אם אח אחד לא עושה את העבודה, היה סמוך ובטוח שהשני יעשה זאת, הלא כך?" הוא נהנה מסבלו של אנאראק ההמום, אשר מביט מטה חסר אונים אל המתרחש, רואה בפחד את צבא גאנור נאבק לשרוד כנגד הפולשים המפתיעים וחסרי הרחמים.
"כסיל, האם באמת חשבת שתוכל לחסום אותי מלשבור את שאריות החותם כעת, עם כל ההרג הזה? מעולם היית שחצן, בטוח שהינך יודע הכל. הסכת ושמע, בן תמותה. אין זה ההרג ההמוני, הו לא, הוא לא מספיק לבדו" הוא רוקע בעוצמה כשחלקים מן המבצר נופלים וכנפיו נפתחות באחת, הרוח מטיחה את כל בני החבורה אל הקיר, ממש ליד אנאראק.
"זה הזעם" הוא מחייך עתה חיוך סדיסטי כשאנאראק אוחז בראשו, "לא, לא, לא" לוחש המג, אך מאלזאראק צוחק, ולשאגת הצחוק מצטרפים מאות קולות טירוף ושחיתות של צבא הארורים שלו.
"הזעם אודות מה שעשית, שנהרס. הזעם אודות מי שתיעבת, שניצח. הזעם אודות האלים שבגדו בך, שלא עוצרים את מה שאתה מחולל... והזעם שלך על עצמך" הוא מותח את ידיו, כאילו יצא עתה מכלוב ונהנה מחופשו. "על מה שגרמת לחבריך, לאחיינך... ולאחיך" הוא מצביע מטה, נהנה מסבלו של אנאראק. "ראה מה הבאת על גאנור, אנאראק מלת'ריין! אותו חורבן ממנו אתה מחפש להגן קורה עתה, והיה מתרחש גם לולא היית מאבד ריכוז לרגע אחד יקר, רגע אותו חיכיתי לאחוז זה ארבעת אלפים שנה" עיניו נוצצות בגאווה, הלבה מתקשה לכדי אבן אובסידיאן שחורה, חסרת כל טוב או רחמים.
"האם אינך מבין? אתה הוא אדון הפלישה, אתה הוא המוציא להורג, אתה הוא המחלל! אין אלו הם האלים שהביאו אותי הנה, לא... היה זה מעשה ידיך, ומעשה ידיך שלך בלבד. במסעך להגן מהמפלצת, הבאת ליותר חורבן וכאוס מאשר מלחמות הדמים. אתה היא המפלצת, אנאראק. אתה הוא המגן האחרון... אשר כשל" הוא שואף עתה אוויר, מוציא עשן שחור וחשוך מנחיריו, להבות שורפות בקצות ציפורניו. "בכל שנייה שחולפת, שערי השאול הפתוחים מעניקים לי עוד כוח. בעוד דקות אחדות, דמותי תעבור לגמרי לעולם הזה, ואחדול מלהיות השתקפות עלובה של עוצמתי האמיתית. ואז... ואז אשמיד את גאנור, אחת ולתמיד. ואני מאתגר את כל האלים בעצמם לרדת ולעצור אותי, כיוון שאתם אינכם יכולים".

אנאראק מביט בפחד בגאנור המדממת, מבטו עולה מלמטה אל עבר בני החבורה, ואז אל אדון השאול. לאחר מכן משפיל אנאראק את ראשו, מביט בידיו. "מה עוללתי?" לוחש אנאראק כשהוא סוף כל סוף מבין את פעולותיו, חרטה אדירה נשקפת בעיניו, ידיו הרועדות חסרות את הביטחון שאפף אותו בכל רגע מהדרך. מעולם לא נראה אנאראק כאיש חלוש יותר מבזמן זה, מזכיר בדמותו את אותו ילד שאיבד את אביו בגיל שש, חסר אונים לעצור את המתרחש.
וממש כמו אותו ילד, אוחז אנאראק לפתע במטהו השחור, בעל הסדק, כשהוא מרים את עצמו, עיניו האדומות הופכות לכחולות בשנית, כוח מאגי פועם בעצמותיו הסדוקות.
"אני אולי רוצח ארור, מפלצת חסרת תקנה. אולי חסר צדק, ללא היכולת להבחין בין טוב ורע, אשר מסוגל להקריב את היקרים לו ללא רחמים, ולשקר לעצמו לגבי זה במשך שנים על גבי שנים, תוך כדי האשמת כל העולם..." הליץ' לוחש, "וגופי אולי של אל-מת רקוב, תועבה מתועבת, שיקוץ חסר כל בינה ומלא ביוהרה נצחית ועורמה זולה, חסר אפשרות לכפרה אמיתית. אבל אני יכול להבטיח לך דבר אחד..." הוא מחזיק עתה את מטהו חזק משהחזיק מתמיד, מוכן לגמרי.
"אני עדיין יכול לגרש אותך מגאנור, חתיכת ממזר חולני" אנאראק שולח ברק כביר אל עבר שערי השאול שמאלזאראק פתח מתחתיו, מכסה אותם באנרגיה מאגית כחולה, פועמת. פרץ השדים נעצר, לא מסוגל לחצות את השער, ודמותו של מאלזאראק מפסיקה לגדול, אף קטנה לגודלו של יציר תמותה ענק, קולו הרועם הופך לשאגת מדון וחימה, משולהבת באלפי קריאות זעם מעבר למחסומו של הליץ'.
אנאראק מביט בבני החבורה, אמון ניצת מחדש. "לא אוכל למנוע ממנו את האלוהות זמן רב. נועו, חסלו את דמותו כל עוד ניתן לעשות זאת!"

הם מסתערים כאחד, קריאות קרב נשלחות מכל עברו של צידי החדר, ומאלזאראק נוהר אליהם, נהרות לבה נפערים מאגרופו, פטישו הענק מכה בזעם בטירה המעופפת, מנתץ סלעים אל עבר בני החבורה. הילמאר שואג מילות קסם וכנפיים מאגיות פורצות מגביהם של כולם, כשהם עולים מעלה במהירות, הקרב נפרץ אל עבר האוויר. מאלזאראק, גודלו עוד לא מוחלט בשל חסימת הקסם, מנסה לשלוח את שוטו לחסום, אך מארי חוסמת את הדבר העצום עם חרבה, פרץ קדוש מכוחו של הנביא המנוח מגן עליה ועל חבריה. אדראן נוחת ראשון, מוכן להכות כשמאלזאראק שולח את פטישו את הדשיר, אשר נע לחסום עם מגנו. המכה שורפת את אדראן מבפנים וחצי-האלף זועק בכאב אך לא מוותר, הודף את המכה, מספק פתח למינרון להכות עם גרזנו היישר בכתפו של מאלזאראק. האל שואג במרץ רוצח, נוגח במינוטאור, תולה אותו על אחת מקרניו וזורק אותו כנגד הקיר, בדיוק בזמן בכדי שת'ונד ישלח אליו פרץ מציל, כוח לבן עוטף את המינוטאור דקה לפני הפגיעה, מחסן אותו מפני המוות על פני האבנים השבורות. הכוהן נע באחת, נעלם לרגע בזכות קסמו של הילמאר, מופיע היישר מאחורי ראשו של האל, מכה בעוצמה בנשקו כשמאלזאראק מסתובב, סופת להבים בוערים עוטפת אותו, מוכנה לחתוך לחצי את כל אחד מהגיבורים.

הילמאר מגן, מצליח לשגר את בני החבורה כולה שוב ושוב בכדי להחליף מקומות ולהתחמק מהלהבים, משלב את מרקם הקסם עצמו בקסמיו, גורם להם לפסוע בין מישורים. המגיסטר זורח בכחול, יורה ברקים באדון השדים, ומשתגר אחורה בדיוק בזמן כשמאלזאראק מוכן לרסקו לחתיכות. באחת מהפעמים הוא מכה בידו הפתוחה מטה ואדראן מנצל את הפתיחה, תוקע את להבו היישר באחת מהאצבעות המעוותות של מאלזארק. מינרון ומקס מסתערים והלוחם בענקים כורת אותה ממקומה, מקס נוגח עם טפריו בעוצמה בפצע הפתוח. מלך השאול שואג ופרץ אנרגיה מעיף את כולם הרחק ממנו, חרוכים ובוערים. הם קמים שוב, גופם דואב מכל כאב אפשרי, כשאנאראק כורע על ברכיו, בקושי מסוגל להמשיך. חורים זעירים נפתחים במחסומו כשכוחו של מאלזאראק מתחיל לעייף אפילו את המג העוצמתי בגאנור, אשר נאבק לשמור גם על צבא האל-מתים שלו, בכדי להציל כמה שיותר מאנשי גאנור מהפלישה. שטנים עולים השמימה, מכוסים בשלשלאות, דוקרנים, חניתות אשר חוצות את גופן, חלקם עשויים אש וחלקם קרח, אחרים עשן ושונים מהם מחומצה ורעל. מאלזאראק שולח אותם לתקוף באחת, כשת'ונד מברך את כולם בעוצמה טהורה, בעוד אדראן ומארי יוצאים להילחם בהם בעוז, מגנים האחת על השנייה, מושכים את האש כמה שיותר. ת'ונד מנצל את ההזדמנות, עולה מעלה ומנפץ לגמרי שטן קרח במכתו, ממשיך במעופתו כלפי מאלזאראק, אשר מתחיל להתקדם כלפי אנאראק. הגמד עומד מול האל, מתריס בפניו כשהוא שולף את סמלו של גארדיום. זעמו של מאלזאראק כובש אותו, והוא אינו מסוגל להתעלם מהעלבון, בוחר להתמקד בכוהנו הראשי של טיטאן המתים. הוא אוחז בגמד, אשר מכה בידו במכה נוספת, מצליח לשחרר את עצמו בזכות גודלו הקטן בעודו רץ על פני ידו של מאלזאראק, רוטש וכותש ככל שיכול. הענק צורח כשמגופו פורצות להבות באחת ות'ונד מושלך אל הקרקע. מאלזאראק עומד למחוץ אותו ולסיים את המאבק, אך ממש אחרי ששלח את ידו אל עבר ת'ונד השרוע, פרץ כאב נורא מטלטל את החדר, כמעט מרסק את הטירה. האל מחזיק את ידו בכאב כשסמלו הקדוש של ת'ונד הותך אליו, מטמיע במאלזאראק את כאבו הנצחי של גארדיום. האל שולח מערבולת ברקים, פוער את פיו בכדי לנשוף כדרקון, אך מקס דוחף את ת'ונד משם במהירות, מצילו ברגע האחרון.

מינרון, בנתיים, סיים להרוג זוג שטנים עצומים אשר כיתרו את הילמאר. השניים מהנהנים זה לזה, יודעים בדיוק כיצד לעבוד. הילמאר מטמיע במינרון מהירות והמינוטאור נצמד אל הקיר, ולשנייה אחת, בעודו דוחף עצמו מהקיר, הילמאר מקנה לו כוח ענקים. המינוטאור טס ישירות קדימה, מהירותו גדלה מרגע לרגע וגרזנו הופך לחרב בעוד הוא מחזיק אותה מקדימה, והסייר הפראי ננעץ בגופו של מאלזאראק כקליע של רובה קשת, פורצת את שריונו של מאלזאראק. המינוטאור לא מבזבז זמן, מתחבא מתחת לשריון בעודו מטפס בעזרת זוג פגיונות על גופו של מאלזאראק, דוקר וחותך היכן שאפשר, כשלבסוף האל קורע מעצמו את השריון, משליח את שאריותיו על מארי ואדראן, אך הן הופכות לאבק בזכות קרן ירוקה שיורה הילמאר, מתפוררות עם הרוח עתה שאינן שואבות את כוחן מגופו הישיר של האל. מאלזאראק תופס את מינרון ומטיח אותו בפטישו, דוקר את עצמו בנעשה, כשפרץ דם משותף זולג משניהם, דמו של האל הופך לטיפות של עננים רעילים אשר מאכלים גם את האבן הקשה ביותר. מינרון, בקושי מסוגל להבחין במה שעתיד לבוא, רואה מרחוק צורה מוכרת. הוא שולח את ידו ותופס בנחש מוכר, אשר עף על נץ מוכר, בשעה שדוב מוכר לא פחות מסתער על ריבון השטנים, קונה לחברו מהמעמקים זמן לברוח ולהתאושש. מאלזאראק שואג בחימה, סבלנותו תמה מן המשחקים, כשהוא מרים את ידיו וקורא לכוחו בכדי לשבור את מחסומו של אנאראק. יותר ויותר חורים מתחילים להיפער ואנאראק מלתר'יין כורע על ברכיו, נאנק בכאב שפורץ בגופו, נפשו נקרעת לרסיסים כתוצאה מחוזק הקסם.
"אני..." הוא נאנק, "לא..." הוא בקושי מחזיק את מטהו, "יכול..." הוא עומד לקרוס, "לבד..."
אנאראק עומד לוותר, כשלפתע צורה לבנה מתגשמת מאחוריו, נושאת מאחורי גבה זוג חרבות, על ראשה כתר, סמליה של הגריפין המלכותי.

"אולי כשלנו, כל אחד מאיתנו" אומר ריימונד קראנאדאן, מלכה המנוח של דורטר, בשעה שריקן מתגשם לצידו, נשמתו עומדת לצידו של אביו. "נכנענו לפיתויים, לחולשות, לפחדים" אומר המלך המנוח השני, מגן צריחו מוחזק בידו כשאחיו נברא גם הוא לצידו, זוג נשקיו דומה לשל אביו, "לדברים האפלים ביותר בנפשנו".
"אך אורנו לא דועך. קרב ובא הוא, כאורה של החמה" אומר הנביא ברסאיוס, נשמתו הלבנה מוקפת הגלימות פוסעת גם היא קדימה, מלווה ברוחו של גאס, אחד מסגניו הנאמנים ביותר, לבוש בשריונו הכבד. "קרב ובא היה תמיד, ואולי לא ראינו אותו. אולי לא רצינו לראות" את דבריו ממשיך הנטריוס, ראש המגים של הנביא, "אבל הוא יגיע. הוא יעלה". אליהם מצטרפת נפשו לביוס, מחזיק את אלתו. "הוא יעלה, כפי שעלתה תמיד בעבר". ארתור פוסע לצידו, מניח את ידו על כתפו, לבוש בשריונו, מסכתו סוף כל סוף ירדה. "הוא יעלה, כפי שיעלה תמיד בעתיד". רונדון הולך ותופס עמדתו לצד השניים, גוף המכונה שלו אומנם הרוס, אך רוחו עדיין חלק מגאנור. "הוא יעלה, כפי שהוא עולה כעת". אליו מצטרפים דבריו של קאלאדיריון, קיסר האלפים אשר מת, כתרו נראה טהור מתמיד. "אנו יודעים זאת בליבנו, עמוק בפנים" אומרת הלייטנה, הקיסרית פוסעת לצד בעלה האהוב. "אנו יודעים כי הוא יעלה, גם כשלא נצפה לכך" פוסע קריאול ואנדאגריף לצידם של ידידיו הוותיקים, לבוש בשריון הדשירים הישן שלו. "הוא יעלה, גם לאחר הלילה האפל ביותר, להאיר על פנינו, מנחם עד אין קץ" דבריו ממשיכים על ידי אריאן, מנהיג הצבאות המאוחדים, מתגשם בשריונו הקל הידוע. "כיוון שבאחדות, מצאנו כוח. מתוך הקושי, בין השוני, מצאנו את ישועתנו". רוחו של אלפארי קסוול עולה מאחוריהם, מחזיק בפרח אשר עליו סיפר לאדראן, הפרח שהניח על קברו של אשתו האוהבת, "באמת הפנימית שבנו, בנימי נפשנו, ראינו את אורה של תקווה ליום חדש". בנו, ת'רנט, מתקרב עימו, נושא לצידו את הכתר אותו יחבוש יום אחד, כבר לא מפחד מהאחריות בנושא. "תקווה ליום שיתן לנו מזור ומנוחה" אומר מנדלי האלד הענק, מצטרף אליו. "תקווה לעולם חדש, עולם טוב ואוהב. עולם ששווה להילחם למענו". דלדראק סטרויס ממשיך אותו, מחייך הפעם, פניו מלאות בקמטי דאגה שכבר הוסרו. "עולם ששווה לחיות בו בשלום". קליידיוס עומד ליד השניים, עמידתו כשל אביר מכובד. "עולם ללא מלחמה". "עולם שמוכן לקבל שינויים ולהתקדם" אומר סאתיתוס, פוסע לצד חבריו. "עולם שמוכן לשמר את הראוי והטוב בו" אומר טאן, משלב את ידיו. "עולם בו אנו חיים בהרמוניה זה עם זה" אומר פרגלד, מחייך באומץ. "עולם שגם אם נוותר עליו ברגע משבר, נדע תמיד למצוא את הדרך בחזרה" אומרת סאארות', ראש המעגל, כעת עומד אל מול הייאוש שהכניעו בחייו. "עולם בו יש גאולה למי שמחפש אותה" מתגשמת קיאלה, יפה כבימי חייה. "עולם בו ניתן לתקן עוולות ולבנות קשרים חדשים" אומר מאקוגה, שלשלאותיו כבר לא עליו ממזמן. "עולם ששווה להאמין בו" אומר סאר-יאר, עומד לצידו.

"עולם", פוסע קונטרול מבין האור, מסיר ממנו את הצללים שעטפו אותו כל חייו, "שנגן עליו בכל נשימה ונשימה". "עולם", אומר אסאדאר גריאון, רוחו מתגשמת לצד זו של האנשים, הנשר על כתפו, "שנוכל לבנות בו. שנוכל לאהוב בו, שנוכל לחיות בו את חיינו בשלווה. באושר". "עולם כמו עולמנו", אומרת אליאנה גריאון, חובקת את אסאדר כשרוחה מתגשמת. "עולם כמו גאנור" אומר וינסטון, דודו של אסאדאר, בעודו מתייצב לצד אחיינו. "איננו עומדים סתם כך" מחייכת אוליביה, נשמתה פוסעת לצד בני משפחתה.
"אנו עומדים בשביל משהו גדול מאיתנו. בשביל משהו גדול מכולם" מבטיח רנגאר, גופו חסון גם כשרוחו עולה לטירה. "גדול מהאלים, או מהחיים עצמם" מבטיח פרילוס, ראש כוהני גאנור מגיע לעמוד לצד חבריו. "גדול מכל רעיון אחר שנוכל להכיל" מחייך רוגל, שערו פרוע כתמיד, יונה נחה על כתפו, בעוד הוא נושא את הבזוקה שלו. "גדול מכל דבר שנוכל לדמיין" איווניס אומר, על שריונו משתקף דמות העורב האדום שאמו אהבה לצייר.
"אנו עומדים כעת ביחד" מבטיח ניאלדו, נפשו מתגשמת לצד חבריו. "אנו עומדים כנגד הבדידות שאתה מייצג, ההרס חסר המנוח" עונה שורלאוודוס המג, תופס את מקומו לצד חבריו. "כנגד זוועותיך, לנו יש חברות, אחווה" מבטיחה גלוריה, ניצבת ליד ניאלדו. "יש לנו אמת" מחייך בגאווה דנדליון, הפונדקאי השמן עומד לצד הנשמות והרוחות. "יש לנו רצון חופשי" אומר סילוואניק, מנהיג האלפים בפאנדל. "יש לנו משהו שלא נוותר עליו לעולם" מבטיח דאנדריד ריטקט המנוח, עומד לצד כולם.
"האיומים שלך חלולים" אומר דאראגאן, מלך הגמדים פוסע קדימה, מחייך בעוז אל מול מאלזאראק. "כי אתה מלא בשנאה, ורוע. אין לך דבר להילחם עליו" אומר פארבל, משלב את ידיו. "אין לך דבר עליו אתה לא מוכן לוותר" ממשיך נארין, עיניו העמוקות מביטות קדימה.
"אין לך דבר שמסוגל לאחד מאחוריך אחרים" אומר היינדריך, פטיש הנפחים שלו בידו. "שום דבר, מלבד פחד ואלימות, מדון ורוע" אומר טאאנסר, מחזיק במטהו הירוק. "למעשה, הפחד והאלימות זה הדבר היחיד שיש לך, אין בך יותר מכך" אומרת זאדאריה, פוסעת בביטחון לבן וצח, לצידה רב המרגלים שלה, מחייך לראשונה. "אתה קטן, פתטי ועלוב".
"אתה מעורר רחמים" אומר ארסלאן, רסיס מרוחו נותר בתלמידו, משתקף ברבים כעת.
"כי מלחמה ידענו, ומלחמה נדע" אומר ריידוק סטרויס, עומד אל מול אותו איום שחזר לרדוף את גאנור. "לא נפחד ממנה, כל עוד היא תגן על אמונותינו, על החשוב לנו" אומר מאקסוול, נער האורוות שהפך למלך. "נילחם בגאווה, ביודענו כי גם אם ניחלש, אחרים יתפסו את מקומינו" אומר מגיסטר אובלר. "כי איננו אתה, ולעולם לא נידמה לך. ובכך, ננצח" אומר אלפרד בולדווין, הפיראט הנודע ששימש כקברניט הימים.

"לעולם לא ניפול, לא בפניך ולא בפני אף אחד אחר" אומרים זוג גמדים אמיצים, הוריו של ת'ונד. "נילחם ברוע עד הרגע האחרון, לא תוכל לשבור אותנו" מבטיחים הוריה של מארי, עומדים גאים אל מול האויב. "כי גם במאבק נגדך, אנחנו טובים ממך, בכל דרך ודרך" מחייכת ת'רזל, נושאת את רובה הקשת הענק שלה. "זה לא קשה במיוחד, בהתחשב באנשים שיש לנו ובכלום שיש לך" מחזיקה גרטה את חרבה ומגנה, עומדת כתמיד לצד אחותה. "לא ניפול, כיוון שלעולם לא נציית לריבון אפל כמוך" מבטיח רוגאר, מהנהן בכבוד. "לא משנה מה תביא כנגדינו, נעמוד ונישא זאת" מתריס אילת'רין, עומד לצד חברו. "כי בני גאנור אנו" מחייך מארו-טאק, עומד בגאווה. "ואנו יודעים בבטחה עובדה אחת" אומר אלרניר, שריונו נוצץ כשמש. "עובדה שאתה הספקת לשכוח ממזמן" מחייך סיד, קולו נוטף ביטחון.
"אנו תמיד נעמוד יחדיו" מתגשם ליד אנאראק ארכמג מוכר, זקנו שופע, עיניו מחייכות וטובות.
"אח…?" אנאראק נדהם, בקושי מצליח לדבר, קולו מלא בחרטה וכאב.
"ולעולם לא נעמוד לבד" מחייך אליו פארגוס, מבטו מוחל וסולח. הרוחות, הנשמות וההתגשמויות מביטות אל עבר השער, נוסכות באנאראק את כל הכוח שעוד יש בו. אנאראק מרים את מטהו, שואג באמונה כשהוא וצבא גיבורי גאנור מנצל כל שביב אנרגיה וכוח בהם בכדי להחזיק את הקסם, סוגר את הפערים של מאלזאראק, מספק לגיבורים עוד זמן יקר להכניע את אדון השאול הבוער. מאלזאראק שואג בזעם, מבעיר את החדר כולו, אך כוח אמונתם, חוזק חברותם ורסיס תקוותם מגן עליהם, כשהם מגיעים בפניו, עומדים יחדיו, בדרך בה עברו יחדיו את כל המסע. הילמאר מרים את מטהו, מארי מרימה את חרבה, ת'ונד את קרדומו, מינרון את גרזנו ואדראן את חרבו וסמלו הקדוש, וכוחם האדיר משתלב בפני מאלזאראק, מצטרף לכישופו של אנאראק. הליץ' צועק משהו לאחיו ולאחיינו, והמלת'ריינים מבינים, אורגים את הקסם באומנות אשר לא נראתה בגאנור אף פעם, כל אחד מהמשפחה תורם את ידעו וכוחותיו. פארגוס מניח את התשתית לקסם, אנאראק בונה בפנים את המהפך, והילמאר משלב ומבצע - במחסום נפער באחת חור עצום, שחור משחור, אשר שואב את אדון האופל בחזרה למצודתו. מאלזאראק מתנגד, שואג בצורה איומה, שובר ומרסק את יסודות הטירה, אך דבר לא עוזר. כוחם המשולב של גיבורי גאנור, משולהבים האחד בשני, גובר על הרשע. מאלזאראק נשאב פנימה, אך שאגותיו לא מפסיקות, והוא מאיים לצאת בכל רגע. הנשמות, הרוחות וההתגשמויות מתפזרות אט-אט, כוחן נמוג, נחלש, מנוצל עד תומו. אנאראק מביט רגע ארוך בפארגוס, ושני האחים חולקים מבט אחרון, כשפארגוס מהנהן, יודע בדיוק מה אחיו הבכור חושב. מהתופת האפלה נשלח שוט ענק אל עבר הילמאר כשמאלזאראק מנסה לנקום, אך אנאראק יוצר סביבו מגן, שואב את האש אליו, כיוון שכוחה כה גדול עד שהיא לא ניתנת לחסימה מלאה. עצמותיו שבורות, מפוחמות, זקנו שרוף לגמרי, אך הוא עוד עומד, מחייך כפי שלא חייך זמן רב.

"לא את משפחתי. לא, זה נגמר כאן" הוא מביט בהילמאר ארוכות, וגופו האל-מת מתחיל להתפרק לכדי אנרגיה מאגית טהורה, נשלח בכדי להחליף את החותם ההרוס של קמרהאן, יוצר אט-אט חותם חדש, אחד של בני גאנור. עצמותיו הופכות לאנרגיה סגולה, נעלמות האחת אחרי השנייה. מאלזאראק שואג, צבא האל-מתים מלמטה קורס, אך קולו של אנאראק נשמע מעליהם, כשהוא מביט בכל אחד מהגיבורים.
"היה לי לכבוד" הוא אומר.
"השתגעת? סיים זאת עכשיו, נמצא דרך לעצור אותו!" אומר הילמאר, מנסה להתקרב כשאנאראק שולח פרץ רוחות אל המגיסטר, מרחיק אותו בעודו משלים את המעבר. הטירה מתחילה להתפרק ובני החבורה נאלצים לברוח, כשמינרון תופס את הילמאר, מחזיק אותו על כתפו חרף ההתנגדויות שלו. קולו של אנאראק מהדהד במסדרונות, מילותיו האחרונות נשמעות ברחבי הטירה ההרוסה מימי דות'.
"אין דרך אחרת, הילמאר. על החותם להישמר בשנית, אחרת מאלזאראק יפלוש אלינו בהזדמנות אחרת. ניכר שלא מגיעה לי מנוחה תמידית, ואפשרי כי אני נמלט מייסורי תופת, ככל הנראה גם מפספס את האפשרות לראות את אחי בשנית או להביט בך הופך למג החשוב ביותר בהיסטוריה… אבל ההקרבה חסרת המשמעות שלי תיתן לזה לקרות. שלי, ושל עשרות אלפים נוספים. הענקתם לנו ניצחון אדיר היום. חשבתי במשך זמן רב שבכדי להשיג אחדות, עלי לכפות אותה. שעל הפחד להחליף את האמונה באחר, ושאין מקום לרצון חופשי, רק לצייתנות. טעיתי באשר לכך, עתה אני מבין זאת. ההיסטוריה לא נועדה לחזור על עצמה. אולי... אולי בסופו של דבר טעיתי. אולי... אולי ישנה עדיין-" הוא אומר לאחר מכן מילה אחרונה אחרונה אשר בקושי נשמעת מעל קולות ההריסות, ובני החבורה נמלטים אל עבר הגריפינים, מונהגים על ידי נוצת-רוח שבאה לחלצם. המבצר ההרוס מתפרק בעודו בשמיים, והם נוחתים היישר במרכז הצבא. המתים רבים מספור, ורבים הקריבו את חייהם, אך האיום האחרון על גאנור הוסר. הם צועקים בניצחון, יודעים כי הם עומדים בפתחו של עידן חדש.

הבנייה מחדש החלה בכלל גאנור. דרכים הוקמו, הסכמים נחתמו, וסכסוכים ותיקים נעלמו, במידת מה.

המתים היו רבים מספור, הן בקרב מול צבא היד הכמושה והן בקרב מול הפלישה של מאלזאראק. לאחר שעזבו בני החבורה את שדה הקרב בכדי להילחם בטירה, הצליח אריאן לשמר את ההגנות היטב, אך כשצבא השדים והשטנים המשולב פלש, נאחז איתן בדעתו לסמוך על האל-מתים, כנגד עצות כל מפקדיו. האמון הוכח כצעד מכריע בהשרדותה של גאנור, אך הוא נפל במהלך הקרב, מוקף באויבים אינספור. פסלים עצומים נבנו לכבודו ומשפחתו קיבלה תארי אצולה. בכל רחבי הממלכות, אריאן טולסר נזכר כאחד מגיבוריה האמיתיים של המלחמה, אחד שלא זכה לכבוד או למעמד ראוי במשך כל ימי חייו, ובכל זאת נאבק לטובת כל הגזעים, ללא יוצא מן הכלל. פסלים נוספים נבנו לכבוד הנופלים האחרים, וביניהם בלט במיוחד פסלו של רוגל, אשר נאמר כי כוסה בריח דוחה יונים חזק במיוחד. בנוסף לכך, כיבדה המועצה הננסית את גיבורה הנודע ביותר בקריאת המועצה על שמו, ומעתה שולטת בהגינות ובתפוקת עבודה רבה בהרבה כשהיא נקראת 'מועצתו של רוגל'. חזונו של הממציא הנודע בא לידי ביטוי כשמונופולים רבים של המועצה הוסרו מרצונה החופשי ורבים, גם ללא ידע אקדמי, ניסו להמציא את החדש ולשכלל את הקיים. דמויות נוספות שזכו לפסלים גדולים היו דלדראק סטרויס וזוג בניו הבכורים אשר נפלו בקרב ואפילו קונטרול, רב המרגלים הנודע ששירת נאמנה את הכתר במשך שנים רבות מספור. אף על פי שבימי חייהם הראשון היה שנוי במחלוקת ושמו של השני נלחש בסמטאות בחשש ואיבה, כעת התאחדו אנשי דורטר לחלוק את הכבוד הראוי להם. נאמר שמאחורי המאמצים לזכרו של קונטרול עמדה אישה צעירה אשר החלה לפלס דרכה בשלטון על הרחובות, מנקה אותם מכל זכר למלחמות הכנופית שליוו את ילדותו של קונטרול. הכינוי שלה הייתה 'משאלה', ומעטים - בני החבורה ביניהם - ידעו שמדובר על משאלתו של קונטרול להוציא את בתו ממעגל הכוח ההרסני שהכניס עצמו אליו.

התנופה החלה בדורטר, תחת המלך אלפארי קסוול, ריבון המערב והממלכה. הוא שלט ביד ברזל, מנטרל כמעט כל אופוזיציה ומקדם את הצעדים ששאף להגשים עבור משפחתו, ביתו וממלכתו. דורטר שגשגה, מנצלת את מעמדן החלש של הממלכות השכנות בכדי להשתלט על המסחר השברירי ולבנות מונופולים חדשים, מונהגים על ידי בית קסוול. אלפארי נזהר שלא להשמיד את ריבונות הממלכות האחרות, נותן להן לשמר עצמאות חלשה משל דורטר, והקל במידת מה את דרישותיו הקודמות, מוכן להתפשר יותר, אם כי נותר איתן ברצונו להמליך את דורטר על פני גאנור. מתחים נבנו בדורטר החדשה, והאופוזיציה המשמעותית ביותר, אשר הונהגה על ידי אסאדר גריאון וחבריו, עשתה ככל שביכולתה לשמר את עצמאות אנשי הממלכה אל מול קסוול. בלחץ האנשים, הקנה אלפארי לאסאדאר את ריבונות המרכז, והשאיר אותו במעמדו כגנרל הצבאות. יחד עם ראש כוהני דורטר ורב מרגליה החדש, כמו גם מוביל הכפרים המוקירים, הצליחה חבורת מרד הממלכות השבורות להאט את קצב צבירת כוחו של קסוול, גם אם לא לעצור אותו לחלוטין. פאנדל המשיכה לשגשג תחת שלטון בית גריאון, נאמנותה נשארת יציבה למרכז ולמורשת בית קראנאדאן, והיא הפכה במהירות לבירה הכלכלית שהייתה לפני המרד, ולמעוז החירות והחופש שהנהיג אסאדר. אף כי הסכסוך לא גלש מעולם למישור הצבאי, החשש תמיד היה קיים, ולעיתים נדירות הסכימו שני האישים להיפגש האחד עם השני בכדי לפתור סכסוכים גדולים. לת'רנט עצמו נולדה בת והוא אימץ את בנו היתום של מנדלי האלד, שומר ראשו לשעבר וחברו המנוח, וקרא לו פנדראן, על שם אביו של מנדלי אשר נהרג גם הוא בשירותיו לבית קסוול. נאמן לשבועתו, ת'רנט דאג לחנך את פנדראן הקטן, מוציא אותו ממעגל הדמים של משפחתו. ת'רנט זכר את דבריו של אדראן והפנים את העובדה שימלוך בעתיד - הוא עבד עם אביו בכדי להבטיח את יציבות הכתר, והצליח להגיע להסכמה עם אסאדר, אשר לא התנגד למינויו, רואה בו איש של כבוד שכבול לאביו מפאת חוב משפחתי. הדרום, עתה מונהג על ידי בנו של ארצ'יבלד בולדווין, הסכים ללכת אחרי אסאדר, והצפון, בו נשבו רוחות חדשות של חירות תודות לפעולותיו של אדראן, מאס בריינארט אוזארד הפרנואיד והסכסכן, ומרד לא-אלים אשר הנהיג ורנון סירף הדיח אותו ברוב קולות בכדי למנות את אחיו גארט, גיבור מרד הממלכות השבורות אשר נישא על פני הימים בכדי לבצע את האיגוף המפתיע. גארט תמך בשחרור העבדים וירוקי העור עזבו את הצפון ואת דורטר, חופשיים באמת ובתמים לראשונה לאחר מאות שנים, מכנים עצמם כשבט גדול בשם 'מנתצי האבנים', שילוב של החופש בו זכו כעת ושל מנהיגם, מאקוגה, אשר נלחם על חירותם. וורנון, על אף שזכה לחנינה מלכותית, החליט לעזוב עמם, לא מוכן להישאר בממלכה של אלפארי קסוול. הוא עבר לערי הכאוס, ושמר על קשר חם עם חבריו. לא עבר זמן רב עד שהגיעו שמועות כי בעקבות מותו של קליידיוס, נבחר ורנון כמנהיג ממלכת בריניארד השנייה, בעקבות המוניטין הידוע שלו כאיש צדק. הוא ניתק את הקשרים עם קסוול, מכריח אותו לשפר את הכלכלה המקומית - גם של הלורדים האחרים - במקום להסתמך על כלכלת חוץ שנטתה לטובתו בלבד, והמעשה הביא לרווחה נוספת בדורטר. המערב המשיך לשגשג והמזרח נוהל על ידי בנו הצעיר של סטרויס, אשר ירש את כבודו של אביו אך לא את מזגו הנודע, והסכים לתמוך בשלטונו של בית קסוול. ניכר שבעת שיעביר אלפארי את כתרו הדבר ייעשה בהרמוניה, והממלכה תשוב לנשום בחופשיות בתום מאבק הכוחות שלו עם אסאדר.

האומה האלפית החלה להתאושש גם היא, מובלת על ידי הקייסרית הלייטנה. הלייטנה נקטה קו שונה בתכלית מזה של בעלה, אשר נזכר באומה כאיש בעל לב רחב וכוונות טובות, ופתוח יותר אפילו מהמדיניות של לורד קריאול ואנדאגריף, אשר נזכר בעצמו כגיבור אדיר, ודאגה להשיב את היחסים עם שאר האומות לתקנן. במהרה, הפכה הקיסרית למנהיגה הלא רשמית של העמים החופשיים, פותרת כל סכסוך פנימי וחיצוני בדרכי שלום, מגשרת אפילו בין הצדדים העויינים ביותר. אלפים רבים ביקשו ממנה לברך זרע עץ חדש ולנסות להשיב את עץ הקיסר לגדולתו, אך היא סירבה, מאמינה כי מותו של העץ מאפשר לאנשי הממלכה לשים את מבטחם ומאמציהם בעצמם, ולא רק באלים. במהרה היא הפכה למשואת תקווה לאנשיה, ואפשרה להם לעבור את הזמנים הקשים ביותר, זונחת את התואר 'אימפריה' לארצות האלפים, לא מעוניינת להיזכר בכיבושי העבר, והפכה למלכה הראשונה לממלכה החדשה. הדרואידים שנותרו, יחד עם סאתיתוס וטאן, סייעו במשימה לנקות את אזור חזית הבוץ שמץ של כוח טמא. לאחר שפרגלד מת, הדרואידים לקחו לליבם את הקרבתו וסירבו לבחור מנהיג אחד, בוחרים בהנהגה משותפת טאן כנציג השמרנים ושל חצי-האלף סאתיתוס כנציג החדשנים. במבצע משותף עם הממלכה האלפית, המערה של סאארות' נוקתה גם היא מקסם טמא וגופותיהם של ראש המעגל לשעבר ואילת'רין הובאו לקבורה, כמו גם גופתו של פרגלד, אשר נקבר במרכז המעגל, ממש על יד סאארות'. ההנהגה המשותפת סללה שיתוף פעולה באמצע, שומרת שמרה על הסטטוס-קוו, והמעגל לא סגר או פתח את עצמו בפני העולם יותר מאשר המצב שהיה בעבר.

ממלכת ארת'רק בחרה בפארבל למלכה החדש, בתמיכה בלתי מתפשרת מכלל חמשת השבטים ומנארין בעצמו. פארבל נזכר כמלך נבון, משתמש בחוכמה ובתבונה שרכש במסעו הגדול בכדי לדעת שתהילה אמיתית בקרב היא למנוע אותו כשאפשר, ולהעריך כבוד במקום רודנות, עורמה או מעשים שפלים. הוא תיקן את עוולתו של בן דודו בכך שדאג שרוגאר יקבל קבורה הולמת בארת'רק, ביתו שאהב, והסמיך אותו לגיבור הקרב הגדול ביותר בכל הזמנים, מסביר את הסיבה שגורש באמת לא מתפשרת. נארין שימש לו כיועץ וכחבר, הופך לראש כוהני גארדיום בארת'רק, מפיץ את האמונה בשופט העליון בסובלנות דתית ובתשוקה לדרכו החדשה, הדרך בה בחר בעצמו. הוא שיקם את המסדר, מסייע גם למאמצים להשיב את גופות הכוהנים בחזית-אבן ולספק להם קבורה נאותה, כמו גם לסייע בשיקומה הכללי של העיר, עליה דשיר לית'יראן קיבל פיקוד פעם נוספת, הפעם כמנהיג האנשים. בנוסף, המלך ויועצו פתחו את הדרך לסחור עם המעמקים, דבר שלא נעשה מאז הקמת ארת'רק, ושגשוג שב לממלכה הגמדית.

שבטו של מינרון איחד תחתיו את שער השבטים, ואף על פי שלא שינה את שמו, שינה את דרכיו, כשהשם נשאר לסמן את מה שעזבו. המינוטאורים, ממשיכים להעריך קרב, התאמנו בכדי לחסל את חיות המעמקים או בכדי להציג קרבות ראווה, ולא בכדי למות לצורך קרב וטבח כחלק ממעגל לא נגמר. טאאנסר חידש את האמונה ברוחות המלחמה, יחד עם ההבנה שהמלחמה אומנם מקודשת ומלאת כבוד, אך רק כשהדבר נעשה אל מול אויב ראוי, ולצד בני ברית אמיתיים. האלפים האפלים עבדו יחד עם המינוטאורים, זונחים את היריבות הישנה לצורך מאבק משותף במצליפי המוח. זאדאריה וזיס שרדו את הקרב, ויחד עם מינרון וטאאנסר עבדו בכדי להאבק במצליפי המוח על חירותם של בני המעמקים. עם זאת, לא פעם ולא פעמיים שמעו מינרון ואחיו טאאנסר שמועות עיקשות כי המלכה-הכוהנת וראש המבצעים שלה הם נאהבים בסתר, עתה כשחזרו מהקרב, אם כי אין כל דרך להוכיח שמועות שכאלו.

גרטה מתה במהלך הקרב, ממשיכה להילחם עד הרגע האחרון כנגד צבאותיו של מאלזאראק, ואחותה שרדה בכדי למצוא את אשר חיפשו. המפה שקסוול נתן לאחיות הייתה אמיתית, ות'רזל זכתה בעושר רב, בו השתמשה כדי לאחד את שבטי הרי החלמיש לכדי ממלכה אחת שתוכל לשגשג ולעבוד יחדיו במקום להאבק בין שבט לשבט. היא בנתה טוטם ענק ורחב לזכר אחותה והניחה בראשו את חרבה, מאתגרת כל חיה להצליח להרוס את הטוטם ולקחת את החרב, יודעת כי היא תצא לציד גדול אחרי כל חיה שתצליח לעשות כך, ציד שיכבד את זכר אחותה. שכירי החרב של האחיות הפכו לתושבים הראשונים בממלכה, נהנים משגשוג בעקבות סחר מתמשך עם המעמקים והערי הכאוס השכנות.

מארי הפכה לגיבורה לאומית, והדבר אומנם עמד תחילה כנגד המוניטין שיצא לה בקרב חלק מהאנשים ובני האצולה בזמן המרד, אך הספקות שכחו במהרה כשבנו הצעיר של סטרויס מינה אותה לשומרת המזרח. הוא הציע לה את ראשות משמר בירת המזרח בשנית, אך מארי סירבה, מסתפקת בהיותה יועצת קרובה לריבון המזרח החדש ומגנתה של האנשים, מנקה את השחיתות והצער ששנים של מאבקים הנחילו באדמות, משיבה את הצדק שהגנה עליו במשך כל הזמן הזה, יהי הצד של המלחמה בו הייתה. כשסירבה לקבל את התפקיד, נימקה זאת בכך שהיא רוצה להמשיך ולטייל בעולם מדי פעם, כשיזדמן לה. היא לא התחתנה עם אדראן - לפחות לא עכשיו, כששניהם עסוקים בשיקום העולם - אך השניים נפגשים בקביעות ולזמנים ארוכים, לפחות כשהם אינם עם חבריהם.

הילמאר הפך למגיסטר הנודע ביותר בהיסטוריה, משקם את מעמד המגים גם לאחר התדמית שיצאה לאנאראק. הוא סיפר לכולם על ההקרבה האחרונה שלו, והדבר הנחיל פולמוס רחב באשר לאישיות הליץ', אשר מצד אחד היה שנוא על תושבי גאנור, ומצד שני נקרא גם ברבים 'השומר האחרון'. הילמאר השלים את הרפורמות של פארגוס, מוסיף הרבה מידעו וממגעו, ופתח סופית את הצריח המאגי לכולם, מסלק את כל טהורני הקסם למיניהם כגון הרב-מג זלראן, מרחיב את הידע והמסורת שלו לכלל סוגי הקסם, האלכימיה, הטקסים והספרים, ללא יוצא מן הכלל. הוא עמד במילתו למינרון, ולימד אותו מאגיה ככל שהמינוטאור חפץ בה. הילמאר סירב לעמוד כנגד אלפארי, תומך בשלטונו ומגיע עמו להסכמים נוספים בין המלוכה והצריח המאגי. נאמר כי אף לעיתים שימש כיועץ להוד מעלתו, אם כי לא אחד מהיועצים הרבים שהיו בכיסו של מלך דורטר - תחת הילמאר, הצריח המאגי שמר על עצמאותו, ובהסכם הגדול ביותר שנחתם בין הצריח ובין המלוכה, הסכים אלפארי לממן לימודים לכל מג שלא יכול לממן אותם בעצמו. הדבר הוביל לשפע מאגי חדש, ולתיקון סופי של יחסי המגים והאוכלוסייה מאז ימיו של הארמכג הראשון, מרוון. המגים נכנסו סופית לחברה, והרדיפות פסקו באחת, מובילים לתור של זהב בצריח המאגי, מלא בשוויון ואחווה.

לא משנה היכן היו בני החבורה, הם זכרו לעד את צעקתם בשדה הקרב באותו יום גורלי בו גאנור ניצלה, כששמו של העידן החדש נטבע ממילתו האחרונה של אנאראק מלת'ריין, אותה מילה שנשמעה בקושי מבעד לקולות הקסם האדיר שכבל את מאלזאראק בחזרה לשאול. אותה מילה שרק רסיס ממנה נשמע, ובכל זאת, היה זה רסיס שקיים. רסיס שהושב אורו, לאחר מעבר ארוך. אותו רסיס חלק שם עם העידן החדש, עידן מבורך של בני גאנור, בו שגשוג נחל לכל ושלום ואחווה פשטו בארץ. עידן עליו נלחמו בני גאנור, לעיתים עד נשימתם האחרונה, עידן שהיווה מורשת מפוארת של גיבוריהם של סיפורים רבים מספור, כאלו שסופרו וכאלו שלא. עידן שיעמוד בגאווה אל מול היסטוריה אפלה יותר, עידן שיאשר את העובדה שבסוף הדרך, ישנו סוף טוב. עידן התקווה.
==========================================================================================================
זה היה מסע מדהים.

אני מודה לכל השחקנים היקרים שלי - אסיד, מרתוס, גאלאן, נקסטורל, עמית והעוג הברברי. אף על פי שחלקכם מתתם במהלך העלילה, הרוח שהבאתם לגאנור נותרת עמנו.
בנוסף, אני שולח את תודתי לשחקני העבר שלי - טייגר, דינרבלו ודסטריקס. גם הרוח שלכם נותרה בגאנור, ותמיד תיוותר.
אני מודה גם לקוראים הנאמנים שלנו, אלו שהשתתפו בדרכם ונעו איתנו לכל אורכה ורוחבה של העלילה, ושתמיד עודדו אותי.

אני אהבתי את הקמפיין הזה.
היה לי כיף עם כל צד וכמובן שגם ביחד - עם כל שחקן שנשאר עד הסוף, לא וויתר והיה מלא באהבה למשחק, לעולם, ולשאר הקבוצה.
לימדתם אותי כל כך הרבה - על איך להריץ קמפיין, על איך לבנות דמויות מעניינות, על איך לבנות מקומות מופלאים ומרתקים. הרצון שלי היה להשקיע בכם כמה שיותר, כיוון שאתה השקעתם בי כמה שיותר. אני מודה לכם על כך.

כפי שהצהרתי כבר מתחילת המשחק, זהו סוף הסיפור של גאנור, מסע ארוך של ארבע וחצי שנים, שתיים בממלכות שבורות ושתיים וחצי במוות עגום. אני גאה במה שיצרתי יחד איתכם, ואין לי מילים לתאר כמה תרמתם לגאנור עצמה, במעשים, בכתיבה, ברעיונות ובפשוט בהלך המשחק שלכם, שהציג בפניי השראה חדשה בכל פעם לעלילות, דמויות, מקומות וסיפורים נוספים. העולם הזה שלי ממש כפי שהוא שלכם, ואתם תמיד תהיו אורחים יקרים בו.

היה לי העונג והכבוד להיות השה"ם שלכם,
מי יתן ותמיד נשחק יחדיו,
rui

מינרון נאנח, הוא תוהה מה גרם להתמוטטות הפעם. מנהרה שלישית היום שמתמוטטת תחתיו. הוא מגרד את ראשו מאחורה, לא היו אף סימנים שאמורים שהאבן חלשה והוא אינו הבחין או הריח שום דבר מוזר.
כמובן, חוץ מהעטלפים שעוקבים אחריו, לא סתם עטלפים כמובן, עטלפים שגודלו על ידי גרימרוקים לפי הריח. השיטה שלהם פשוטה אך מורכבת בו זמנית. הם מרסקים מנהרות צדדיות וגורמים לתגובת שרשרת בכדי למוטט את המנהרה שבה מסיג הגבול בשטח שלהם נמצא. המסיג, במקרה הזה, מינרון עצמו, לא מקבל יותר התראה מאשר צליל ההתרסקות כעשר עד חמש עשרה שניות לפני שהכל נופל עליו.
עצם זה שהם מצליחים לעשות זאת בצורה יעילה כל כך זה דבר מרשים. הגללים שהוא מצא מקודם אומרים שהם בטח גם משתמשים בחפרפרות ענק, זה יסביר איך הם שומרים על הדרכים נקיות אפילו עם השיטה ההרסנית.
נראה שיש להם חיבור מעניין עם חיות שאינן רואות, מרתק. בטח משתמשים בקולות ונקישות בכדי להכווין אותם.

ובכל זאת, לא נראה שהם ציפו שמישהו ישרוד שלוש פעמים את הטכניקות חיסול שלהם. על זה הוא יכול להודות לאלגה.
מינרון מניח את ידו בליטוף על העכבישה הענקית שלצידו, אשר נעה בהתרגשות. כל פעם, בזמן הקצר לפני ההתמוטטות, הספיקה לעשות להם פקעת קורים גדולה, שחסם את מרבית המכות, השאר זה החוסן והסיבולת שלהם, וזה יש להם בשפע.
״הבנתי את המבנה של המנהרות ואני יודע איפה המקור שלהם, מוכנה להתחיל לצאת?״ העכבישה נוקשת בתגובה, ״מצוין״ מינרון מעביר את המבט לכתף שלו, שם קרל יושב בנחת, מינרון נוגע בכתפו והנץ עף, מתחיל את המצוד שלהם בעוד מינרון מזנק על אלגה, שמתחילה לנוע במהירות על כלפי קירות האבן והתקרה מלאת המינרלים בעוד המינוטאור רכוב עליה, שומר על האחיזה בכל כוחו.

מינרון פגש את אלגה בערך לפני כמה חודשים, באותה תקופה הייתה היעלמות של כורים גמדיים באחד המכרות בממלכה של נמוכי הקומה המזוקנים. פארבל אירגן משלחת חילוץ, אך מינרון שבדיוק עבר שם התנדב במקום, כמחווה לחברו. לצערו של פארבל זו לא הייתה הצעה ומלך המינוטאורים יצא לדרך ללא היסוס. שם הוא פגש את המעלימה של הגמדים.
עכבישה ענקית ומאיימת, בעלת זרועות אימתניות ורעל אכזרי.
למינרון לא הייתה ברירה אלא לסלק אותה, אך הוא הבחין בפוטנציאל הטמון בה, וגם מקס ממש התעקש, והעניין נחתם. היא הראתה מעט יותר בעייתיות משאר הלהקה, אך התקבלה למרות הקשיים. ועכשיו היא חברה תמידית במשפחה החמה.

מקס הוביל את שאר החיות במנהרה הצרה, ארכימדס השווית ביכולת שלו לעבור בקלות יותר מהשאר, אבל עדיין עזר להם לעבור. התוכנית הייתה שהם יתפצלו. מינרון, אלגה וקרל יילכו ממקום אחד, יסיחו את דעת הגרימרוקים וינטרלו את ההגנות שלהם. קרל אמור בשלב הזה כבר לצוד את העטלפים וככה למנוע מהדמויי אורקים העיוורים מלדעת על מיקום הלהקה ואלגה בטח סוחבת את מינרון לשבט של הגרימרוקים.
המטרה של מקס ומי שאיתו זה למצוא את מה שהם באמת מחפשים. מינרון לא ממש סיפר לו מה זה, אלא פשוט אמר שהוא יידע שהוא ייראה את זה. החבורה ממשיכה קצת, המנהרה הצרה מתרחבת למערה גדולה. טובאיוס מתנער ומתמתח, הוא שונא מקומות צרים. ארכימדס מוציא מהנרתיק הקטן של מקס אבן עם רונה קטנה עליה ומניח על הרצפה, מקס רוקע עליה ושובר אותה. הקסם משתחרר מן האבן וכדור אור מרחף בוקע, חושף את החורבות עתיקות היומין שנמצאות מול חיות הבר. ישנם סימנים מזהים שהחורבות אינן נטושות, אבל כל הגרימרוקים אמורים להיות מוסחי דעת על ידיי מינרון. אם מישהו נשאר הם יצטרכו לטפל בו בעצמם. מקס פוסע קדימה, מתחיל את החיפוש.
לפתע, ג׳ק מזנק על אחד הצללים, קול הבימה והשיגה נשמעים בעוד הזאב הגדול גורר גופה של גרימרוק שהסתתר בין האבנים, דם זולג מצווארו של היצור האפרפר בעוד הלהקה מבינה שמחכים להם כאן, והם לא לבד.

מקס ומינרון פגשו את ג׳ק במזרח דורטר, הזאב הלבן בעל הצלקות הרבות, בניהן זו שהשביתה את עין שמאל שלו, היה מבוקש על ידי האזור. הוא מנע ציד ותקף מקורות מזון מסיבה לא ברורה. סקרנות הובילה את מינרון ומקס אחריו, ומה שהם גילו היה הפוך מהצורה בה אנשי דורטר תיארו אותו. הזאב טיפל בבת זוגתו החולה, כנראה ננטש על ידי שבט הזאבים שלו כתוצאה מכך שלא היה מוכן לעזוב את אהבתו. מינרון החליט לעזור לו, מתעלם מהזאב הנוהם עליו וממשיך להתקרב אליה. הזאב קפץ עליו, נשך אותו בידו, אך מינרון התעלם.
והתחיל לטפל בה, משתמש בצמחים רפואיים ובידע שלו בשביל לעזור. הזאב פשוט הסתכל מהצד, חסר מילים, בעוד מקס הצטרף אליו לצפות במתרחש.
במשך שבועות הם טיפלו בה, מינרון השתמש בכספו בשביל לקנות אוכל בשבילה במקום שהזאב יתקוף, השיג תרופות ועבד בשקידה. מקס דיבר ארוכות עם הזאב, והם נעשו חברים טובים.
אבל החורף קשה, וזמנה הגיעה. יחד הם התפנו לקבור אותה. מינרון ומקס באו ללכת, הם היו צריכים לחזור לשאר הלהקה, אבל הזאב למוד הקרבות, שקיבל את השם ג׳ק באותו היום, החליט להצטרף למסע עליהם. יחדיו הם לקחו ספינה ושטו למעגל דרי הביצה, שאר החיות מחכות להם שם, מסייעות באישוש הסביבה הטמאה.

מינרון נאנח שוב, הוא ציפה ליותר.
הוא ואלגה מוקפים בגרימרוקים, נוהמים ושואגים, מחזיקים בנשקים פשוטים אך עדיין קטלניים. הסביבה כוללת את מקומות השינה שלהם, כלים פרימיטיביים ובריכת מים קטנה, משם הם בטח משיגים מי שתייה. הפרט הבולט ביותר זה הכס מורכב האבן והמעוטר גולגלות שם יושב גרימרוק גדול במיוחד. הציוד שלו בבירור נלקח מהרפתקן חסר מזל והוגדל בצורה מאוד גרועה, אך נראה שטובה מספיק לאלו שאינם יכולים לראות. אלת אבן עצומה נחה לצידו. לפחות המנהיג שלהם לא אמור לאכזב.
ללא אזהרה, מינרון משליך כידון שחודר את הראשים של שלושה וכתף של אחד אחר והקרב מתחיל. מינרון נלחם בפראות ומיומנות שאין לאף לוחם אחר, מחסל על ימין ועל שמאל. אלגה יורקת רעל וקורים, חובטת ונושכת, נלחמת כחיה האימתנית שהיא ואפילו ששם התואר שלה זה ״בולעת הגמדים״, היא עושה עבודה טובה מאוד גם עם הגרימרוקים. אבל למרות יכולת הלחימה של השניים, המספר של הגרימרוקים גובר עליהם בהרבה. גריקים מאולפים מצטרפים לקרב, ועל כל אחד שמינרון ואלגה מחסלים בוקעים עוד שתיים מן המחילות שלהם. שניהם נדחפים לפינה, והגרימרוק המנהיג מחייך חיוך מלא שיניים רקובות.

עדר החיות שועט קדימה, טובאיוס ראשון, קורע לגזרים כל מי שבדרכו, אלו שבאים מהצד ניבטים על ידי מקס או ננשכים על ידי ג׳ק. ארכימדס מזדחל, חונק את אלו שמתחבאים בצללים ומסייע לחבורה לנווט בזמן הריצה. הם מתקרבים יותר ויותר למטרה שלהם, עד שלבסוף הם גם מגיעים אליה. ילדים של דרו, מינוטאורים וגמדים כלואים יחד בכלובים מלוכלכים, כבולים בשלשלאות חלודות. חסרי יכולת הגנה עצמית שנחטפו בשביל עבדות. מקס יודע מיד מה עליו לעשות.
הילדים נסוגים לפינת הכלוב בחשש, לא מבינים את פשר מה שקורה. מקס מתקרב בעדינות בעוד שאר החיות עושות מסביבו מבנה הגנתי, הוא מתקרב לילדים אט אט, הם רועדים באימה, חוששים לרע מכל. ואז בהנפת חת הוא שובר את הכלוב, הנפה נוספת והוא מרסק את השרשרת. הילדים מסתכלים עליו כלא מאמינים. הוא מתחכך באחד בחיבה, ואז מסמן להם עם ראשו לבוא אחריו.

ריח נורא של דם עוטף את המערה, הפינה שמינרון ואלגה דחוקים בה אדומה כארגמן, ושניהם גם עטופים בצבע המחליא. ״אתם לא תשרדו עוד״ אומר מנהיג הגרימרוקים במדוברת שבורה. מינרון נאנח בתגובה. מוריד מגבו את גרזנו העצום והמעוטר, הגיע הזמן להתקפת הנגד.
מן המים בוקע תנין עצום בעל קשקשים כחולים, נושך למישהו בשורה האחורית את הרגל ומשליך אותו לעזאזל. ״עבודה יפה ג׳ייקוב״ אומר מינרון בעוד הוא מתחיל לפלס את דרכו בהנפות רחבות אל עבר הגרימרוק המגודל. אלגה מטפסת אל התקרה, יורה קורים בכדי למנוע מהגרימרוקים הנחותים יותר מלהתקרב אל מינרון בעוד קרל מגיח מפתח המערה, סיים לחסל את העטלפים ומתקיף את הגרימרוקים חסרי האונים מלמעלה, משתמש בדוקרנים שמינרון הביא לו מראש ומשליך אותם על הקרקע בכדי שהאויבים ידרכו עליהם וידקרו. וג׳ייקוב מחסל את השורות האחוריות, מספק איגוף מבלבל נגד הגרימרוקים שלא מבינים מה קורה. איך ארבעה אויבים עושים כנגדם כל כך הרבה כאוס והרס.
מנהיג השבט שלהם מרים את אלתו ומניף כנגד מינרון. לחסום נשק שכזה זה לא חכם ומינרון מתגלגל מתחת להתקפה. אבל בתנועה חדה, כמעט לא אנושית, הגרימרוק מניף בשנית את האלה ופוגע במינרון, מעיף אותו אל הקיר.
אך מינרון נשאר במקום, עמד כנגד דחיפות הרבה יותר עוצמתיות בעבר. הוא משתמש בכוחו הפיזי בכדי לחסום את המכה. זה אולי לא חכם, אבל לפעמים הכרחי. מינרון מתחיל להכות, ובצורה מפתיעה הגרימרוק חוסם. אפשר להרגיש את הנינוח הקל של קסם באוויר מן אלת האבן, יכול להיות שזה יהיה יותר מעניין משהוא חשב.
הגרזן משתנה לפטיש וחובט אל מול האלה כאשר המלך ומנהיג השבט מצליבים נשקים, נוהמים אחד על השני. מינרון נוגח, מעיף את יריבו אחורה ומרסק את הלסת. הגרימרוק בא לקום, אך מאבד את ראשו כאשר מלתעות ענק של תנין ננעלות עליו, הגוף מפרפר לרגע לפני שמת סופית.מינרון מלטף את התנין נוטף הדם בחיבה. מסביב כל הגרימרוקים או מתים או כבר ברחו. מינרון מחזיר את נשקיו למקומם ומרים את אלת האבן הקסומה. הוא ישים אותה באחד המבוכים. הוא מניף אותה כנגד כס הסלע המאולתר, שובר אותו וחושף לוחית אבן על הרצפה, ידע אבוד מהעידן הראשון, מצוין. הטיפ מהאלפים האפלים הוכיח את עצמו.
מינרון לוקח מהמים ומנקה את החיות, מבריש את קרל ושוטף את אלגה. ג׳ייקוב פשוט שוחה במים, מוריד את הדם בעצמו. מינרון קורא לו, מלטף אותו. ״עבודה טובה, הגעת בדיוק בזמן״ הזנב של הזוחל רוקע ברצפה בהתרגשות. ״בואו נזוז״. מינרון קם בעוד הם חוזרים חזרה למנהרות.

את ג׳ייקוב הלהקה פגשה בערי הכאוס, הוא היה תחת אוסף של חיות נדירות. תנין עם קשקשים כחולים זה מיוחד בפני עצמו, אבל אחד בגודל שלו זו בכלל מציאה. לפי השמועות הוא אכל את הכלוב שלוש פעמים עד שהשתמשו בקסם. הבחור שהחזיק בו לא היה מוכן לקבל כסף, הוא רצה חיה ששווה ערך או בעלת ערך גדול יותר, אמר שהוא הבטיח את התנין לאציל כלשהו. מינרון החליט לא להתעסק עם זה יותר מדי, הוא רק ביקש להאכיל את התנין, ואפילו שילם בשביל זה.
מסתבר שלא צריך יותר מפיסת בשר טובה ויחס חם בשביל להתחבר ליצור קר הדם. קשקשיו הכחולים מנעו ממנו חיים קהילתיים כתנין והמטפלים שלו לא דאגו לו בצורה טובה בכלל. אבל מינרון חבש כמה פציעות שנשארו מהמלטטות האחרונה של התנין המגודל, נתן קצת אוכל וישב לשיחה. ארכימדס אפילו שיתף איתו חוויות.
אז כאשר ג׳ייקוב ברח מן החזקת האציל האכזר ובא לחיות עם מינרון והלהקה, מינרון ידע שהשיג בן משפחה חדש.

מקס והחיות יצאו עם העבדים לשעבר למקום שבו מינרון מחכה להם. הוא חיבק כל אחת מהחיות בחיבה ונתן לילדים הנחיות על מה שהולך לקרות. יחדיו הם הלכו למחנה הקטן של מינרון בכדי שכולם יוכלו לישון שינת לילה טובה לפני שתגיע המשלחת הגמדית לאסוף את העבדים ולהחזיר אותם לבתיהם.
הם מגיעים למחנה, צרחה של אחד הילדים גרמה למינרון להפנות את ראשו. טרוגולדיט מת נמצא על הרצפה בין האוהלים שמינרון הכין מראש, יש עוד שלושה שסובבים את המחנה. אימה מתחילה לכסות את פני הילדים, אך מינרון ממהר להרגיע. ״אל תדאגו, זו רק העבודה של מי שמגנה על המחנה פה״ מינרון מצביע על נמרה ארוכת ניבים שישנה במרכז המחנה. גרטל מפהקת כאשר היא קמה בהתמתחות, מינרון מלטף את הראש שלה והיא מזיזה את היד שלו בזעף. ״תודה ששמרת על האוכל״ קדרה מלאת נזיד חם נשארה על האש, ומינרון מתחיל לחלק לילדים מנות. החיות אוכלות בשר משומר, ונראה שמדברות אחת עם השנייה בנעימים כל הארוחה. הזמן עובר וחולף, מינרון העביר את הילדים למשלחת הגמדית והמשיך הלאה, אל הלא נודע.

את גרטל הלהקה פגשה בהרי החלמיש, בדיוק הם טיילו עם ת׳ונד במסע שלהם מסביב לעולם. הם נתקלו בה פצועה על צד הדרך, ומינרון ות׳ונד טיפלו. לאחר הטיפול בה היא פשוט המשיכה לעקוב אחריהם ימים ולילות, עד שמינרון החליט לצרף אותה ללהקה. היא מתנהגת כאילו אינה באמת חלק מהלהקה והיא עוקבת אחריהם סתם מתוך סקרנות, אך ניתן לראות את הניצוץ בעיניה שהיא מסתכלת על המשפחה שלהם.




מינרון וכל חיותיו יושבים על גבעה קטנה בארצות האלפיות, מסתכלים אל עבר הזריחה. ״זה עדיין מרגיש כאילו זה היה אתמול״ מקס מהנהן. שנים עברו מאז המלחמה האחרונה, המלחמה הגדולה ביותר שהעולם ידע, וזה העבודה של מינרון לדאוג שזה יישאר ככה. הוא הקים מבוכים בכל רחבי העולם, מילא אותם בחפצים קסומים ועשרות רמזים נסתרים. כל זה בשביל למנוע את שובו של אדון השטנים. פעם אחרונה הוא נשכח מההיסטוריה, הפעם זה לא ייקרה. כמובן, הוא גם נעזר בחבריו ועשרות בעלי הברית שלו בכדי לוודא שמי שיילך למבוכים הללו באמת יאותגר, יחושל, יחכים, ילמד. ההיסטוריה, לפחות הפעם, לא תחזור על עצמה. המוות יימנע מראש. חיילים לא יצטרכו לקבור את אחיהם, כי זה הוא העידן האחרון של גאנור, ארוך ככל שיהיה.
״לא ביקרנו את החבורה כבר הרבה זמן״ מינרון קם, כל החיות אחריו באיטיות. ״נלך לקבר, משם נתחיל שוב״ מינרון צועד קדימה, היישר אל המצודה בה הכל הסתיים, איפה שמינרון תמיד מתחיל ממנו מסעות מסביב לעולם. היכן שנח הקבר של לא הליץ׳ האכזר, או המג החזק ביותר בגאנור.

אלא של אנאראק, חברו של מינרון, השומר האחרון.

OUT
אין לי מילים לתאר כמה נהנתי במשחק הזה(זה ואני לא טוב יותר מדי בדברים האלה).
היה בו הכל, מבחינה עלילתית, מבחינת דמויות ומבחינת קרבות. הוא איתגר אותי מכל בחינה, השאיר אותי ער בלילות עם מחשבות עמוקות ותמיד העלה לי חיוך על הפרצוף.
או במילים אחרות, היה מדהים.
אבל מעבר להכל, אני רוצה להודות למנחה ולשחקנים.
רוי, נקסטורל ועוג. לכבוד היה לי להיות אתכם בקמפיין הזה. למדתי מכם המון, בין אם זה מההנחייה, מהדרך בה אתם משחקים דמות או מהויכוחים הקטנים המשעשעים.
בדיוק כמו שנאמר, זה היה מסע מדהים, ואם הייתי יכול הייתי עושה אותו שוב ושוב.

אני הולך להמשיך לשחק איתכם בכל הזדמנות, ואני רוצה שתדעו שאני באמת ובתמים מעריך אתכם מעומק ליבי.
וזהו בערך
Peace

ברגע בו החותם נשבר, אדראן ביקש יותר מידי ממאנורה בשביל להתחמק מזה. מהכאב, מהתחושת הפציעה של גאנור עצמו, בעוד שמאלזאראק פער את השמיים לרווחה. אדראן הרגיש את הכאב של אנשי גאנור, כיצד בו ברגע אלפי נרות של תקווה התכבו להם יחדיו. הוא הרגיש זאת, יותר מכול רגש אחר.

ואז, ברגע אחד גורלי, אדראן עשה פעולה לה מאנורה לא ציפתה. פעולה שהייתה הורגת כול בן תמותה אחר, אך אדראן ידע שהוא יוכל לשרוד זאת- לפחות מספיק זמן בשביל הקרב עם מאלזאראק, מספיק זמן בשביל להציל את כול חבריו, את העולם הזה ואת כול החיים בו. באותו הרגע, בעוד שלבו מלא הרגש הרגיש כאילו כול תחושה קלה בו תועלה לכוח קדוש, אדראן התמקד במקור כוח אחר. אדראן תיעל את הכאב של מאנורה עצמה לכוח.

בתחילה, הוא מרגיש שהוא לא יכול להשתמש בכוח, שהוא מנסה משימה שהיא גדולה מידי אפילו בעבורו. אך הוא ממשיך לנסות, לא מתייאש, וכנהר המתפצל מן הים הגדול, הוא מתעל את הרגש של מאנורה. הכאב שלה, הצער, היגון, כול זאת ביחד עם האהבה האינסופית שלה, ממנה נובעים כול שאר רגשותיה. הרגש האינסופי והבלתי אפשרי של האלה, גם אם אדראן מתעל אותו לזמן קצר, נותן לו את מה שדרוש על מנת להילחם במאלזאראק. בעודו מרים את מגנו להגן מן הנבל, חומה אדירה וערטילאית של עצים עולה וחוסמת את ההתקפה ביחד איתו, מתנפצים כנגד כוחו של מאלזאראק אך משאירים את אדראן חי. בעוד שאדראן מתקיף, טייפון בוהק של מים נשלח ביחד עם התקפות, מאפשר לו לפגוע באל הגיהינום.

הקרב האדיר נמשך, עד הרגע בו אנאראק משתמש בשארית כוחו. אדראן צופה באנאראק בעוד האלים מעניקים לאחד מרוצחי ההמונים הגדולים ביותר נס אדיר יותר משהוא ראה אי פעם. אולי השיפוט של האלים הוא משהו שהוא בחיים לא יבין, ואולי... אם האלים עצמם מצאו אפילו לאנאראק מחילה...

ובעוד אל הגיהינום נכלא פעם נוספת מאחורי העולם, אדראן מרגיש את הכוח שהוא שאב ממאנורה מתפוגג ממנו. הוא מרגיש גם את הנשמה שלו מאיימת לעזוב ביחד עם הכוח הזה. 'מארי... סלחי לי' הוא לוחש בשקט, אך בעוד שנהר המים האדיר, מאנורה החליטה להשאיר באביר שלה טיפה קטנה של כוח. כוח שמהווה את החיים עצמם. אדראן לא ידע זאת בעוד עיניו נעצמו, בטוח שבזאת נגמר מסעו למען העולם הזה.

במידה מסוימת, הוא צדק. מסעו נגמר. אבל כאשר מסע אחד נגמר, מסע אחר מתחיל.

בעודו פוקח את עיניו החומות בהירות, שם, באוהל פצועים אחד מיני אלפים, מחובר לתריסר שקי דם המנסים לשמור את אביר הקודש בחיים. הפעם, אחרי הקרב עם ואנדאגריף והדרקון, אדראן התעורר כבר מהר מבעבר. לאחר שהוא ווידא כי ת׳ונד, מינרון, מארי והילמאר בחיים... הוא הודה למאנורה בלחש.

ביום בו נחגגו חגיגות הנצחון, הנצחון על אנאראק ומאלזאראק שניהם, אדראן ומארי נעלמו מקהל הגיבורים. גם מינרון ידע שאין מה לעקוב אחרי הזוג, כעת, הם צריכים לקבל את הפרטיות שלהם.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

העשבים הירוקים והארוכים נעו להם ברוח, עדינים ולא משמיעים אף רעש בתזוזתם, וזוג האוהבים חצו את דרכם בשדה בשקט. הגריפינית צפתה בהם מרחוק, מחייכת לעצמה בראותה את האושר של הרוכב שלה.

אדראן לא היה לבוש בשריון שלו, הוא השאיר את זה על גבה של נוצת רוח. במקום זה, הוא לבש בגדים פשוטים, שהיו מתאימים אפילו לאזרח פשוט מן הממלכה האלפית, אך על אדראן- הם נראו אציליים ומכובדים, כאילו נתפרו במיוחד בעבורה. לצידה של מארי, הוא לא היה זקוק לשריון שלו, או לשום הגנה אחרת.

מארי גם היא לא לבשה עוד את שריון המצביאה שלה. לא עוד היא הייתה מכוסה בדם והזיעה של שדה הקרב, מחסלת שדים או אלמתים בחרב הקדושה שלה. כרגע, היא לבשה את השמלה שהיא קיבלה מאמא שלה, קצרה ובהירה, וכמו אדראן- גם היא לא לבשה בגדים מפוארים ביחס למעמד שהם קיבלו כעת. אך כאשר אדראן הסתכל עליה, בעיניו היא נראתה כמו האישה היפה בעולם.

הם התהלכו בשדה בשלווה. הכפרים המוקירים, כך קראו למקום הזה. בעבר, הוא היה אתר לקרבות בין הגובלינים והאורקים לבין ממלכת דורטר, אתר לאנשים קשי יום שחיים על גבול הממלכה. אך היום הוא היה מקום שקט. במרחק, בבתי האנשים, הילדים והנשים התפללו שהגברים הלוחמים יחזרו בשלום, שכן כולם עקבו אחרי אסאדר גריאון ורנגאר אל שדה הקרב. הדם היה טבוע עמוק באדמה הזו, ולמרות זאת, היא פרחה כעת. מתוך המלחמות והכאב, צמחה תקווה, והמקום הזה הראה את התקווה הזו בצורה הטובה ביותר.

השמיים הכחולים, השמיים שרק לפני יום אחד נקרעו לרווחה, היו מעליהם, ביחד עם שמש נעימה ורוח קלילה. אדראן הסתובב אל מארי, מניח פרח בעל עלי כותרת אדומים בשיערה.

"הקרב הסתיים" הוא אמר באושר, מסתכל אל האופק. אל היערות הירוקים. הוא אחז בידיה של מארי, מחבק אותן באהבה.
"אך העבודה שלנו רק החלה, העולם עדיין צריך להשתקם" ענתה לו המצביאה. היא הסתכלה אל האופק, ואז אל אדראן, שהפנה את מבטו אליה בחזרה.
"אך כעת, גורל העולם כבר לא עומד על הפרק. אנחנו יכולים לעשות בחירה שונה. אנחנו יכולים לבחור בחיים שקטים יותר, חיים בלי איומים. העולם עוד יחזור לעצמו, עשינו את חלקנו" הוא אומר.
"נוכל להקים כאן בית שקט, להיות אחד עם השני לעד..." אומרת מארי, מחייכת "בלי אף דאגה בעולם".
"אני אדאג לכך שאף אחד לא יוכל למצוא אותנו, למעט מינרון, ת'ונד והילמאר. אף מלך, קיסר או לורד יקראו לנו למשימות שלהם. מעט הכוח שנותר בי ממאנורה ידאג שהחיים שלנו לעד יהיו מאושרים. לא יחסר לנו דבר" מבטיח לה אדראן.
"זה נשמע כמעט מושלם" אומרת מארי.
אדראן מחייך קלות, ומחכה לראות את התשובה שלה, אך מארי מנידה בראשה.

"שנינו אוהבים את העולם הזה יותר מידי, הוא יותר מידי חשוב לנו, בשביל לעזוב אותו כעת. אני אוהבת אותך אדראן, אבל אנחנו לא אנשים לחלום שכזה. החובות, הרצון לשנות, המשימה שלנו- זה מה שחיבר אותנו, ואנחנו חייבים להמשיך לעשות זאת. אני יודעת שעמוק בלבך, גם אתה יודע זאת" אומרת מארי.
אדראן חיבק אותה באהבה. "אני אוהב אותך מארי האת', אוהב אותך בכול ליבי" הוא אמר בעודו מסתכל בעיניה ואוחז בה בידיו "האהבה שלנו הצילה אותי יותר מידי פעם, נתנה לי כוח לנצח את מאלזאראק ואנאראק. אני..." הוא אמר, ומארי הניחה בעדינות את היד שלה על השפתיים שלו.

"בוא נבנה מחדש עולם טוב יותר, ביחד" היא אמרה לו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אדראן נחת בשריונו במרכז שדה הקרב ההרוס. הוא אחז בכדור בדולח שהילמאר נתן לו, שהתאים לכף ידו. על פי המגיסטר החדש, השאריות של נסיכי השדים, הבאלורים ואפילו מאלזאראק עצמו מכילות יותר מידי עוצמה, ובעתיד ייתכן שהמקום יהפוך לאתר עלייה לרגל לאלו שמחפשים כוח אסור. לכן, אדראן הגיע לכאן להשמיד בכוח הקדוש את כול מה שנותר מהיצורים הללו.

הדבר הראשון שעלה באפו של אדראן זוהי צחנת המוות במקום. הוא הרגיש כאב כשהוא נגע באדמה, מתחבר אל הכאב שלה, ואל הכאב של כול מי שמתו כאן. המתים היו רבים מספור, הכאב היה רב. כשהוא הלך כאן, היה אפשר כמעט לשכוח את הניצחון, בראותו כמה כבד היה המחיר, כבד מנשוא. כול גופת אדם היא חיים שנגדעו ולא יחזרו לעד, עולם שלם שנהרס. השמיים כאן היו שחורים, הם לעולם לא יחזרו עוד לצבעם הטבעי.

והכול קשור באדם אחד. אנאראק.

כול חייו, הוא עקב אחרי חזון שווא. ראה תמונה לא שלמה, לא הבין מה הוא עשה. הוא רצח המונים, טימא את העולם והאדמה, ביצע פשעים שלא ניתן לכפר עליהם. ביום שאחרי, אדראן היה בטוח שהוא יהיה האדם השנוא ביותר בכול גאנור. אבל לא, אנאראק בסופו של דבר הצליח... לשנות במעט את הגורל.

אדראן לא יסלח לאנאראק. על הבגידות, על הכאב, על כול הסכינים שהוא נעץ בגבם. על האנשים שהוא הרג. כיצד הוא מסוגל? אחרי כול הכאב, אחרי מה שהוא עשה להם. זה היה יותר מידי. אולי האלים מלאים במספיק רחמים על מנת לסלוח לאנאראק, אך אדראן לא מסוגל לעשות זאת.

הוא הסתכל אל השמיים. כאן, אנאראק הטיל את הלחש האחרון שלו, וכלא פעם נוספת את מאלזאראק מחוץ לעולם הזה. השלום שכעת שורר בגאנור הוא בחלק גדול בזכות אנאראק.

אדראן נזכר בפעם הראשונה שהוא פגש בבולרוט. הוא הסכים לסמוך עליו, אמר שהוא בטוח שהוא לא יתאכזב מהבחירה. הוא היה אז שוטה, עיוור, בטוח מידי בדרך שנסללה לו על ידי אחרים. הוא נזכר כיצד ת'ונד ומינרון דיברו אל אנאראק בהיכל השחור, ניסו לשכנע אותו שיש לו עוד סיכוי לשנות את דרכיו, ואדראן עצמו לא היה מסוגל לסלוח לו, צעק בפניו. הוא שואל את עצמו אם אולי כעת עליו לסלוח לו. בסופו של דבר, אחרי כול הכאב והתלאות, הוא השתנה.

אם אפילו אנאראק הצליח להשתנות בסוף, זה אומר שכול אחד יכול לעשות זאת.

הוא הסתכל על האדמה, על שדה הקרב. אולי אפילו המקום הזה יוכל להשתנות יום אחד. אולי בעתיד יפרחו פה פרחים, והכאב יישכח מן האדמה.

אדראן הסתכל אל גופת הבאלור, וכדור הבדולח הבהב, הוא הרים את חרבו ונעץ אותה בעוצמה, וצפה באור הקדוש הורס ומכלה את כול הכוח האפל שזרם מלבו השחור של הבאלור המושמד. על העץ שיצרה את החרב, עוצבה תמונתו של השומר האחרון כולא את אנאראק, ולמטה היה ניתן לראות את בני החבורה נלחמים ביצירי הגיהינום שנפתח אל גאנור.

אדראן הרים את החרב בסופו של דבר, והמשיך בדרכו. היחיד שיכול היה לשפוט את אנאראק, אחרי כול מה שהם עברו, היה גארדיום, אך בסופו של דבר זה לא קרה. אולי זה סימן שגאנור העניקה לאנאראק חסד אחרון, בכך שנתנה לו לא להגיע להיכלו של גארדיום, אל שהוא כה שנא, במותו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אחרי המשימה, אדראן עלה אל הקבר של אילת'רין. הדרואידים מראש פינו את המערה אל הגעתו, ואדראן ידע שבימים הקרובים יעלה גם לקברים של אריאן ורוגאר. אילת'רין היה הראשון שהם איבדו, הראשון שנפל. הוא ידע שהוא לא ישכח אותו. אילת'רין היה ההוכחה שלא ניתן להגן על כולם, שתמיד מישהו נופל, ועם מותו גם הכאב הגיע אל אדראן. הוא עד היום זוכר את החומות שעלו והפרידו ביניהם, את הגילוי שעד שחיסלו את סאתיתוס המת וכוחו נפל, אילת'רין כבר לא היה בין החיים.

אדראן נכנס אל המערה בשקט, מכבד את המקום. מהר מאוד הוא זיהה את הקברים. הם כוסו בעשב ירוק על מנת לכבד אותם. אילת'רין היה ילד במותו, ילד שנגרר להרפתקה לא לו. אדראן התכופף, התפלל למען נשמתו לגארדיום.

הוא חשב על כול הגופות, על כול האנשים הטובים שנהרגו. כמה מהם היה ניתן למנוע? וכמה מהם מתו כתוצאה של הגורל? אנשים כמו אריאן טולסר, שנפלו במלחמה, או אלו כמו רוגאר, שנהרגו עוד לפני זה בגלל שהם לא יכלו לראות את האמת. אילת'רין שנפל בגלל החולשה שלהם, או סיד שנפל על מנת להקריב את עצמו.

על הדם שלהם ייבנה העולם החדש. הקורבן שלהם הוא מה שנתן את הניצחון לגאנור.

אדראן התפלל שכול אחד ואחד מהם הגיע לגן עדן. הוא נשבע שהוא לא ייתן לקורבן שלהם ללכת לשווא. כול חיים שנפלו הם אסון, אך בזכותם גאנור תפרח. אדראן לא נפל בקרב, למרות הפעולה הפזיזה שלו, למרות הכול- הוא עדיין בחיים. וזה אומר שעליו להמשיך את דרכם.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אדראן פנה אל משרדו של ת'רנט קסוול, מתהלך בטירה. מכול עבר, אבירים שונים הצדיקו או קדו קידה כאשר הם ראו אותו. הם ראו בו סמל, גיבור, הראשון בדשירים. הם ידעו על השירות שלו למען דורטר, וידעו שהיכן שאדראן הגיע הדברים תמיד השתפרו. אדראן פנה למשרדו של ת'רנט קסוול.

הנסיך ישב שם ובירך את אדראן. לשלום, קם ללחוץ את ידו. אדראן בירך גם אותו, התיישב במקום, חיכה לשמוע.

"אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה אדראן?" שאל אותו ת'רנט, מסתכל בעיני הדבש של הדשיר. אך הדשיר נראה בטוח בדעתו.
"שנינו יודעים שאם תרצה בכך, תוכל לעזוב את המשרה הזו. גם אם אבי בעצמו יצווה, אף חייל לא יסכים להרים כנגדך את הנשק, ושום חוק לא יוכל לכבול אותך למשימות של אבי. הנאמנות שלך שוכנת במקום שהוא מעבר לגזע או ממלכות. מדוע שתצא אל המשימה הזו?"

"המשרה הזו, עם כמה ששנאתי אותה בתחילה, נותנת לי את הסמכות החוקית להרבה דברים שאחרת יכניסו אותי לבעיות. כעת זה לא הזמן שלי לעזוב את המשימה שלי ולהשאיר אותה לכם. מאנורה השאירה אותי בחיים מסיבה, ולכן אני צריך להמשיך לשנות את העולם. ואם זוהי דרך לעשות זאת, אז אני אלך בה."

"מגיע לך בוס טוב יותר מאבא שלי" אומר ת'רנט ונאנח ביאוש.
"יש דברים שאתה פשוט לומד לחיות איתם" ענה לו אדראן בשעשוע.

ת'רנט הסביר לו את המשימה הבאה. במהלך החודשיים הקרובים, קסוול רוצה שאדראן יגיע אל ערי הכאוס. קסוול וורנון אולי שנאו אחד את השני, אבל קסוול גילה על כמה וכמה ניסיונות התנקשות בורנון וכול מנהיג אחר בתקופה זו לערי הכאוס יחזיר אותן למצב המקורי שלהן, ואולי אף גרוע מכך. הוא היה זקוק לאדראן שיעצור את היריב הפוליטי ויגן על החבר שלו. אדראן קיבל את המשימה.

אדראן יצא מהמשרד של קסוול, פנה ללכת. מאחוריו, עבר מי שנראה כמו שומר במהירות הבזק, נעלם לו בהמשך המסדרון, משאיר מכתב בידו של אדראן.

'לראשון בדשירים,
שמשאלת ליבנו שיצליח במשימתו הקרובה'

אדראן חייך לעצמו, מכניס את המכתב אל הכפפה שלו. הוא יקרא אותו לאחר מכן. כעת, הוא צריך לפגוש חבר טוב.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הדשיר התהלך מעלה במדרגות של הצריח המאגי, צעדי המתכת שלו מהדהדים לגובהו של המגדל הענק, אל המשרד העצום של המגיסטר. המגיסטר הילמאר, אדראן התקשה לקרוא למג הצעיר, בן מלת'ריין, רב עוצמה, ועם זאת בלבו תמיד אותו הנער שנאבק להתחזק שהוא היה בתחילת המסע. הוא עלה אל המשרד, שבעבר היה משרדו של הארכמג פארגוס.

"אדראן" בירך אותו הילמאר בכניסתו, והתקרב לחבק אותו. "לא ידעתי אם יהיה לך זמן לבוא" הוא אמר לו.
"תמיד יש לי זמן לביקור קצר" אמר לו אביר הקודש בחיוך, "איך העניינים באקדמיה?" הוא שואל אותו.
"יכולים להיות טובים יותר" ענה לו הילמאר בכנות "אנאראק... הדברים שהוא עשה באמצעות קסם משפיעים על כך. השנאה לא גדולה כמו בתקופתו של מרוון, אך היא כרגע חזקה, יותר מידי".
"אנחנו נשנה זאת" אומר לו אדראן "לא משנה כמה זמן זה ייקח".
"שדה הלימוד של הקסם לעולם לא יהיה אותו הדבר. נקרומנסיה, אומנויות הזימון... בעוד שהן תמיד היו צד אפל של קסם, כעת נראה שרק הכוחות האפלים בעולם הולכים לחקור אותם, בעוד שרבים יתרחקו מהם..."
"אנחנו לא יכולים לתקן את הכול, לצערי, אך נתקן מה שניתן. כולנו עדיין כאן, וזה הזמן שלנו" הוא ענה לו באופטימיות.
הילמאר חייך, השפיל קלות את עיניו, אדראן זיהה זאת.

"איך אתה באמת מרגיש, הילמאר, ספר לי" הוא ביקש ממנו.
"אני..." בתחילה המגיסטר גמגם, אך בסופו של דבר הוא אמר זאת "אני לא יכול להפסיק לחשוב עליהם".
"אבי פארגוס, דודי אנאראק, הדם של מלת'ריין. אני לא יכול להפסיק לחשוב אם אני חזק מספיק בעבורם. מה שהם עשו, נלחמו למענו. מה שאנאראק הרס, מה שפארגוס בנה, מה שאנאראק הקריב... זה יותר מידי".
"האם זוהי האחריות, הזיכרון? או שיש יותר מכך?" שואל אותו אדראן בעדינות.
"זה... יותר מכך. אני לא אוכל להשתוות אליהם, לא משנה מה אהיה. הם אדירים מידי בשביל שאגיע למקומם, ולעולם לא אוכל להחליף אותם" הוא אומר.
"אז אל" אומר לו אדראן בפשטות.
"אתה הוא המגיסטר הילמאר, לא הארכמג פארגוס או השומר האחרון. אתה לא צריך להידמות לשום אדם אחר, הילמאר, תהיה מי שאתה" הוא חייך, הניח את ידו על כתפו של הילמאר.
"העבר בונה אותנו, אבל הוא לא מגדיר אותנו. האנשים שאנו מעריכים מעצבים אותנו, אך אנו לא תמונות מראה שלהם. לקח לי בעצמי יותר מידי זמן להבין זאת. תהיה עצמך, הילמאר, וגאנור תברך על המגיסטר החדש שיש לה, שכן זה כול מה שהיא צריכה, לא שום דבר פחות או יותר."
הילמאר חייך "אתה תמיד יודע את המילים הנכונות, אדראן" הוא אמר לו.
אדראן חייך, שואל בקלילות "האם אתה זקוק למשהו מערי הכאוס? נראה שאני הולך לבקר שם בקרוב" הוא שאל את המגיסטר.
להילמאר היו כמה בקשות, אדראן לקח את הרשימה ושינן אותה מעט בשביל לזכור אותה.

"הילמאר" הוא אומר לו לפני שהוא יוצא. המגיסטר מסתובב.
"אני בטוח שהם היו גאים בך, על מי שהפכת להיות. אמא שלך, פארגוס, אפילו אנאראק ברגעיו האחרונים. אל תשכח זאת" הוא אמר לו, ויצא מן הלשכה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

נוצת רוח ואדראן ריחפו להם מעל הקיסרות האלפית, צופים בממלכה המשתקמת. בתים נבנו מחדש, בכוחות משותפים של אלפים וגזעים אחרים שהתנדבו לעזור. הגזע של עץ הקיסר הכרות עדיין עמד שם, לצד הארמון, כחור פעור במרכז הממלכה האלפית, ואדראן הרגיש את לבו נכמר מעט בעודו רואה את הדבר. הוא נחת ביחד עם נוצת רוח באורווה המלכותית, מקום לו נוצת רוח הייתה רגילה כבר יותר מכול מקום אחר, ונכנס אל הארמון. הוא ביקש מבעוד מועד פגישה עם הקיסרית הלייטינה (שלמרות שינוי שם הממלכה האנשים התעקשו להמשיך לקרוא לה בשם זה, ובצדק).

הקיסרית עמדה בחדר הכס, מצפה לאדראן. הוא נכנס בעצמו, כורע ברך בפני הקיסרית שלו, שסימנה לו במהירות לקום על רגליו.

"דשיר אדראן" היא אמרה אליו בחמימות, "מדוע רצית לראות אותי?" היא שאלה אותו.
"הקיסרית" הוא אמר במלוא הכבוד והתרומם על רגליו. "באתי הנה בבקשה קשה, אך שאני חושב שנדרשת" הוא אמר לה.
הלייטינה הקשיבה, הסתכלה בעיניו של אדראן.
"אני מבקש לרדת ממקומי בתור הראשון בדשירים" הוא אמר. אפילו השומרים שמסביב היו המומים מהבקשה.
"אינני יכול להישאר כאן בעיר הבירה, לשקם את הקיסרות ולאמן את הדשירים. הקיסרות פגועה ואעזור לה בכול הזדמנות, אך העולם כולו זקוק לי. אני יכול לשמוע את קריאתה של האדמה, את קולם של החיים. העולם זקוק לעזרה יותר מאי פעם, ולכן לא אוכל לשאת את החובות שלי בתור הראשון בדשירים" הוא אמר בלב כבד. הוא היה כה מאושר כאשר קיבל את ההכרה במעמדו, אך כעת, הוא יודע שזה הדבר הנכון לעשות.
הקיסרות לא שינתה את הבעתה, לא נראתה המומה או כועסת, אך החוותה בידה על החלון. "דשיר אדראן, הסתכל מכאן" היא אמרה לו. אדראן פנה אל החלון והסתכל. מהחלון היה ניתן לראות את הגינה המלכותית, מלאת הצמחים הירוקים והיפים, ובמרכזה, פעם נוספת, גדם עץ הקיסר. אף אחד לא העז להתקרב אליו, מחרדת קודש. הוא הסתכל על הפצע הפעור בלב העולם בכאב.
"עץ הקיסר אבד, אך מסביבו, הגינה עדיין פורחת" אמרה הקיסרית "אתה, הראשון בדשירים, אחד מהאנשים האחרונים שעוד אוחזים בחלק מעץ הקיסר. זה מסמן משהו, משהו מעבר לכול תואר או מעמד" היא אמרה.
אדראן בא לדבר, אך הקיסרית המשיכה.
"אינני זקוקה ללוחמים, אנחנו בתקופה של שלום. אני זקוקה לאנשים שמוכנים לתת מעצמם בשביל לתקן, בשביל לשנות. זה לא משנה לי אם את הממלכה האלפית או כול מקום אחר" היא אמרה. "אם אתה רואה לנכון לתקן מקום אחר בעולם, דורטר, ערי הכאוס, ארת'ראק או אפילו המעמקים, הממלכה האלפית תומכת בבחירה שלך, הראשון בדשירים."
"ולכן, בקשתך נדחית" היא אמרה לו.

אדראן הסתכל בהלם מסוים אל הקיסרית, שחייכה בעדינות. "אתה משוחרר, דשיר אדראן. אני מחכה לשמוע על הצלחותיך מעבר לגבולות" היא אמרה לו, ואדראן קד בכבוד ויצא מחדר הכס, המום הרבה יותר משהוא נכנס.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אדראן התקרב בזהירות אל הגדם שבמרכז הגינה, היחיד כורע ברך בכבוד. הוא הניח את חרבו ומגנו לצידו. אחרי כול הזמן, אחרי כול הקשיים, הוא בא לדבר עם האלה שלו, עם מאנורה.

אחרי הקרב, אחרי שהוא לקח מרגשותיה של האלה עצמה, הוא היה בטוח שהחטא הזה יגרום לכך שכוחו יעזוב אותו. הדבר לא קרה, למרות שאדראן ידע שלא יוכל לחזור על המעשה אי פעם בימי חייו.

"מאנורה" הוא לחש אל העץ בשקט, מתחיל את תפילתו.
"את נתת לי את הכוח כאשר הייתי חסר כול, על סף מוות, הענקת לי הזדמנות. נתת לי ברכה שמחזקת אותי עד היום. אני... עד היום אסיר תודה על כך שאני זכיתי בברכתך."
"העולם ניצל כעת, השחר עלה. מאלזאראק גורש, ואנאראק נוצח סופית. המשימה שנתת לי הושלמה, החיים בגאנור ניצלו".
"אני מתנצל על החטא שביצעתי, על הכוח שלקחתי ממך בסוף הקרב, אך הסליחה שלי צריכה להיות גדולה מכך. אחרי כול הברכות שהענקת לי והכוחות שנתת בלבי, אני עדיין לא מניח את חרבי, עדיין לא עוצר. יש כול כך הרבה להמשיך בעולם, ואני אמשיך להשתמש בכוח שנתת לי על מנת להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר."
"עץ הקיסר נפל, אך אנו נמשיך הלאה, נמשיך להילחם. אני לא אסתפק בניצחון חלקי, לא עוד. אני אגן, אבנה, ואמשיך קדימה, עד היום האחרון שלי. כי כך עליי לעשות, כי זה למה אני עדיין מחזיק בכוח שנתת לי".
"תני לי את ברכת הדרך, בפעם האחרונה, שכן מסעי רק התחיל, העלמה הלבנה" ביקש אדראן בשקט.

הוא נשבע לעץ פעם נוספת את שבועת הדשיר, אחרי כול השנים, והתרומם על רגליו. הולך משם בשקט.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הרחוב הסואן היה מלא באנשים. שעת צהריים, וכול הגברים והנשים מיהרו לסיים את העבודות שלהם לפני שירד הלילה.
בסמטה קטנה בקצה הרחוב, חמישה בריונים מגודלים הקיפו חצי אורקית. "האם החדשות לא הגיעו אליכם, ירוקי עור מסריחים? זו השכונה של שוברי הניבים, ואתם לא מקובלים כאן" אמר אחד מהם.
הם היו חמושים באלות וסכינים, והחזיקו ביד את האלות שלהם, מוכנים להילחם.
מאחוריהם, הלך לו חצי אלף. הוא היה מכוסה בבד פשוט מעל ראשו, על מנת להסתתר מן השמש, וצפה בחצי עין במתרחש.
גזענות, עניין שכול חצי אדם פוגש מאז שהוא ילד. הוא הכיר אותו טוב מידי. בשנים האחרונות הנושא השתפר רבות, ועדיין, במקומות רחוקים כמו ערי הכאוס...
הוא חשב על הילדות שלו, על המכות והמילים שחטף, על ההעלבות.
זה כה נורא שעד היום המצב כך, שיש כאלו מקומות. הוא נדחף בין זוג סבלים מגודל, גם הם לבושים בסחבות על מנת להגן מהשמש.
זה כה עצוב שאף אחד לא מתערב, כולם מעדיפים להמשיך הלאה. הוא קיווה שאולי במקדש של מאנורה או קמרהאן או אפילו בלדאן הוא יצליח לשכנע את אחד מהכוהנים לנאום על כך.

"זה לא משנה אם קיבלתם את ההודעה או לא, את הולכת להעביר להם את ההודעה, פעם נוספת, והפעם אנחנו נדאג שכולם יראו איזו הודעה הועברה" הוא אמר וסיבב את האלה בידו, בועט בבטנה של חצי האורקית וגורם לה להתקפל בכאב, בעוד שאר הבריונים צחקו.

בין קולות הרחוב הסואן, קולה של ציפור שיר נשמע. לפני שנים, בצפון, הסיפורים סיפרו שהמורדים של הנביא השתמשו בקולות בדיוק כאלו על מנת להעביר ביניהם.
אחד מהסבלים הפיל את החפצים שהוא נשא על עצמו, פונה קדימה. הוא היה אדם ענקי, מעבר לכול קנה מידה, וכאשר הוא הוריד קלות את הבד מפניו, מתקשה לנשום, היה ניתן לראות את העור הירוק שמתחת.
חצי האלף הלך בין הבריונים, "סליחה, האם תיתנו עזרה לנווד שטעה בדרכו?" הוא שאל אותם. האנשים המבולבלים הסתובבו. "אתה לא רואה מה קורה כאן, טיפ..." התחיל אחת מהם, ואז לפתע צעק בכאב, בעוד שחצי האורקית נעצה להב שנשלף מהנעל שלה ברגל שלו, חייכה ושברה את ההצגה.

"תראה, אדוני" אמר אדראן והניח את היד שלו על כתפו של אחד מהבריונים, "אם אתה לא יודע את הדרך למקדש של מאנורה, נוכל לחפש אותה יחדיו, שמעתי שיש שם מרפאים מיומנים" הוא אמר לו.

היד שלו רעדה, כמעט לא מסוגלת כבר להחזיק את הכוח הקדוש, שאיים להתפרץ.

ובאמצע יום בהיר בעל שמיים צלולים, קול רעם מבלבל וחסר הסבר נשמע ממרכז בערי הכאוס.


===============
זה היה מסע מדהים, אין לי בכלל מילים לתאר אותו. אם ממלכות שבורות היה מדהים, כאן עלינו מעל ומעבר. אני לא אשכח את המשחק הזה לעולם, ואני מודה לכולכם על המסע הזה. בלעדיכם, זה לא היה אותו דבר. בין אם זו ההנחיה האכזרית של רוי, הבדיחות המצחיקות עם עידו בקבוצת הסקייפ או דיוני הטקטיקה עם עמית (שהוכיח, אחת ולתמיד, שסייר חיות הוא דווקא לא זבל מוחלט).

אני באמת שלא אשכח את המשחק הזה. זה סיום של תקופה אדירה, משחק שהעסיק אותי במחשבות במשך שעות על גבי שעות, יותר מכול משחק אחר ששיחקתי אי פעם, יותר מכול דבר אחר.

תודה רבה לכם, כול אחד מכם עשה את המסע הזה מדהים בצורה אחרת. גם השחקנים שעזבו, גם אלו שסיימו את המסע. ובאמת, אני מצפה להמשיך לשחק איתכם שוב ושוב, אתם מדהימים בעיניי.

ת'ונד הביט סביבו, מעביר את ידו על אבן השיש האפורה, המוכרת. האם הוא בארת'רק? מבקר את נארין? האם הם השתכרו בלילה, מעלים זכרונות מהעבר?

לא. ת'ונד ניער את ראשו. נארין חזר לאבן לפני שלושים שנה. ת'ונד נשא מילים בהלוויה, ובליבו הוא קילל את חוסר המזל שלו. להמשיך לחיות אחרי שכולם מתו. הוריו, מארטן- האהבה הראשונה שלו, ארסלן, דלדארק, מארי, הילמאר, אדראן, פרילוס, מינרון. ת'ונד המשיך לחיות אחרי כולם, ברכתו של באלאדאן, או כמו שת'ונד קורא לה- קללתו.

הגמד העביר את ידו בזקנו הארוך. פסים לבנים מעטרים את הצמות האפורות. ת'ונד נזכר בחיוך בזמנים בהם הזקן שלו היה שחור ופרוע. מתריס כנגד כל סמכות, ממש כמו ת'ונד בזמנו. האנשים היחידים שהוא לא פקפק בסמכות שלהם היו המפקדים שלו... ובולרוט. ידיו של ת'ונד מתאגרפות כתגובה למחשבה, לשם הזה.

"ת'ונד." שמו של הגמד מהדהד בהיכל. קול מוכר, עמוק, אך שונה. לא אנושי. ת'ונד מצא את עצמו מביט על הרצפה, משחרר את אגרופיו. החתיכה האחרונה בתצרף נפלה למקומה, והאבן הייתה שלמה שוב.
"גארדיום." הכוהן הגדול של שופט המתים הרים את מבטו, פוגש בארובות עיניו הריקות של השלד העצום. רונות מאגיות חרוטות שתי וערב על העצם הלבנה, בקושי משאירות מילימטר חלק. גודלו של גארדיום השתנה בכל צעד שלקח לכיוון כוהנו, עד שנעמד בפניו, לא גבוה בהרבה ממלך המינוטאורים המנוח אשר רוחו הצטרפה אל רוחות העולם עצמו.
"ת'ונד." השלד אמר שנית, נימת קולו לא השתנתה, אבל הגמד יכל להרגיש את העצבנות באוויר. אל מול ת'ונד, משרתו הנאמן, השלד לא ידע מה להגיד. אחרי כל כך הרבה מוות, כל כך אנשים שעברו בהיכלו בדרכם לעולם הבא, כל כך הרבה דינים שחרץ, אפשר לחשוב שהאל יידע מה לעשות כשמשרתו הנאמן יגיע. משום מה, זה הצחיק את ת'ונד.
"זה בגלל שהייתי צריך להגיע לכאן קודם, נכון?" ת'ונד מצא את עצמו שואל, בוחן את ההיכל. הוא תמיד דמיין את היכל השפיטה בצורה שונה. כמו אולם משפט של ממש. עם כס עצם גדול ובו גארדיום יושב, צופה, מקשיב, ולבסוף חורץ דינים.
"לא." השלד הגדול ענה, תשובתו איטית- כאילו הוא חושב טוב מאוד לפני כל מילה. "אתה... שונה. אני... מכיר אותך."
"כן. אני החייל שלך. החייל הראשון, ואני מקווה שגם האחרון... המפקד." ת'ונד הצדיע, מחייך חיוך יבש, בעוד גארדיום המשיך להתקדם. נע בין עמודי האבן הגדולים עד שהוא הגיע אל דלת זהובה. שם, הוא הניח את ידו השלדית על הידית, מסובב ודוחף, פותח את הדלת, ונכנס פנימה, ת'ונד אחריו.

גם אולם המשפט האמיתי לא נראה כמו שת'ונד ציפה שייראה. נכון, עדיין יש כס גדול, צמוד לקיר, אך הוא היה עשוי מאבן ולא מעצם. החדר היה קטן בהרבה משציפה, ובנוסף לדלת הזהב העצומה ממנה נכנסו, שלוש דלתות נוספות הובילו ממנו החוצה. אחת לבנה, אחת אפורה, ואחת שחורה. במרכז החדר, נמצאה בריכה גדולה. מלאה במים אפלים שהזכירו לגמד את הקרב כנגד אוראקל הימים והקראקן שלו. עוויה לא רצונית עוברת בפניו כשהוא נזכר בחלקו של אנאראק בקרב. כיצד הוא שיחק בהם.

"שב." גארדיום אמר, מרים את אצבעו הדקיקה, וכסא נוסף- קטן יותר- עולה מהאדמה לצד הכס הגדול. "אני... חושש שהוא לא יהיה נוח לך. אנחנו נצטרך לטפל בזה."
אנחנו? ת'ונד הרים גבה. "אל תטרח." הוא אמר בעודו ניגש אל הכיסא שלו, דופק על היצירה עם גב כף ידו. "אבן טובה. אף פעם לא הייתי אדם של נוחות. אני אסתדר."
"...כרצונך." גארדיום ענה, חוזר לגודלו העצום בעודו מתיישב על כסאו. "עכשיו, הבט." בנקישת עצמות אצבע לבנות על משענת זרוע אפורה, המים האפלים החלו להתערבל, ותמונות עלו מהמעמקים. זוג גמדים בוכים, מחזיקים ביניהם ערימה של בדים ובתוכה תינוק. ת'ונד.

התמונות נעו בקצב מסחרר, חולפות על ילדותו של ת'ונד בצפון דות'. על טיול המחנאות שלו ושל הוריו שהפך לגיהינום עלי אדמות. השלדים האדומים מדם הוריו, השלג הצהוב במקום בו ת'ונד עמד, והמנהרה. התמונות ממשיכות להתקדם בקו הזמן, מראות את ארסלן מוצא את ת'ונד, מגדל אותו, ודמעה נטפה מעינו של הגמד.

חייו של ת'ונד המשיכו לחלוף מול עיניו, בדממת ההיכל. ארסלן מלמד את הגמד הצעיר פילוסופיה, דת, קריאה וכתיבה. הוא מלמד אותו להלחם, ות'ונד נזכר בימים הללו כאילו היו אתמול. ערפילי הזמן מתפזרים ומתרחקים מזכרונו, נותרים בגאנור, יחד עם גופו בן התמותה.

הו, כמה נאיבי הוא היה אז. ת'ונד מצא את עצמו מחייך. פעם, כשהוא חשב שהעולם מתחלק לטוב ולרע. לאור ולחושך. פעם, לפני שהאפלה תבעה עליו בעלות. המוות של הוריו היה קשה, כמובן. אבל בזכות ארסלן, ובזכות הדת, הוא השלים איתו, כפי שהיה צריך להשלים- ולא השלים- עם המיתות שבאו בעקבותיו.

"קדימה, מרסק העצמות הקטן שלי." קולו של ארסלן נישא בחדר, צלול. בבריכה, זכרונו של ת'ונד מוצג. הם טיפסו אז על גבעה קטנה בדרכם אל תל קבורה עתיק, שלפי אנשי הכפר הסמוך חולל. זה לא היה אמור להיות קרב קשה במיוחד, ועל כן ארסלן הסכים לאפשר לת'ונד הצעיר להלחם. כל העלייה, הגמד הקטן תיאר בלהט כיצד הוא ירסק את השלדים הללו לאבק עם הפטיש החדש שלו, מתנה מנפח העיירה הקודמת בה עברו, אחרי שבזכות ת'ונד הוא לא איבד את זרועו. ארסלן חשב שזה משעשע, ועד שהגיעו לראש הגבעה- הכינוי כבר נדבק.
הזכרון המשיך להתנגן בבריכה, הקרב היה קשה משהם ציפו. באמצע הקרב, שלד של טרול עלה מהגבעה ותקף אותם. בכוחות משותפים, הם הצליחו לנצח. ות'ונד עמד במילתו, וריסק כמה עצמות.

הזכרונות שבבריכה המשיכו להתחלף, נעים יחד עם קו הזמן, עם התבגרותו של ת'ונד. ארסלן כבר עזב, מותיר רק גרזן ופתק באלפית שת'ונד אפילו לא ידע לקרוא. ת'ונד עזב גם הוא, מבולבל, נטוש. בסופו של דבר, הוא מצא את מקומו מחדש כחייל בצבאו של הלורד ואנדאגריף. הערפד- כפי שיתגלה. שם, הוא מצא חברים אמיתיים. בפעם הראשונה בחייו- ארודאל ואגלין האלפים, קאלי הגמדה. וכמובן, הוא מצא את מארטן.

"ת'ונד!" הגמד החיוור הפנה את ראשו לכיוון הקול, רואה שם גמד אחר, בעל שיער חום קצר וזקן אסוף בצמה יחידה. זוג גרזנים היו תלויים על גבו, ושק בידו. "אתה ת'ונד, כן?" הוא חייך, חיוך אמיתי וכנה. הריצה הקצרה שעשה לא גרמה לו אפילו להתנשף. "אני מארטן, הוצבת בפלוגת הסיור שלי. אנחנו הגמדים צריכים לשמור אחד על הגב של השני, הא?"
ת'ונד לחץ את היד המושטת, מבולבל מעט. "המפקד," הוא אמר, "אני מצפה לעבוד איתך."
"אין צורך בכזו רשמיות, בשם ארת'רק, הא?" מארטן גיחך, "בוא, יש לי בקבוק שיכר מהמולדת שרק חיפשתי סיבה לפתוח. ותכיר גם את שאר הפלוגה על הדרך."

מארטן גרר אותו יחד איתו אל החצר שמחוץ למגורי החיילים. שם, על מספר חביות הפוכות, שלושה אנשים חיכו. זוג אלפים בלונדינים, וגמדה חומת שיער אחת שנראה שרק הגיעה לבגרות. "ח'ברה, זה ת'ונד." מארטן אמר בלבביות, "ת'ונד, תכיר את אדוראל ואגלין. הם תאומים."
זוג האלפים הנהנו לעברו בקצרה, לא מכבירים במילים. אחד מהם החזיק בבקבוק של יין אלפי.
"טוב, תשכח מהם. הם עצבניים שהאוזניים המחודדות שלהם הן המיעוט כאן. בכל מקרה, זו קאלי. היא התגייסה לפני שבוע."
"הורים בגילדת הזהב. זה למה אני לא בארת'רק." הגמדה אמרה, עונה על שאלה שת'ונד עוד לא הספיק לשאול. "מארטן, אמרת משהו על שיכר, לא?"
"לרגע פחדתי שדפקתי לך את הראש חזק מדי באימון קודם." מארטן צחק וזרק עליה את השק שסחב. לאחר רגע, קאלי החזיקה בקבוק חרס בידה, בוחנת אותו. "ולפני שתשאל, ת'ונד, אני נשלחתי לכאן לפני שהמצב למטה היה כזה גרוע. כשדאראגאן יכל עוד לוותר על אנשים."
"לא התכוונתי לשאול." ת'ונד אמר תוך כדי שהוא מתיישב על האדמה. הוא לא רצה לבדוק אם חבית תצליח להחזיק את המשקל שלו.
"הא, טוב נו." מארטן גיחך, מתיישב לצידו של ת'ונד. "קאלי, אל תגמרי הכל. תביאי גם לנו קצת!" הוא צעק לעבר הגמדה הצעירה, שהעבירה לו את הבקבוק בתגובה. "מה איתך, למה אתה כאן למעלה?"
"לעזור. גארדיום יודע כמה עזרה הקיסרות צריכה במלחמה הזו."
"גארדיום, הא? זה נדיר. אבל אתה יודע, זה לא מה שהתכוונתי. למה אתה לא בארת'רק?" מארטן ניגב את פיו בשרוולו, מעביר את הבקבוק אל ת'ונד, ות'ונד לקח לגימה בעצמו.
"אף פעם לא הייתי. אני מצפון דות'." ת'ונד אמר לאחר שסיים ללגום, מחזיר את הבקבוק למארטן, שלקח עוד לגימה- למורת רוחה של קאלי.
"הו, זה מסביר את החיוורון. אני אומר לך, לרגע בהתחלה? חששתי שהגיע למבצר הזה ערפד." ת'ונד צחק, ומארטן העביר את הבקבוק לקאלי. הכוהן הנודד כבר שכח איך זה להרגיש שייך.

שלושה חודשים לאחר מכן, מארטן מת. המוות הזה היה יותר קשה, לא משנה כמה פעמים ת'ונד חי אותו מחדש, הוא תמיד הצליח רק בקושי לעצור את הדמעות. אבל עכשיו, כשהזכרונות היו מולו, טריים כל כך, הדמעות זלגו לאיטן. "מה קרה לו?" ת'ונד הצליח לשאול בין יבבה אחת לשנייה, מביט בשלד העצום בעיניים רטובות. אצבעו השלדית של גארדיום הורמה, מצביעה על הדלת הלבנה.
"מורנה נתקלה בגופה שלו." הוא אמר, וזכרון מבזיק במוחו של ת'ונד. מורנה, אחת הכוהנות שאת נשמותיהן הרס. מחק. היא לא הייתה הכוהנת היחידה של השופט, אבל היא הייתה אחת היחידות. אישה קשוחה, דרך החיים של כוהן גארדיום לא משכה אנשים עדינים. "היא... טיפלה בו."
ת'ונד הרכין את ראשו באבל, אבל הזכרונות לא חיכו לו. הם המשיכו לרוץ, עוברים את פגישתו הראשונה עם אדראן, מארי ורוגאר. אפילו אילת'רין. השיחה הראשונה, מני רבות שלו, עם מארי על אלים ואמונה. אחריה, הקרבות נגד סאארות', מותו של אילת'רין, הפגישה הראשונה עם זיס, והקרב נגד הונדו. ת'ונד זכר את האפלה שהוא היה בה בזמן הזה, אחרי שמארטן וחבריו מתו, ואף אחד מהאלפים לא הסכים ללכת להציל אותם- זה היה רחוק מדי בשבילם. ת'ונד זכר כמה הוא כעס אז, כמה קשה היה לו לקום כל בוקר. הוא ניסה להתמקד בעבודה, במקום להתמודד עם האובדן. אבל אז, כשהאור האפרפר של גארדיום אפף את הקרדום הטמא של הונדו, כשסמל הגולגולת המנופצת של ת'ונד נצרב לפתע בנשקו של הדוארגאר, הוא הצליח לדחוק את האפלה לאחור לזמן מה.

ואז, חזית הבוץ. בפעם הראשונה שת'ונד ראה אותה, הוא כמעט חשב שמדובר בצל שמעל ראשו, צל שלקח צורה גשמית. כעת, הוא מבין שהוא טעה. זו לא הייתה החזית, לא. זה היה אנאראק, בולרוט. השיקוץ המתועב, השקרן המסריח הזה.

הזכרונות נעים מהר יותר עכשיו. האחיות, הדרואידים, וקרואוק נאר. בולרוט- אנאראק- מרמה את ת'ונד. גורם לו לשלוח את אחיו, מתי-מעט כוהני גארדיום, אל האבדון.

"למה?" ת'ונד שאל, חורק בשיניו כשהוא רואה את זה. "למה אני צריך לראות את זה? למה אני צריך לעבור את זה שוב?" הוא הרים את מבטו אל גארדיום, אל השופט. זו לא הייתה אשמתו. זה היה אנאראק, שהצליח לחמוק מבעד לחומות של ת'ונד, שהצליח לרמות אותו. ששלח אותם למות. זה לא היה ת'ונד.

"סטאד, גנאש, מייג'סון, את'אק, ואקס, נייגאר, דון, פוג, לוקאס, בראד, מאט, שיריי, וודיק, אייוסל, דק, סול," גארדיום דיקלם, מביט בבריכה, בזמן שהתמונה מתחלפת. המסע בזמן, פארבל ונארין, זאדאריה, ולבסוף- הרס הנשמות. "ת'זקאד, פטריסנת', טייג, אוטוס, דריר, דיוס, גאנט, מיקס, בייפולט, ברוקס, פירדן, מולטר, מורנה, ארסלן."
ת'ונד השתתק, הדמעות זולגות על פניו. הוא הרכין את ראשו באבל, נותן לגארדיום להמשיך לדבר.
"שלושים נשמות שלעולם לא יבואו בשערי. שלושים נשמות נאמנות, אבדו." קולו העמוק והאיטי של גארדיום נמלא בעצב, רגש שת'ונד לא חשב שהאל השלדי מסוגל להרגיש. "אתה מאשים את עצמך. את הבחירה שלך- לבטוח באנאראק מלת'ריין, לעשות כדבריו. ולבסוף, להשמיד את נשמותיהם." גארדיום משתתק לרגע, מביט בת'ונד. אפילו ללא עיניים, ת'ונד יכול להרגיש את הדאגה שקורנת ממבטו של האל.
"כן." ת'ונד אמר בחולשה, וגארדיום הנהן.
"אתה לא אשם, ת'ונד. עשית מה שיכולת. פעלת לפי המידע שהיה לך באותו הזמן. אנאראק מלת'ריין רימה אותך, אבל פעלת על מנת לכפר על טעותך ושחררת את אחיך ואחיותיך משליטתו."
"לא." ת'ונד אמר, "לא." הוא אמר בשנית, מרים את קולו. "עשיתי יותר מזה. ראה, ראה!" הוא צעק, מצביע על הבריכה ועל הזכרונות שמוקרנים בה.
המעמקים, בהם הוא צפה באחיו המתים יוצרים אביר מוות נוסף, הונדו שני, אונסים את השינוי על גופו של הגמד המסכן ומטמאים את נשמתו לעד. כל זאת, כשהוא יכל לעצור אותם, לחסל את האילת'יד שהשגיח עליהם, ולמנוע מהונדו שני לקום.
המעמקים, בהם הוא כלא את נשמות הכוהנים באבן המטה של זאדאריה.
המעמקים, בהם הוא שבר את אבן המטה, ויחד איתה- את הנשמות הכלואות בה.
"שיחררתי אותם משליטתו." הגמד מצא את עצמו אומר, בין יבבות בכי. "אבל למען מה? הם לא יעברו כאן, הם לא יישפטו, ולא יקבלו את גמולם. הם אבדו, לעד. בגללי." הדמעות המשיכו לזלוג על פניו של ת'ונד, ויפחותיו הן הדבר היחיד ששבר את הדממה באולם המשפט.
"...ייתכן." גארדיום אמר לבסוף, מניח את ידו השלדית על כתפו של ת'ונד בהיסוס. "אך זו הייתה משאלתם. ארסלן עצמו אמר לך זאת."
"ועדיין, הייתי יכול לעשות יותר. הייתי יכול לשמור אותם באבן המטה, להציל אותם אחרי שהבסנו את אנאראק!" ת'ונד צעק, "לא הייתי צריך להסכים. לא הייתי צריך לעשות את זה!"
"אין זה משנה." קולו של גארדיום היה תקיף, ות'ונד השתתק. "עשית זאת, פעלת בדרך הטובה ביותר לדעתך, לפי ידיעתך. הבה ונמשיך."

הזכרונות ממשיכים בעוד ת'ונד החניק את יפחותיו ומחה את דמעותיו. חטיפתו של הערפד שהתחזה לואנדאגריף על ידי אנאראק, כתיבת ספר השפיטה, המסע למערתו של אובלר וממנה, הקרב נגד הערפד והבזקים של הקרב כנגד הדרקוליץ' שבא אחריו. עם כל הכאב והמאמץ, ת'ונד לא זכר את הקרב הזה טוב. הוא זכר את ההסתערות קדימה, את הגמדים שעזרו לו. את סטרויס ומאנדלי האלד. והוא זכר את הלייטינה ועץ הקיסר. מואר באש כתומה וקרני כפור כחולות, מוגן על ידי מעטה ירקרק של כוח אלוהי. הוא זכר את הנפילה שלו, כשאנאראק הצליח להתגבר על קסם הגנה שמקורו באלים עצמם. ת'ונד אף פעם לא הסתכל על עץ הקיסר כפי שהסתכלו עליו האלפים, אבל כשהוא נפל- קרס תחת הזעם והשנאה של אנאראק- גם ת'ונד הזיל דמעה.
לאחר מכן, ההכנות לקרב האחרון- סוף המלחמה. ת'ונד זכר את השיחה שלו עם נארין, בחורבות המזבח של גארדיום, וחמימות התפשטה בחזו. נארין היה הראשון, הכוהן הראשון במסדר החדש של גארדיום.

הזכרונות המשיכו לרוץ על מימי הבריכה. שדה הקרב, הקרב האשלייתי כנגד אנאראק- והקרב האמיתי. ת'ונד זכר את הסבל שלו. לא מהכאב, לא מההתקפות שחטף. לא, אלו היו הפרעות משניות. הסחת דעת מבורכת מהדיבורים של אנאראק. לעזאזל, הוא זכר כמה הוא שמח כשאנאראק הטיל עליו לחש ושדד אותו מחוש הראייה והשמיעה שלו. לצערו, זה גם כמעט הרג אותו.
מחיר קטן לשלם בשביל מספר שניות של דממה.

"כן! סוף כל סוף! כן!" ת'ונד התנער מהלחש של אנאראק בדיוק כשמאלזאראק פרץ את הכלא שלו, כשהאדמה נקרעה. הוא הצליח בקושי לזנק מהתהום, תופס את מקס ביד אחת, צופה בשטנים המכונפים נוסקים אל השמיים, אל הקרב, והוא ידע שהקרב האמיתי רק התחיל. הוא היה חלש, חלש מדי, והוא יכל רק להביט אל הרקיע האדום באימה. חסר כוח, חסר יכולת לשנות דבר. הוא הביט במותו בפנים, ולא בפעם הראשונה היום. מי היה מאמין, שהוא בקושי שרד את הקרב נגד אנאראק, רק כדי למות בקרב נגד מאלזאראק עצמו.
ת'ונד חייך ביובש, הוא ידע שזה לא משנה. הייתה לו הרגשה שהוא ימות היום, והוא החליט כבר ממזמן- הוא ימות בעודו נלחם.
"זה הזעם." מאלזאראק אמר מלמעלה, ופרץ רוח פתאומי העיף את ת'ונד אל הקיר, יחד עם שאר החבורה. "הזעם אודות מה שעשית, שנהרס. הזעם אודות מי שתיעבת, שניצח. הזעם אודות האלים שבגדו בך, שלא עוצרים את מה שאתה מחולל... והזעם שלך על עצמך. על מה שגרמת לחבריך, לאחיינך... ולאחיך. ראה מה הבאת על גאנור, אנאראק מלת'ריין!" המילים פגעו קשות באנאראק, אבל לא רק בו. הוא היה צריך לדעת. כל הזעם הזה, כל השנאה. הרגשות היחידים שת'ונד הרשה לעצמו להרגיש, ללבות. הדבר היחיד שנתן לו את המיקוד שהאבל והדכאון איימו לקחת ממנו. הם רק חיזקו את האויב האמיתי. כן, אנאראק היה האשם העיקרי. אבל כאן, גם ת'ונד לקח על עצמו חלק מהאשמה.
הוא חשק שיניים, כועס על עצמו, אבל סילק לאחר רגע את המחשבות הללו מראשו. זה לא היה הזמן. הוא חיזק את אחיזתו בקרדום הקדוש, מוכן להלחם. קרב אחד אחרון. למען גאנור. למען השלווה.
הוא הרגיש את זה אז, את הכוח חוזר אליו. הגלגולת המנופצת שעל הקרדום זהרה, וכך גם סמל המאזניים שעל צדו השני. הוא יכל להרגיש את כוחו הקדוש של גארדיום מחזק אותו, מרפא אותו במהירות, משיב לו את המרץ האבוד שלו. הוא חייך, והסתער.

"לא." ת'ונד מצא את עצמו לופת את משענות הכיסא שלו בעודו מסתכל על הבריכה, על הזכרונות שבה. אנאראק, מקריב את עצמו. נותן לקסם לכלות אותו. חלק אחד בת'ונד שמח על כך, על כך שאנארק יסבול את אותו הגורל שכוהני גארדיום, אחיו ואחיותיו של ת'ונד, חוו. אבל זה חלק קטן. כל חלקיק אחר וכל סיב אחרר בגופו מתנגדים לכך. איך הוא מעז? לחמוק מהיכל השפיטה, מאולם הדין?! איך הוא מעז, אחרי שגרם כל כך הרבה סבל, אחרי שייתם כל כך הרבה ילדים, אילמן כל כך הרבה נשים וגברים, אחרי כל זה, איך הוא מעז פשוט... להפסיק להתקיים?! "למה?!" ת'ונד צעק, וגארדיום רק הביט בדממה. "למה לא עשית כלום?! למה אפשרת את זה?! למה נתת לו לחמוק?!"
"זה... לא היה בשליטתי, ת'ונד. אינני כל יכול." גארדיום אמר, חרטה בקולו. "לאף אחד לא מגיעה מחיקה מוחלטת, חוסר משמעות או קיום. לא למרוון טארנית', ולא לאנאראק מלת'ריין."
"לא." ת'ונד לחש, "לא, הגיע לו יותר מזה. סבל נצחי, לכל הפחות. הוא היה צריך לעמוד לדין על פשעיו. כאן. הוא היה צריך לצפות בסבל שהוא הביא על העולם, בידיעה מלאה שטעה. הוא-"
"מספיק." שטף מילותיו של ת'ונד נקטע על ידי קולו המצווה של גארדיום, והגמד השתתק. "אנאראק מלת'ריין קיבל את העונש שלו. קיום חסר משמעות, כפי שגזרנו על מרוון טארנית', לפני שנים רבות."
"זה לא הוגן." הגמד אמר, בוהה בתמונות מהזכרונות שלו. על הצבאות הקוברים את מתיהם, ונארין מתפלל לעילוי נשמתם כשת'ונד עדיין בהלם מההקרבה. על הצבאות הצועדים, חזרה אל לרנתסל, אל ערי הכאוס ואל דורטר, אל ארת'ארק ואל הרי החלמיש.
"לא, זה לא." האל ציין, ות'ונד הסתובב להביט בו.
"תמיד ידעתי," הוא פתח ואמר, "שהחיים לא הוגנים. אבל המוות, הדין, האמנתי שהם הוגנים. האמנתי בשיפוטך, בכוחך." מספר דקות חלפו עד שגארדיום חזר לדבר, ובמהלכן הבריכה הראתה את נארין ופארבל, שניסו ללא הועיל לשכנע את ת'ונד לחזור איתם לארת'רק.
"...המוות הוא חלק מהחיים." השלד הענק אמר לבסוף, "החלק האחרון בהם, הסוף. החיים אינם הוגנים, וכך גם המוות. רק מה שמגיע אחריהם הוגן."
ת'ונד החזיר את מבטו לבריכה, צופה בה בדממה.

"אני אומר לך, אתה הדבקת אותי! אתה יודע כמה פעמים כבר תפסתי את עצמי כמעט נאנח?" קולו של ת'ונד נשמע מהבריכה, וצחוק התלווה אליו. זה היה אחד הימים הבודדים האלה בהם היה לו מצב רוח טוב. כשהוא לא חשב על אנאראק, או על האחריות החדשה שלו. כשהוא פשוט היה ת'ונד, מרסק העצמות, שטייל בעולם עם ידידו הטוב. היו יותר ימים כאלה בזמן האחרון, ועדיין, כמובן שמצב הרוח הזה לא ייישאר לזמן רב.
הוא ומינרון נכנסו אל הכפר האלפי, ת'ונד לא זכר את שמו, אף על פי שהוא היה בטוח שמדובר בשם מפונפן, כנראה גם ארוך ומתנגן. לאלפים היה קטע עם שמות כאלה. ארסלן ניסה להסביר לת'ונד פעם את היופי בזה, אבל גם אז הוא לא הצליח להבין אותו.
מינרון נעצר לרגע בכניסה לכפר, מלטף את מקס. "אין כאן נפש חיה." הוא אמר, מרחרח את האוויר. ידו של ת'ונד נשלחה לקרדומו. אנאראק אולי הובס, אבל לא כל הצבא שלו נפל יחד איתו. ולא כל אל-מת שהיה תחת שליטתו השתתף בקרב האחרון. "קרל לא רואה אף אחד." מינרון שלף את הסכין שהייתה תחובה בחגורתו, ולאחר רגע הנשק שינה צורה- הפך לגרזן דו ידני.
"הסוחר שעברנו שבוע שעבר אמר שהכפר עומד." ת'ונד הביט סביבו, "הוא לא היה אומר את זה אם כולם מתים. משהו קרה כאן, בשבוע האחרון. לא הייתה לו סיבה לשקר."
הגמד והמינוטאור הביטו אחד לשני בעיניים, והנהנו. כל אחד מהם הלך לכיוון אחר, מחפש את אנשי הכפר, או את המפלצת שגרמה להם להעלם. לאחר כמה דקות, הם נפגשו בכיכר העיר על מנת לחלוק מידע.
"לא נראה שהיה כאן קרב." ת'ונד התחיל, "כמה בתים הרוסים, אבל שום דם. אני מקווה שהאלפים הספיקו לברוח."
"כנראה שכן." מינרון אמר בתגובה, "מקס ואני מצאנו עקבות, שלחתי אותו בכיוון שלהן. יש לך מושג מה גרם להם לברוח?"
"תועבה, ואחת חזקה." הגמד אמר בקצרה, "אני מופתע שהשיקוץ לא קרא לה לצבא שלו."
"אולי הוא לא יצר אותה." מלך המינוטאורים ליטף מתחת לסנטרו של הנחש שהזדחל במעלה זרועו, "אתה יכול להרגיש איפה היא?" ת'ונד הנהן, והם יצאו לדרך.
ברגע שהם עזבו את השטח הפתוח ונכנסו ליער, היה קל בהרבה לעקוב אחר היצור, עם שובל ההרס שהוא השאיר אחריו. לבסוף, שביל העצים השוכבים והאדמה החלקה הוביל אותם למערה גדולה, שמפתחה נדחף ריח חריף חזק.
"המפלצת כנראה נודפת חומצה." מינרון ציין, יותר לעצמו מאשר לת'ונד. "וגדולה. לפי השביל, נראה שהיא זוחלת על גחונה ולא הולכת. ת'ונד, מה דעתך?"
"אין לי מושג." הגמד גיחך, "וזה לא משנה. נגלה בין כה וכה כשנכנס למערה." טובאיוס שואג לצידו, כאילו בהסכמה, וכשת'ונד גורם לקרדומו להאיר את חשיכת המערה, הארבעה נכנסים- קרל נותר לסייר בשמיים, להזהיר אותם מסכנה מתקרבת.
לאחר מספר דקות נוספות של הליכה על רצפה רטובה, בהן ת'ונד בירך את המגפיים העבות שלו, הם ראו את היצור. נחש גדול ושמן, בעל בשר רקוב, ניבים נוטפי ארס, ושבעה ראשים. הידרה, ולא סתם- אלא אחת אל-מתה. מאחוריו, הם יכלו לראות שני נערים מפוחדים, מתחבאים בחלק צר יותר של המערה, כך שההידרה לא תוכל לתפוס אותם. אבל עם החומצה שנטפה מגופה, זה רק עניין של זמן.
"לעזאזל!" ת'ונד שאג והסתער, הוא הכיר את ההרגשה של להתחבא במנהרה צרה, לחכות למוות. אבל המוות לא הגיע אליו אז, ואם זה תלוי בו- הוא לא יגיע אל הנערים האלה עכשיו.
ההידרה הפנתה חמישה ראשים לעברם, נושפת ורושפת. מותירה שני ראשים לצפות בנערים, לוודא שהם לא יברחו. הגמד רץ, קרדומו שלוף. הוא החליק מתחת לאחד הראשים שנורה לעברו. מאחוריו, מינרון וטובאיוס הצטרפו להסתערות. המינוטאור כרת את אחד מראשי ההידרה באבחת גרזן אחד, אבל שניים נוספים צמחו מהגדם, גורמים לת'ונד לקלל שוב. "לעזאזל!" הוא צעק, הוא קיווה שיכולת ההתחדשות המפורסמת של ההידרה תדוכא על ידי הטבע האל-מת שלה, אבל הוא היה צריך לדעת שזה לא עומד להיות כל כך קל.
ראש נוסף נורה אל עבר ת'ונד, והגמד בקושי הצליח להתחמק הפעם. טובאיוס תפס בראש אחר, נאבק בהידרה, מונע ממנה להלחם עם הראש הזה.
"אש!" מינרון שאג, מתכופף כדי לחמוק מנשיכה של ראש נוסף, "לצרוב את הגדם יעצור את ההתחדשות! אתה יכול להבעיר אותה?"
"אני יכול לנסות." ת'ונד אמר, הוא לא עשה את זה הרבה זמן- הפעם האחרונה שהוא זימן נשק בוער של אמונה היה בקרב נגד מלך הערפדים. "תחפה עלי." הוא קרא תוך כדי שהכה בקרדומו, מסיט את אחד מראשי ההידרה הצידה, חומק מנשיכתו הארסית.
ואז, הוא כרע ברך, והתפלל. הוא היה מודע בקושי לארכימדס שנתלה על אחד מראשי ההידרה, נכרך סביב לועה, ולטובאיוס שריסק ראש אחד לרצפה, וכעת התאבק בראש אחר, מונע ממנו להגיע לת'ונד. ולבסוף, אחרי כמה שניות, ת'ונד הצליח. קרדום של אש לבנה הופיע לצידו, נלחם יחד איתו.

הם גילו מאוחר יותר שההידרה חסמה את אחד מקווי האספקה של הצבא האלפי, ולאחר שאנאראק הובס, התועבה פשוט המשיכה קדימה, תוקפת יצורים חיים שהיא רואה בדרכה. ת'ונד ומינרון הכניעו אותה, לשמחת הכפרים שבסביבה. הם המשיכו בדרכם לאחר מכן, מטיילים ברחבי גאנור- מינרון מדריך את השניים בין ההרים והיערות, מלמד את ת'ונד את יופיו של הטבע, והגמד מטיף בכפרים בהם הם עוברים. מלמד את דרכו של גארדיום. הם נפרדו במזרח דורטר, כאשר מינרון החליט לטפל בזאב מצולק ובבת זוגו, מותיר את ת'ונד להמשיך לנדוד לבדו.
בהיכל השפיטה, ת'ונד התכווץ. הוא זכר כמה החודשים הללו היו קשים. לנדוד לבד, ללא אף איש שיחה. לעבור מכפר לכפר, לנאום, ללמד, ואז לעזוב- מבלי להשאיר שום חותם. כשהוא התחיל את המסע, הוא חשב שאנשים יתעניינו. ירצו ללמוד יותר, ירצו להפוך לכוהנים. הוא לא חשב שיהיה כל כך קשה, שיהיה כל כך מעט עניין. עכשיו, לאחר שהמלחמות הסתיימו, האנשים הפשוטים היו עסוקים בלבנות את חייהם חזרה. לא היה להם זמן לדת. ת'ונד ידע את זה, אבל כל מה שהוא הרגיש זה כשלון. הוא לא היה מעניין מספיק, הוא לא הצליח להעביר אליהם את מה שרצה. הנאומים שלו היו יבשים, והאנשים רק רצו לשמוע כיצד הוא הביס את אנאראק, כיצד הוא נלחם במאלזאראק, והגן על העולם. הם לא התעניינו בדת, בערכים.

"...זו לא אשמתך, ת'ונד." גארדיום אמר, מביט בכוהנו. ות'ונד רק הנהן. הוא ידע את זה, עכשיו. אבל אז... ת'ונד הביט בבריכה, לא מסיר את מבטו מהעבר.
מול עיניו, הוא ראה את עצמו. נודד בין הכפרים. ללא אף אחד, הוא חזר לאחור. לכפי שהיה לפני. מלא זעם, מלא שנאה עצמית. הוא ניסה, הוא באמת ניסה. אבל הוא לא הצליח לראות את האור.

"ת'ונד?" הגמד לא הרים את ראשו למשמע הקול. למה לטרוח? זה לא ישנה דבר. הוא עדיין יהיה אותו ת'ונד, שלא מצליח להשתנות. ת'ונד, שלאף אחד לא אכפת ממנו. הוא קרא לעצמו ראש כוהני גארדיום, אבל נארין יעשה עבודה טובה יותר. ת'ונד לא היה צריך לחיות, היה עדיף לכולם אם הוא היה מת בקרב האחרון. לפחות ככה הוא לא היה רואה את ההקרבה של אנאראק.
"ת'ונד? לעזאזל. זה באמת אתה. מה קרה לך?" ת'ונד רק נהם בתגובה, ממשיך להביט במדרכה המטונפת. הוא היה באחת הסמטאות אליהן הבר הקרוב זרק את השיכורים בסופו של היום.
"קדימה ת'ונד, בוא נעשה לך מקלחת חמה וניתן לך איזו ארוחה טובה. מה אתה אומר?" הגמד הרגיש מישהו מרים אותו, משעין אותו על כתפו וגורר אותו. הוא לא התנגד, למה להתנגד?
לבסוף, הם הגיעו לחדר האחורי במקדשה של מאנורה, חדרו של ראש הכוהנים. שם, ת'ונד נזרק אל הספה, ופרילוס הביט בו במבט מודאג.
"תדבר איתי, מה קרה? אני לא יכול לעזור לך אם אני לא אדע." הכוהן שאל, אבל ת'ונד לא היה במצב הרוח המתאים לענות. ולאחר כמה רגעים של דממה, פרילוס נאנח. "אני הולך להביא לנו אוכל, אתה רוצה משהו?" הוא שאל והסתובב לכיוון המטבחים.
"עוד שיכר." ת'ונד נחר בחולשה, ופרילוס רק הביט בו מעבר לכתפו בחמלה.
"תה מטהר אם כך." בן האנוש מלמל לעצמו בשקט בדרכו למטבח.

לאחר כמה לגימות של תה, ת'ונד הרגיש מעט יותר טוב. הוא עדיין היה מדוכא, ללא שום רצון לחיות ושום כוח לעשות דבר בנושא. אבל, הראש שלו היה שקט יותר עכשיו, כשהשפעת האלכוהול פגה.
"עכשיו אתה מוכן לספר לי מה קרה?" פרילוס שאל, ות'ונד הנהן באיטיות.
"זה פשוט... נמאס לי." הוא אמר, "נמאס לי לא לשנות כלום. לעזאזל, נמאס לי לא להצליח לשנות כלום. תסתכל עלי, ראש של מסדר כוהנים, שכולל... כמה? שני כוהנים מחורבנים? לעזאזל."
"אתה טועה ת'ונד." פרילוס לגם מכוס התה שלו בשלווה, "זה לא שאתה לא מצליח לשנות כלום. תראה כמה דברים שינית. המקדשים בלרנתסל שוקמו- והמקדש החדש של גארדיום כמעט הושלם שם. בארת'רק, נארין עסוק בלפקח על בניית מקדש גדול. גארדיום מקבל את ההכרה שמגיעה לו. וכל זה בזכותך."
"כן, יופי. יש מקדשים. אבל מה זה לעזאזל עוזר בלי כוהנים לאייש אותם? זה למה לגארדיום אף פעם לא היו מקדשים. זה לא בגלל שלאנשים לא היה אכפת ממנו, לא באמת. זה היה בגלל שהכוהנים היו עסוקים מדי בשביל להשתקע. בשביל לדאוג למקדשים, לאנשים. זו אף פעם לא הייתה הדרך שלהם." ת'ונד הניח את כוס התה שלו על השולחן, בקושי מצליח לעצור את הדמעות.
"אתה מדבר עליהם בלשון עבר, ת'ונד. על הדרך שלהם. לא שלך. מה הדרך שלך?" פרילוס שאל בחיוך, ות'ונד השתתק.
לאחר כמה דקות של דממה המופרעת רק מרעש הלגימה, ת'ונד דיבר. "אני... לא יודע. אנחנו דיברנו על זה, קצת לפני הקרב. אתה אמרת שהם חוסלו בגלל שהיו לבד, ואני אמרתי שזה למה לקח לשיקוץ כל כך הרבה זמן לעשות את זה." ת'ונד חרק בשיניו, הוא היה שמח לעוד כוס שיכר גמדי עכשיו. אבל הוא ניסה את זה אתמול, ושלשום, וכל יום אחר בשבועיים האחרונים. זה לא עזר. הוא לא יכל לשכוח את התחושה הזו. לגלות שהוא שלח את כולם למותם. זו לא תחושה שהוא אי פעם ישכח, ואולי בגלל שהוא לא רוצה לשכוח אותה. לא באמת. פרילוס הנהן, מראה שהוא זוכר את השיחה. "אחרי זה," ת'ונד המשיך, מתעלם מהריקנות האוכלת אותו מבפנים, דוחק אותה הצידה. "אחרי זה חשבתי על זה. הכוהנים של גארדיום צריכים לנדוד, אבל... הם לא יכולים כל הזמן לנדוד מעיר ראשית אחת לאחרת. הם צריכים לעבור בכפרים, בעיירות שכוחות-האל, בכל מקום. אז חשבתי על להקים מקדשים בערים הגדולות. ושבהם יהיו כוהנים, של גארדיום, שיישארו שם. לא כל הכוהנים צריכים לנדוד."
פרילוס הנהן פעם נוספת, לא מפריע לשטף דיבורו הנדיר של הגמד. "אבל... אין כוהנים. רק אותי ואת נארין, וכמה שוליות שהוא לקח בארת'רק וכנראה לא ייצאו מההרים בשנים הקרובות. עדיין לא מצאתי נער אחד שרצה ללמוד את דרכו של השופט, באף אחד מהכפרים בהם ביקרתי, עם מינרון ולבדי. וביקרתי בהמון. אני מתחיל לחשוב שאני צריך לעשות מה שהמורה שלי עשה, ולמצוא יתום מסכן להציל. אולי ככה הכרת התודה שלו תגרום לו לעקוב אחרי."
פרילוס גיחך, "אני לא חושב שזה מה שגרם לת'ונד הצעיר לעקוב אחרי המאסטר שלו."
"לא." ת'ונד ענה בחיוך, "זו הייתה נקמה. אבל ארסלן ידע איך לטפל בה, והפך אותה לאדיקות."
"תראה ת'ונד, להיות כוהן זו לא עבודה קלה. ולהיות ראש כהונה זו עבודה קשה אפילו יותר. זה קל, להאשים את עצמך בהכל. להגיד לעצמך שאתה לא מספיק, להשוות את עצמך לקודמיך בתפקיד."
"לא היו לי קודמים בתפקיד." ת'ונד מלמל, ופרילוס חייך.
"מי אמר שאני מדבר עליך?" הוא שאל, "הייתה תקופה בה השוויתי את עצמי לבארסאיוס כל הזמן. אבל בשלב מסוים הבנתי שזה לא משנה. אני אני. לא הוא, ואני לא צריך לנסות למלא את הנעליים שלו."
"כן, ומזל. אחרת היית מתחיל לעבוד את מאלזארק, גורר את דורטר למלחמת אזרחים נוספת, וכנראה דופק את העולם אפילו יותר." ת'ונד חייך למראה ההבעה הפגועה של פרילוס. "אוי נו, אני צוחק. בכל מקרה, מה הנקודה שלך?"
"אתה לא צריך להאשים את עצמך שאתה לא טוב מספיק. זה פשוט לוקח זמן, כמו כל דבר. אתה משתפר לאט לאט, וגם אם אתה לא טוב כמו מי שהיה לפניך עכשיו, כשתסיים תהיה אפילו יותר טוב. זה הכל עניין של ניסיון."
"מה יעזור לי ניסיון, כשאף אחד בכלל לא רוצה לסגוד לגארדיום? כשאין אף אחד שיגיע אחרי?" ת'ונד שאל, מתוסכל.
"יהיו. אני בטוח בכך. אנאראק ניסה להשמיד אותכם ונכשל. אתה חושב שזה מה שיסגור את הגולל על כוהניו של השופט?" פרילוס חייך, וקם מהספה. ניגש לאחד המדפים. "קח, ת'ונד." פרילוס לקח חפץ קטן מהמדף וזרק אותו לעבר ת'ונד, שתפס אותו. פטיש יצירה.
"כשנלחמנו יחד, סיפרת לי על האנשים בלרנתסל. על איך שאחרי שהשלד של ארגאליון הרס את רובע המקדשים, הם נרתמו יחד למאמץ וניקו את המקום. בנו מחדש את המקדשים. סיפרת לי איך הלכת אחרי זה כדי לחפש מאזניים, שיעטרו את המזבח של גארדיום. הנפח הראשון ששאלת הציע לך מאזני כסף עם הסמל של מאנורה, אבל החלטת לחפש כאלה ללא עיטורים או סמלים. הנפח השלישי הסכים להשאיל לך מאזניים, אבל כשהסברת לו שאתה לא מחפש להשאיל- הוא הביא לך אותן ללא היסוס, ולבקשתך גם פגם בהן קצת. אחרי הקרב, הלכתי להתפלל בלרנתסל, ועברתי לצד המזבח הקטן של גארדיום. המאזניים שראיתי שם לא היו פגומות. להפך, הן היו מושלמות, באיזון מושלם. והפטיש הזה היה לצידן. אני מאמין שהנפח החליט ללכת לשם אחרי שעזבת, ותיקן אותן."
ת'ונד מצמץ והסתכל על הפטיש. זה אכן היה אותו פטיש אמנים שהנפח השתמש בו כיצד ליצור שקעים במאזניים. "תודה." ת'ונד לחש, ופרילוס חייך, מניח יד על כתפו.
"עכשיו תסיים את התה שלך, הוא מתקרר." הוא אמר בחיוך.

אחרי היום הזה, ת'ונד המשיך לגור אצל פרילוס זמן מה. נושא נאומים במקדש, מדבר עם קסוול, פרילוס ות'רנט
על בניית מקדש לגארדיום בעיר. הוא למד מפרילוס את טקס התקשור של בארסיוס- אותו טקס שאנאראק הטיל על מנת לאגד את כל כוהני גארדיום במקום אחד, ולהרוג אותם- לאחר כמה שבועות הוא עזב, חזר לנדוד. אבל הוא הבטיח לפרילוס שהם ייפגשו שוב, לכוס תה, בשנה הבאה. מאז זה הפך למסורת.

"לפעמים." ת'ונד אמר, מחייך חיוך עצוב, "הייתי רוצה פשוט להרביץ לעצמי מהעבר. לתת לו סטירה, ולהגיד שייצא מהדכאון הזה. אני רק שמח שאני לא ככה כל הזמן." הוא גיחך, וגארדיום הביט בו בחיוך. השנים שאחרי הפגישה עם פרילוס עברו טוב יותר. לאט לאט, ת'ונד השתפר בנאומים ובהטפות שלו. הוא נשאר בכל כפר קצת יותר, לומד להכיר את האנשים. הוא ביקר בבתי יתומים פעמים רבות, מציע ליתומים להפוך לתלמידים שלו- אבל רק אם הם באמת רוצים. עשר שנים עברו ביעף בבריכת הזכרונות, שנים שבהן ת'ונד לקח מתלמד אחר מתלמד, שולח אותם לדרכם אחד אחד. נארין עשה את אותו הדבר בארת'רק. כל חמש שנים, כל המתלמדים נפגשו יחד באחד המקדשים הגדולים- בלרנתסל, ארת'רק או נשימה-ראשונה. לומדים להכיר אחד את השני, מחליפים חוויות ומתפללים יחדיו. אלה היו הימים בהם מתלמדים הפכו לכוהנים של ממש, וקיבלו עותק של ספר השפיטה- עותק שנכתב באופן אישי על ידי המורה שלהם. ת'ונד לא רצה להפוך את דתו של גארדיום לקשיחה, בעלת חוקים ברורים. כל כוהן קיבל יד חופשית לפרש את רצונו של גארדיום בדרכו, וכשייקח לעצמו תלמיד, הוא יעביר את הפירוש הזה הלאה.

"גבירתי שומרת המזרח!" ת'ונד חייך כשהוא הביט במארי. "גידלת את השיער אני רואה."
"ת'ונד!" מארי רצה וחיבקה אותו, שיערה אסוף בצמה. "מה אתה עושה כאן למעלה?"
"הייתי חייב לראות את החברה הכי טובה שלי ברגע שנכנסתי לעיר. אפשר לחשוב שתחליטי לרדת קצת לעם ולפקד על הפלוגה שבשער אם את יודעת שהחברים שלך באים לעיר."
"להגנתי," מארי שרבבה את שפתה, "ציפיתי לכם מחר. "
ת'ונד צחק. "והתכוונת לקחת משמרת ביום החתונה שלך? לא, זה לא עומד לקרות. עכשיו אם תסלחו לי חיילים, למפקדת שלכם יש חתונה להתכונן אליה."

"נו באמת ת'ונד, לא היית צריך להיות כל כך... ישיר." מארי אמרה בזמן שהם ירדו במדרגות החומה.
"ואת לא היית צריכה לעבוד היום. אני בטוח שרודריק סטרויס היה מבין." ת'ונד ענה, מושך בכתפיו.
"לא שאלתי, האנשים צריכים לראות את המפקדת שלהם."
"והם ראו אותה כמעט כל יום בעשרת השנים האחרונות. אפשר לחשוב שעכשיו, כשאת ואדראן סוף סוף החלטתם לקחת את מערכת היחסים שלכם לשלב הבא, הם ייתנו לך קצת חופש. אני מופתע שהם בכלל הרשו לך להיות שם."
"טוב, זה למה בחרתי בפלוגה האחת שלא ידעה על החתונה שלי." מארי צחקה, ות'ונד הצטרף אליה. עברו שנתיים מאז שהם נפגשו לאחרונה, כשת'ונד עבר בשלושת המגדלים בנדודיו.

"אז ת'ונד, מה שלומך?" מארי שאלה בחיוך כשהם הלכו ברחובות העיר בדרכם על הבית שלה. רודריק השיג לה בית עם חצר גדולה, ושם תערך מחר החתונה.
"יותר טוב." הגמד חייך, "נראה שהשנים האחרונות מאירות לי פנים."
"יש לך מתלמד חדש?" מארי הסתכלה על ת'ונד בסקרנות. בפעמים הקודמות בהן הוא ביקר, הוא לא היה עם שולייה.
"כן." הוא הנהן, "איימיר. בחור נחמד, אבל הוא מנסה קצת יותר מדי. אני נשבע, אם הייתי מבקש ממנו לנגב לי את התחת, הוא היה עושה את זה בלי למצמץ."
"ואם מדברים על התחת שלך," ת'ונד הרגיש את אגרופה של מארי על כתפו, "כבר פגשת מישהו?"
"שמוכן להכנס למערכת יחסים עם כוהן נודד? לא. ואני לא חושב שאמצא."
"אוי ת'ונד, אני מצטערת"
"זה בסדר. אף פעם לא חשבתי שאמצא מישהו... לא אחרי מארטן. "

איימיר חיכה להם מחוץ לחומה, והם המשיכו ללכת בדממה עד שהם הגיעו לביתה של מארי. "אדראן כאן? " שאל ת'ונד, ומארי הנידה בראשה לשלילה. "טוב, אז קדימה, אני רוצה לראות את השמלה שלך. "
"שמלה? " מארי הרימה גבה, "חשבתי שאני פשוט אשאר עם השריון שלי. "
למראה ההבעה של ת'ונד, מארי צחקה. "תן לי כמה דקות. בינתיים, תרגיש בבית. "
"אוקי, איימיר. " ת'ונד הביט בבן חסותו. נער גבוה וג'ינג'י, פניו היו ערבוביה של נמשים ופצעונים. "החדרים שלנו למעלה. יש שירותים ומקלחת ממש בדלת ממול. עוד משהו? "
"אני מצטער אדוני, אבל נוח לי יותר לישון מתחת לכוכבים. " איימיר הרכין את ראשו, ות'ונד נאנח.
"אמרתי לך כבר איימיר, תפסיק עם ה'אדוני' הזה. פשוט תקרא לי ת'ונד. אם אתה רוצה, אתה מוזמן לישון בחצר, אני לא חושב שזה יפריע למארי. רק נסה לא להיאכל על ידי גריפונית. " הנער הנהן בחיוך משועשע והעלה את התיקים שלהם למעלה. זה היה אחד היתרונות בשולייה, האפשרות לטרטר אותו ממקום למקום. זה והחברה, ת'ונד ידע כמה בודד אפשר להיות כשאתה מטייל לבד.

בערב של אותו יום, איימיר החליט לישון בפנים בסופו של דבר ות'ונד צחק כשהוא ראה את הבעתו של איימיר דרך הבריכה. הנער חשב שת'ונד התבדח כשהוא הזהיר אותו מהגריפינית. וכשנוצת-רוח נחתה והחליטה שכנראה הביאו לה צעצוע חדש- איימיר נמלט חזרה לבית.

בבוקר, שאר האנשים החלו להגיע. מינרון והלהקה שלו, ת'רנט קסוול עם בתו ועם בנו המאומץ, פארבל פלסן עצמו- שהשאיר את ניהול ארת'רק לאישתו החדשה והמוכשרת, ורנון סירף עם מספר מחיילי הנביא לשעבר ות'רזל הגיעה לבדה מהרי החלמיש. דשיריס רבים הגיעו כדי לחלוק כבוד לראשון שבהם ביום חתונתו ואף על פי שהקיסרית לא יכלה להגיע בעצמה, היא שלחה את ברכותיה. ת'ונד ערך את הטקס, דיבר על המסע שהם עברו. מסע שהתחיל בדרך ללב עץ, עם כנופיית שודדים. מסע שעבר מהמורות רבות- דוארגר מרושע, ערפד חמדן, ליץ' שבור. אבל אדראן ומארי הצליחו לגבור על כל הקשיים. הם סלחו ואהבו, וכל אחד מהם גרם לשני להפוך לאדם טוב יותר. שלם יותר. שני לוחמים שנלחמו בשביל הצדק, בשביל עתיד טוב יותר, מקבלים את השלווה שמגיעה להם.

בשנים לאחר מכן, ת'ונד המשיך לנדוד. נפגש עם פרילוס פעם בשנה לכוס תה ותמיכה נפשית. הוא לקח שוליות רבות, שלח אותן אחת אחרי השנייה לעולם. כל חמש שנים, הוא ארגן את הפגישה הגדולה של המסדר- כל פעם בעיר אחרת. במקדש אחר לגארדיום. הוא המשיך להטיף בכפרים בהם עבר, המשיך להתפלל למען המתים והחיים כאחד, ונאם בלוויות רבות מספור, רבות מדי. הוא ביקר את הילמאר בצריח מספר פעמים, צופה בנער גדל ומזדקן. הוא התלווה למספר ממסעותיו של אדראן, עוזר לאנשים ביחד עם שגריר דורטר. הוא אפילו הרחיק עד להרים הקפואים של דות', ביקר בקבר הוריו ובמוצב הגמדי שמתחתיו. הוא פיקח בעצמו על בניית המקדשים של גארדיום בערי הכאוס ובהרי החלמיש, וסייע למינרון בהקמת מספר מבוכים לאימון דור העתיד. אלו היו שנים טובות, אך עמוסות. ללא זמן לעצמו, בקושי עם זמן לחשוב. וזה מה שת'ונד כל כך אהב בהן. ממקומו לצדו של האל, ת'ונד הרגיש גאווה כשהוא הביט בכל מה שהשיג. והוא ידע, מבלי להסתכל אפילו, שגם השלד שישב לצידו היה גאה.
"זה לקח הרבה זמן, הא?" ת'ונד אמר, "עד שהפכתי למשהו מועיל." גארדיום הטה את ראשו, לא מבין, ות'ונד הסביר. "בשנים הראשונות שלי, הייתי שמח. אבל אז, הגיעה שרשרת של טרגדיות. ההורים שלי, מארטן, ארסלן, ויותר. רוב הזמן, לא יכולתי להתקדם הלאה. הייתי תקוע באותו המקום, וכל פעם שהצלחתי להתקדם הלאה- קרה משהו שהפיל אותי למטה, חזרה לנקודת ההתחלה. בשלב מסוים, כבר כמעט וויתרתי."
"רק כמעט." גארדיום אמר, ות'ונד הנהן.
"רק כמעט, בגלל שתמיד היה מישהו לצידי. מארי, אדראן, פרילוס... איפה הם, עכשיו?"
"מחכים לך." גארדיום הצביע על הדלת הלבנה, לממלכה המבורכת.
ת'ונד הנהן פעם נוספת, וחזר לצפות בבריכה. בזכרונותיו.

"אדוני ראש הכוהנים!" אחד הילדים קרא, "זה נכון שאתה הבסת את מאלזאראק לבד?"
למשמע השאלה התמימה, ת'ונד הכריח את עצמו לחייך. הזכרונות עלו, גוש נתקע בגרונו, אבל הוא לא יכל לתת לעצמו לקפוא. הוא הביט בילדים שישבו סביבו- יתומים, ילדים חסרי בית ומשפחה שנזרקו לרחוב. ילדים איטיים, חלשים או נכים שמשפחתם החליטה לשכוח מקיומם. בני תערובת וממזרים, המראה היה מוכר לת'ונד. אבל הוא עדיין לא עבר בבית יתומים בו כל הילדים היו שמחים ונקיים כל כך. איימיר עשה כאן עבודה טובה.
"אני חושש שלא." הוא חייך אל הילד ששאל אותו את השאלה, "אבל אני הייתי הראשון שהסתער. אחרי, הצטרפו מינרון אגרוף-זעם, אדראן יקיר המלכים, מארי האת' השומרת והילמאר מלת'ריין אמיץ הלב. ואחרינו, גאנור כולה הסתערה. לא, זה לא הייתי רק אני."
"אבל, אתה היחיד שנשאר, כן?" ילדה אחרת שאלה, ושוב ת'ונד היה צריך להכריח את עצמו לחייך. הוא חי שנים רבות. רבות מדי אפילו. מארי הייתה הראשונה שמתה, ואחריה הילמאר, אדראן, ולבסוף מינרון. ת'ונד זכר את הלוויות של כל אחד ואחד מהם. הוא זכר את היום בו מינרון בא לדבר איתו, לפני מותו. לפני שהוא הפך לאחת מרוחות הטבע יחד עם להקתו. ת'ונד התגעגע לכולם.
"גאנור נותרה." הוא אמר לבסוף, "וכל עוד גאנור נותרה, תמיד תהיה תקווה. לא משנה כמה קשה או אפל היום, לא משנה כמה אובדן חוויתם בחייכם, תמיד אפשר לנסות. תמיד אפשר לשפר את העולם. ותמיד אפשר להאחז בתקווה." הוא קם, מותיר אותם מהרהרים במילותיו, והלך לחדר השני. שם, איימיר חיכה. הוא כבר לא היה הנער שת'ונד לימד. שיערו הכתום הפך ללבן כמו הפחם שנותר אחרי שהמדורה כבתה. במקום נמשים, כתמי זקנה עיטרו את עורו. והוא היה נמוך יותר, מכופף מעט.
"עשית עבודה טובה עם המקום." ת'ונד טפח בעדינות על כתפו של תלמידו הזקן. "קשה לי להאמין שכאן נפגשנו לראשונה. האטמוספירה של המקום שונה לגמרי."
"תודה אדוני." איימיר חייך, "אחרי שכבר לא יכולתי להמשיך לנדוד ולהטיף, הייתי צריך לעזור בדרך אחרת. הייתי צריך מקום להשתקע, למות בו. אבל עדיין, יש לי בקשה אחת, אדוני."
ת'ונד הביט בו. אפילו אחרי כל כך הרבה שנים, האדם הזקן שמולו לא השתנה. הוא עדיין התעקש על לקרוא לת'ונד 'אדון', לא משנה כמה פעמים ת'ונד התנגד. זו הייתה הדרך הקטנה של איימיר לשמור על מי שהוא היה פעם. נער בעל מבנה של מקל, שלא אהב לקבל פקודות. "מה העניין איימיר?" הוא שאל, מודאג מעט.
"אני עומד למות עוד מעט אדוני. שנינו יודעים שזה נס שאני עדיין חי, כשרוב בני גילי כבר באדמה עשר שנים לפחות. אבל כשאני אמות, תקברו אותי כאן. בחצר בית היתומים, מתחת לעץ התפוח שנטעתי ביום שעזבתי לראשונה. אני לא רוצה להקבר באחד המקדשים, רחוק מאור השמש."
ת'ונד הנהן. הוא הניח שיהיה מדובר במשהו כזה. "זו הבחירה שלך איימיר. אם זה מה שאתה רוצה, אני לא רואה סיבה שזה לא יקרה."
"תודה, ת'ונד." איימיר חייך, "אם כך, אני מניח שנתראה בממלכה המבורכת."
"אכן." ת'ונד חייך גם הוא, ולחץ את ידו של תלמידו לשעבר. "שמור על עצמך, ועל המקום הזה. אני מתכוון לעבור כאן שוב בעוד כמה חודשים, ואני מצפה לראות את המקום משגשג כמו עכשיו."
בחיוך, הוא עזב את הכפר. הפעם, נערה צעירה בשם לייסט הצטרפה אליו. שוליה חדשה.

כשהם חזרו, איימיר כבר היה קבור באדמה. ת'ונד נשאר שם זמן מה. מוודא שהבעלות על בית היתומים עוברת לאדם טוב, והמשיך הלאה עם לייסט. הם נדדו אל ממלכות הננסים וההוביטים, אל הדרואו והמינוטאורים. הם עברו בארת'רק ובלרנתסל. בדורטר ובבריניארד השנייה. מקומות שת'ונד עבר בהם פעמים רבות מספור, אך כמו תמיד- הם היו שונים, כמעט כאילו מדובר במקומות חדשים לגמרי. אלפארי קסוול מת כבר מזמן, וכך גם בנו ת'רנט. ורנון סירף ויורשו של מינרון מתו גם הם, ות'רזל גם היא הצטרפה לאחותה.

"לפעמים," ת'ונד פתח ואמר, "אני לא מבין למה הגזעים מסתגרים בינם לבין עצמם. אחרי הכל, כולנו אנשים. כולנו מרגישים אותם רגשות, וכולנו מגיעים לאותו מקום אחרי המוות. אבל בפעמים אחרות... אני מבין. בני אדם, מינוטאורים, חצאי אלפים וחצאי אורקים... הם מתים כל כך מהר. אנחנו הגמדים צריכים להתמודד עם הרבה אובדן... אני רק מודה שאני לא אלף."
גארדיום הביט בראש כוהניו לדקות ארוכות לפני שהוא הגיב. "...כל אחד... צריך למצוא את הדרך שלו להתמודד. עם קצרות החיים, עם האורך שלהם, ועם האובדן שבא ביחד איתו. "
"וזו בהחלט לא אחת מהנקודות הטובות שלי." ת'ונד גיחך, מעט עצב נשמע בקולו. "להתמודד? להמשיך הלאה? בהחלט לא משהו שאני חזק בו."
"לכולם יש חולשות, ת'ונד. אף אחד אינו מושלם." ת'ונד שתק למשמע מילותיו של האל. הן היו צודקות, כמובן. אבל זה לא שינה דבר.

"בסופו של דבר, כולנו חוזרים אל האבן." קולו של ת'ונד נשמע מהבריכה. "וכך גם נארין פלסן, כוהן גארדיום, אמן רונות, יועץ למלך וגמד אשר קורץ מהאבן הטובה ביותר." עייפות נשמעה בקולו. עייפות וזקנה- או ניסיון חיים, כמו שרבים העדיפו לכנות אותה. נארין היה צעיר יותר ממנו, ואף על פי כן- ת'ונד המשיך לחיות אחריו.
"כשרק פגשתי את נארין, הוא היה אדם קשוח וקשה. עבד למסורות הגמדיות ארוכות השנים ולמוסד המלוכה. הוא היה... לעזאזל, אחד הדברים הראשונים שהוא אמר לי זה שאני מפוטר." ת'ונד גיחך כשהוא נזכר בפגישה הראשונה שלהם, לפני שנים כה רבות, במוצב גמדי באפלת המעמקים. "אבל הוא הוכיח שעם מספיק כוח רצון, אפילו אבן יכולה להשתנות. הוא ניתק מעליו את השלשלאות שכבלו אותו- ואף על פי שהוא המשיך לכבד את המסורת ואת מוסד המלוכה, הוא לא נתן להם להגדיר מי הוא. הוא לא נתן להם לשלוט בו. ועל כך, הוא קיבל את הכבוד שלי." ראש כוהני גארדיום הרכין את ראשו בכבוד, וכך עשה כל גמד ואדם ברחבת המקדש. יחדיו, הם רקעו ברגליהם, בקושי מרעידים את המערה.
"נארין פלסן היה חבר, אדם אכפתי וטוב לב שדאג גם לאלו שדחפו את עצמם ממנו. ככוהנו של השופט, לנארין היה חוש צדק חזק, והוא נלחם על מנת לתקן כל עוולה שנקריתה בדרכו. ובמקרה הזה, ללא כל ספק, אני יכול להגיד שאני מאמין שהוא יגיע לממלכה המבורכת. ואם יקרה והשופט השלדי יזדקק לעזרה, נארין פלסן יתייצב לשפוט לצידו, כי מבחינתי, אני סמכתי על שיפוטו כפי שאני סומך על שיפוטו של גארדיום." ת'ונד ירד מהבמה הקטנה, ואת מקומו תפס גמד אחר. צעיר מעט ממנו בכמה עשרות שנים. השולייה הראשונה של נארין, שסיפר כיצד נארין היה בתור מנטור, בתור אדון ובתור אדם. ת'ונד, בינתיים, ניגש אל פארבל. המלך המבוגר ישב בצד הרחבה, רחוק ככל שהיה ניתן מהכוהנים המקובצים, יחד עם שאר בני המשפחה.
"הוד מלכותו." ת'ונד קד קידה קלה, ופארבל חייך.
"בבקשה ת'ונד, אתה מכיר אותי מאז שהייתי נער שנלהב להחזיק גרזן. אתה יכול לקרוא לי בשמי." הוא אמר, ות'ונד חייך. "תודה על זה. אני יודע שבדרך כלל אתה לא מאגד את כל הכוהנים באותו מקום בשביל לוויה של אחד מכם."
"בן דודך היה מיוחד." ת'ונד אמר בחיוך, "הטוב מכולנו, יש שאומרים. הוא לקח את גורלו בידיו, כפי שגארדיום ציפה. הוא לא היה סתם כוהן. הוא היה דמות אב לרבים מהכוהנים הצעירים יותר, ומודל לחיקוי לרבים אחרים. אפשר אפילו להגיד שמבחינת רבים, הוא היה האידיאל אליו היה צריך לשאוף. לפעמים, אני עדיין מתחרט על כך שלא נתתי לו את תפקידי."
"אתה יודע טוב מאוד שלא היית צריך לעשות את זה." מלך העם הגמדי אמר בבוטות, "ואתה יודע שנארין לא היה מוכן לזה. הידיים שלו היו מלאות עם לייעץ לי, לפקח על הכוהנים שבארת'רק ולדאוג למקדש. שלא לדבר על כל שאר הדברים שעשה. וחוץ מזה, הוא לא נדד."
"לא כולם צריכים לנדוד." ת'ונד אמר, ופארבל קטע אותו לפני שהספיק להשחיל מילה נוספת.
"אבל האידיאל, מה שאתה רצית, זה להתמקד בנדידה. וחוץ מזה, הוא היה הופך את זה לפוליטי."
ת'ונד הנהן בדממה, זו הייתה הסיבה העיקרית שהוא לא יכל להפוך את נארין לראש המסדר, לא משנה כמה הוא רצה. הוא עדיין זכר את מילותיו של פרילוס מאותו יום, לפני שנים כה רבות, כשהוא בא לבקש עצה. 'בנה את האמונה שלך כמסדר עצמאי שנאמן לגאנור ולעצמו, לא לממלכה מסוימת' הוא אמר אז, ות'ונד הסכים. עם זאת, הוא שמר על קשרים טובים עם כל הממלכות, לא מנתק את המסדר לחלוטין- אלא פשוט נותן לכל הממלכות אחיזה שווה בו. כאשר היו בדורטר, כוהני גארדיום הנודדים צייתו לראש הכוהנים של הממלכה האנושית. בארת'רק, מנהיג הדת היה יועצו של המלך הגמדי ובממלכות האלפים, דשיר פיקח על המקדש הראשי.

"תמיד חשבתי שכשאמות, נארין יהיה שם." פארבל שבר את הדממה, "שהוא זה שינהל את הלוויה, או לכל הפחות יקלל את הפזיזות שלי כשההחלטה שלי לא להקשיב לו הובילה למותי. אבל בסופו של דבר, הוא הראשון שמת. תמיד היה לו הרגל לשבור את הציפיות שלנו. תאמין לי, אף אחד לא יישכח את הפעם הראשונה בה הוא צעק על דאראגאן לסתום את הפה." פארבל צחק בחולשה, ות'ונד הצטרף אליו.

בלילה, הם שתו, מעלים זכרונות. שש שנים לאחר מכן, פארבל מת גם הוא בשנתו. ת'ונד היה בהלוויה, אף על פי שהפעם לא היה זה הוא שניהל אותה. הוא חזר לדורטר לאחר מכן, אל הצפון. הוא הפסיק לנדוד, והחליט להקים מקדש ליד קברי הוריו, בעיירת ילדותו. וחוץ מזה שהוא המשיך להסתובב באיזור, ללכת פעם בשנה עד נשימה-ראשונה להפגש עם ראש כוהני דורטר, ולנהל את הפגישות של המסדר, הוא לא עשה הרבה. בעשרים ושבע השנים האחרונות של חייו, הוא חי חיי פרישות שקטים. כוהנים רבים באו אליו, לבקש את עצתו. הוא הקשיב לכולם, וענה להם, גם אם אלו לא היו התשובות שהן רצו לשמוע.
וביום מושלג אחד, הוא עצם את עיניו בפעם האחרונה.

בהיכל השפיטה, ת'ונד נאנח. אנחה של הקלה, אך בו בזמן גם אנחה של עצב. אנחה מלאת גאווה וחרטה. הוא היה גאה במה שהפך להיות, במי שהפך להיות, גם אם הוא לא היה גאה בכל מה שעשה. הוא התחרט על דברים רבים שעשה, שאמר, אבל הוא היה עושה אותם שוב אם הוא היה צריך. הוא היה עצוב, על האובדן שהרגיש, על הטרגדיות שחווה, אבל הוא הצליח להתעלות מעליהן. וכמו נארין פלסן, גם הוא הצליח לשבור את השלשלאות שכבלו אותו, וליצור לעצמו את גורלו.

במרחק, דלת לבנה נפתחה, ואור חמים זחל מבעד לפתח הצר.

"חבריך מחכים לך בממלכה המבורכת, ת'ונד. לך אליהם." גארדיום אמר, ות'ונד קם מכסא האבן שלו. מביט פעם אחרונה בבריכת הזכרונות, ומחייך למראה חסרונה של טבעת צללי המעמקים על גופתו. הוא הסתובב, מביט בשלד העצום שעל הכס, וקד קידה עמוקה.
"תודה, גארדיום. על הכל." הגמד חייך, חיוך אמיתי וכנה. "אם אתה זקוק למשהו, רק תקרא לי, ואני אבוא. אבל עד אז, יש מישהו שהבטחתי לראות בצד השני."
הוא חייך בעודו הולך אל הדלת, משאיר את הבריכה והשלד הענק מאחור. כאשר הוא צעד קדימה, הוא הרגיש חמימות. בפעם הראשונה זה מאות שנים, הוא היה שלם עם עצמו. והוא צעד קדימה, נכנס אל הממלכה המבורכת.

לצד הבר, מספר אנשים ישבו והביטו בו נכנס. מארי האת' ורוגאר, דלדראק סטרויס ואדראן, נארין ופארבל פלסן, וכמו כן, גם גמד בעל שיער חום, וזקן האסוף בצמה. ת'ונד חייך כשהוא לקח נשימה עמוקה, מריח את אדי התבשילים ואת ריח השיכר. הוא התיישב לצידו של מארטן, גורר אותו לנשיקה עמוקה.
"לא חשבת באמת שאשבור את ההבטחה שלי, הא?" הוא חייך וצחק, מביט בעיניו, ולוקח את כוס השיכר שסטרויס הזמין לו בינתיים, שותה אותה בלגימה אחת ויחידה.
==========================================================================================================
זו הייתה דרך קשה. מלאת קשיים ומהמורות. אבל בסופו של דבר, הדרך היא רק חלק אחד מהמסע. מסע שהתחיל בשבילי עם ילד בן 13 שחושב שאפל=מגניב, והמשיך עם נער בן 15 שהבין כבר שזה לא, אבל עדיין היה מוכן לשחק את הדמות הזו פשוט כי הוא רצה לשחק במשחק הזה.
מסע שהמשיך עם חברים טובים, ועם דמויות טובות. עם עלילה מצוינת וקרבות נהדרים. וגם הדרך הייתה רצופה בקשיים- בכעס, בעצבים, בוויכוחים ובהתבכיינויות, המסע עדיין היה נהדר.

אמרתי כבר שמבחינתי, המשחק הזה הוא תמונת מראה של ממלכות שבורות. בממלכות שבורות, אני לא אהבתי את העלילה במיוחד. הדמות שבניתי נבניתה כ"יואו זה יכול להראות ממש מגניב", היא הייתה one trick pony ויחסית שטוחה. אבל בסופו של דבר, הסוף של המשחק היה נהדר, והיה שווה הכל.
כאן, ת'ונד היה כל דבר חוץ משטוח. הוא הפך מכוהן אימו טראגי לאדם שמתמודד עם מחלה נפשית. שמנסה תמיד, גם אם ברוב המקרים הוא נכשל. הוא הפך לדמות אמיתית, שיצרה את הדרך שלה בעצמה, ולא נתנה ליד השחקן שלה להחליט בשבילה. וזה הדבר הטוב ביותר שאני יכול לקוות מדמות, ההוכחה הטובה ביותר לכך שהיא דמות טובה.
במשחק הזה, אני לא אוהב את הסוף. אבל אני מת על העלילה. על הדב"שים ועל הבוסים. על עלילות המשנה והדיונים בקבוצת הסקייפ. על הבדיחות והדאחקות שהרצנו. על "פינת הקומדיה" שחבל שלא המשכנו לעדכן, ועל הדיונים הארוכים שהשאירו אותנו ערים עד השעות הקטנות של הלילה.
אני אוהב את איך שיצרנו את הOST של עצמנו למשחק, אני אוהב את איך שחיפשנו תמונות והעלינו תיאוריות קונספירציה. אני אוהב את איך שאף על פי שלא ניתן להוכיח זאת, אין ספק שהלייטינה היא בעצם מאנורה, או שגאלאן ניצל את סמכויות הניהול שלו כדי לערוך את קונטרול לתוך הודעות. ולעזאזל, אני עומד להתגעגע לזה.

אז עמית, עוג, גאלאן. היה מדהים לשחק איתכם. השיחות הארוכות עם אדראן, המסע במעמקים עם מינרון, השיטוט ברחבי המחנה עם סיד. כל אלה דברים שאני אזכור ואנצור בלבי לעד.
אסיד, מרתוס. מהמעט שקראתי מהדמויות שלכם, חבל לי שלא יצא לנו לשחק יחד. אלרניר נשמע כמו דמות נהדרת, ומארו-טאק בהחלט היה מתבל את העלילה.
rui, אתה באמת אחד המנחים שאני יותר מעריץ, וכנראה בגלל ששיטות ההנחיה שלנו הן הפכים מוחלטים. בעוד אני יודע רק נקודות מסוימות בעלילה ומאלתר סביבן, אתה בונה את העלילה כולה, ודואג לשתול רמזים עדינים במשחק- העובדה שבולרוט אף פעם לא התנשף, ישן, או אכל. נושאי הכלים שואנדאגריף לקח כמשרתים או חוסר הידיעה שלו על וולדר וסהאס. אתה אומן במה שאתה עושה, ואני שמח שלקחתי חלק ביצירת האומנות שלך.

אז עד הפעם הבאה.