ת'ונד הביט סביבו, מעביר את ידו על אבן השיש האפורה, המוכרת. האם הוא בארת'רק? מבקר את נארין? האם הם השתכרו בלילה, מעלים זכרונות מהעבר?
לא. ת'ונד ניער את ראשו. נארין חזר לאבן לפני שלושים שנה. ת'ונד נשא מילים בהלוויה, ובליבו הוא קילל את חוסר המזל שלו. להמשיך לחיות אחרי שכולם מתו. הוריו, מארטן- האהבה הראשונה שלו, ארסלן, דלדארק, מארי, הילמאר, אדראן, פרילוס, מינרון. ת'ונד המשיך לחיות אחרי כולם, ברכתו של באלאדאן, או כמו שת'ונד קורא לה- קללתו.
הגמד העביר את ידו בזקנו הארוך. פסים לבנים מעטרים את הצמות האפורות. ת'ונד נזכר בחיוך בזמנים בהם הזקן שלו היה שחור ופרוע. מתריס כנגד כל סמכות, ממש כמו ת'ונד בזמנו. האנשים היחידים שהוא לא פקפק בסמכות שלהם היו המפקדים שלו... ובולרוט. ידיו של ת'ונד מתאגרפות כתגובה למחשבה, לשם הזה.
"ת'ונד." שמו של הגמד מהדהד בהיכל. קול מוכר, עמוק, אך שונה. לא אנושי. ת'ונד מצא את עצמו מביט על הרצפה, משחרר את אגרופיו. החתיכה האחרונה בתצרף נפלה למקומה, והאבן הייתה שלמה שוב.
"גארדיום." הכוהן הגדול של שופט המתים הרים את מבטו, פוגש בארובות עיניו הריקות של השלד העצום. רונות מאגיות חרוטות שתי וערב על העצם הלבנה, בקושי משאירות מילימטר חלק. גודלו של גארדיום השתנה בכל צעד שלקח לכיוון כוהנו, עד שנעמד בפניו, לא גבוה בהרבה ממלך המינוטאורים המנוח אשר רוחו הצטרפה אל רוחות העולם עצמו.
"ת'ונד." השלד אמר שנית, נימת קולו לא השתנתה, אבל הגמד יכל להרגיש את העצבנות באוויר. אל מול ת'ונד, משרתו הנאמן, השלד לא ידע מה להגיד. אחרי כל כך הרבה מוות, כל כך אנשים שעברו בהיכלו בדרכם לעולם הבא, כל כך הרבה דינים שחרץ, אפשר לחשוב שהאל יידע מה לעשות כשמשרתו הנאמן יגיע. משום מה, זה הצחיק את ת'ונד.
"זה בגלל שהייתי צריך להגיע לכאן קודם, נכון?" ת'ונד מצא את עצמו שואל, בוחן את ההיכל. הוא תמיד דמיין את היכל השפיטה בצורה שונה. כמו אולם משפט של ממש. עם כס עצם גדול ובו גארדיום יושב, צופה, מקשיב, ולבסוף חורץ דינים.
"לא." השלד הגדול ענה, תשובתו איטית- כאילו הוא חושב טוב מאוד לפני כל מילה. "אתה... שונה. אני... מכיר אותך."
"כן. אני החייל שלך. החייל הראשון, ואני מקווה שגם האחרון... המפקד." ת'ונד הצדיע, מחייך חיוך יבש, בעוד גארדיום המשיך להתקדם. נע בין עמודי האבן הגדולים עד שהוא הגיע אל דלת זהובה. שם, הוא הניח את ידו השלדית על הידית, מסובב ודוחף, פותח את הדלת, ונכנס פנימה, ת'ונד אחריו.
גם אולם המשפט האמיתי לא נראה כמו שת'ונד ציפה שייראה. נכון, עדיין יש כס גדול, צמוד לקיר, אך הוא היה עשוי מאבן ולא מעצם. החדר היה קטן בהרבה משציפה, ובנוסף לדלת הזהב העצומה ממנה נכנסו, שלוש דלתות נוספות הובילו ממנו החוצה. אחת לבנה, אחת אפורה, ואחת שחורה. במרכז החדר, נמצאה בריכה גדולה. מלאה במים אפלים שהזכירו לגמד את הקרב כנגד אוראקל הימים והקראקן שלו. עוויה לא רצונית עוברת בפניו כשהוא נזכר בחלקו של אנאראק בקרב. כיצד הוא שיחק בהם.
"שב." גארדיום אמר, מרים את אצבעו הדקיקה, וכסא נוסף- קטן יותר- עולה מהאדמה לצד הכס הגדול. "אני... חושש שהוא לא יהיה נוח לך. אנחנו נצטרך לטפל בזה."
אנחנו? ת'ונד הרים גבה. "אל תטרח." הוא אמר בעודו ניגש אל הכיסא שלו, דופק על היצירה עם גב כף ידו. "אבן טובה. אף פעם לא הייתי אדם של נוחות. אני אסתדר."
"...כרצונך." גארדיום ענה, חוזר לגודלו העצום בעודו מתיישב על כסאו. "עכשיו, הבט." בנקישת עצמות אצבע לבנות על משענת זרוע אפורה, המים האפלים החלו להתערבל, ותמונות עלו מהמעמקים. זוג גמדים בוכים, מחזיקים ביניהם ערימה של בדים ובתוכה תינוק. ת'ונד.
התמונות נעו בקצב מסחרר, חולפות על ילדותו של ת'ונד בצפון דות'. על טיול המחנאות שלו ושל הוריו שהפך לגיהינום עלי אדמות. השלדים האדומים מדם הוריו, השלג הצהוב במקום בו ת'ונד עמד, והמנהרה. התמונות ממשיכות להתקדם בקו הזמן, מראות את ארסלן מוצא את ת'ונד, מגדל אותו, ודמעה נטפה מעינו של הגמד.
חייו של ת'ונד המשיכו לחלוף מול עיניו, בדממת ההיכל. ארסלן מלמד את הגמד הצעיר פילוסופיה, דת, קריאה וכתיבה. הוא מלמד אותו להלחם, ות'ונד נזכר בימים הללו כאילו היו אתמול. ערפילי הזמן מתפזרים ומתרחקים מזכרונו, נותרים בגאנור, יחד עם גופו בן התמותה.
הו, כמה נאיבי הוא היה אז. ת'ונד מצא את עצמו מחייך. פעם, כשהוא חשב שהעולם מתחלק לטוב ולרע. לאור ולחושך. פעם, לפני שהאפלה תבעה עליו בעלות. המוות של הוריו היה קשה, כמובן. אבל בזכות ארסלן, ובזכות הדת, הוא השלים איתו, כפי שהיה צריך להשלים- ולא השלים- עם המיתות שבאו בעקבותיו.
"קדימה, מרסק העצמות הקטן שלי." קולו של ארסלן נישא בחדר, צלול. בבריכה, זכרונו של ת'ונד מוצג. הם טיפסו אז על גבעה קטנה בדרכם אל תל קבורה עתיק, שלפי אנשי הכפר הסמוך חולל. זה לא היה אמור להיות קרב קשה במיוחד, ועל כן ארסלן הסכים לאפשר לת'ונד הצעיר להלחם. כל העלייה, הגמד הקטן תיאר בלהט כיצד הוא ירסק את השלדים הללו לאבק עם הפטיש החדש שלו, מתנה מנפח העיירה הקודמת בה עברו, אחרי שבזכות ת'ונד הוא לא איבד את זרועו. ארסלן חשב שזה משעשע, ועד שהגיעו לראש הגבעה- הכינוי כבר נדבק.
הזכרון המשיך להתנגן בבריכה, הקרב היה קשה משהם ציפו. באמצע הקרב, שלד של טרול עלה מהגבעה ותקף אותם. בכוחות משותפים, הם הצליחו לנצח. ות'ונד עמד במילתו, וריסק כמה עצמות.
הזכרונות שבבריכה המשיכו להתחלף, נעים יחד עם קו הזמן, עם התבגרותו של ת'ונד. ארסלן כבר עזב, מותיר רק גרזן ופתק באלפית שת'ונד אפילו לא ידע לקרוא. ת'ונד עזב גם הוא, מבולבל, נטוש. בסופו של דבר, הוא מצא את מקומו מחדש כחייל בצבאו של הלורד ואנדאגריף. הערפד- כפי שיתגלה. שם, הוא מצא חברים אמיתיים. בפעם הראשונה בחייו- ארודאל ואגלין האלפים, קאלי הגמדה. וכמובן, הוא מצא את מארטן.
"ת'ונד!" הגמד החיוור הפנה את ראשו לכיוון הקול, רואה שם גמד אחר, בעל שיער חום קצר וזקן אסוף בצמה יחידה. זוג גרזנים היו תלויים על גבו, ושק בידו. "אתה ת'ונד, כן?" הוא חייך, חיוך אמיתי וכנה. הריצה הקצרה שעשה לא גרמה לו אפילו להתנשף. "אני מארטן, הוצבת בפלוגת הסיור שלי. אנחנו הגמדים צריכים לשמור אחד על הגב של השני, הא?"
ת'ונד לחץ את היד המושטת, מבולבל מעט. "המפקד," הוא אמר, "אני מצפה לעבוד איתך."
"אין צורך בכזו רשמיות, בשם ארת'רק, הא?" מארטן גיחך, "בוא, יש לי בקבוק שיכר מהמולדת שרק חיפשתי סיבה לפתוח. ותכיר גם את שאר הפלוגה על הדרך."
מארטן גרר אותו יחד איתו אל החצר שמחוץ למגורי החיילים. שם, על מספר חביות הפוכות, שלושה אנשים חיכו. זוג אלפים בלונדינים, וגמדה חומת שיער אחת שנראה שרק הגיעה לבגרות. "ח'ברה, זה ת'ונד." מארטן אמר בלבביות, "ת'ונד, תכיר את אדוראל ואגלין. הם תאומים."
זוג האלפים הנהנו לעברו בקצרה, לא מכבירים במילים. אחד מהם החזיק בבקבוק של יין אלפי.
"טוב, תשכח מהם. הם עצבניים שהאוזניים המחודדות שלהם הן המיעוט כאן. בכל מקרה, זו קאלי. היא התגייסה לפני שבוע."
"הורים בגילדת הזהב. זה למה אני לא בארת'רק." הגמדה אמרה, עונה על שאלה שת'ונד עוד לא הספיק לשאול. "מארטן, אמרת משהו על שיכר, לא?"
"לרגע פחדתי שדפקתי לך את הראש חזק מדי באימון קודם." מארטן צחק וזרק עליה את השק שסחב. לאחר רגע, קאלי החזיקה בקבוק חרס בידה, בוחנת אותו. "ולפני שתשאל, ת'ונד, אני נשלחתי לכאן לפני שהמצב למטה היה כזה גרוע. כשדאראגאן יכל עוד לוותר על אנשים."
"לא התכוונתי לשאול." ת'ונד אמר תוך כדי שהוא מתיישב על האדמה. הוא לא רצה לבדוק אם חבית תצליח להחזיק את המשקל שלו.
"הא, טוב נו." מארטן גיחך, מתיישב לצידו של ת'ונד. "קאלי, אל תגמרי הכל. תביאי גם לנו קצת!" הוא צעק לעבר הגמדה הצעירה, שהעבירה לו את הבקבוק בתגובה. "מה איתך, למה אתה כאן למעלה?"
"לעזור. גארדיום יודע כמה עזרה הקיסרות צריכה במלחמה הזו."
"גארדיום, הא? זה נדיר. אבל אתה יודע, זה לא מה שהתכוונתי. למה אתה לא בארת'רק?" מארטן ניגב את פיו בשרוולו, מעביר את הבקבוק אל ת'ונד, ות'ונד לקח לגימה בעצמו.
"אף פעם לא הייתי. אני מצפון דות'." ת'ונד אמר לאחר שסיים ללגום, מחזיר את הבקבוק למארטן, שלקח עוד לגימה- למורת רוחה של קאלי.
"הו, זה מסביר את החיוורון. אני אומר לך, לרגע בהתחלה? חששתי שהגיע למבצר הזה ערפד." ת'ונד צחק, ומארטן העביר את הבקבוק לקאלי. הכוהן הנודד כבר שכח איך זה להרגיש שייך.
שלושה חודשים לאחר מכן, מארטן מת. המוות הזה היה יותר קשה, לא משנה כמה פעמים ת'ונד חי אותו מחדש, הוא תמיד הצליח רק בקושי לעצור את הדמעות. אבל עכשיו, כשהזכרונות היו מולו, טריים כל כך, הדמעות זלגו לאיטן. "מה קרה לו?" ת'ונד הצליח לשאול בין יבבה אחת לשנייה, מביט בשלד העצום בעיניים רטובות. אצבעו השלדית של גארדיום הורמה, מצביעה על הדלת הלבנה.
"מורנה נתקלה בגופה שלו." הוא אמר, וזכרון מבזיק במוחו של ת'ונד. מורנה, אחת הכוהנות שאת נשמותיהן הרס. מחק. היא לא הייתה הכוהנת היחידה של השופט, אבל היא הייתה אחת היחידות. אישה קשוחה, דרך החיים של כוהן גארדיום לא משכה אנשים עדינים. "היא... טיפלה בו."
ת'ונד הרכין את ראשו באבל, אבל הזכרונות לא חיכו לו. הם המשיכו לרוץ, עוברים את פגישתו הראשונה עם אדראן, מארי ורוגאר. אפילו אילת'רין. השיחה הראשונה, מני רבות שלו, עם מארי על אלים ואמונה. אחריה, הקרבות נגד סאארות', מותו של אילת'רין, הפגישה הראשונה עם זיס, והקרב נגד הונדו. ת'ונד זכר את האפלה שהוא היה בה בזמן הזה, אחרי שמארטן וחבריו מתו, ואף אחד מהאלפים לא הסכים ללכת להציל אותם- זה היה רחוק מדי בשבילם. ת'ונד זכר כמה הוא כעס אז, כמה קשה היה לו לקום כל בוקר. הוא ניסה להתמקד בעבודה, במקום להתמודד עם האובדן. אבל אז, כשהאור האפרפר של גארדיום אפף את הקרדום הטמא של הונדו, כשסמל הגולגולת המנופצת של ת'ונד נצרב לפתע בנשקו של הדוארגאר, הוא הצליח לדחוק את האפלה לאחור לזמן מה.
ואז, חזית הבוץ. בפעם הראשונה שת'ונד ראה אותה, הוא כמעט חשב שמדובר בצל שמעל ראשו, צל שלקח צורה גשמית. כעת, הוא מבין שהוא טעה. זו לא הייתה החזית, לא. זה היה אנאראק, בולרוט. השיקוץ המתועב, השקרן המסריח הזה.
הזכרונות נעים מהר יותר עכשיו. האחיות, הדרואידים, וקרואוק נאר. בולרוט- אנאראק- מרמה את ת'ונד. גורם לו לשלוח את אחיו, מתי-מעט כוהני גארדיום, אל האבדון.
"למה?" ת'ונד שאל, חורק בשיניו כשהוא רואה את זה. "למה אני צריך לראות את זה? למה אני צריך לעבור את זה שוב?" הוא הרים את מבטו אל גארדיום, אל השופט. זו לא הייתה אשמתו. זה היה אנאראק, שהצליח לחמוק מבעד לחומות של ת'ונד, שהצליח לרמות אותו. ששלח אותם למות. זה לא היה ת'ונד.
"סטאד, גנאש, מייג'סון, את'אק, ואקס, נייגאר, דון, פוג, לוקאס, בראד, מאט, שיריי, וודיק, אייוסל, דק, סול," גארדיום דיקלם, מביט בבריכה, בזמן שהתמונה מתחלפת. המסע בזמן, פארבל ונארין, זאדאריה, ולבסוף- הרס הנשמות. "ת'זקאד, פטריסנת', טייג, אוטוס, דריר, דיוס, גאנט, מיקס, בייפולט, ברוקס, פירדן, מולטר, מורנה, ארסלן."
ת'ונד השתתק, הדמעות זולגות על פניו. הוא הרכין את ראשו באבל, נותן לגארדיום להמשיך לדבר.
"שלושים נשמות שלעולם לא יבואו בשערי. שלושים נשמות נאמנות, אבדו." קולו העמוק והאיטי של גארדיום נמלא בעצב, רגש שת'ונד לא חשב שהאל השלדי מסוגל להרגיש. "אתה מאשים את עצמך. את הבחירה שלך- לבטוח באנאראק מלת'ריין, לעשות כדבריו. ולבסוף, להשמיד את נשמותיהם." גארדיום משתתק לרגע, מביט בת'ונד. אפילו ללא עיניים, ת'ונד יכול להרגיש את הדאגה שקורנת ממבטו של האל.
"כן." ת'ונד אמר בחולשה, וגארדיום הנהן.
"אתה לא אשם, ת'ונד. עשית מה שיכולת. פעלת לפי המידע שהיה לך באותו הזמן. אנאראק מלת'ריין רימה אותך, אבל פעלת על מנת לכפר על טעותך ושחררת את אחיך ואחיותיך משליטתו."
"לא." ת'ונד אמר, "לא." הוא אמר בשנית, מרים את קולו. "עשיתי יותר מזה. ראה, ראה!" הוא צעק, מצביע על הבריכה ועל הזכרונות שמוקרנים בה.
המעמקים, בהם הוא צפה באחיו המתים יוצרים אביר מוות נוסף, הונדו שני, אונסים את השינוי על גופו של הגמד המסכן ומטמאים את נשמתו לעד. כל זאת, כשהוא יכל לעצור אותם, לחסל את האילת'יד שהשגיח עליהם, ולמנוע מהונדו שני לקום.
המעמקים, בהם הוא כלא את נשמות הכוהנים באבן המטה של זאדאריה.
המעמקים, בהם הוא שבר את אבן המטה, ויחד איתה- את הנשמות הכלואות בה.
"שיחררתי אותם משליטתו." הגמד מצא את עצמו אומר, בין יבבות בכי. "אבל למען מה? הם לא יעברו כאן, הם לא יישפטו, ולא יקבלו את גמולם. הם אבדו, לעד. בגללי." הדמעות המשיכו לזלוג על פניו של ת'ונד, ויפחותיו הן הדבר היחיד ששבר את הדממה באולם המשפט.
"...ייתכן." גארדיום אמר לבסוף, מניח את ידו השלדית על כתפו של ת'ונד בהיסוס. "אך זו הייתה משאלתם. ארסלן עצמו אמר לך זאת."
"ועדיין, הייתי יכול לעשות יותר. הייתי יכול לשמור אותם באבן המטה, להציל אותם אחרי שהבסנו את אנאראק!" ת'ונד צעק, "לא הייתי צריך להסכים. לא הייתי צריך לעשות את זה!"
"אין זה משנה." קולו של גארדיום היה תקיף, ות'ונד השתתק. "עשית זאת, פעלת בדרך הטובה ביותר לדעתך, לפי ידיעתך. הבה ונמשיך."
הזכרונות ממשיכים בעוד ת'ונד החניק את יפחותיו ומחה את דמעותיו. חטיפתו של הערפד שהתחזה לואנדאגריף על ידי אנאראק, כתיבת ספר השפיטה, המסע למערתו של אובלר וממנה, הקרב נגד הערפד והבזקים של הקרב כנגד הדרקוליץ' שבא אחריו. עם כל הכאב והמאמץ, ת'ונד לא זכר את הקרב הזה טוב. הוא זכר את ההסתערות קדימה, את הגמדים שעזרו לו. את סטרויס ומאנדלי האלד. והוא זכר את הלייטינה ועץ הקיסר. מואר באש כתומה וקרני כפור כחולות, מוגן על ידי מעטה ירקרק של כוח אלוהי. הוא זכר את הנפילה שלו, כשאנאראק הצליח להתגבר על קסם הגנה שמקורו באלים עצמם. ת'ונד אף פעם לא הסתכל על עץ הקיסר כפי שהסתכלו עליו האלפים, אבל כשהוא נפל- קרס תחת הזעם והשנאה של אנאראק- גם ת'ונד הזיל דמעה.
לאחר מכן, ההכנות לקרב האחרון- סוף המלחמה. ת'ונד זכר את השיחה שלו עם נארין, בחורבות המזבח של גארדיום, וחמימות התפשטה בחזו. נארין היה הראשון, הכוהן הראשון במסדר החדש של גארדיום.
הזכרונות המשיכו לרוץ על מימי הבריכה. שדה הקרב, הקרב האשלייתי כנגד אנאראק- והקרב האמיתי. ת'ונד זכר את הסבל שלו. לא מהכאב, לא מההתקפות שחטף. לא, אלו היו הפרעות משניות. הסחת דעת מבורכת מהדיבורים של אנאראק. לעזאזל, הוא זכר כמה הוא שמח כשאנאראק הטיל עליו לחש ושדד אותו מחוש הראייה והשמיעה שלו. לצערו, זה גם כמעט הרג אותו.
מחיר קטן לשלם בשביל מספר שניות של דממה.
"כן! סוף כל סוף! כן!" ת'ונד התנער מהלחש של אנאראק בדיוק כשמאלזאראק פרץ את הכלא שלו, כשהאדמה נקרעה. הוא הצליח בקושי לזנק מהתהום, תופס את מקס ביד אחת, צופה בשטנים המכונפים נוסקים אל השמיים, אל הקרב, והוא ידע שהקרב האמיתי רק התחיל. הוא היה חלש, חלש מדי, והוא יכל רק להביט אל הרקיע האדום באימה. חסר כוח, חסר יכולת לשנות דבר. הוא הביט במותו בפנים, ולא בפעם הראשונה היום. מי היה מאמין, שהוא בקושי שרד את הקרב נגד אנאראק, רק כדי למות בקרב נגד מאלזאראק עצמו.
ת'ונד חייך ביובש, הוא ידע שזה לא משנה. הייתה לו הרגשה שהוא ימות היום, והוא החליט כבר ממזמן- הוא ימות בעודו נלחם.
"זה הזעם." מאלזאראק אמר מלמעלה, ופרץ רוח פתאומי העיף את ת'ונד אל הקיר, יחד עם שאר החבורה. "הזעם אודות מה שעשית, שנהרס. הזעם אודות מי שתיעבת, שניצח. הזעם אודות האלים שבגדו בך, שלא עוצרים את מה שאתה מחולל... והזעם שלך על עצמך. על מה שגרמת לחבריך, לאחיינך... ולאחיך. ראה מה הבאת על גאנור, אנאראק מלת'ריין!" המילים פגעו קשות באנאראק, אבל לא רק בו. הוא היה צריך לדעת. כל הזעם הזה, כל השנאה. הרגשות היחידים שת'ונד הרשה לעצמו להרגיש, ללבות. הדבר היחיד שנתן לו את המיקוד שהאבל והדכאון איימו לקחת ממנו. הם רק חיזקו את האויב האמיתי. כן, אנאראק היה האשם העיקרי. אבל כאן, גם ת'ונד לקח על עצמו חלק מהאשמה.
הוא חשק שיניים, כועס על עצמו, אבל סילק לאחר רגע את המחשבות הללו מראשו. זה לא היה הזמן. הוא חיזק את אחיזתו בקרדום הקדוש, מוכן להלחם. קרב אחד אחרון. למען גאנור. למען השלווה.
הוא הרגיש את זה אז, את הכוח חוזר אליו. הגלגולת המנופצת שעל הקרדום זהרה, וכך גם סמל המאזניים שעל צדו השני. הוא יכל להרגיש את כוחו הקדוש של גארדיום מחזק אותו, מרפא אותו במהירות, משיב לו את המרץ האבוד שלו. הוא חייך, והסתער.
"לא." ת'ונד מצא את עצמו לופת את משענות הכיסא שלו בעודו מסתכל על הבריכה, על הזכרונות שבה. אנאראק, מקריב את עצמו. נותן לקסם לכלות אותו. חלק אחד בת'ונד שמח על כך, על כך שאנארק יסבול את אותו הגורל שכוהני גארדיום, אחיו ואחיותיו של ת'ונד, חוו. אבל זה חלק קטן. כל חלקיק אחר וכל סיב אחרר בגופו מתנגדים לכך. איך הוא מעז? לחמוק מהיכל השפיטה, מאולם הדין?! איך הוא מעז, אחרי שגרם כל כך הרבה סבל, אחרי שייתם כל כך הרבה ילדים, אילמן כל כך הרבה נשים וגברים, אחרי כל זה, איך הוא מעז פשוט... להפסיק להתקיים?! "למה?!" ת'ונד צעק, וגארדיום רק הביט בדממה. "למה לא עשית כלום?! למה אפשרת את זה?! למה נתת לו לחמוק?!"
"זה... לא היה בשליטתי, ת'ונד. אינני כל יכול." גארדיום אמר, חרטה בקולו. "לאף אחד לא מגיעה מחיקה מוחלטת, חוסר משמעות או קיום. לא למרוון טארנית', ולא לאנאראק מלת'ריין."
"לא." ת'ונד לחש, "לא, הגיע לו יותר מזה. סבל נצחי, לכל הפחות. הוא היה צריך לעמוד לדין על פשעיו. כאן. הוא היה צריך לצפות בסבל שהוא הביא על העולם, בידיעה מלאה שטעה. הוא-"
"מספיק." שטף מילותיו של ת'ונד נקטע על ידי קולו המצווה של גארדיום, והגמד השתתק. "אנאראק מלת'ריין קיבל את העונש שלו. קיום חסר משמעות, כפי שגזרנו על מרוון טארנית', לפני שנים רבות."
"זה לא הוגן." הגמד אמר, בוהה בתמונות מהזכרונות שלו. על הצבאות הקוברים את מתיהם, ונארין מתפלל לעילוי נשמתם כשת'ונד עדיין בהלם מההקרבה. על הצבאות הצועדים, חזרה אל לרנתסל, אל ערי הכאוס ואל דורטר, אל ארת'ארק ואל הרי החלמיש.
"לא, זה לא." האל ציין, ות'ונד הסתובב להביט בו.
"תמיד ידעתי," הוא פתח ואמר, "שהחיים לא הוגנים. אבל המוות, הדין, האמנתי שהם הוגנים. האמנתי בשיפוטך, בכוחך." מספר דקות חלפו עד שגארדיום חזר לדבר, ובמהלכן הבריכה הראתה את נארין ופארבל, שניסו ללא הועיל לשכנע את ת'ונד לחזור איתם לארת'רק.
"...המוות הוא חלק מהחיים." השלד הענק אמר לבסוף, "החלק האחרון בהם, הסוף. החיים אינם הוגנים, וכך גם המוות. רק מה שמגיע אחריהם הוגן."
ת'ונד החזיר את מבטו לבריכה, צופה בה בדממה.
"אני אומר לך, אתה הדבקת אותי! אתה יודע כמה פעמים כבר תפסתי את עצמי כמעט נאנח?" קולו של ת'ונד נשמע מהבריכה, וצחוק התלווה אליו. זה היה אחד הימים הבודדים האלה בהם היה לו מצב רוח טוב. כשהוא לא חשב על אנאראק, או על האחריות החדשה שלו. כשהוא פשוט היה ת'ונד, מרסק העצמות, שטייל בעולם עם ידידו הטוב. היו יותר ימים כאלה בזמן האחרון, ועדיין, כמובן שמצב הרוח הזה לא ייישאר לזמן רב.
הוא ומינרון נכנסו אל הכפר האלפי, ת'ונד לא זכר את שמו, אף על פי שהוא היה בטוח שמדובר בשם מפונפן, כנראה גם ארוך ומתנגן. לאלפים היה קטע עם שמות כאלה. ארסלן ניסה להסביר לת'ונד פעם את היופי בזה, אבל גם אז הוא לא הצליח להבין אותו.
מינרון נעצר לרגע בכניסה לכפר, מלטף את מקס. "אין כאן נפש חיה." הוא אמר, מרחרח את האוויר. ידו של ת'ונד נשלחה לקרדומו. אנאראק אולי הובס, אבל לא כל הצבא שלו נפל יחד איתו. ולא כל אל-מת שהיה תחת שליטתו השתתף בקרב האחרון. "קרל לא רואה אף אחד." מינרון שלף את הסכין שהייתה תחובה בחגורתו, ולאחר רגע הנשק שינה צורה- הפך לגרזן דו ידני.
"הסוחר שעברנו שבוע שעבר אמר שהכפר עומד." ת'ונד הביט סביבו, "הוא לא היה אומר את זה אם כולם מתים. משהו קרה כאן, בשבוע האחרון. לא הייתה לו סיבה לשקר."
הגמד והמינוטאור הביטו אחד לשני בעיניים, והנהנו. כל אחד מהם הלך לכיוון אחר, מחפש את אנשי הכפר, או את המפלצת שגרמה להם להעלם. לאחר כמה דקות, הם נפגשו בכיכר העיר על מנת לחלוק מידע.
"לא נראה שהיה כאן קרב." ת'ונד התחיל, "כמה בתים הרוסים, אבל שום דם. אני מקווה שהאלפים הספיקו לברוח."
"כנראה שכן." מינרון אמר בתגובה, "מקס ואני מצאנו עקבות, שלחתי אותו בכיוון שלהן. יש לך מושג מה גרם להם לברוח?"
"תועבה, ואחת חזקה." הגמד אמר בקצרה, "אני מופתע שהשיקוץ לא קרא לה לצבא שלו."
"אולי הוא לא יצר אותה." מלך המינוטאורים ליטף מתחת לסנטרו של הנחש שהזדחל במעלה זרועו, "אתה יכול להרגיש איפה היא?" ת'ונד הנהן, והם יצאו לדרך.
ברגע שהם עזבו את השטח הפתוח ונכנסו ליער, היה קל בהרבה לעקוב אחר היצור, עם שובל ההרס שהוא השאיר אחריו. לבסוף, שביל העצים השוכבים והאדמה החלקה הוביל אותם למערה גדולה, שמפתחה נדחף ריח חריף חזק.
"המפלצת כנראה נודפת חומצה." מינרון ציין, יותר לעצמו מאשר לת'ונד. "וגדולה. לפי השביל, נראה שהיא זוחלת על גחונה ולא הולכת. ת'ונד, מה דעתך?"
"אין לי מושג." הגמד גיחך, "וזה לא משנה. נגלה בין כה וכה כשנכנס למערה." טובאיוס שואג לצידו, כאילו בהסכמה, וכשת'ונד גורם לקרדומו להאיר את חשיכת המערה, הארבעה נכנסים- קרל נותר לסייר בשמיים, להזהיר אותם מסכנה מתקרבת.
לאחר מספר דקות נוספות של הליכה על רצפה רטובה, בהן ת'ונד בירך את המגפיים העבות שלו, הם ראו את היצור. נחש גדול ושמן, בעל בשר רקוב, ניבים נוטפי ארס, ושבעה ראשים. הידרה, ולא סתם- אלא אחת אל-מתה. מאחוריו, הם יכלו לראות שני נערים מפוחדים, מתחבאים בחלק צר יותר של המערה, כך שההידרה לא תוכל לתפוס אותם. אבל עם החומצה שנטפה מגופה, זה רק עניין של זמן.
"לעזאזל!" ת'ונד שאג והסתער, הוא הכיר את ההרגשה של להתחבא במנהרה צרה, לחכות למוות. אבל המוות לא הגיע אליו אז, ואם זה תלוי בו- הוא לא יגיע אל הנערים האלה עכשיו.
ההידרה הפנתה חמישה ראשים לעברם, נושפת ורושפת. מותירה שני ראשים לצפות בנערים, לוודא שהם לא יברחו. הגמד רץ, קרדומו שלוף. הוא החליק מתחת לאחד הראשים שנורה לעברו. מאחוריו, מינרון וטובאיוס הצטרפו להסתערות. המינוטאור כרת את אחד מראשי ההידרה באבחת גרזן אחד, אבל שניים נוספים צמחו מהגדם, גורמים לת'ונד לקלל שוב. "לעזאזל!" הוא צעק, הוא קיווה שיכולת ההתחדשות המפורסמת של ההידרה תדוכא על ידי הטבע האל-מת שלה, אבל הוא היה צריך לדעת שזה לא עומד להיות כל כך קל.
ראש נוסף נורה אל עבר ת'ונד, והגמד בקושי הצליח להתחמק הפעם. טובאיוס תפס בראש אחר, נאבק בהידרה, מונע ממנה להלחם עם הראש הזה.
"אש!" מינרון שאג, מתכופף כדי לחמוק מנשיכה של ראש נוסף, "לצרוב את הגדם יעצור את ההתחדשות! אתה יכול להבעיר אותה?"
"אני יכול לנסות." ת'ונד אמר, הוא לא עשה את זה הרבה זמן- הפעם האחרונה שהוא זימן נשק בוער של אמונה היה בקרב נגד מלך הערפדים. "תחפה עלי." הוא קרא תוך כדי שהכה בקרדומו, מסיט את אחד מראשי ההידרה הצידה, חומק מנשיכתו הארסית.
ואז, הוא כרע ברך, והתפלל. הוא היה מודע בקושי לארכימדס שנתלה על אחד מראשי ההידרה, נכרך סביב לועה, ולטובאיוס שריסק ראש אחד לרצפה, וכעת התאבק בראש אחר, מונע ממנו להגיע לת'ונד. ולבסוף, אחרי כמה שניות, ת'ונד הצליח. קרדום של אש לבנה הופיע לצידו, נלחם יחד איתו.
הם גילו מאוחר יותר שההידרה חסמה את אחד מקווי האספקה של הצבא האלפי, ולאחר שאנאראק הובס, התועבה פשוט המשיכה קדימה, תוקפת יצורים חיים שהיא רואה בדרכה. ת'ונד ומינרון הכניעו אותה, לשמחת הכפרים שבסביבה. הם המשיכו בדרכם לאחר מכן, מטיילים ברחבי גאנור- מינרון מדריך את השניים בין ההרים והיערות, מלמד את ת'ונד את יופיו של הטבע, והגמד מטיף בכפרים בהם הם עוברים. מלמד את דרכו של גארדיום. הם נפרדו במזרח דורטר, כאשר מינרון החליט לטפל בזאב מצולק ובבת זוגו, מותיר את ת'ונד להמשיך לנדוד לבדו.
בהיכל השפיטה, ת'ונד התכווץ. הוא זכר כמה החודשים הללו היו קשים. לנדוד לבד, ללא אף איש שיחה. לעבור מכפר לכפר, לנאום, ללמד, ואז לעזוב- מבלי להשאיר שום חותם. כשהוא התחיל את המסע, הוא חשב שאנשים יתעניינו. ירצו ללמוד יותר, ירצו להפוך לכוהנים. הוא לא חשב שיהיה כל כך קשה, שיהיה כל כך מעט עניין. עכשיו, לאחר שהמלחמות הסתיימו, האנשים הפשוטים היו עסוקים בלבנות את חייהם חזרה. לא היה להם זמן לדת. ת'ונד ידע את זה, אבל כל מה שהוא הרגיש זה כשלון. הוא לא היה מעניין מספיק, הוא לא הצליח להעביר אליהם את מה שרצה. הנאומים שלו היו יבשים, והאנשים רק רצו לשמוע כיצד הוא הביס את אנאראק, כיצד הוא נלחם במאלזאראק, והגן על העולם. הם לא התעניינו בדת, בערכים.
"...זו לא אשמתך, ת'ונד." גארדיום אמר, מביט בכוהנו. ות'ונד רק הנהן. הוא ידע את זה, עכשיו. אבל אז... ת'ונד הביט בבריכה, לא מסיר את מבטו מהעבר.
מול עיניו, הוא ראה את עצמו. נודד בין הכפרים. ללא אף אחד, הוא חזר לאחור. לכפי שהיה לפני. מלא זעם, מלא שנאה עצמית. הוא ניסה, הוא באמת ניסה. אבל הוא לא הצליח לראות את האור.
"ת'ונד?" הגמד לא הרים את ראשו למשמע הקול. למה לטרוח? זה לא ישנה דבר. הוא עדיין יהיה אותו ת'ונד, שלא מצליח להשתנות. ת'ונד, שלאף אחד לא אכפת ממנו. הוא קרא לעצמו ראש כוהני גארדיום, אבל נארין יעשה עבודה טובה יותר. ת'ונד לא היה צריך לחיות, היה עדיף לכולם אם הוא היה מת בקרב האחרון. לפחות ככה הוא לא היה רואה את ההקרבה של אנאראק.
"ת'ונד? לעזאזל. זה באמת אתה. מה קרה לך?" ת'ונד רק נהם בתגובה, ממשיך להביט במדרכה המטונפת. הוא היה באחת הסמטאות אליהן הבר הקרוב זרק את השיכורים בסופו של היום.
"קדימה ת'ונד, בוא נעשה לך מקלחת חמה וניתן לך איזו ארוחה טובה. מה אתה אומר?" הגמד הרגיש מישהו מרים אותו, משעין אותו על כתפו וגורר אותו. הוא לא התנגד, למה להתנגד?
לבסוף, הם הגיעו לחדר האחורי במקדשה של מאנורה, חדרו של ראש הכוהנים. שם, ת'ונד נזרק אל הספה, ופרילוס הביט בו במבט מודאג.
"תדבר איתי, מה קרה? אני לא יכול לעזור לך אם אני לא אדע." הכוהן שאל, אבל ת'ונד לא היה במצב הרוח המתאים לענות. ולאחר כמה רגעים של דממה, פרילוס נאנח. "אני הולך להביא לנו אוכל, אתה רוצה משהו?" הוא שאל והסתובב לכיוון המטבחים.
"עוד שיכר." ת'ונד נחר בחולשה, ופרילוס רק הביט בו מעבר לכתפו בחמלה.
"תה מטהר אם כך." בן האנוש מלמל לעצמו בשקט בדרכו למטבח.
לאחר כמה לגימות של תה, ת'ונד הרגיש מעט יותר טוב. הוא עדיין היה מדוכא, ללא שום רצון לחיות ושום כוח לעשות דבר בנושא. אבל, הראש שלו היה שקט יותר עכשיו, כשהשפעת האלכוהול פגה.
"עכשיו אתה מוכן לספר לי מה קרה?" פרילוס שאל, ות'ונד הנהן באיטיות.
"זה פשוט... נמאס לי." הוא אמר, "נמאס לי לא לשנות כלום. לעזאזל, נמאס לי לא להצליח לשנות כלום. תסתכל עלי, ראש של מסדר כוהנים, שכולל... כמה? שני כוהנים מחורבנים? לעזאזל."
"אתה טועה ת'ונד." פרילוס לגם מכוס התה שלו בשלווה, "זה לא שאתה לא מצליח לשנות כלום. תראה כמה דברים שינית. המקדשים בלרנתסל שוקמו- והמקדש החדש של גארדיום כמעט הושלם שם. בארת'רק, נארין עסוק בלפקח על בניית מקדש גדול. גארדיום מקבל את ההכרה שמגיעה לו. וכל זה בזכותך."
"כן, יופי. יש מקדשים. אבל מה זה לעזאזל עוזר בלי כוהנים לאייש אותם? זה למה לגארדיום אף פעם לא היו מקדשים. זה לא בגלל שלאנשים לא היה אכפת ממנו, לא באמת. זה היה בגלל שהכוהנים היו עסוקים מדי בשביל להשתקע. בשביל לדאוג למקדשים, לאנשים. זו אף פעם לא הייתה הדרך שלהם." ת'ונד הניח את כוס התה שלו על השולחן, בקושי מצליח לעצור את הדמעות.
"אתה מדבר עליהם בלשון עבר, ת'ונד. על הדרך שלהם. לא שלך. מה הדרך שלך?" פרילוס שאל בחיוך, ות'ונד השתתק.
לאחר כמה דקות של דממה המופרעת רק מרעש הלגימה, ת'ונד דיבר. "אני... לא יודע. אנחנו דיברנו על זה, קצת לפני הקרב. אתה אמרת שהם חוסלו בגלל שהיו לבד, ואני אמרתי שזה למה לקח לשיקוץ כל כך הרבה זמן לעשות את זה." ת'ונד חרק בשיניו, הוא היה שמח לעוד כוס שיכר גמדי עכשיו. אבל הוא ניסה את זה אתמול, ושלשום, וכל יום אחר בשבועיים האחרונים. זה לא עזר. הוא לא יכל לשכוח את התחושה הזו. לגלות שהוא שלח את כולם למותם. זו לא תחושה שהוא אי פעם ישכח, ואולי בגלל שהוא לא רוצה לשכוח אותה. לא באמת. פרילוס הנהן, מראה שהוא זוכר את השיחה. "אחרי זה," ת'ונד המשיך, מתעלם מהריקנות האוכלת אותו מבפנים, דוחק אותה הצידה. "אחרי זה חשבתי על זה. הכוהנים של גארדיום צריכים לנדוד, אבל... הם לא יכולים כל הזמן לנדוד מעיר ראשית אחת לאחרת. הם צריכים לעבור בכפרים, בעיירות שכוחות-האל, בכל מקום. אז חשבתי על להקים מקדשים בערים הגדולות. ושבהם יהיו כוהנים, של גארדיום, שיישארו שם. לא כל הכוהנים צריכים לנדוד."
פרילוס הנהן פעם נוספת, לא מפריע לשטף דיבורו הנדיר של הגמד. "אבל... אין כוהנים. רק אותי ואת נארין, וכמה שוליות שהוא לקח בארת'רק וכנראה לא ייצאו מההרים בשנים הקרובות. עדיין לא מצאתי נער אחד שרצה ללמוד את דרכו של השופט, באף אחד מהכפרים בהם ביקרתי, עם מינרון ולבדי. וביקרתי בהמון. אני מתחיל לחשוב שאני צריך לעשות מה שהמורה שלי עשה, ולמצוא יתום מסכן להציל. אולי ככה הכרת התודה שלו תגרום לו לעקוב אחרי."
פרילוס גיחך, "אני לא חושב שזה מה שגרם לת'ונד הצעיר לעקוב אחרי המאסטר שלו."
"לא." ת'ונד ענה בחיוך, "זו הייתה נקמה. אבל ארסלן ידע איך לטפל בה, והפך אותה לאדיקות."
"תראה ת'ונד, להיות כוהן זו לא עבודה קלה. ולהיות ראש כהונה זו עבודה קשה אפילו יותר. זה קל, להאשים את עצמך בהכל. להגיד לעצמך שאתה לא מספיק, להשוות את עצמך לקודמיך בתפקיד."
"לא היו לי קודמים בתפקיד." ת'ונד מלמל, ופרילוס חייך.
"מי אמר שאני מדבר עליך?" הוא שאל, "הייתה תקופה בה השוויתי את עצמי לבארסאיוס כל הזמן. אבל בשלב מסוים הבנתי שזה לא משנה. אני אני. לא הוא, ואני לא צריך לנסות למלא את הנעליים שלו."
"כן, ומזל. אחרת היית מתחיל לעבוד את מאלזארק, גורר את דורטר למלחמת אזרחים נוספת, וכנראה דופק את העולם אפילו יותר." ת'ונד חייך למראה ההבעה הפגועה של פרילוס. "אוי נו, אני צוחק. בכל מקרה, מה הנקודה שלך?"
"אתה לא צריך להאשים את עצמך שאתה לא טוב מספיק. זה פשוט לוקח זמן, כמו כל דבר. אתה משתפר לאט לאט, וגם אם אתה לא טוב כמו מי שהיה לפניך עכשיו, כשתסיים תהיה אפילו יותר טוב. זה הכל עניין של ניסיון."
"מה יעזור לי ניסיון, כשאף אחד בכלל לא רוצה לסגוד לגארדיום? כשאין אף אחד שיגיע אחרי?" ת'ונד שאל, מתוסכל.
"יהיו. אני בטוח בכך. אנאראק ניסה להשמיד אותכם ונכשל. אתה חושב שזה מה שיסגור את הגולל על כוהניו של השופט?" פרילוס חייך, וקם מהספה. ניגש לאחד המדפים. "קח, ת'ונד." פרילוס לקח חפץ קטן מהמדף וזרק אותו לעבר ת'ונד, שתפס אותו. פטיש יצירה.
"כשנלחמנו יחד, סיפרת לי על האנשים בלרנתסל. על איך שאחרי שהשלד של ארגאליון הרס את רובע המקדשים, הם נרתמו יחד למאמץ וניקו את המקום. בנו מחדש את המקדשים. סיפרת לי איך הלכת אחרי זה כדי לחפש מאזניים, שיעטרו את המזבח של גארדיום. הנפח הראשון ששאלת הציע לך מאזני כסף עם הסמל של מאנורה, אבל החלטת לחפש כאלה ללא עיטורים או סמלים. הנפח השלישי הסכים להשאיל לך מאזניים, אבל כשהסברת לו שאתה לא מחפש להשאיל- הוא הביא לך אותן ללא היסוס, ולבקשתך גם פגם בהן קצת. אחרי הקרב, הלכתי להתפלל בלרנתסל, ועברתי לצד המזבח הקטן של גארדיום. המאזניים שראיתי שם לא היו פגומות. להפך, הן היו מושלמות, באיזון מושלם. והפטיש הזה היה לצידן. אני מאמין שהנפח החליט ללכת לשם אחרי שעזבת, ותיקן אותן."
ת'ונד מצמץ והסתכל על הפטיש. זה אכן היה אותו פטיש אמנים שהנפח השתמש בו כיצד ליצור שקעים במאזניים. "תודה." ת'ונד לחש, ופרילוס חייך, מניח יד על כתפו.
"עכשיו תסיים את התה שלך, הוא מתקרר." הוא אמר בחיוך.
אחרי היום הזה, ת'ונד המשיך לגור אצל פרילוס זמן מה. נושא נאומים במקדש, מדבר עם קסוול, פרילוס ות'רנט
על בניית מקדש לגארדיום בעיר. הוא למד מפרילוס את טקס התקשור של בארסיוס- אותו טקס שאנאראק הטיל על מנת לאגד את כל כוהני גארדיום במקום אחד, ולהרוג אותם- לאחר כמה שבועות הוא עזב, חזר לנדוד. אבל הוא הבטיח לפרילוס שהם ייפגשו שוב, לכוס תה, בשנה הבאה. מאז זה הפך למסורת.
"לפעמים." ת'ונד אמר, מחייך חיוך עצוב, "הייתי רוצה פשוט להרביץ לעצמי מהעבר. לתת לו סטירה, ולהגיד שייצא מהדכאון הזה. אני רק שמח שאני לא ככה כל הזמן." הוא גיחך, וגארדיום הביט בו בחיוך. השנים שאחרי הפגישה עם פרילוס עברו טוב יותר. לאט לאט, ת'ונד השתפר בנאומים ובהטפות שלו. הוא נשאר בכל כפר קצת יותר, לומד להכיר את האנשים. הוא ביקר בבתי יתומים פעמים רבות, מציע ליתומים להפוך לתלמידים שלו- אבל רק אם הם באמת רוצים. עשר שנים עברו ביעף בבריכת הזכרונות, שנים שבהן ת'ונד לקח מתלמד אחר מתלמד, שולח אותם לדרכם אחד אחד. נארין עשה את אותו הדבר בארת'רק. כל חמש שנים, כל המתלמדים נפגשו יחד באחד המקדשים הגדולים- בלרנתסל, ארת'רק או נשימה-ראשונה. לומדים להכיר אחד את השני, מחליפים חוויות ומתפללים יחדיו. אלה היו הימים בהם מתלמדים הפכו לכוהנים של ממש, וקיבלו עותק של ספר השפיטה- עותק שנכתב באופן אישי על ידי המורה שלהם. ת'ונד לא רצה להפוך את דתו של גארדיום לקשיחה, בעלת חוקים ברורים. כל כוהן קיבל יד חופשית לפרש את רצונו של גארדיום בדרכו, וכשייקח לעצמו תלמיד, הוא יעביר את הפירוש הזה הלאה.
"גבירתי שומרת המזרח!" ת'ונד חייך כשהוא הביט במארי. "גידלת את השיער אני רואה."
"ת'ונד!" מארי רצה וחיבקה אותו, שיערה אסוף בצמה. "מה אתה עושה כאן למעלה?"
"הייתי חייב לראות את החברה הכי טובה שלי ברגע שנכנסתי לעיר. אפשר לחשוב שתחליטי לרדת קצת לעם ולפקד על הפלוגה שבשער אם את יודעת שהחברים שלך באים לעיר."
"להגנתי," מארי שרבבה את שפתה, "ציפיתי לכם מחר. "
ת'ונד צחק. "והתכוונת לקחת משמרת ביום החתונה שלך? לא, זה לא עומד לקרות. עכשיו אם תסלחו לי חיילים, למפקדת שלכם יש חתונה להתכונן אליה."
"נו באמת ת'ונד, לא היית צריך להיות כל כך... ישיר." מארי אמרה בזמן שהם ירדו במדרגות החומה.
"ואת לא היית צריכה לעבוד היום. אני בטוח שרודריק סטרויס היה מבין." ת'ונד ענה, מושך בכתפיו.
"לא שאלתי, האנשים צריכים לראות את המפקדת שלהם."
"והם ראו אותה כמעט כל יום בעשרת השנים האחרונות. אפשר לחשוב שעכשיו, כשאת ואדראן סוף סוף החלטתם לקחת את מערכת היחסים שלכם לשלב הבא, הם ייתנו לך קצת חופש. אני מופתע שהם בכלל הרשו לך להיות שם."
"טוב, זה למה בחרתי בפלוגה האחת שלא ידעה על החתונה שלי." מארי צחקה, ות'ונד הצטרף אליה. עברו שנתיים מאז שהם נפגשו לאחרונה, כשת'ונד עבר בשלושת המגדלים בנדודיו.
"אז ת'ונד, מה שלומך?" מארי שאלה בחיוך כשהם הלכו ברחובות העיר בדרכם על הבית שלה. רודריק השיג לה בית עם חצר גדולה, ושם תערך מחר החתונה.
"יותר טוב." הגמד חייך, "נראה שהשנים האחרונות מאירות לי פנים."
"יש לך מתלמד חדש?" מארי הסתכלה על ת'ונד בסקרנות. בפעמים הקודמות בהן הוא ביקר, הוא לא היה עם שולייה.
"כן." הוא הנהן, "איימיר. בחור נחמד, אבל הוא מנסה קצת יותר מדי. אני נשבע, אם הייתי מבקש ממנו לנגב לי את התחת, הוא היה עושה את זה בלי למצמץ."
"ואם מדברים על התחת שלך," ת'ונד הרגיש את אגרופה של מארי על כתפו, "כבר פגשת מישהו?"
"שמוכן להכנס למערכת יחסים עם כוהן נודד? לא. ואני לא חושב שאמצא."
"אוי ת'ונד, אני מצטערת"
"זה בסדר. אף פעם לא חשבתי שאמצא מישהו... לא אחרי מארטן. "
איימיר חיכה להם מחוץ לחומה, והם המשיכו ללכת בדממה עד שהם הגיעו לביתה של מארי. "אדראן כאן? " שאל ת'ונד, ומארי הנידה בראשה לשלילה. "טוב, אז קדימה, אני רוצה לראות את השמלה שלך. "
"שמלה? " מארי הרימה גבה, "חשבתי שאני פשוט אשאר עם השריון שלי. "
למראה ההבעה של ת'ונד, מארי צחקה. "תן לי כמה דקות. בינתיים, תרגיש בבית. "
"אוקי, איימיר. " ת'ונד הביט בבן חסותו. נער גבוה וג'ינג'י, פניו היו ערבוביה של נמשים ופצעונים. "החדרים שלנו למעלה. יש שירותים ומקלחת ממש בדלת ממול. עוד משהו? "
"אני מצטער אדוני, אבל נוח לי יותר לישון מתחת לכוכבים. " איימיר הרכין את ראשו, ות'ונד נאנח.
"אמרתי לך כבר איימיר, תפסיק עם ה'אדוני' הזה. פשוט תקרא לי ת'ונד. אם אתה רוצה, אתה מוזמן לישון בחצר, אני לא חושב שזה יפריע למארי. רק נסה לא להיאכל על ידי גריפונית. " הנער הנהן בחיוך משועשע והעלה את התיקים שלהם למעלה. זה היה אחד היתרונות בשולייה, האפשרות לטרטר אותו ממקום למקום. זה והחברה, ת'ונד ידע כמה בודד אפשר להיות כשאתה מטייל לבד.
בערב של אותו יום, איימיר החליט לישון בפנים בסופו של דבר ות'ונד צחק כשהוא ראה את הבעתו של איימיר דרך הבריכה. הנער חשב שת'ונד התבדח כשהוא הזהיר אותו מהגריפינית. וכשנוצת-רוח נחתה והחליטה שכנראה הביאו לה צעצוע חדש- איימיר נמלט חזרה לבית.
בבוקר, שאר האנשים החלו להגיע. מינרון והלהקה שלו, ת'רנט קסוול עם בתו ועם בנו המאומץ, פארבל פלסן עצמו- שהשאיר את ניהול ארת'רק לאישתו החדשה והמוכשרת, ורנון סירף עם מספר מחיילי הנביא לשעבר ות'רזל הגיעה לבדה מהרי החלמיש. דשיריס רבים הגיעו כדי לחלוק כבוד לראשון שבהם ביום חתונתו ואף על פי שהקיסרית לא יכלה להגיע בעצמה, היא שלחה את ברכותיה. ת'ונד ערך את הטקס, דיבר על המסע שהם עברו. מסע שהתחיל בדרך ללב עץ, עם כנופיית שודדים. מסע שעבר מהמורות רבות- דוארגר מרושע, ערפד חמדן, ליץ' שבור. אבל אדראן ומארי הצליחו לגבור על כל הקשיים. הם סלחו ואהבו, וכל אחד מהם גרם לשני להפוך לאדם טוב יותר. שלם יותר. שני לוחמים שנלחמו בשביל הצדק, בשביל עתיד טוב יותר, מקבלים את השלווה שמגיעה להם.
בשנים לאחר מכן, ת'ונד המשיך לנדוד. נפגש עם פרילוס פעם בשנה לכוס תה ותמיכה נפשית. הוא לקח שוליות רבות, שלח אותן אחת אחרי השנייה לעולם. כל חמש שנים, הוא ארגן את הפגישה הגדולה של המסדר- כל פעם בעיר אחרת. במקדש אחר לגארדיום. הוא המשיך להטיף בכפרים בהם עבר, המשיך להתפלל למען המתים והחיים כאחד, ונאם בלוויות רבות מספור, רבות מדי. הוא ביקר את הילמאר בצריח מספר פעמים, צופה בנער גדל ומזדקן. הוא התלווה למספר ממסעותיו של אדראן, עוזר לאנשים ביחד עם שגריר דורטר. הוא אפילו הרחיק עד להרים הקפואים של דות', ביקר בקבר הוריו ובמוצב הגמדי שמתחתיו. הוא פיקח בעצמו על בניית המקדשים של גארדיום בערי הכאוס ובהרי החלמיש, וסייע למינרון בהקמת מספר מבוכים לאימון דור העתיד. אלו היו שנים טובות, אך עמוסות. ללא זמן לעצמו, בקושי עם זמן לחשוב. וזה מה שת'ונד כל כך אהב בהן. ממקומו לצדו של האל, ת'ונד הרגיש גאווה כשהוא הביט בכל מה שהשיג. והוא ידע, מבלי להסתכל אפילו, שגם השלד שישב לצידו היה גאה.
"זה לקח הרבה זמן, הא?" ת'ונד אמר, "עד שהפכתי למשהו מועיל." גארדיום הטה את ראשו, לא מבין, ות'ונד הסביר. "בשנים הראשונות שלי, הייתי שמח. אבל אז, הגיעה שרשרת של טרגדיות. ההורים שלי, מארטן, ארסלן, ויותר. רוב הזמן, לא יכולתי להתקדם הלאה. הייתי תקוע באותו המקום, וכל פעם שהצלחתי להתקדם הלאה- קרה משהו שהפיל אותי למטה, חזרה לנקודת ההתחלה. בשלב מסוים, כבר כמעט וויתרתי."
"רק כמעט." גארדיום אמר, ות'ונד הנהן.
"רק כמעט, בגלל שתמיד היה מישהו לצידי. מארי, אדראן, פרילוס... איפה הם, עכשיו?"
"מחכים לך." גארדיום הצביע על הדלת הלבנה, לממלכה המבורכת.
ת'ונד הנהן פעם נוספת, וחזר לצפות בבריכה. בזכרונותיו.
"אדוני ראש הכוהנים!" אחד הילדים קרא, "זה נכון שאתה הבסת את מאלזאראק לבד?"
למשמע השאלה התמימה, ת'ונד הכריח את עצמו לחייך. הזכרונות עלו, גוש נתקע בגרונו, אבל הוא לא יכל לתת לעצמו לקפוא. הוא הביט בילדים שישבו סביבו- יתומים, ילדים חסרי בית ומשפחה שנזרקו לרחוב. ילדים איטיים, חלשים או נכים שמשפחתם החליטה לשכוח מקיומם. בני תערובת וממזרים, המראה היה מוכר לת'ונד. אבל הוא עדיין לא עבר בבית יתומים בו כל הילדים היו שמחים ונקיים כל כך. איימיר עשה כאן עבודה טובה.
"אני חושש שלא." הוא חייך אל הילד ששאל אותו את השאלה, "אבל אני הייתי הראשון שהסתער. אחרי, הצטרפו מינרון אגרוף-זעם, אדראן יקיר המלכים, מארי האת' השומרת והילמאר מלת'ריין אמיץ הלב. ואחרינו, גאנור כולה הסתערה. לא, זה לא הייתי רק אני."
"אבל, אתה היחיד שנשאר, כן?" ילדה אחרת שאלה, ושוב ת'ונד היה צריך להכריח את עצמו לחייך. הוא חי שנים רבות. רבות מדי אפילו. מארי הייתה הראשונה שמתה, ואחריה הילמאר, אדראן, ולבסוף מינרון. ת'ונד זכר את הלוויות של כל אחד ואחד מהם. הוא זכר את היום בו מינרון בא לדבר איתו, לפני מותו. לפני שהוא הפך לאחת מרוחות הטבע יחד עם להקתו. ת'ונד התגעגע לכולם.
"גאנור נותרה." הוא אמר לבסוף, "וכל עוד גאנור נותרה, תמיד תהיה תקווה. לא משנה כמה קשה או אפל היום, לא משנה כמה אובדן חוויתם בחייכם, תמיד אפשר לנסות. תמיד אפשר לשפר את העולם. ותמיד אפשר להאחז בתקווה." הוא קם, מותיר אותם מהרהרים במילותיו, והלך לחדר השני. שם, איימיר חיכה. הוא כבר לא היה הנער שת'ונד לימד. שיערו הכתום הפך ללבן כמו הפחם שנותר אחרי שהמדורה כבתה. במקום נמשים, כתמי זקנה עיטרו את עורו. והוא היה נמוך יותר, מכופף מעט.
"עשית עבודה טובה עם המקום." ת'ונד טפח בעדינות על כתפו של תלמידו הזקן. "קשה לי להאמין שכאן נפגשנו לראשונה. האטמוספירה של המקום שונה לגמרי."
"תודה אדוני." איימיר חייך, "אחרי שכבר לא יכולתי להמשיך לנדוד ולהטיף, הייתי צריך לעזור בדרך אחרת. הייתי צריך מקום להשתקע, למות בו. אבל עדיין, יש לי בקשה אחת, אדוני."
ת'ונד הביט בו. אפילו אחרי כל כך הרבה שנים, האדם הזקן שמולו לא השתנה. הוא עדיין התעקש על לקרוא לת'ונד 'אדון', לא משנה כמה פעמים ת'ונד התנגד. זו הייתה הדרך הקטנה של איימיר לשמור על מי שהוא היה פעם. נער בעל מבנה של מקל, שלא אהב לקבל פקודות. "מה העניין איימיר?" הוא שאל, מודאג מעט.
"אני עומד למות עוד מעט אדוני. שנינו יודעים שזה נס שאני עדיין חי, כשרוב בני גילי כבר באדמה עשר שנים לפחות. אבל כשאני אמות, תקברו אותי כאן. בחצר בית היתומים, מתחת לעץ התפוח שנטעתי ביום שעזבתי לראשונה. אני לא רוצה להקבר באחד המקדשים, רחוק מאור השמש."
ת'ונד הנהן. הוא הניח שיהיה מדובר במשהו כזה. "זו הבחירה שלך איימיר. אם זה מה שאתה רוצה, אני לא רואה סיבה שזה לא יקרה."
"תודה, ת'ונד." איימיר חייך, "אם כך, אני מניח שנתראה בממלכה המבורכת."
"אכן." ת'ונד חייך גם הוא, ולחץ את ידו של תלמידו לשעבר. "שמור על עצמך, ועל המקום הזה. אני מתכוון לעבור כאן שוב בעוד כמה חודשים, ואני מצפה לראות את המקום משגשג כמו עכשיו."
בחיוך, הוא עזב את הכפר. הפעם, נערה צעירה בשם לייסט הצטרפה אליו. שוליה חדשה.
כשהם חזרו, איימיר כבר היה קבור באדמה. ת'ונד נשאר שם זמן מה. מוודא שהבעלות על בית היתומים עוברת לאדם טוב, והמשיך הלאה עם לייסט. הם נדדו אל ממלכות הננסים וההוביטים, אל הדרואו והמינוטאורים. הם עברו בארת'רק ובלרנתסל. בדורטר ובבריניארד השנייה. מקומות שת'ונד עבר בהם פעמים רבות מספור, אך כמו תמיד- הם היו שונים, כמעט כאילו מדובר במקומות חדשים לגמרי. אלפארי קסוול מת כבר מזמן, וכך גם בנו ת'רנט. ורנון סירף ויורשו של מינרון מתו גם הם, ות'רזל גם היא הצטרפה לאחותה.
"לפעמים," ת'ונד פתח ואמר, "אני לא מבין למה הגזעים מסתגרים בינם לבין עצמם. אחרי הכל, כולנו אנשים. כולנו מרגישים אותם רגשות, וכולנו מגיעים לאותו מקום אחרי המוות. אבל בפעמים אחרות... אני מבין. בני אדם, מינוטאורים, חצאי אלפים וחצאי אורקים... הם מתים כל כך מהר. אנחנו הגמדים צריכים להתמודד עם הרבה אובדן... אני רק מודה שאני לא אלף."
גארדיום הביט בראש כוהניו לדקות ארוכות לפני שהוא הגיב. "...כל אחד... צריך למצוא את הדרך שלו להתמודד. עם קצרות החיים, עם האורך שלהם, ועם האובדן שבא ביחד איתו. "
"וזו בהחלט לא אחת מהנקודות הטובות שלי." ת'ונד גיחך, מעט עצב נשמע בקולו. "להתמודד? להמשיך הלאה? בהחלט לא משהו שאני חזק בו."
"לכולם יש חולשות, ת'ונד. אף אחד אינו מושלם." ת'ונד שתק למשמע מילותיו של האל. הן היו צודקות, כמובן. אבל זה לא שינה דבר.
"בסופו של דבר, כולנו חוזרים אל האבן." קולו של ת'ונד נשמע מהבריכה. "וכך גם נארין פלסן, כוהן גארדיום, אמן רונות, יועץ למלך וגמד אשר קורץ מהאבן הטובה ביותר." עייפות נשמעה בקולו. עייפות וזקנה- או ניסיון חיים, כמו שרבים העדיפו לכנות אותה. נארין היה צעיר יותר ממנו, ואף על פי כן- ת'ונד המשיך לחיות אחריו.
"כשרק פגשתי את נארין, הוא היה אדם קשוח וקשה. עבד למסורות הגמדיות ארוכות השנים ולמוסד המלוכה. הוא היה... לעזאזל, אחד הדברים הראשונים שהוא אמר לי זה שאני מפוטר." ת'ונד גיחך כשהוא נזכר בפגישה הראשונה שלהם, לפני שנים כה רבות, במוצב גמדי באפלת המעמקים. "אבל הוא הוכיח שעם מספיק כוח רצון, אפילו אבן יכולה להשתנות. הוא ניתק מעליו את השלשלאות שכבלו אותו- ואף על פי שהוא המשיך לכבד את המסורת ואת מוסד המלוכה, הוא לא נתן להם להגדיר מי הוא. הוא לא נתן להם לשלוט בו. ועל כך, הוא קיבל את הכבוד שלי." ראש כוהני גארדיום הרכין את ראשו בכבוד, וכך עשה כל גמד ואדם ברחבת המקדש. יחדיו, הם רקעו ברגליהם, בקושי מרעידים את המערה.
"נארין פלסן היה חבר, אדם אכפתי וטוב לב שדאג גם לאלו שדחפו את עצמם ממנו. ככוהנו של השופט, לנארין היה חוש צדק חזק, והוא נלחם על מנת לתקן כל עוולה שנקריתה בדרכו. ובמקרה הזה, ללא כל ספק, אני יכול להגיד שאני מאמין שהוא יגיע לממלכה המבורכת. ואם יקרה והשופט השלדי יזדקק לעזרה, נארין פלסן יתייצב לשפוט לצידו, כי מבחינתי, אני סמכתי על שיפוטו כפי שאני סומך על שיפוטו של גארדיום." ת'ונד ירד מהבמה הקטנה, ואת מקומו תפס גמד אחר. צעיר מעט ממנו בכמה עשרות שנים. השולייה הראשונה של נארין, שסיפר כיצד נארין היה בתור מנטור, בתור אדון ובתור אדם. ת'ונד, בינתיים, ניגש אל פארבל. המלך המבוגר ישב בצד הרחבה, רחוק ככל שהיה ניתן מהכוהנים המקובצים, יחד עם שאר בני המשפחה.
"הוד מלכותו." ת'ונד קד קידה קלה, ופארבל חייך.
"בבקשה ת'ונד, אתה מכיר אותי מאז שהייתי נער שנלהב להחזיק גרזן. אתה יכול לקרוא לי בשמי." הוא אמר, ות'ונד חייך. "תודה על זה. אני יודע שבדרך כלל אתה לא מאגד את כל הכוהנים באותו מקום בשביל לוויה של אחד מכם."
"בן דודך היה מיוחד." ת'ונד אמר בחיוך, "הטוב מכולנו, יש שאומרים. הוא לקח את גורלו בידיו, כפי שגארדיום ציפה. הוא לא היה סתם כוהן. הוא היה דמות אב לרבים מהכוהנים הצעירים יותר, ומודל לחיקוי לרבים אחרים. אפשר אפילו להגיד שמבחינת רבים, הוא היה האידיאל אליו היה צריך לשאוף. לפעמים, אני עדיין מתחרט על כך שלא נתתי לו את תפקידי."
"אתה יודע טוב מאוד שלא היית צריך לעשות את זה." מלך העם הגמדי אמר בבוטות, "ואתה יודע שנארין לא היה מוכן לזה. הידיים שלו היו מלאות עם לייעץ לי, לפקח על הכוהנים שבארת'רק ולדאוג למקדש. שלא לדבר על כל שאר הדברים שעשה. וחוץ מזה, הוא לא נדד."
"לא כולם צריכים לנדוד." ת'ונד אמר, ופארבל קטע אותו לפני שהספיק להשחיל מילה נוספת.
"אבל האידיאל, מה שאתה רצית, זה להתמקד בנדידה. וחוץ מזה, הוא היה הופך את זה לפוליטי."
ת'ונד הנהן בדממה, זו הייתה הסיבה העיקרית שהוא לא יכל להפוך את נארין לראש המסדר, לא משנה כמה הוא רצה. הוא עדיין זכר את מילותיו של פרילוס מאותו יום, לפני שנים כה רבות, כשהוא בא לבקש עצה. 'בנה את האמונה שלך כמסדר עצמאי שנאמן לגאנור ולעצמו, לא לממלכה מסוימת' הוא אמר אז, ות'ונד הסכים. עם זאת, הוא שמר על קשרים טובים עם כל הממלכות, לא מנתק את המסדר לחלוטין- אלא פשוט נותן לכל הממלכות אחיזה שווה בו. כאשר היו בדורטר, כוהני גארדיום הנודדים צייתו לראש הכוהנים של הממלכה האנושית. בארת'רק, מנהיג הדת היה יועצו של המלך הגמדי ובממלכות האלפים, דשיר פיקח על המקדש הראשי.
"תמיד חשבתי שכשאמות, נארין יהיה שם." פארבל שבר את הדממה, "שהוא זה שינהל את הלוויה, או לכל הפחות יקלל את הפזיזות שלי כשההחלטה שלי לא להקשיב לו הובילה למותי. אבל בסופו של דבר, הוא הראשון שמת. תמיד היה לו הרגל לשבור את הציפיות שלנו. תאמין לי, אף אחד לא יישכח את הפעם הראשונה בה הוא צעק על דאראגאן לסתום את הפה." פארבל צחק בחולשה, ות'ונד הצטרף אליו.
בלילה, הם שתו, מעלים זכרונות. שש שנים לאחר מכן, פארבל מת גם הוא בשנתו. ת'ונד היה בהלוויה, אף על פי שהפעם לא היה זה הוא שניהל אותה. הוא חזר לדורטר לאחר מכן, אל הצפון. הוא הפסיק לנדוד, והחליט להקים מקדש ליד קברי הוריו, בעיירת ילדותו. וחוץ מזה שהוא המשיך להסתובב באיזור, ללכת פעם בשנה עד נשימה-ראשונה להפגש עם ראש כוהני דורטר, ולנהל את הפגישות של המסדר, הוא לא עשה הרבה. בעשרים ושבע השנים האחרונות של חייו, הוא חי חיי פרישות שקטים. כוהנים רבים באו אליו, לבקש את עצתו. הוא הקשיב לכולם, וענה להם, גם אם אלו לא היו התשובות שהן רצו לשמוע.
וביום מושלג אחד, הוא עצם את עיניו בפעם האחרונה.
בהיכל השפיטה, ת'ונד נאנח. אנחה של הקלה, אך בו בזמן גם אנחה של עצב. אנחה מלאת גאווה וחרטה. הוא היה גאה במה שהפך להיות, במי שהפך להיות, גם אם הוא לא היה גאה בכל מה שעשה. הוא התחרט על דברים רבים שעשה, שאמר, אבל הוא היה עושה אותם שוב אם הוא היה צריך. הוא היה עצוב, על האובדן שהרגיש, על הטרגדיות שחווה, אבל הוא הצליח להתעלות מעליהן. וכמו נארין פלסן, גם הוא הצליח לשבור את השלשלאות שכבלו אותו, וליצור לעצמו את גורלו.
במרחק, דלת לבנה נפתחה, ואור חמים זחל מבעד לפתח הצר.
"חבריך מחכים לך בממלכה המבורכת, ת'ונד. לך אליהם." גארדיום אמר, ות'ונד קם מכסא האבן שלו. מביט פעם אחרונה בבריכת הזכרונות, ומחייך למראה חסרונה של טבעת צללי המעמקים על גופתו. הוא הסתובב, מביט בשלד העצום שעל הכס, וקד קידה עמוקה.
"תודה, גארדיום. על הכל." הגמד חייך, חיוך אמיתי וכנה. "אם אתה זקוק למשהו, רק תקרא לי, ואני אבוא. אבל עד אז, יש מישהו שהבטחתי לראות בצד השני."
הוא חייך בעודו הולך אל הדלת, משאיר את הבריכה והשלד הענק מאחור. כאשר הוא צעד קדימה, הוא הרגיש חמימות. בפעם הראשונה זה מאות שנים, הוא היה שלם עם עצמו. והוא צעד קדימה, נכנס אל הממלכה המבורכת.
לצד הבר, מספר אנשים ישבו והביטו בו נכנס. מארי האת' ורוגאר, דלדראק סטרויס ואדראן, נארין ופארבל פלסן, וכמו כן, גם גמד בעל שיער חום, וזקן האסוף בצמה. ת'ונד חייך כשהוא לקח נשימה עמוקה, מריח את אדי התבשילים ואת ריח השיכר. הוא התיישב לצידו של מארטן, גורר אותו לנשיקה עמוקה.
"לא חשבת באמת שאשבור את ההבטחה שלי, הא?" הוא חייך וצחק, מביט בעיניו, ולוקח את כוס השיכר שסטרויס הזמין לו בינתיים, שותה אותה בלגימה אחת ויחידה.
==========================================================================================================
זו הייתה דרך קשה. מלאת קשיים ומהמורות. אבל בסופו של דבר, הדרך היא רק חלק אחד מהמסע. מסע שהתחיל בשבילי עם ילד בן 13 שחושב שאפל=מגניב, והמשיך עם נער בן 15 שהבין כבר שזה לא, אבל עדיין היה מוכן לשחק את הדמות הזו פשוט כי הוא רצה לשחק במשחק הזה.
מסע שהמשיך עם חברים טובים, ועם דמויות טובות. עם עלילה מצוינת וקרבות נהדרים. וגם הדרך הייתה רצופה בקשיים- בכעס, בעצבים, בוויכוחים ובהתבכיינויות, המסע עדיין היה נהדר.
אמרתי כבר שמבחינתי, המשחק הזה הוא תמונת מראה של ממלכות שבורות. בממלכות שבורות, אני לא אהבתי את העלילה במיוחד. הדמות שבניתי נבניתה כ"יואו זה יכול להראות ממש מגניב", היא הייתה one trick pony ויחסית שטוחה. אבל בסופו של דבר, הסוף של המשחק היה נהדר, והיה שווה הכל.
כאן, ת'ונד היה כל דבר חוץ משטוח. הוא הפך מכוהן אימו טראגי לאדם שמתמודד עם מחלה נפשית. שמנסה תמיד, גם אם ברוב המקרים הוא נכשל. הוא הפך לדמות אמיתית, שיצרה את הדרך שלה בעצמה, ולא נתנה ליד השחקן שלה להחליט בשבילה. וזה הדבר הטוב ביותר שאני יכול לקוות מדמות, ההוכחה הטובה ביותר לכך שהיא דמות טובה.
במשחק הזה, אני לא אוהב את הסוף. אבל אני מת על העלילה. על הדב"שים ועל הבוסים. על עלילות המשנה והדיונים בקבוצת הסקייפ. על הבדיחות והדאחקות שהרצנו. על "פינת הקומדיה" שחבל שלא המשכנו לעדכן, ועל הדיונים הארוכים שהשאירו אותנו ערים עד השעות הקטנות של הלילה.
אני אוהב את איך שיצרנו את הOST של עצמנו למשחק, אני אוהב את איך שחיפשנו תמונות והעלינו תיאוריות קונספירציה. אני אוהב את איך שאף על פי שלא ניתן להוכיח זאת, אין ספק שהלייטינה היא בעצם מאנורה, או שגאלאן ניצל את סמכויות הניהול שלו כדי לערוך את קונטרול לתוך הודעות. ולעזאזל, אני עומד להתגעגע לזה.
אז עמית, עוג, גאלאן. היה מדהים לשחק איתכם. השיחות הארוכות עם אדראן, המסע במעמקים עם מינרון, השיטוט ברחבי המחנה עם סיד. כל אלה דברים שאני אזכור ואנצור בלבי לעד.
אסיד, מרתוס. מהמעט שקראתי מהדמויות שלכם, חבל לי שלא יצא לנו לשחק יחד. אלרניר נשמע כמו דמות נהדרת, ומארו-טאק בהחלט היה מתבל את העלילה.
rui, אתה באמת אחד המנחים שאני יותר מעריץ, וכנראה בגלל ששיטות ההנחיה שלנו הן הפכים מוחלטים. בעוד אני יודע רק נקודות מסוימות בעלילה ומאלתר סביבן, אתה בונה את העלילה כולה, ודואג לשתול רמזים עדינים במשחק- העובדה שבולרוט אף פעם לא התנשף, ישן, או אכל. נושאי הכלים שואנדאגריף לקח כמשרתים או חוסר הידיעה שלו על וולדר וסהאס. אתה אומן במה שאתה עושה, ואני שמח שלקחתי חלק ביצירת האומנות שלך.
אז עד הפעם הבאה.