IN
קר. בהרבה מקומות היה לי קר.
דילן מזדקף מבוהל ורועד. אם היה לו זמן, הוא היה מתחיל לשאול את עצמו מה הוא המקום הזה, אבל עכשיו אין זמן. עכשיו הוא צריך לגרום לקור להיעלם.
היה לי קר בפעם הראשונה שהייתי מחוץ לבית. אני זוכר את הרוח בין הבניינים, שהקפיאה את הדם שעל החולצה שלי.
דילן מתחיל לפסוע לאט לאט לכיוון החור בזכוכית, השברים שעל הרצפה נכנסים אל תוך כף הרגל היחפה שלו, וגורמים לרצפה להתלכלך בדם. הוא מחניק חיוך. משהוא עדיין הגיוני בעולם הזה.
אני זוכר את הילד עם הכווייה על הפנים, הוא היה קטן ממני, בערך בן חמש. הוא רעד מקור בפינת הרחוב שבה הייתי.
דילן מתכופף ושולף את שברי הזכוכית מכפות הרגליים שלו. עכשיו הדם מרוח על הידיים שלו. המראה מרגיע אותו. הוא לוקח את אחד השברים בידו. הטיפשים האלו הביאו לו סכין. צעד מספר אחד בדרך לחיים הושלם.
התקרבתי אליו, הוא הסתכל עלי בעיניים דומעות. "מתי יהיה חם?" הוא שאל "אני רוצה שיהיה לי חם". הסתכלתי עליו. למזלו ידעתי את התשובה.
דילן מתקרב אל החור. קר לו, אבל הוא לא טיפש. הוא מציץ בזהירות פנימה, בודק מה נמצא בחדר לפני שהוא נכנס.
"אתה רוצה שאני אעזור לך?" שאלתי "שהקור ילך?" הילד הנהן בפנים רציניות. "ובכן," אמרתי בעודי מתכופף לעברו, הפנים שלנו במרחק סנטימטרים זה מזה "תן לי לראות מה אני יכול לעשות".
דילן מוכן עם הסכין המאולתר שלו. הוא לא יודע מי יכול להיות פה, אז הוא צריך להיזהר.
באותו הלילה, אמא שחיפשה את בנה בן החמש שנאבד, מצאה את גופתו הקפואה ברחוב.
OUT
ראיתי שהתגובה הקודמת שכתבתי לא נשלחה, אז אני אכתוב את זה כאן. הדפ"ד שהכנת מעולה, אבל אני חושב שכדאי להכניס גם ידע צבאי מוגבל, הוא בכל זאת שמע את אבא שלו מדבר מידי פעם. כתבתי בהודעה ההיא גם משהו לגבי הכוח שלו, אבל ביקשת הודעה פרטית אז אני אכתוב לך שם.
קר. בהרבה מקומות היה לי קר.
דילן מזדקף מבוהל ורועד. אם היה לו זמן, הוא היה מתחיל לשאול את עצמו מה הוא המקום הזה, אבל עכשיו אין זמן. עכשיו הוא צריך לגרום לקור להיעלם.
היה לי קר בפעם הראשונה שהייתי מחוץ לבית. אני זוכר את הרוח בין הבניינים, שהקפיאה את הדם שעל החולצה שלי.
דילן מתחיל לפסוע לאט לאט לכיוון החור בזכוכית, השברים שעל הרצפה נכנסים אל תוך כף הרגל היחפה שלו, וגורמים לרצפה להתלכלך בדם. הוא מחניק חיוך. משהוא עדיין הגיוני בעולם הזה.
אני זוכר את הילד עם הכווייה על הפנים, הוא היה קטן ממני, בערך בן חמש. הוא רעד מקור בפינת הרחוב שבה הייתי.
דילן מתכופף ושולף את שברי הזכוכית מכפות הרגליים שלו. עכשיו הדם מרוח על הידיים שלו. המראה מרגיע אותו. הוא לוקח את אחד השברים בידו. הטיפשים האלו הביאו לו סכין. צעד מספר אחד בדרך לחיים הושלם.
התקרבתי אליו, הוא הסתכל עלי בעיניים דומעות. "מתי יהיה חם?" הוא שאל "אני רוצה שיהיה לי חם". הסתכלתי עליו. למזלו ידעתי את התשובה.
דילן מתקרב אל החור. קר לו, אבל הוא לא טיפש. הוא מציץ בזהירות פנימה, בודק מה נמצא בחדר לפני שהוא נכנס.
"אתה רוצה שאני אעזור לך?" שאלתי "שהקור ילך?" הילד הנהן בפנים רציניות. "ובכן," אמרתי בעודי מתכופף לעברו, הפנים שלנו במרחק סנטימטרים זה מזה "תן לי לראות מה אני יכול לעשות".
דילן מוכן עם הסכין המאולתר שלו. הוא לא יודע מי יכול להיות פה, אז הוא צריך להיזהר.
באותו הלילה, אמא שחיפשה את בנה בן החמש שנאבד, מצאה את גופתו הקפואה ברחוב.
OUT
ראיתי שהתגובה הקודמת שכתבתי לא נשלחה, אז אני אכתוב את זה כאן. הדפ"ד שהכנת מעולה, אבל אני חושב שכדאי להכניס גם ידע צבאי מוגבל, הוא בכל זאת שמע את אבא שלו מדבר מידי פעם. כתבתי בהודעה ההיא גם משהו לגבי הכוח שלו, אבל ביקשת הודעה פרטית אז אני אכתוב לך שם.
מובן לגמרי
