לאדמות המלחמה ! - הרפתקאת מוד 3.5 (3/3)- עץ משחק -סיימנו. תודה לכולם.

כשהחץ האחרון פוגע בנוק, הצווחה נשמעת שוב, וזה הופך גם הוא למקהלת עורבים שעפה סביב החדר


תור יאס. רק באחדור נשאר

IN
יאס-אראק מניף את ידו ומצביע על בחאדור. ״בואו נסיים עם זה״ הוא אומר וקרן שחורה ואכזרית לוקחת את כוחו של בחאדור ממנו.

META
מטיל Enervasion
התקפת מגע מטווח רחוק: 15+7=22.
בפגיעה בחאדור סופג 2 דרגות שליליות.

הקרן פוגעת בבאחדור, חלק מכוח החיים שלו עוזב אותו, "זה כל מה שיש לכם!" הוא צועק.
ראג'ין מרפא את מליק
[dice seed=17217 secure=5130efe5_0]2d6+5[/dice]
סיבוב חדש
תור לאטמיר ומליק.

Out
לאטימר, תחליף בינינו ואני אגמור את זה מקרוב. אני בספק אם הוא ישרוד ארבע התקפות שלי גם אם חלק יפספסו.

לאטימר מוחא כף, ובהבזק אור הוא ומליק מחליפים מקומות. הוא אז נעלם בעצמו ומופיע מהצד השני של חומת האש, נע כדי לאגף עם מליק, "עדיין מציע לנו להיכנע? אתה בעמדת נחיתות, למרות הכל", אומר לאטימר, אבל משהו בו מרגיש שהעורבים היו רק ההתחלה.

OUT
החלפה מימדית עם מליק כפעולה רגילה, קפיצה מימדית לR10 כמשנית, נע כפעולת תנועה לR3 (תזיזו אותי בבקשה, אני נמנע מהשטח המאיים של באחדור, יש לי מספיק מהירות).
הצלה מהחץ של באחדור:
1ק20 + 4 = 22

נק"פ: 5/44
נ"כ: 21/62

מליק מחייך כשהקסם נושא אותו במעלה המדרגות. "תודה על זה!" הוא קורא ללאטימר. הוא עולה בזריזות את המרחק הקצר שנותר עד שהוא עומד קרוב לבחאדור, מחליף מאקדחיו ללהביו תוך כדי תנועה. "ועכשיו זה רק אני ואתה, כפי שזה היה צריך להיות מלכתחילה. אתה יודע מה החלק העצוב בכל הסיפור? אתה ואני מאוד דומים בדעות שלנו - הנאום שלך מקודם מתאים לי באותה המידה, אולי פרט לקטע על הח'ליף. אם לא היית מחסל את שאר המשפחה, היינו יכולים אולי אפילו להיות באותו צד. אולי פחות קלור ונוק, עם שניהם יש לי סכסוך אבל זה סיפור אחר. ועכשיו אני אשלים את נקמתי, ואצטרך למצוא מטרה חדשה." מליק אומר לבחאדור בשקט. לאחר מכן הוא תוקף את בחאדור במהירות עם שני להביו.
Meta
5 foot step לP5
התקפה מליאה:
התקפה ראשונה (סימיטר):11+18=29
נזק אם פגע: 6+15=21 חודר, ועוד 5 אש
התקפה שנייה (חרב קצרה): 7+18=25
נזק אם פגע: 6+11=17 חודר, ועוד 2 אש
התקפה שלישית (סימיטר):14+13=27
נזק אם פגע: 4+15=19 חודר, ועוד 4 אש
התקפה רביעית (חרב קצרה): 16+8=24
נזק אם פגע: 4+11=15 חודר, ועוד1 אש

מכת החרב השלישית של מליק הייתה אמורה לערוף את ראשו של אחיו, אבל ברגע שהלהב נוגע בצווארו, הצעקה שכבר למדתם להכיר נשמעת,וגופו של באחדור הופך ללהק עורבים.


כל העורבים בחדר קוראים באחת, הם קוראים בקול, הצווחות שלהם מחרישות את אוזניכם בעוד הם מתחילים להכיף אתכם, לעוף מסביבים כמו להק ציפורי טרף ענקי.

פזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז
פזוזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז
פזוזווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו

הצעקה מרחישה את אוזניכם, בעוד העורבים הפוכים הכל לשחור, מפל של נוצות מלוכלכות נופל מהם לרצפה, מכסה אתכם, מכסה את החדר, מכסה הכול.

ואז, באחת, הכל נפסק, העורבים עפים מכם, אבל ברור שמשהו התרחש.

אתם כבר לא באותו מקום, אתם נמצאים בחדר ארוך, הוא מזכיר מעט כנסייה.
למעשה, הוא מאוד מזכיר כנסייה, שורות ספסלים מסודרות בכפידה משני צידי שטיח, נמצאות מולכם, הספסלים ריקים מאדם, ומנגינה שקטה נשעמת ברקע.

בסוף החדר, ישנה בימה קטנה, אתם מזהים סמל לא ברור חרוט עליה, כמעט נראה שהוא נחרט בתפרים על האבן, הסמל, יד בעלת טפרי ברזל אוחזת בגולגולת אדם מעביר בכם צמרמורת, יאס אראק זוכר שהסמל הזה אסור בכל מובן של המילה, האלים עצמם חתמו אותו, אל סורר, שנשכח בעבר, כזה אשר אפילו שמו לא קיים עוד, אשר זכה לגורל גרוע ממות.

מול המזבח, קורע על ברכיו, עומד דמוי האדם הלבן שלמדתם להכיר כטריסטן, זוג כנפים נוצות ארוכות בועקעות מגבו, מסירות הצידה את הטונקיה שהוא לובש, כנפיו אפורות והפוכות, אלו לא כנפי מלאך, אבל. כנפים של מה זה?

במבט למעלה אתם מבחנים שהעורבים מקיפים אתכם, עומדים על נורות התקרה בחדר, על בליטות בקיר, העורבים משקיפים עליכם, עינהם שחרות כמו הלילה, הם אינם מוצאים קול.

"אבא." אומר טריסטן בשקט, מבטו על המזבח. "זה קרוב אבא, אני קרוב. קרוב כל כך." הוא לוחש, כמעט כאילו מתעלם מקיומכם.
"אבא, כל השנים האלה, הנצח הזה מאז שהוא גירש אותך, מאז שהוא הרג אותי. חזרתי אבא!" הוא צועק, "ואני כל כך קרוב."
קול עצוב נשמע מתוכו, כמעט כאילו אם תעמדו מולו, תראו דמעות זולגות מעיניו. "אבא," הוא לוחש שוב. "אני אחזיר אותך, הצבא שלך יחכה לך, ואתה תחזור, השקר יגמר, ואתה תחזור. " הוא לוחש שוב, נושא תפילה בשפה עתיקה שמעולם לא שמעתם.

"הבסתם אותם." הוא אומר לפתע. קולו עדיין שקט. "לא חשבתי שתעשו את זה, אבל אתם עומדים פה, אני סקרן, מה יהיה בפעם הבאה שתפגשו בהם? אתם כל כך דומים, ואם זאת כל כך שונים."

הוא קם ממקומו פונה אליכם. "מה ההבדל בינכם?" הוא שואל, "מליק? אחיך רצה כל מה שאתה רצית. הוא החליט ששום דבר לא קדוש נגד המטרה שלו, אתה הרגת אנשים בשם מתרותך, רק הנקמה מניעה אותך, לאחיך יש חזון. משפחתו עמדה בדרך של החזון הזה, והוא סילק אותם מדרכו."

"לאטימר," הוא אומר. "מירה מחפשת כוחות עתיקים, עוצמתם מגיעה שלא מהעולם או מהזמן שלנו, האם תהית למה היא עושה זאת? האם אתה באמת חושב שלעצור אותה זה נכון? כמה אתה יודע על הגילדה שאתה חבר בה? האם ידעת את מקור הכוח הזה בעולם שלנו? האם אתה יודע שהראשונה שהחזיקה בכוח זה הייתה ויסיני? מבלי לדעת בכלל כיצד רכשה כוח זה? כל מה שמירה עושה זה להתחקות אחרי שורשים שנמצאים בה, ואתה קוטע אותם."

"יאס? זה שמך?" הוא שואל את האל מת. "קלור עושה מה שאתה עושה, הוא משרת אדון חזק, עוצמתי לאין שעור, והוא מנסה לרצות אותו, כדי לרשת את מקומו ביום מן הימים, אתם שני צדדים של אותו מטבע, האחד חי, השני כבר לא."

"אלטון." הוא מחייך. "נוק תמיד אוהב לדבר עליך, בעולם אחר הוא נשבע שהוא היה מצייע לך שותפות, אתה משרת את אותו אדון שהוא משרת, אתם פשוט עסוקים בלריב על הפירושים שלכם. חופש, רצון חופשי, כאוס. הכל אותו דבר, תפסיק להעמיד פני קדוש, נוק מזכיר לך את עצמך יותר ממה שאתה רוצה להודות, הרי שניכם כל כך עסוקים בלהסתיר את מי שאתם, כמה זהויות החלפת מהיום שנדדנו יחד? אני הפסקתי לספור. אתה נושא מתנה שאתה אפילו לא יודע מי נתן לך, מחזיק בכוח לא שלך, שעתיק כמו העולם, ואתה לא עוצר לשאול שאלות. נוק לפחות הכיר בכוח הזה, ונתן לו למלא אותו. לא שזה משנה, הרי לכאוס לא אכפת."

עד עכשיו הוא דיבר קצת לאוויר, אבל מבטו נוחת על מיילו. "סר מיילו נגן-להב." הוא אומר, בקצת כבוד כאילו הוא פונה לאביר. "גם אני הייתי סר טריסטן תקופה ארוכה, הלכתי בעקבות אבירים אחרים עד המוות, אבל לאיזה מטרה? האבירות חסרת היגיון היום, משרתים אל דגול שעסוק במלחמה באופל, שהוא לא שם לב שהוא השחית את היסוד, אמך הייחדה שהייתה שונה, אני באמת חושב שהיא הייתה גאה בך היום, אבל היא נאלצת לנהל מלחמת חומרה מול האבירים שאתה כל כך שמח להיות תחתם, כשכל מה שהיא רוצה זה שינוחו לאנשיה לנפשם, גם אם הם כבר לא בן החיים. אני הבנתי זאת עוד לפני שהיא מתה, ככל הנראה יש לי חלק חשוב במותה, אבל זה מה שהעולם רצה, וזה מה שהוא נתן לי."

"אני לא מתחסד, ואני לא קדוש, אבל אני עושה את מה שאני עושה כי אני מאמין בו בלב שלם, ומהרגע שהפכתי אליו, מהרגע שהפכנו לאחד, הכל נהיה ברור יותר. " אתם מתחילים להבין בהבדל דק בקולות, הקול בו לחש קודם מול המזבח, והקול בו הוא מדבר כעת שונים, ולו במקצת. ההבדל מינורי וכמעט לא נתפס, אבל הוא שם.

"לא מאוחר, אין לי רצון לראות את העולם נשרף, ואין לי שום רצון לחכות עד ששערי המצודה יפתחו, אני אחזיר את אבי, ואני מניח שאתם תרצו לחסל אותי, אבל הבטחתי שאענה לכם על כל השאלות, ואחרי זה, אני אשאל אתכם שאלה. באם תחליטו שקרב הוא העתיד שלנו, אקבל את זה. באם לא, כל מה שאני צריך זה את הלוח שיש לכם, ואת להב הפניקס. את החולות כבר יש לי."

הוא עומד בדממה, מחכה לכם. והעורבים? הם צופים, ומוודאים. ורק לחש בודד נשמע כל הזמן ברקע, לעיתים גובר על המנגינה הנשמעת בחדר, רעש קליל של "פזזזזזז" ארוך ואין סופי.

מיילו ניגש אליו, ידיו רועדות, ודמעות שקטות זולגות על פניו, אך הוא מדבר בקול יציב ''ממתי? האם מהרגע הראשון כבר שירתת את הכאוס? האם מהרגע שפגשתי אותך בכלא כבר היית כזה? אני מסרב להאמין שאותו טריסטן שהכרתי אז היה רוצה בחורבנם של האבירים! למה אתה רוצה את הצבא? מה הצבא הזה בכלל? האם אני יכול לבטוח במשהו שאי פעם אמרת לי?''

"הקרב האחרון של אמא שלך היה התאבדות." אומר טריסטן, "ידענו את זה כולנו, היא האמינה שיהיה אחרת, שנוכל לנצח. אני? אני לא רציתי למות." הוא נשאר בשלו בשקט שלבש עליו. "אם היית עובר חינוך אבירי מלא, היית שומע עליו, אין דבר כזה ידע אסור אצל האבירים, רק ידע שאתה לא מוכן עליו, אתה יודע כמה שווה נשמה של אביר שנופל? הרבה. הרבה מאוד, ויש מי שסוחר בהן, מוכן לתת לך הכל בתמורה לכך שתקבל את רצונו, הוא יקח את נשמתך, אתה תקבל את החיים שהוא מנחיל עליך, ואתה תקבל במטרה משאלה. כל מה שאתה צריך זה לומר את שמו שלוש פעמים."

הוא מחייך לרגע, "אתה יודע מה מגוחך? אין מידע אסור, אבל יש מידע לא נכון, המגילות והספרים מזכירים את שמו עשרות פעמים, בשגיאה. זה בכוונה, נועד לוודא שאם אביר יחיליט למכור את עצמו, הוא לא יצליח. אבל הטיפשים האלה לא טרחו למחוק את שמו מהרשימה, ברגע שמצליבים את קודקס השדים עם הסיפורים, קל לדעת. כל מה שהייתי צריך לעשות זה להגיד את שמו של פאזוזו שלוש פעמים, והוא הופיע מולי."

הוא כמעט מחייך כשהוא נזכר בזה. "עסקה נחתמה, לעזוב את הטוב בתמורה למשאלה. אתה נמצא בערב מותך, ברור שלא תראה את אור השחר יותר מפעם אחת, ואתה מוכן לעשות הכל, אתה נשאר עצמך, פשוט נוטש את האור."

"אז ביקשתי משאלה!" הוא אומר, בשתי קולות. שההבדל בינהם חזק ורם. "וביקשתי כוח, והוא נתן לי אותו. הוא נתן לי את גריאן!" המילה מרעידה את כל החדר, כמעט כאילו רעידת אדמה מכה, אתם מרגישים את עצמכם נעים לאחור מעוצמת ההדף של המילה.

"ועכשיו אנחנו אחד." הוא ממשיך להגיד בשני קולות. "ואנחנו נחזיר אותו." הוא מצביע על המזבח.

"את הלוח? מה אתה רוצה לעשות איתו? ואני יודע שאני ובחאדור דומים - אפילו אמרתי לו את זה רגע לפני שהוא התפוצץ ללהקת עורבים. זה לא אומר שאני לא רוצה לחסל אותו - דם קורא לדם, גם אם לא דיברתי עם משפחתי שנים. ומיהו אביך בכל אופן?" מליק אומר. לא נראה שהוא מתרגש במיוחד מהסיטואציה.

''גריאן? איך זה ייתכן? אני ראיתי אותו כמו עיני מגורש מהעולם הזה בכדי לא לשוב, בידיו של אחד מהאתרים. אני חזיתי בקרב שאלת'וס לחם בו כדי לעצור אותו! האל שלי, האל שלנו הקריב את חייו, כדי לעצור את המפלצת הזו. הוא טבח במלאכים ורצה להביא חורבן על כל העולם. אתה באמת חושב שאני אתן לך את.הלהב שלו אחרי זה? אתה יכול להמשיך לחלום. כי כשאתה ערב לפני מותך? כשאתה לא יודע אם תשרוד עד מחר? זה לא הרגע בו האור עוזב אותך. זה הרגע שבו החשכה יורדת. אבל בחשכה, אורות קטנים מאירים בעוצמה'' הוא צועד עוד קדימה, יציב, וגוףו מתחיל להקרין זוהר קלוש שמתגבר לאט לאט ''כל כך קל לשכוח את האור. כל כך קל להיכנע לאפלה, לרצון להיות בלי מגבלות, לעשות מה שברצונך, אבל זו לא הדרך! נאמר לי שאתה לא חייב להיות אביר על סוס לבן, הלוחם בשריון הנוצץ. כל מה שעליך לעשות הוא הדבר הנכון, גם אם הוא לא קל. והאמן לי, אני יודע מה התחושה של האפלה המתגנבת לתוכך, התחושה שאין יותר משמעות, שאין טעם לחיים. אני הרגשתי אותה כשדיוואש תלש את ליבך החוצה. אבל בכל פעם שהרגשתי ככה, מאז החיזיון שהיה לי בכלא, בקרב הראשון שלנו יחד, אתה היית המופת שלי, מה שהראה לי את הדבר הנכון לעשות! וזה'' מיילו מחווה על המזבח ''זה לא הדבר הנכון! עוד לא מאוחר מדי בשבילך טריסטן. חזור הביתה, עזוב את הטירוף, השאר את גריאן במקומו. אמא שלי הייתה אבירה טובה, טובה יותר משאני אי פעם אהיה. וכשפגשתי אותה, היא נתנה אותך כדוגמה להתנהגות של אביר אמיתי. אביר אמיתי יכול ללכת באפלה, אך האש עדיין בוערת בליבו'' נראה שכל רוח הקרב נוטשת את מיילו. הוא שולח אליו יד, לוחש בקול מתחנן ''בבקשה, הבער את האש הזו. הבער את האור שלך, וגרש את האפלה''
Out
דיפלומטיה
[dice seed=4861 secure=e3b92f4f_0]1d20+16[/dice]

טריסטן בוהה לרגע באוויר. כמעט מנותק. "הכל התחיל, בילד בשם אחמד."

הוא לא מביט בכם. "לפני כל כך הרבה שנים, עוד שרעגיה וגלקוס היו יבשת אחת, לפני שהאלים בחרו בויסני ובאדון הזמן לשבת איתם, חייה לה משפחה במדבריות דרש, המקום שהיום נקרא המדיקאן, היה טירה שבה ישבה המשפחה, משפחת אל-קדאר. הגורל.

המשפחה החזיקה בקסם אדיר, כוח שאפילו האלים לא שלטו בו בצורה מלאה, המשפחה אימנה את הקוסמים הראשונים שיכלו להניע את החולות, לאפשר לזמן לנוע.

אפשר להאשים את האלים בכך שהם גם רצו בכוח הזה? להיות בכל מקום ובכל זמן? אחד מהם הורה לכוהנו הגדול, בן למשפחה זו, לקחת את השלטון.

וכך הוא עשה, הוא התנקש באחיו הגדול, חיסל את הנאמנים לו, והפיל את האשמה באחיניו שלו, נער צעיר, ליקנטרופ, בשם אחמד.

העבר לא חשוב, אבל אחמד ודודו נלחמו רבות, כאשר אחיו של אחמד חזר מהמתיים כמלאך, היה זה הוא שהרים ראשון את להב הפניקס, ובסופו של דבר, היה זה אחמד אשר עמד על העלינוה, הוא הדיח את דודו, שבר את חולות הזמן, והשאיר את העולם בכאוס.

הנער היה כל כך בטוח בעצמו, האמין שקסם הזמן הביא רק רוע לעולם, ושיש להפרידו מתוך הקיום, אז הוא שבר את שעון החול, וכדי להשלים את המשימה, הוא הגיע לפנטיאון, היכל האלים. חצה אותו לתוך אדמות הספר של הזמן, המקום בו הזמן עצמו חי, והרס את מקור הכוח.

העוצמה של ההרס הפרידה את היבשות, גלקוס ורעגיה הופרדו, וגזעי העולם נשלחו לשנים שונות לאורך העבר והעתיד,

אבל היה אל שהתנגד לאחמד, וזה איחד את האלים נגדו, הוא קלע אותו מחוץ לזמן, מחוץ לקיום, מחק את שמו מהזיכרון של העולם, מחק כל זכר שלו, כל שביב ומקור. כאשר רק בודדים יכלו לזכור מי הוא היה.

אותו אל דאג שלא ליפול ללא נקמה, בקסם האדיר שהיה בו, הוא החדיר ניצוץ חיים לויסני, אהובתו של אחמד, וכשזו ילדה את בנם שלה ושל אוהב ליבה, נולד איתו תינוק נוסף, האחד היה חצי אל, והשני החזיק בכוחם של שני אלים.

בלית ברירה, שלחו השניים את בניהם לתוך הזמן, שכן לא יכולו להביא עצמם לפגוע בבניהם, השנים גדלו, רחקו אחד מהשני, בתקופה שבה האלים לא קיימים, ושבה הקסם עוד צעיר.

לאחד קראו הידאר, הדראויד הראשון של אלור-גאנה, הוא זכה בברכתה של גליס כאשר זו עוד הייתה בת תמותה, ובקסמו הצמיח את היער האדיר, בעזרת ארבעת היסודות הוא הביא סדר לעולם מוכה, שכן כאוס הכה בעולם.

וזאת בגלל אחיו, גריאן, בן הכאוס, אשר לא היה בו כל נפש תמותה, הוא לא יודע חמלה, הוא לא יודע שקט, הוא רק יודע כיצד העולם קיים, בכאוס. עוד שהיה נער, אנשים היו נלחמים האחד בשני רק בגלל שהוא נכח במקום, כאשר בגר? הוא גרם לעמים שלמים לצאת למלחמות.

ברור שהשניים נאלצו להיפגש, הם נלחמו רבות, מבלי לדעת שהם אחים לאם. ורצה הגורל, והיה זה הידאר שניצח את הקרב בסוף, בעזרת אלף עיקש שזכה לחייו מחדש ממלאך שהקריב עצמו. אלתוס.

אבל הידאר היה אל בדמות אדם, מותו לא היה אפשרי ללא התערבות של קסם עתיק, ובתקופה זו, לא היה אחד המסוגל להניף את החצות, ולגרום לאל לאבד את נשמתו לעד.

כך שגריאן נותר לחיות בין הזמנים, ללא גוף, רק רוח. כשהוא מחפש לחזור, ולסיים את מטרתו. להחזיר את הצבא שאביו יצר בקסמו, של חיילים לא מתים העולים מתוך החול עצמו, לנקום באלים שבגדו בו, ולחזור לתוך העולם הזה."

הוא חוזר להביט בכם. "גריאן חזר לעולם דרכי, נתתי לו גוף, והוא נתן לי כוח אדיר, יכולתי לנצח את כל הצבא שנלחם בנו באותו היום, אבל הוא לא רצה, ואני כיבדתי את הרצון שלו, כמו שהוא מכבד את שלי בכך שאני לא קורע אתכם לגזרים."

הוא מביט לעבר המזבח. "כל רצונו הוא להחזיר לעולם הזה את אביו, אביו האמיתי. הכאוס הוא חלק בלתי נפרד מהקיום, בפעם האחרונה שמישהו נסה להמשיד אותו, העולם צולק." בבירור הוא מדבר על הצלקת. "יש חלקים בבריאה שלא ניתן להתקיים בלעדיהם, כאוס,סדר,טוב,רע. אין האחד ללא השני, כאשר אחד חסר, האיזון מופר, והעולם נכנס לסכנה."


דבריו של מיילו מעילים חיוך על טריסטן. והוא צוחק, צחוק חזק ומופרע, לא בקולו. אלא בקול אחר. "טיפשים, אתם לא מבינים? החיזון שראיתם זה מה שהפיות רצו שתראו? הם תיבלו את הבדייה בעובדות וחלומות כדי שזה ירגיש אמיתי. טריסטן אכן שירת את אמך בקרב, אבל הוא לא נשאר לצפות בו בסופו, הוא היה עסוק בלהביא את רדיסוס לשדה הקרב, כדי לוודא שקורט ינצח." ברור שזה גריאן המדבר. "כל דבר שעשיתים, כל נשימה שלכם מהרגע שאותו בן מחצית מעולם אחר נגע בכם, נעשה בפקודת הגבירה, ועצוב, עצוב שהם אמרו לכם את האמת בפנים, שהחזינות אמיתיים ולא אמיתיים בו בזמן, ואתם החלטתם להיצמד להם כאילו ניתנו לכם מהשמיים." הוא מחייך. "בחיי מיילו, אלתוס מעולם לא דיבר איתך. זו הייתה היא כל הזמן."

אלטון מסתכל סביבו, דרוך, כשהעורבים מקיפים אותם. "ידעתי שהינו צריכים לטפל בהם" הוא מסנן, ואז השחור מקיף הכל והם מופיעים בחדר.
הקשת שלו עדיין בידיו והוא מכוון אותה אל הדמות בחשדנות, ולא מוריד אותה לאורך כל השיחה.
"כן. יש לי כמה שאלות, אבל דבר ראשון תדע לך שאתה טועה. אני לא משרת אף אחד." הוא אומר בהתרסה "ועל איזה מתנה אתה מדבר בכלל?"

"הכנפיים שלך?" הוא שואל בקול מעט ציני. "הקסם שניתן בך, אתה יותר מכולם פה שופע בדם פיות, תרגיש מוברך, זה אומר שהם ישמרו אותך בתור חיית מחמד כאשר הם יחליטו, את מיילו הם רוצים למשהו אחר, ואני מתחיל לחשוב שהוא לא מבין את זה." טריסטן עונה לאלטון. "כדי שתבין גם מעין הכוח האחר נמצא בך, אתה מדיף כוח קודש כמו כוהן שיכור, נראה שמשהו בחר בך, גם אתה לא בחרת בו."

מיילו מביט בו בהלם, ואז מתחיל לצחוק, צחוק אמיתי וחזק מהלב ''אז אתה אומר שהחזיונות שקיבלנו היו תוצאה של מגע עם בן מחצית כלשהו, דבר שלא הייתי מודע אליו, אז אני מניח שזה קרה בזמן שהייתי בצפון. וזה אומר....''
הוא נושם עמוק לרגע ''שהחיזיון הראשון שלי אמיתי! אלת'וס אמר לי שעלי לגאול את הרוע, להשיב אותו אל הטוב, וזה היה אמיתי!''

הוא נושם עמוק, ונראה שהוא מתעצב ''אמרתי לך, טריסטן, אתה יכול לחזור הביתה. אבל אתה כבר לא טריסטן, אתה לא אביר. אתה....מפלצת, שמתחבאת מאחורי הפנים שלו. מפלצת שרוצה להשמיד את האלים, את החוקים ואת הסדר. וכאוס בלי סדר? בלי מבנה? זה שווה ערך למעיין שאתה לא יכול להכיל את מימיו! כלי חרס בלי מים לא יועיל לך, ומים ללא כד יעזרו באותה מידה. הכאוס, החופש, הדרך הנכונה לפעול, טובים רק כאשר הם נמצאים בתוך מסגרת! אתה רוצה לראות מהו חופש אמיתי? הסתכל עלינו!" הוא מחווה על החבורה ''מה אתה חושב שאנחנו עושים יחד? מה אנחנו חושבים שאנחנו עושים יחד? חמישה אנשים שונים, כל אחד עם מטרות שונות, אופי שונה, דרכים שונות, ויכול שונות. אין לנו שום סיבה להישאר יחד, אך כאשר אנחנו ממסגרים את הכאוס, את השוני, את החופש, מגיעים לדרך האור.''

הוא נעצר לרגע, מביט בו בעיניים בורקות, לא ברור אם מאושר שנובע משתווה פנימית, מזעם, או מעצב
'' בשבילך זה מאוחר מדי, גריאן. אבל אני בטוח שטריסטן, האמיתי, היה שמח על השחרור שלו.'' הוא מביט על חבריו לקבוצה ''ברגע שאתם מוכנים, אני מוכן'' הוא חוזר להחזיק את חרבו בשתי ידיים, והיא בוערת באש הכסופה שלה, שמשתקפת בקשתיות שלו, שמשדרות כעת רק דבר אחד-מלחמה.

"אתה צודק מיילו, אתם שונים, ואנחנו חיים בעולם בלי כאוס, אז האיזון שאתה מדבר עליו? הוא לא קיים, אבא שלי היה כאוס, הוא היה הכוח שבטבע, ההרס, העוצמה, המלחמה, האש, הרעם, הברק והסערה. הוא הרג במו ידיו אלים עתיקים, וידע על השקרים של האלים האחרים. ואני רואה שאת הבחירה שלך כבר עשית ." הוא אומר, "אבל אתם אנשים שונים, וחלקכם לא מחפשים תהילה, הגבורה לא הולמת את חלקכם, היא נכפתה עליכם, האביר הקטן רוצה להילחם בי במקום להבין את האמת, השאלה אם אתם הולכים לעשות את זה? אני לא מבקש מכם כלום. אין לי דבר נגדכם, תנו לי את החרב שלו, תנו לי את הלוח, אני אעיר את אבי, והאיזון יחזור לעולם."

"אני לא מחפש תהילה, או גבורה. אני מחפש נקמה. נקמה באחי, ונקמה בטרקאך. מה אתה הולך לעשות עם הלוח בכל אופן? הוא המפתח לחשיפת האמת בפני הרעגים - אני לא יכול לתת לך להשמיד אותו, אבל אם הוא יישאר שלם אולי אפשר לדון בזה. בעיקר אם תסייע לי בנקמה שלי. אני כרגע מתנגד לאלים באשר הם, ואני חייב לציין שאם אביך יילחם באלים אני לא אתנגד. "

"הלוח עתיק, הוא מגיע מעולם שבו אבי עדיין לא נעלם, עדיין קיים. הוא ישמש כקשר, להב הפניקס ישמש כמקור הכוח, וסמל הקודש שלקחתי מרעגיה, יהיה המוקד. בעזרת הכוח שלי, ובעזרת שלושתם, אני אוכל לפתוח גשר על המקום בו אבי כלוא, ואחזיר אותו, על מנת שיביא את חרונו על אלא שבגדו בו, האלים האחרים, עד אשר רק אחותו תישאר." טריסטן מחייך. "מליק תמיד חושב בהיגיון, למה לכם להמשיך? הקרב נגמר, המלחמה הזו לא שלכם, אבי יהפוך את קורט לאבק, דיוואש ורדיסיוס יכראו ברך בפניו, השלום יחזור, והעולם יוכל לחזור לשגרה. מה מרושע בזה? מה הופך אותנו לאויב שלכם? מי ביקש מכם להילחם בשם אותם אלים אשר זנחו אתכם, אשר רימו אותכם, אשר חיים להם בשלווה בעוד הממלכות מלאות במלחמה? היכן קריוס וכוהניו? מדוע גליס שומרת את אנשיה בתוך היערות? למה אלתוס לא מוביל את האבירים לקרב? האלים נטשו את בני התמותה, הכל בשבילם הוא משחק, מדוע שתהיו כלי משחק של אחרים?" הוא שואל.

''היכן קריוס וכוהניו? אני יכול לומר לך בדיוק איפה הם. האפר שלהם מתפזר כרגע ברוח המדבר. אביריו של אלת'וס לא מובלים לקרב, מאחר שאתה שלחת את רדיסוס לחסל אותם. הדרואידים של אלור גאנה לא יוצאים למלחמה כדי להגן על ארצם מפניה. העולם הזה לא זקוק לעוד מלחמה ולעוד הרג. אתה חושב שאנחנן מאמינים שאם נשחרר את אביך, קורט, דיוואש ורדיסוס יהיו היחידים שיסבלו? לא, כל העולם יסבול. וכפי שלמדתי לא מזמן, אם יש בכוחי למנוע סבל בעולם, אני אעשה זאת. אז לשון החלקות שלך לא תשפיע, לא עוד''

IN
״אני משרת עוצמה, ומול המאסטר שלי אני כורע. לא מעיוורון, אלא מהבנה. ואני אתחזק, אתחזק עשרות מונים עד שיום אחד, הוא יכרע בפניי. קלור הוא משרת חסר מוח, אני שאפתן- גם אם אני מת.״

״עכשיו תתאר לי, ושלא תעז לשקר לנו, לא כעת. מהו העולם שהכאוס חזר אליו אותו אתה מתאר? מהו החזון?״ הוא שואל, ונזכר בשיחתו האחרונה עם ניקולאי.