עוד שבוע וחצי לדרקוניקון 2019
עוד שבוע וחצי דרקוניקון 2019, יומיים של משחקים וכיף והשנה יש לנו המון דברים טובים - קודם כל מפגש פונדקאים, אבל גם המון משחקי תפקידים, השקה ישראלית של פאת'פיינדר 2 ועוד. אם עדיין לא נרשמתם בהרשמה המוקדמת, מוזמנים להירשם כעת, או בקופות ביום הכנס.
http://www.dragoncon.co.il/games.aspx

[סיפור][PG13] אייקון

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
Aviad Sar-shalom
הודעות: 171
הצטרף: 28 יוני 2017, 15:15

[סיפור][PG13] אייקון

שליחה על ידי Aviad Sar-shalom » 01 אוקטובר 2017, 18:32

סיפור ששלחתי השנה לתחרות פרס עינת, ולא זכה.
אשמח לשמוע את דעתכם כרגיל :)

אייקון

שלושת התיכוניסטים עקבו אחריה מאז שפנתה לרחוב הארבעה. היה אחד גבוה ורזה שנראה משועמם ואחד שמן שהתחיל לגדל זיפים, ואחד נמוך עם בלורית גבוהה ומלאה ג'ל. הנמוך לבש חולצה עם הדפס בגודל מוגזם של הביטוי 'האיש והאגדה.' מעל למילה 'האיש' עלה חץ רחב שהצביע לכיוון הראש, ומתחת למילה 'האגדה' ירד חץ שהצביע מטה, בכיוון המפשעה. הוא היה זה שהתחיל לדבר.

"קלוט את זאתי, מה זה, כתר של נסיכה יש לה?"

"לא י'מפגר, זה פיה. יש לה אוזניים של פיה."

"וואי-וואי, הלוואי עלי כזאתי פיה. שתבוא תגשים לי איזה משאלה, לא ככה?" הנמוך התפרץ בצחוק, והשמן והמשועמם מיהרו להצטרף אליו. "הלו, פיה! את עושה משאלות ספיישל? למה יש לי איזה משהו שאני צריך איתו עזרה."

שירה התנגדה לדחף להסתכל לאחור. היא ידעה בדיוק מה תראה אם תסתכל: הנער עם הבלורית יצחק מולה, יאחז במפשעתו ביד אחת ויחווה תנועה גסה. היה גרוע מספיק לדעת את זה, אבל היא לא היתה חייבת להסתכל על זה. הסינמטק כבר היה ממש קרוב, ואשכול הפיס אפילו לפניו, וברגע שתעבור בשער היא תהיה בתוך תחומי הכנס, ולשם הערסים-צעצוע של רמת אביב לא יכנסו אחריה. היא הסתירה את האוזניים המחודדות בכפות ידיה והגבירה את קצב הצעידה.

"די מפגר, אתה מפחיד אותה. איזה קריפ."

"למה קריפ? מה, אני גם בקטע של פיות וקוסמים וזה."

"וואלה."

"כן, מה. אפילו יש לי שרביט!" פרץ צחוק נוסף עלה מאחוריה. "שרביט קסמים אני אומר לך! אין אחת שלא רוצה לגעת לי בשרביט!"

הצצה חטופה לאחור גילתה לה שהנערים קרובים משחשבה. הנמוך עם הבלורית מצמץ בשפתיו והשמיע קול נשיקה מתגרה, והיא השפילה את ראשה ומיהרה הלאה. הצעדים מאחוריה מיהרו יחד איתה, מדביקים את הקצב.

היא כבר הלכה לאורך הגדר של אשכול הפיס ופה ושם ראתה תחפושות נוספות. שני גברים בגלימות ובברדסים חומים נשענו על רכב קרוב והחזיקו פחיות קולה: אבירי ג'די, המגינים הנועזים של הגלקסיה, אבל נראה שכעת היו בהפסקה. בצד השני של הכביש הלך גבר במסכת באטמן שחורה ולידו אישה בבגדי רובין צבעוניים. דוקטור במעיל חום ובעניבת פפיון הלך על המדרכה מולה, מהבהב ומצפצף במברג הקולי שלו, ולצידו בחורה ג'ינג'ית במדי שוטרת.

כל אחד מהם ראה את הנערים עוקבים אחריה, כל אחד שמע את הדברים שאמרו, ואף אחד מהם לא עשה דבר. אבירי הג'די כבשו את פניהם עמוק בברדסיהם והבאטמן הסב מבט והרחיק את הרובין שלו לצד השני. הדוקטור והשוטרת הג'ינג'ית פינו את המדרכה וירדו אל הכביש כשנתקלו בשלושת הנערים הצוחקים.

משהו חם וצורב עלה בגרונה של שירה.

היא ידעה שהם לא היו גיבורי על אמיתיים, כמובן, ועם זאת הרגישה נבגדת. הכל היה זיוף. הלוחמים עם נשקי הספוג שלהם, התחפושות המגוכחות – הכל היה סתם העמדת פנים. דקה אחת ברחוב, איפה שהאנשים הרגילים מסתובבים, וכל התחפושות נמסות, והגיבורים נחשפים כחבורה של פחדנים שלא מסוגלים אפילו להגיד מילה לשלושה תיכוניסטים מופרעים.

והיא היתה הזייפנית הגרועה מכולם, בתחפושת גבירת האלפים שלה עם הכתר הזהוב והאוזניים המחודדות. איזו גבירה היתה משפילה את מבטה ובורחת בחוסר אונים כזה?

היא לא היתה צריכה לבוא. היא היתה צריכה לחתוך עם זה בשנה שעברה, כשמירי וגלינה אמרו לה שהדברים האלה כבר לא מעניינים אותן. זה היה הזמן הנכון להפסיק, להשאיר את הדמיונות לתקופת הילדות ולהצטרף לחברת המבוגרים.

ואולי היא איחרה קצת, אבל זה אף פעם לא מאוחר מדי. היום יכול להיות היום האחרון שלה. בעצם, היא גם לא חייבת להיכנס להרצאה שנרשמה אליה היום. היא יכולה להיכנס רק לרגע ולשתות משהו, להירגע, ואז להוריד את האוזניים ואת האיפור ולחזור בדרך שבאה. זה יהיה הדבר הנכון לעשות.

היא מחתה שתי דמעות סוררות מלחיה ומשכה באפה, ואז מיהרה קדימה והשאירה את התיכוניסטים מאחור ונכנסה לפסטיבל אייקון בפעם האחרונה בהחלט.

*****

דוכני היריד נדחסו בצפיפות לאורך מסדרונות אשכול הפיס. היה דוכן גדול של משחקי קופסה בקומה התחתונה, ודוכן אחר שמכר חרבות וגרזנים מושחזים בהתאמה אישית, ודוכן הרשמה למשחק רשת מפורסם, ועוד ערב רב של דוכנים שמכרו שיקויים צבעוניים וחפצי כישוף, בובות למשחק או לקישוט, סיכות ממותגות לדש הבגד, ספרים, צעיפים וכל חפץ אחר שמישהו יכל לדמיין או להעלות בדעתו, כל עוד החפץ השתייך למותג רווחי מספיק.

אורחי הכנס שוטטו בין הדוכנים בצעד איטי ובחנו את המוצרים כסוחרים ממולחים. פה ושם הוציאו ארנק וקנו פריט אספנות קטן, אבל רוב הזמן נשמרה החגיגה לעיניים, וסביב כל קונה עמדו לפחות עשרה סקרנים שלא היה בדעתם לקנות דבר. אלה שסיימו להסתכל התיישבו על הרצפה בחבורות קטנות כמו נוודים סביב מדורה, משוחחים בניהם או מתחרים במשחק קלפים ידידותי.

שירה לא היתה היחידה שהגיעה לבדה, אבל היא בהחלט היתה היחידה שישבה לבדה על המדרגות, בלי אף חבר לשיחה ובלי להתעניין בדוכנים. תיק הגב שלה נח לצידה, והיא הוציאה ממנו את בקבוק המים ושתתה באיטיות. על המדרגה לידה הניחה כוס פלסטיק קטנה מלאה ביסלי שהביאה מה"פונדק", מתחם האוכל שבמרפסת הקומה השניה. היא ניקרה בחטיף בחוסר חשק והורידה כל בליעה עם לגימת מים קטנה.

היא ישבה בצמוד אל הקיר ונעצה את מבטה במדרגה מתחתיה בניסיון להימנע מקשר עין, ובעצם מכל קשר שהוא, עם אורחי הכנס העולים ויורדים במדרגות. ולכן הטפיחה על כתפה, המלווה ברשרוש מתכת כבד, כמעט גרמה לה לשפוך על עצמה מחצית מבקבוק המים.

"סלחי לי, עלמתי, אבל האם את במקרה מגדת עתידות? ידעונית, או אולי מנחשת? רואה בעבים?"

הקול היה עדין ונערי, אם כי ניכר בו שבעליו מנסה להעמיק אותו כדי לשוות לו נימה של סמכות. כשהסתכלה לאחור גילתה שירה שהוא שייך לנער צעיר וזהוב שיער שלבש שריון פלדה מלא וחגר על גבו חרב ארוכה. זו היתה תחפושת טובה מאוד. ביום אחר יתכן שהיתה אומרת לו משהו על כך.

"מצטערת, אבל אני לא ממש במצב רוח," אמרה.

אולי היה עדיין רמז לבכי בקולה, כי חיוכו הבוהק של הנער התחלף באחת בהבעה מודאגת. הוא כרע על המדרגות לידה בקול קרקוש רועם של אביזרי מתכת, תחב יד עטויה כסיית-שריון לתיק עור קטן שתלה מירכו, והוציא ממנו דבר-מה לבן ומקומט. שירה הופתעה כשפתח את הקיפולים וחשף מטפחת משי של ממש, בעלת רקמה פרחונית לאורך הקצוות. זו באמת היתה תחפושת טובה.

"אני מתנצל מעומק ליבי," אמר הנער. "נראה שבהיחפזי שכחתי לגמרי את נימוסי. הנה, קחי את זו," הוא הגיש לה את המטפחת. "העלמה רקפת מעמק-בר נתנה לי אותה כתשורת כבוד, אך אינני סבור שהיא תיעלב אם תשתמשי בה."

ההלם לבדו גרם לשירה לאחוז במטפחת ולנגב בה את עיניה. ואז, מאחר שכבר היתה מלוכלכת, השתמשה בה גם כדי לקנח את אפה. לבסוף גלגלה את הבד לכדור והשאירה אותו בכף ידה.

"הנה, כך יותר טוב," אמר הנער. "הרשי לי להציג את עצמי. שמי סהר, בן מלכיצדק, הראשון לשמו. ואת, עלמתי?"

לרגע התפתתה להשתתף במשחק ולנקוב בשם התחפושת שלבשה: הגבירה גלדריאל לבית פינרפין אשר מלות'לורין הנאווה. אבל המילים הרגישו מטופשות בראשה, כמו שקר של ילד קטן, והן סירבו לצאת החוצה. לבסוף משכה בכתפיה ומסרה את שמה האמיתי.

"שירה."

"מה נאה שמך!" קרא הנער. עיניו ברקו בתעלול ילדותי של אורות הפלורסצנט. "וגם יאה הוא; בלי ספק נקראת כך על שום יופייך המעורר שירה בלב כל רואייך."

"מה?"

זה היה קצת יותר מדי, אפילו בשביל משחק-תפקידים בכנס אייקון, ושירה פלטה צחקוק רם כנגד רצונה. הצחוק הקולני משך אליהם כמה מבטים, והנער הצעיר השפיל את מבטו במבוכה. הסומק הורדרד שעלה בלחייו גרם לו להיראות בדיוק כפי שהיה, נער תל-אביבי צעיר בתחפושת אביר מטופשת. הוא פתח את פיו פעם ופעמיים כאילו התכוון לדבר, אבל בכל פעם יצא רק הד חלוש ומבולבל. לבסוף ויתר והתיישב על המדרגה במבט נכלם ובחוסר מילים.

"אני מצטערת," אמרה שירה. קולה עדיין רעד בבת צחוק ומאבקה להרצין לא נחל הצלחה יתרה. "אתה פשוט כל כך שקוע בדמות, עם השריון, והמטפחת, והדיבור הזה... זה פשוט תפס אותי קצת בהפתעה. לא נראה לי שפנו אלי אי-פעם בתור 'עלמתי'."

"ובכן, נימוסים הם שריונו של בן האצולה," אמר הנער ברצינות.

זה העלה גל נוסף של צחקוקים, מן הסתם, אבל שירה הצליחה להחניק אותו במהירות יחסית.

"אז את באמת אביר?" התגרתה.

"נסיך," תיקן הנער.

"נסיך-נסיך? זאת אומרת, בן של מלך?"

"כפי שאמרתי. אבי הוא מלכיצדק הנועז, מגן המערב. אלף דגלים נאספים לקריאת חצוצרות הזהב שלו וסרים לפקודתו."

"ואמא שלך?"

"הגבירה רסיס-נגה הענוגה, אשר גדלה עם הזאבים ולא ראתה איש חי עד שהגיעה לגיל בגרות," ענה הנער בלי היסוס.

"ואיפה בדיוק הם מולכים, ההורים שלך?"

"טוב, הרי ממרומי ממושבם בעיר שבעת המגדלים העולצת הם מולכים על כל ארץ אלרדין, שבה המים זכים כבדולח והשמים כחולים תמיד. ודאי שמעת על אלרדין הנאווה, אפילו בארץ הזו?"

הוא ענה על שאלותיה בזו אחר זו, במהירות שבה שאלה אותן ומבלי לחשוב כלל. עיניו זהרו באושר כשדיבר על הממלכה הרחוקה. ההצגה היתה כל כך מושלמת ששירה נכנעה וכיבדה אותה בכמה מחיאות כפיים פרטיות.

"זה ממש טוב," הודתה. "אתה צריך, כאילו, לכתוב את זה או משהו."

"ובכן, אני מניח שהדברים כתובים על ספר דברי הימים אשר למלך," הנער חיכך את סנטרו בתנועה מהורהרת. "אולי כשאחזור אורה למעתיקים להכין כרך נוסף," לפתע הרצינו פניו. "ועכשיו, עלמתי, משאת יודעת את שמי ואת מוצאי, ודאי לא תחשבי אותי לגס רוח אם אבקש לשאול גם אותך שאלה אחת?"

"אוקי. תשאל."

"האם את בת הארץ הזו?"

"בטח. ישראלית אמיתית."

"אם כך, האם תואילי לעזור לי בחיפושי? אני מחפש דבר מה, ולמען האמת כמעט שנואשתי מלמצוא אותו. מעט הכוונה בשבילי הארץ ובנתיביה תוכל לעזור לי רבות במסעי."

הנער הושיט לה את ידו עטוית השריון.

היא לא לקחה אותה. שירה ידעה לזהות הצעה לעזרה כשראתה אותה. היא הבינה בדיוק מה הנער עושה: הוא מזמין אותה למשחק שלו, מציע לה דרך להימלט מהמחשבות שטרדו אותה מאז שהגיעה לכנס. היא לא רצתה להיראות כפוית טובה, והיו דרכים גרועות יותר לבלות את היום מאשר במשחק תפקידים ברחבי הכנס, אבל היא הבטיחה לעצמה רק לפני זמן קצר שתפסיק לחפש דרכים להימלט. זה היה זיוף, הזכירה לעצמה. המשחקים והתחפושות הם לא המציאות. גם כשההצגה מושלמת, זו עדיין רק הצגה.

כפפת השריון השתהתה באויר מולה עוד רגע אחד ואז נמשכה לאחור.

"שוב אני שוכח את הנימוסים שלי," אמר הנער בחצי חיוך. "טופל את מצוקתי על עלמה עדינה שיש לה וודאי שפע מצוקות משל עצמה. מה אבי היה אומר? בואי, עלמתי. הרשי ללוות אותך לפונדק הקרוב. סעודה טובה וכוס משקה ודאי ישפרו את הרגשתך. אם כי עלי להודות שאינני יודע מה מגישים כתקרובת בארץ הזאת..."

זה שבר את המתח. תערובת הבלבול והאדיבות על פניו של הנער היתה כל כך תמימה ששירה מצאה את עצמה נאבקת בדחף פתאומי לצבוט בלחייו. ההצעה שלו היתה מתוקה, והיא דרשה ממנה רק מסע קצר למרפסת הקומה השניה. ההתנזרות ממשחקים תוכל לחכות עוד מעט.

היא זקפה את גבה והעלתה על פניה את ארשת גבירת האלפים העדינה שלה.

"סבורני שהם מגישים את המאכל והמשקה המשובחים ביותר," אמרה בחיוך. "אמברוסיה מתוקה משולחנם של האלים ונקטר מרענן מצונן בשלגי חורף."

היא אחזה בידו המושטת והניחה לו להוביל אותה אל מתחם האוכל של הקומה השניה.

*****

היא ישבה בפינה הרחוקה של המרפסת והשקיפה בשעשוע על סהר שניגש לדלפק וניסה לקנות בשבילם שתיה וחטיפים. הוא עשה מזה הצגה שלמה, מצביע על כל פריט בנפרד ושואל מה שמו וממה הוא עשוי. לבסוף שלף מחגורתו נרתיק עור קטן והוציא ממנו מה שנראה כמו מטבע זהב גדול. ההבעה על פניה של המוכרת היתה הדבר המצחיק ביותר ששירה ראתה מאז שהגיעה לפסטיבל. היא נופפה בידיה לסירוב, דוחה את ההצעה הנדיבה של סהר, ולא התגמשה גם כשהוציא מטבע זהב נוסף. לבסוף חזר סהר בפנים נפולים אל השולחן בפינה.

"הפונדקאית אומרת שהם לא מקבלים כאן זהובים של אלרדין," אמר. הוא דשדש ברגליו במבוכה, אובד עצות. כל תו בפניו הבהיר שגודל ההשפלה כמעט ולא מאפשר לו להוציא את המילים.

"אל תדאג, אני אסדר את זה," אמרה שירה.

היא הביאה לו כמה מטבעות משלה והניחה לו לגשת לבדו אל הדלפק פעם נוספת. הפעם המוכרת קיבלה את המטבעות והגישה לו שתי כוסות של קולה קרה ושתי כוסות מלאות אפרופו. בניסיון הראשון שלו להחזיק כוס פלסטיק הוא מעך אותה בטעות ושפך את רוב הנוזל על כפפת השיריון שלו, אבל המוכרת מזגה לו כוס נוספת לגמרי בחינם ועד שחזר לשולחן הצליחה שירה להחניק את גלי הצחוק שלה לרמה סבירה.

הוא הניח את ארבע הכוסות על השולחן בזהירות שגבלה בפנאטיות ואז התיר את חגורת החרב מכתפו והשעין את הנדן המעוטר על מעקה המרפסת. לבסוף התיישב בקול רעם וצלצול פלדה על הכיסא הנמוך.

"ממש אהבתי את החרב," אמרה שירה. "אפשר לראות?"

הוא קירב אליה את החרב. זו היתה, בלי ספק, גולת הכותרת של התחפושת שלו. הנדן היה מעוטר ברונות עתיקות-למראה ובתחריט עדין של דרקון רושף אש שכרך את עצמו סביב-סביב לעור המשומן. ניצב החרב היה משובץ אבנים טובות (כלומר זכוכיות צבועות, חשבה שירה, אבל הן בכל זאת נראו טוב), ובגולה בקצהו היתה קבועה אבן אודם גדולה. לאור שמש הצהריים נצצה האבן עד שנדמה היה שהיא מאירה באור פנימי משלה.

שירה אחזה בניצב המלופף עור. "אפשר לשלוף אותה?"

"הו, לא," אמר הנער. "זוהי החרב קץ-חושך קוטלת הדרקונים. אבי עקר אותה בעצמו מאצבעותיו המתות של מלך הצל אשר מעבר להר. אסור לאיש להניף אותה אלא אם ליבו טהור ושלם ובכוונתו להכות את כוחות האופל. למעשה, לא תוכלי לשלוף אותה גם אם תנסי."

היא אחזה בנדן ביד אחת ומשכה בניצב באחרת. ובאמת, הלהב לא נשלף מתוך הנדן, מן הסתם מפני שהחרב כולה היתה רק אביזר במה חלול – הניצב ודאי הודבק ישירות לנדן, בלי שום להב בפנים. היא צחקה בהערכה והניחה את החרב בצד.

סהר רחרח כוס קולה בחשד ואז קירב אותה אל פיו ובהיסוס מסויים לגם ממנה לגימת-ציפור קטנה. כנראה החליט שיש דברים גרועים יותר, מפני שהלגימה הבאה היתה מלאה ונינוחה. שירה לא יכלה להתעלם מההשקעה שבמשחק התפקידים שלו. היא התקשתה להבין את הנער הבלונדיני. חצי מהזמן חשבה שהוא מתנהג ככה רק כדי לשמח אותה. בחצי השני חשבה שהוא באמת ובתמים משוגע לחלוטין.

"אמרת שאתה מחפש משהו," ציינה.

"כן," פניו של סהר הרצינו. נדמה היה שהנושא מעורר בו אי נוחות. "מזה זמן רב אני מחפש אותו. אני מבקש את הנתיב שיוביל אותי בחזרה אל אלרדין מולדתי ואל דגל שבעת הכוכבים של אבי."

"איך איבדת אותו?"

"קוללתי בקללה של אובדן ושל שכחה," אמר הנער בעצב. הניצוץ בעיניו כבה והוא שיחק בכסיית השיריון שלו בעצבנות. "שבעה ימים תעיתי ביערות הציד של אבי וירח שלם נדדתי בהרים שמעבר להם, ובמשך שנה ויום נדדתי בבלי דעת במדבריות שלא דרכה בהם רגל אדם. וכל אותו זמן ביקשתי את הנתיב שבו אחזור, אבל עיני סומאו מלראות אותו. וכשניעורתי לבסוף מקללתי, מצאתי את עצמי כאן."

"כאן-כאן? זאת אומרת, בפסטיבל אייקון?"

"בבניין הזה ובחצר הזו, עם זריחת השמש האחרונה. אז נפקחו עיני. אבל אני חושש שאני רחוק מאוד מכס המלכות של אבי."

"ולכן חיפשת לך מגדת עתידות. אתה מקווה שהיא תמצא בשבילך את הדרך הביתה."

"אמת. אודה לך מאוד אם תעזרי לי. את ודאי מכשפה רבת עוצמה אם המעגל שלך העניק לך את את נזר הזהב," הוא הצביע על כתר הפלסטיק הזהוב שעל ראשה. "האם תוכלי לראות עבורי את הנתיב הנכון בהשתקפות מראה, או בבריכת מים? או שתוכלי להשתמש בטבעת העוצמה שלך כדי למצוא את הנתיב?"

קולו היה בטוח וחדור-אמונה, ושוב לא הצליחה שירה להחליט איפה נגמרת ההצגה ואיפה מתחיל השיגעון.

היא בחנה את הטבעת על אצבעה המורה והשתעשעה במחשבה שאולי יכלה לעשות משהו אם היתה זו נניה, טבעת המים, אחת משלוש הטבעות האדירות שחישלו מלכי האלפים בימי קדם. אבל למרבה הצער זו היתה רק טבעת פלסטיק פשוטה מטופ-טן, והיא לא חשבה שתביא לה הרבה תועלת בגילוי נתיבים.

"אני מצטערת, אבל אני לא מגדת עתידות," היא הורידה את הכתר משיערה והסירה את טבעת הפלסטיק. "אלה סתם קישוטים. אני לא חושבת שיש בכלל מגדות עתידות בארץ הזאת, או מכשפות, או שום דבר כזה."

"לא יתכן," אמר הנער בביטול. "רק תסתכלי על הבניה הזאת, בלי זכר לחריצים בין הלבנים. ברור כשמש שהבניין שבו אנחנו יושבים נבנה בסיוע קסמים. ולא התחלתי לדבר על התאורה ללא אש, ועל הכפור בקיץ," הוא הצביע על כוס הקולה הקרה. "וכמובן, החרבות בבזאר שלכם הן מהמהודרות שראיתי מימי. וממש כאן למטה ראיתי במו עיני מכשפה צעירה מוכרת שרביטים וקמעות למזל, וגם שיקויי-פלא ומרקחות של עוצמה."

שירה לא יכלה שלא לצחוק.

"אבל זה לא באמת," אמרה. "זה רק למשחק. העמדת פנים. זיוף. זה פסטיבל, אתה יודע. אנחנו מעמידים פנים שאלה שיקויים ושרביטים כי ככה זה יותר כיף, אבל זה רק לשלושה ימים. שום דבר מזה לא אמיתי."

"יש בזה די והותר אמת, לדעתי. הביטי בגרזן המלחמה של האיש הזה. האם אינו אמיתי? וגלימתו של הקוסם ההוא, האם אינה מסתירה כראוי את סודותיו? לי הם נראים ממשיים מאוד."

עיניו של סהר שבו וזהרו כשדיבר, כאילו ראה לנגד עיניו לוחמים וקוסמים של ממש ממלאים את מתחם הפסטיבל. אבן האודם בניצב חרבו הטילה השתקפות מסתורית ומרצדת של אור השמש.

"איך אתה עושה את זה?" שאלה שירה. סהר החזיר לה מבט תוהה. "איך אתה שוקע כל כך עמוק למשחק? זה כאילו נפל עליך איזה שיגעון. חצי מהזמן אני מנסה להחליט אם אתה באמת מאמין במה שאתה אומר. זאת אומרת, אתה חייב להיות לפחות קצת משוגע אם אתה מאמין לזה. בלי להעליב, כן? אני לא שופטת. אבל אתה פשוט מתנהג כאילו יצאת מאיזה ספר. איך אתה מצליח להיסחף ככה?"

היא אמרה את כל זה בלהט ובמהירות ולא הבחינה בשינוי שהתחולל בפניו של הנער כשדיברה. הוא נראה מסוקרן כשהתחילה, ואולי מעט משועשע, אבל הבעת פניו התחלפה לבלבול כשרמזה שהוא לא מאמין לדבריו שלו, ואז לעלבון כשהשוותה אותו למשוגע. עם כל מילה שאמרה הלך ודעך הניצוץ המרדני שבעיניו. ועד שסיימה לא נותר ממנו אלא רמץ קלוש, הבהוב חיוור מעל פנים אטומות וחמורות סבר.

הוא הביט בה כך לרגע ארוך. זה לא היה מבט מאשים, אבל הוא בכל זאת גרם לה להרגיש אשמה. באיחור-מה עלה בדעתה שאולי לא היה זה רעיון טוב להוליך שולל נער צעיר ששוגה בדמיונות.

"באמת אינך מגדת עתידות," אמר סהר לבסוף.

"לא."

"וגם אינך מכירה אחת, ולא ראית מכשפה או קוסם מימייך."

"נכון."

הוא בחן את פניה עוד זמן מה ולבסוף השפיל את מבטו ונאנח.

"יהי כך. צר לי שביזבזתי את זמנך במעשיות שווא. אני מקווה שתבונתך תעמוד לך למצוא נתיב של אמת בארצך נטולת הקסם."

הוא אמר את המילים באדיבות, בלי רמז לטינה או לעוקצנות, ואז קם וחגר שוב את חרבו. צעדיו קרקשו בשאון מתכתי כשעזב את פונדק הדרכים המאולתר של הפסטיבל.

רק לאחר שהלך הבחינה שירה בכך שהשאיר משהו מאחור, על הכיסא בו ישב. היתה זו האבן האדומה שזהרה קודם לכן בניצב חרבו.

היא היתה כבדה וחמימה למגע, והמשיכה להאיר בריצוד חם גם לאחר שנכנסה לבניין המוצל והסתירה אותה מאור השמש. וכשקרבה את האבן לעיניה חשבה שירה שהיא רואה להבה קטנה, בוערת בלב-ליבה של האבן ואינה כלה.

*****

בסופו של דבר זה לא היה יום נורא כל כך. שירה החליטה להישאר בפסטיבל אחרי שסהר עזב, והיא הספיקה לשמוע את ההרצאה שנרשמה אליה ("הילד שנשאר בחיים – הארי פוטר לאחר 20 שנה"), להצטרף למשחק לוח במאהל וגם לתפוס הקרנה מאוחרת של פרק המחזמר של באפי.

היא שמרה על ערנות כשהסתובבה במתחם, מחפשת נצנוץ של שיריון פלדה מבריק בין ההמון. אבל היא לא ראתה את סהר שוב במשך כל היום, ואבן האודם החמימה נשארה אחוזה בכף ידה כשהסתובבה בין הדוכנים. מדי פעם הרגישה תחושה מוזרה, כאילו אש חיה מלחכת את כף ידה, לוהטת אבל נעימה, ואז היתה פותחת את היד ומתבוננת היטב באבן עד שכמעט ראתה את הלהבה שבמרכז. וגם אם רק דמיינה את הלהבה, היא נאלצה להודות בינה לבין עצמה שזהו סוג הדמיון שגורם לאנשים להאמין שהם נסיכים, או מכשפות.

הרבה אחרי רדת החשיכה היא עזבה לבסוף את הפסטיבל וצעדה לאורך רחוב הארבעה במצב רוח טוב בהרבה מזה שבו הגיעה. הרחוב היה ריק מלבד כמה מהחובבים היותר נלהבים של הפסטיבל, וגם בהם שירה בקושי הבחינה. אבן האודם הכבדה חיממה את כף ידה, והיא ענדה את טבעת העוצמה שלה וחבשה את נזר הזהב מעל זוג אוזניים מחודדות להפליא. היא ידעה שאסור לה להרגיש כך מחוץ לגדר הפסטיבל, אבל הסחף היה חזק ממנה והיא מצאה את עצמה מרגישה כמו גבירת-אלפים של ממש.

היא שקעה עמוק כל כך במשחק שלה עד ששמעה את הקולות רק כמה צעדים לפני הפניה לרחוב דה-וינצ'י. אלה היו קולות קרקוש מתכת, מהסוג שיכל לשמח אותה מאוד כרגע אם לא היתה מתלווה אליהם חבטה חזקה וקריאה של קול גס. היא זיהתה את הקול עוד לפני שעברה את הפניה.

"קלוט את ההומו הזה! מה נראה לך י'אפס, אתה בא עלי עם חרב? מאיזה סרט יצאת, חתיכת מפגר."

נשמעה חבטה חזקה נוספת ולאחריה רעד מטלטל שעבר לאורך גדר הברזל של אשכול הפיס. משהו נזרק מעבר לפינה ונחת על המדרכה בסמוך לגדר: חרב ארוכה, נתונה בנדן עוד מעוטר. שירה רצה את הצעדים האחרונים לאורך הגדר.

מעבר לפינת הרחוב עמדו התיכוניסטים, אותם נערים שנתקלה בהם בצהריים. הם דחקו את סהר כנגד הגדר, מקיפים אותו משלושה כיוונים. הנמוך עם הבלורית הגבוהה עמד קרוב כל כך לסהר עד שהבל פיו התאבך על לוחות השיריון המבהיקים. הוא הסתובב ברגע שראה את שירה מגיחה מעבר לפינה.

"מה זה, הגיעה גם הפיה? בואי מותק, באת לעשות לנו האפי אנדינג?" הוא צחק בקול. חבריו צחקו יחד איתו, אם כי לא נראו לגמרי מרוצים מהמצב שבו נמצאו. השמן השפיל מבט בהיסוס, והבחור הגבוה נראה כעת מפוחד יותר מאשר משועמם.

"תעזבו אותו! זה נראה לכם הגיוני, שלושה על אחד?"

"גם כן זאתי, חיה בסרט," צחק הנמוך. "בואי תקשיבי לי טוב, חתיכת ילדה מושתנת. קודם תמצאי מישהו שיסכים לגעת בך עם מקל ואחר תבואי להגיד לי מה לעשות, בסדר? מוזרה."

"תעזוב אותו, חתיכת גמד!" המילים יצאו מפיה לפני שהספיקה לעצור בעדן.

השמן צחקק ודחף את הנמוך עם הבלורית. "שמעת י'גמד? מה אתה אומר על זה?" הגבוה פער עיניים בהפתעה ואפילו הנמוך עם הפה הגדול איבד לרגע את המילים.

מאחורי גבם של התיכוניסטים ניסה סהר לסמן לה ביד אחת שהוא מסתדר, ושעדיף שתתרחק. היה לו רגע של שקט לעשות את זה לפני שהנמוך מצא את המילים שאיבד, יחד עם סכין קפיצית קטנה ששלף מכיס מכנסיו.

"סבבה," אמר. הוא הניף את ידיו באויר במחווה של כניעה, שנפגמה במקצת בגלל הסכין שהחזיק באחת מהן. "לא צריך להתעצבן. בואי מותק, הנה אני עוזב אותו. רק קודם שיתנצל שהוא בא עלי עם חרב כמו קוקסינל, ואז אני נותן לו לעוף לי מהעיניים." הוא קירב את חוד הסכין לפניו של סהר בתנועה רשלנית. "נו, מה יש לך להגיד?"

"אני מתנצל על שהסתובבתי ברחוב עם חרב," אמר סהר בלי להניד עפעף.

"נו, מה, לא יותר פשוט ככה? עכשיו תגיד שאתה ילד מושתן שחי בסרט ואז אתה הולך. נו, תגיד אחרי: אני... ילד..."

"מה?" צעקה שירה.

"את תשבי שמה ותסמי," אמר התיכוניסט, בדיוק כשסהר אמר: "אין דבר, שירה. הניחי לזה. ואתה, מה אתה רוצה שאגיד?"

"מעולה. עם כבוד, ככה תדבר לאנשים. עכשיו תגיד אחרי: אני... ילד... מושתן..."

שירה לא זכרה מתי הרימה את החרב.

היא ידעה רק שנדן העור הכבד היה מונח בידיה, ואבן האודם בכף ידה התחממה כנגד הניצב, והחום הצורב שהתפשט בחזה ובזרועותיה ובמעלה גרונה לא נועד להישמר בפנים.

"אתה לא תדבר אליו ככה!" צעקה. "אתה לא תדבר ככה לאף אחד מאיתנו! זה הנסיך סהר מאלרדין, אתה שומע? ואני הגבירה גלדריאל מבית פינרפין, ואתה – לא – תגיד – לנו – מה – להיות!"

היא משכה בניצב החרב, והלהב נמשך מתוך הנדן בתנועה אחת חלקה. אבן האודם בערה בכף ידה, והלהב המעוטר של קץ-חושך קוטלת הדרקונים בער באויר הלילה בלהבה אמיתית וקסומה וממשית מאוד. אש דרקונים ירוקה-כתומה ליחכה את החרב מניצב ועד חוד והאירה את הלילה התל-אביב באור חזק פי מאה מאור פנסי הרחוב.

שירה הסתערה לעבר התיכוניסטים, מנופפת בחרב ביותר זעם מאשר כישרון, אבל לא היה בכך צורך. הבעת הלגלוג על פניו של הנער הנמוך נשברה ברגע שהלהב הבוער נשלף, והוא שמט את הסכין מידו והיה הראשון להסתובב ולברוח במורד רחוב דה-וינצ'י. חבריו לא איחרו לרוץ בעקבותיו.

שירה המשיכה במרדף עוד כמה צעדים לפני שעצרה לבסוף, מתנשפת, ונשענה על הגדר בצד הדרך. סהר מיהר לאסוף מהמדרכה את הנדן העזוב, ואז אחז בעדינות בידה של שירה ועזר לה להכניס את החרב הבוערת בחזרה לנדן. הלהבה כבתה כמו זיכרון ישן או חלום מתעתע, והרחוב נשאר שוב לחשכת הלילה. בעדינות, כאילו ניסה להגן עליה, לקח סהר את החרב מידיה ותלה אותה בחזרה על גבו.

הוא נשען על גדר הברזל לצידה, ולזמן מה איש מהם לא דיבר.

"קץ-חושך קוטלת הדרקונים," אמרה שירה לבסוף באנחה של חוסר אמון.

"אין זה עניין גדול. חרבות של להבת דרקון אינן נדירות כל כך באלרדין."

"אז באלרדין הזאת... המים זכים כבדולח, אמרת? והשמים כחולים תמיד?"

"בכל יום ויום."

"לא הייתי מתנגדת לראות את זה. זאת אומרת, אם נוכל למצוא את הנתיב."

"זו לא תהיה משימה פשוטה. והיא תהיה קשה שבעתיים בלי עזרתה של מגדת עתידות."

"לא סיפרתי לך קודם, אבל יש לנו משהו שנקרא 'גוגל' בארץ הזאת. אנחנו כבר נסתדר."

היא הקימה את עצמה מהגדר, ונסיך אלרדין קם אחריה בקול שקשוק פלדה. היא היטיבה את טבעת העוצמה על אצבעה והידקה את נזר הזהב על תלתלי הזהב שלה. את האוזניים המחודדות השליכה בצד הדרך.

הם פסעו יחד אל תוך הלילה התל-אביבי האביך, עיניהם פקוחות למצוא את הנתיב.
סמל אישי של משתמש
Nextorl
The Crescent Archmage
הודעות: 8262
הצטרף: 31 יולי 2011, 13:37
תשובות: 46
מיקום: סרמיאת, עולם המערכה הביתי שלי

[סיפור][PG13] אייקון

שליחה על ידי Nextorl » 01 אוקטובר 2017, 18:43

סיפור נהדר, גם אם כמה מהניסוחים צרמו לי. "טופל את מצוקתי על עלמה עדינה שיש לה וודאי שפע מצוקות משל עצמה.", הייתי צריך לקרוא את זה שלוש פעמים עד שהבנתי למה הכוונה.
בכל מקרה, חבל לי שסהר הוא לא באמת רק נער תל אביבי חמוד, הייתי מעדיף את זה ככה.
"Honor is dead, but I'll see what I can do."
Kaladin Stormblessed
סמל אישי של משתמש
nav566
הודעות: 1021
הצטרף: 14 אפריל 2016, 14:41
תשובות: 7

[סיפור][PG13] אייקון

שליחה על ידי nav566 » 01 אוקטובר 2017, 19:31

Nextorl כתב: בכל מקרה, חבל לי שסהר הוא לא באמת רק נער תל אביבי חמוד, הייתי מעדיף את זה ככה.
מסכים. יכל להיות יותר טוב ככה.
הסיום של הסיפור מרגיש לי טיפה תקוע, אפילו שהקונספט מעניין. הדמות של סהר מאוד משעשעת, וכל הסיטואציה מתוארת באופן טוב.
הבעיה העיקרית שלי היא השינוי שעובר על שירה, שאישית נראה לי מאוד מזוייף. זה פשוט לא מרגיש אמיתי...
"שאלתי את עצמי למה חתולים שותים ישר מהאסלה. אמי אמרה לי שזה בגלל שהמים שם קרים. עכשיו אני שואל את עצמי איך אמי ידעה זאת..."
- וודי אלן
סמל אישי של משתמש
The oldman
The Rainbow Archmage
הודעות: 18300
הצטרף: 09 נובמבר 2002, 19:21
תשובות: 12
מיקום: Somewhere over the rainbow
יצירת קשר:

[סיפור][PG13] אייקון

שליחה על ידי The oldman » 01 אוקטובר 2017, 19:45

סיפור מגניב ומשעשע, בעיקר למבקרים באייקון.
אני גם מבין למה הוא לא זכה, לא בטוח שכולם יעריכו את ההומור ;)
בעלים, הפונדק הוצאה לאור
מנחה: פאת'פיינדר (מורדי הגיהנום - מערכה של פאת'פיינדר)
משחק: מבוכים ודרקונים 5 (גלגול גורלי), משחקי לוח בכל הזדמנות :)
הלדין
הודעות: 3255
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

[סיפור][PG13] אייקון

שליחה על ידי הלדין » 01 אוקטובר 2017, 20:04

סיפור משעשע. הבעיה היחידה עם התיאוריה הראשונה של שירה היא שהיא נמצאת ברמת אביב ולא בירושלים. מלכיצדק היה מלך שם, פעם שהיא נקראה שלם...

הערסים הללו אמיצים, לא? חשבתי שהם לא מתעסקים עם אנשים שנראים כאילו הם חיים בחדר הכושר. כדי לשאת את שריון הפלדה הזה,
סהר אמור להיות בכושר קצת יותר מהישראלי הממוצע. גם סביר להניח שגם אם החרב לא הייתה קסומה, היא הייתה כבדה מדי עבורה...
היכן המבטא שלו? דיבור בשפה גבוהה רק מלמד שהוא למד את השפה מיד שניה. ואם הוא בא מארץ עם זיהום אוויר יותר נמוך משלנו, הוא אמור להשתנק מזיהום האוויר הארצישראלי.

בכל מקרה, אני הייתי פעם אחת באייקון. לא כולם באים לשם בתחפושת.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4872
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

[סיפור][PG13] אייקון

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 01 אוקטובר 2017, 21:15

סיפור נחמד. אהבתי את זה שסהר הוא באמת נסיך, אבל אני מסכים שהשינוי שעבר על שירה הוא די מלאכותי.
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
Aviad Sar-shalom
הודעות: 171
הצטרף: 28 יוני 2017, 15:15

[סיפור][PG13] אייקון

שליחה על ידי Aviad Sar-shalom » 01 אוקטובר 2017, 22:44

מעניין שחלק אומרים שהיה עדיף אם סהר לא באמת היה נסיך, זאת אופציה שלא עלתה בכלל בדעתי... זה מצחיק, היה אפשר לשנות כמה שורות בסוף וכל הסיפור הופך רטרואקטיבית לסיפור שונה לגמרי.
בקשר לשינוי של שירה, הוא באמת מלאכותי מדי. בכללי יש פה איזה שיעור על המושג "דמות משתנה" או "charachter arc" ועל איך נכון לפרש אותו.
תודה על התגובות!
סמל אישי של משתמש
ת'ור
The Thundering Archmage
הודעות: 5165
הצטרף: 03 יוני 2008, 18:21
תשובות: 8
מיקום: I have NOOOOOOO idea

[סיפור][PG13] אייקון

שליחה על ידי ת'ור » 02 אוקטובר 2017, 21:21

סיפור משעשע, אבל אני חושב שהיית יכול לקצר אותו. תכלס הסיפור הוא פחות או יותר שלושה חלקים: שירה מבואסת, שירה פוגשת את סהר ולא מאמינה לו, שירה מגלה את האמת. ובגלל שהנקודה של סהר נעשית ברורה די מהר, ביליתי את כל החלק השני בציפייה לחלק השלישי. מהבחינה הזאת אולי באמת היה עדיף אם הוא לא היה נסיך - זה היה נותן טוויסט נחמד ולא צפוי.

אני חושב שבפרס עינת מעדיפים סיפורים יותר... אמנותיים, בהיעדר מילה טובה יותר. עם עולמות ייחודיים, או מסר חברתי כלשהו. זה סיפור נחמד וכיפי, אבל הרעיון יחסית מוכר.
איתיליבנה כתב:מצאתי את הטיעון המוחץ שמוכיח את הוגנות הנזיר: כל המקצועות בסל"ש מאוזנים, וויזארדס דאגו לזה, אבל לנזיר יש "איזון" כמיומנות מקצוע!
סמל אישי של משתמש
Gilthans The Quiet
הודעות: 487
הצטרף: 01 יוני 2003, 21:58
מיקום: ממלכה נשכחת
יצירת קשר:

[סיפור][PG13] אייקון

שליחה על ידי Gilthans The Quiet » 02 אוקטובר 2017, 23:23

Aviad Sar-shalom כתב:סיפור ששלחתי השנה לתחרות פרס עינת, ולא זכה.
אני מרענן את העמוד הראשי של עינת באובססיביות כבר שבוע, ועכשיו גרמת לי לפתוח את המייל ולגלות שהסיפור שלי עבר לשלב השני :o :o :o
אז כבר תודה על זה :P

בנוגע לסיפור:
זה היה מקסים ממש. ההגעה של האביר כדי 'להציל' את שירה מהצרות של ישראל המודרנית היה יפהפה בעיניי, ובאמת עשה לי טוב על הלב. בכלל, הקטע הראשון (שבו תוקפים את שירה) היה מעולה בעיניי, וקלע בצורה יוצאת מן הכלל לחוויה של נשים ברחוב וחנונים חסרי אונים אל מול בריונים. יצאתי ממנו מדוכא ושבוי בו זמנית.

עם זאת, אני מסכים עם ת'ור שהיה קטע ארוך מאוד שבו הקורא מבין שסהר אמור להצטייר כ'אמיתי' ושירה לא מבינה, ולא הייתה לקטע תרומה לעלילה מלבד לבסס את הדמויות בתור מי שהם ולהוציא כמה גיחוכים.

אני דווקא חושב שההתפתחות של הדמות של שירה בסיפור הייתה מעולה. לא הרגשתי לרגע שהיא לא אמינה. היה גם משהו מאוד יפה בנסיכה שמצילה את האביר מאותם הפרחחים שהוא הציל אותה מהם קודם לכן.

מה שהכי הפריע לי זה שנושא הסיפור היה ההתפתחות של שירה, בניגוד לכך שההתפחות שלה הייתה תוצר לוואי של העלילה (שבדיעבד הייתה 'בחורה פגשה בחור חמוד'). הדמויות היו מקסימות ואמינות, אבל לא הייתה התרחשות שהובילה את הכל.

בנוגע לסיום: מסכים שזה יכל להיות לא פחות יפה ואולי אפילו יותר אם היה מתברר שסהר הוא סתם נער תל אביבי. זה היה יכול לתת טוויסט חמוד וסוף רומנטי אפילו יותר.

בכל מקרה, נהניתי מאוד מהסיפור, והצד הרומנטי שלי מוסר לך מחיאות כפיים סוערות :)
.and may the grand !MooXooM! above enlighten you...

רשימת כל הסיפורים שפרסמתי בפורום
Aviad Sar-shalom
הודעות: 171
הצטרף: 28 יוני 2017, 15:15

[סיפור][PG13] אייקון

שליחה על ידי Aviad Sar-shalom » 02 אוקטובר 2017, 23:43

מזל טוב גילתאנס! ועכשיו נשאלת השאלה, איזה סיפור הוא שלך? אני חושב שמאחר שהשיפוט כבר נגמר אתה יכול בשלב זה להמליץ לנו לקרוא את הסיפור הספציפי שלך מתוך הרשימה. אני בטוח שאני לא היחיד שישמח לקרוא :)

נ.ב
כמו כן תודה על תגובתך.
סמל אישי של משתמש
Gilthans The Quiet
הודעות: 487
הצטרף: 01 יוני 2003, 21:58
מיקום: ממלכה נשכחת
יצירת קשר:

[סיפור][PG13] אייקון

שליחה על ידי Gilthans The Quiet » 03 אוקטובר 2017, 00:38

פרסמו כבר את הסיפור שהוגשו? ראיתי רק את רשימת הכותרות והמחברים במייל.
בכל מקרה, לא ראיתי שום דבר בתקנון נגד זה, אז הסיפור שלי נקרא 'חזקים ביחד'. אשמח כמובן לביקורת אם יזדמן לך לקרוא :)
.and may the grand !MooXooM! above enlighten you...

רשימת כל הסיפורים שפרסמתי בפורום
Aviad Sar-shalom
הודעות: 171
הצטרף: 28 יוני 2017, 15:15

[סיפור][PG13] אייקון

שליחה על ידי Aviad Sar-shalom » 03 אוקטובר 2017, 00:51

אתה צודק, לא פרסמו עדיין. אקרא כשאוכל ואשתדל להגיב. אגב אם תרצה אתה יכול פשוט לפתוח מתישהו (ארי שהם יפרסמו את הסיפורים) שרשור חדש שיקשר אל הסיפור שלך. ואז אנשים מהפורום יוכלו לקרוא ולהגיב.

אגב, לת'ור: מההתרשמות שלי לא נראה לי שהם מחפשים סיפורים אמנותיים במיוחד מבחינת הסגנון או המסר או משהו כזה. הם דווקא מאוד פתוחים לקבל גם סתם שטויות שפשוט כיף לקרוא (לפחות ככה נראה לי משנים קודמות). כנראה פשוט הסיפור שלי לא היה מה-10 הכי טובים, קורה...
סמל אישי של משתמש
ת'ור
The Thundering Archmage
הודעות: 5165
הצטרף: 03 יוני 2008, 18:21
תשובות: 8
מיקום: I have NOOOOOOO idea

[סיפור][PG13] אייקון

שליחה על ידי ת'ור » 03 אוקטובר 2017, 00:54

לאידע, זה מה שאני זוכר מהפעמים שהשתתפתי. יכול להיות שזה פשוט היה השנים הספציפיות האלה, או אולי אלה במקרה היו הסיפורים שיצא לי לקרוא.
איתיליבנה כתב:מצאתי את הטיעון המוחץ שמוכיח את הוגנות הנזיר: כל המקצועות בסל"ש מאוזנים, וויזארדס דאגו לזה, אבל לנזיר יש "איזון" כמיומנות מקצוע!

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה