• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

העיצובים של הטובים והרעים

זה לא הולך להיות עוד דיון על האם "טוב" ו"רע" הם מושגים אבסולוטיים ואיך זה משתקף בשיטת הנטיות של מו"ד, אלא להסתכל דווקא על העיצוב החיצוני שלהם.

תכירו - זה זיגפריד, המוכר גם בתור סיגורד:

זיגפריד.jpg

האופן שבו מתארים את זיגפריד מאז שהוא נלחם בדרקון ושאר מפלצים, התעסק עם בנות מתוסבכות ונרצח על ידי בוגד שפל באיזה שיר גרמני או ויקינגי מלפני אלף שנה, הוא דוגמא מצויינת לאיך נראים גיבורים טובים ביצירות פנטזיה (ולא רק) - הוא חתיך, גבוה, בהיר וספורטיבי, כולם אוהבים אותו (חוץ מהאגן פון טרונייה שגמז אותו עם חנית בגב) ובקלות רבה היה יכול להשתלב בתור מלך הנשף וכוכב הפוטבול בסרטים אמריקאיים או כפרזנטור של מותג ביגוד בפוסטר על נתיבי איילון. הוא נראה כמו בחור חיובי לגמרי - נשים רוצים להיות איתו, גברים רוצים להיות הוא.

בהרבה מוצרי משחק למשל, יש מצב שהפלדין הצדיק, הברברי טוב-הלב והאמיץ או הסייר הנועז יהיו דומים בעיצוב שלהם לזיגפריד. הם גם יאחזו בחרבות נוצצות, ילבשו עור של חיה מסוכנת או שריון מצוחצח ויתוארו בצבעים בהירים ונעימים. החבר'ה הטובים.

אבל, זיגפריד היה הבחור הטוב של עוד כמה אנשים. אחד מהם גם הקדיש לו אופרה שלמה שפיארה את ההרואיות שלו. אותו מלחין הוא אדון גרמני לא-נעים בשם ריכרד ואגנר, שהיו לו כמה דעות מאוד שליליות על כל מיני מיעוטים שחיו בארצו והוא תיעב עד מאוד יהודים, וכך חשב עליהם למשל:

"היהודי – שכידוע לכולם, מייחס את כל האלוהים לעצמו – מכה בנו בעיקר בחיים היומיומיים בהופעתו החיצונית, שלא משנה לאיזה לאום אירופי אנו משתייכים, יש לו משהו זר ולא מתקבל על הדעת ללאום הזה: באופן אינסטינקטיבי כולנו מקווים שלא יהיה לנו דבר במשותף עם אדם שנראה ככה... כשפוסחים על הצד המוסרי, באפקט שהוא בעצמו תופעת טבע חריגה ולא נעימה, ומביא את גרורותיו לאמנות, אנו כאן רק ניווכח שבשבילנו החיצוניות הזאת לעולם לא ניתן לחשוב עליה כנושא לאמנות מייצגת."


עכשיו, גם בלי שניכנס לדיון על הבחור ההוא עם השפם שנורא אהב את ואגנר ובסוף דרכו אחת היחידות הצבאיות הכפופות לו אף נקראה "הניבלונגים" (על שם מחזור השירה שזיגפריד הוא אחד מגיבוריו):
38divss.gif


וככה גם ניכנס לתחום של חוק גודווין, זה מעורר אצלי מחשבה אחרת.

טיפוסים שבהחלט ניתן להגדיר אותם כשליליים ומזיקים לפי כל קנה מידה אובייקטיבי, השתמשו בזיגפריד ובני מינו כאידאל העיצובי שלהם, כדוגמא לאיך צריך להיראות. האויבים (ליתר דיוק הקורבנות) שלהם תוארו לא רק כשטניים (מה שאנחנו יודעים שלא היה נכון) אלא גם, כלשונו של ואגנר, בתור מוזרים ומכוערים, אפלים וכהים (יכולתי לצרף פה לינק לקריקטורה אנטישמית טיפוסית אבל ויתרתי - אנחנו מכירים אותן מספרי ההיסטוריה בבית הספר).

אז מה זה קשור למשחקי תפקידים?

אישית, אני מעדיף בהרבה מקרים לעשות הפוך-על-הפוך עם העיצובים. זה אולי לא מקורי במיוחד, אבל ההעדפה שלי היא שאבירים בשריון נוצץ יהיו דווקא אנטגוניסטים שליליים ואכזריים בעוד שהחבר'ה הטובים ילבשו צבעים כהים יותר ולפעמים גם מאפיינים שבדרך כלל נתפסים כדמוניים - המכשף כובל השדים עושה את זה כדי לנצל את כוחות השאול והתוהו לעזרת הבריות, ובעל האוב הוא מלומד שרוצה לגלות דרכים לרפא חולים ונכים ולגבור על המוות, למשל. אה, והבחור עם הקרניים והשיניים הבולטות? הוא ואיש הזאב סתם מכוערים אבל ממש נחמדים, זה הבחור עם הגלימה הזהובה וסמל השמש ביד שמעוניין לרצוח ולענות את הדמות שלך סתם כי לא התחנפת מספיק למלך המתחסד שלו.

מה דעתכם? (כן, יצא ארוך ולא הכי מסודר)
 
אני אוהב לעשות הכל מנקודת מבט של ״גזע״ (סליחה אם זה גזעני) אחר-אחרי שקראתי בנרניה על הקלורמנים שהם יהודים סטריאוטיפיים באופי וערבים במראה כתבתי למגירה היסטוריה חלופית מוזרה על איך שהנרניינים השתלטו על האוקיינוס באניות משוטים שמונעות בידי עבדים שנכבלו רק כי הם ״דמוניים״, כשקלורמן צמחה מערים שהצטרפו מרצונן לברית מסחרית.

פעם גם אני וחבר שלי (מתישהו בגיל 9) שיחקנו בעולם בו אור השמש נחשב טמא, הטובים הם ממדבר ששמש לא זורחת בו, והרעים היו אלפים בלונדיניים שמבוססים על ילדה שהיינו איתה בריב דאז (חברה שלי דהיום).

ולסיכום, בספר של גלילה רון פדר הילדה מאוד הופתעה כשגילתה שהנער החתיך רשע ושיופי חיצוני לא מעיד על פנימי.
 
הקלורמנים הם ממש לא יהודים, אלא פשוט מבוססים בכבדות על ערבים וטורקים מאלף לילה ולילה. אם יש מישהו בנרניה שמבוסס על יהודים אלה כנראה הגמדים (בעיקר הסצנה באורווה ב"קרב האחרון" בה הם מתכחשים לאסלן). אגב - טולקין במוצהר ביסס את הגמדאים (להבדיל מגמדים) שלו על היהודים ובכך הרחיק אותם מהמקורות הנורדיים עליהם התבסס בתחילה.
 
למעשה, אם תסתכל על זה, הרבה פעמים ה'טובים' הורגים 'רעים' רק כי הם רעים, ואם הם לא עשו משהו רע בינתיים הקדמנו תרופה למכה.

זה היה אחת המחשבות שלי שהובילו אותי לכתיבת המשחק שאני מריץ בפורום, שבו ה'טובים' רעים, ה'רעים' רעים והגיבורים בבעיות מוסריות.
 
לא, כנראה לא התנסחתי נכון. התכונות שייחס לואיס לקלורמנים (תאוות בצע, קרבנות אדם, רשע) הן תכונות של יהודים סטריאוטיפיים.
 
התכונות האלה מיוחסות להרבה מיעוטים מעצבנים. העיצוב של הקלורמנים הוא אוריינטליסטי לגמרי - דרמטיים, מאריכים במליצות, אכזריים, תככנים ורגשניים עם נשים אקזוטיות וחושניות. כמו כן יש גם כמה דמויות קלורמניות חיוביות, כמו אמת (שם סימלי- מגיע לאמונה באסלן בכוחות עצמו) וארוויס (שמתוארת כיפיפיה מזרחית חמת מזג).
 
מזכיר לי שפעם נכנסתי לחנות צילום, והקירות היו מלאים בתמונות של תינוקות חמודים ובהירים, לרובם שער בלונדיני ועיניים כחולות או ירוקות.
אמרתי לאישתי בבדיחות הדעת בואי נצא מכאן, הם משרתים רק אשכנזים בחנות הזאת, חבל לנו על הזמן.

בהקשר של מ"ת בעיניי זה הרבה פחות רלוונטי. אני שחקן שיותר מסתכל על איך מי שמולי מתנהג, ובקושי זוכר את המראה החיצוני שלו. אלא אם זה משהו ממש יוצא דופן. אבל ממש.
 
דיסני לימדו אותנו שמי שטוב הוא יפה ומי שיפה הוא טוב - המכשפה משלגיה ניסתה לרמות את השיטה ולהיות יפה וגם מרושעת, אבל בתוך תוכה היא הייתה מכוערת והכיעור הזה נהפך גם לחיצוני. ב"יפה והחיה" המפלצת המכוערת היא גם מרושעת, וברגע שהיא מפסיקה להיות מרושעת - היא נעשית לגבר יפה תואר.

אפילו בסרטים מצוירים שניסו לשבור את הסטיגמה הזאת (אני חושב על שרק, בטח יש עוד דוגמאות), דמויות שנאמר לנו במילים שהן מכוערות לא הוצגו באמת מכוערות, לפחות חלקית. קל יותר לאהוב דמויות יפות, ולשנוא דמויות מכוערות.

זה כמובן לא קורה רק בסרטים מצוירים, אבל שם קל לשים לב לזה. גם בשר הטבעות לדוגמה האלפים היפים והטובים הופכים לאורקים מכוערים ומרושעים. אני חושב שבמשחקי תפקידים לעקוף את הtrope זה קל יחסית למדיות אחרות כי אנחנו לא רואים חזותית את הדמויות המדוברות, וקשה יותר לחשוב על מישהו כמכוער (על פי רוב התיאור גם יהיה פחות מפורט מאשר בספר, למשל). אז אפשר להמנע מזה, אני חושב, אני פשוט לא בטוח כמה זאת חוכמה גדולה.
 
ברור שזו לא חוכמה גדולה. זה גם לא בהכרח מקורי - כבר יש לנו אפילו גיבור על שלובש שחור (בטמן), גיבור על שיש לו כוחות של רמש קריפי והוא עצמו משקפופר שחי בדירה מעפנה (ספיידרמן) ואפילו גיבור על שפשוט נראה כמו נבל עם שפם-מלצרים דק (איירון מן):

latest
 
אני גם משתמש בזה לפעמים. היי, תראה את הטרובדור החתיך הזה שמסתובב בחצאית מצרית וחזה חשוף וכל הבחורות רצות אחריו בצרחות כדי שיעשה להן ילד. ראית? יופי, עכשיו תעצור את המזימה המרושעת שלו. הברמן הגמדי המכוער והמדוכא הזה שגורם לך לשקול התאבדות הוא בעצם אמיץ וטוב לב, שהחיים התאכזרו אליו. אביר המלכה הנוצץ בשריון הלבן הוא תככן ומנסה להשתלט על הממלכה, בעוד איש המשמר המצולק בעל העיניים האדומות, הקול העמוק והצרוד והנטייה להשחיז את החרב במקומות ציבוריים ולדבר בחוצפה מנסה לעצור אותו. וכן הלאה. ממש קל לשטות בדמויות ככה.
 
לדעתי יותר מעניין להשתמש בזה כדי להפוך דב"שים יותר מעניינים. לדוגמה: האביר יפה התואר באמת עושה בסך הכל דברים טובים אבל זה לא משנה את זה שהוא גם שונא גמדים. ככה אפשר ליצור דמויות יותר מעניינות ו"עגולות".
 
אני זוכר שבתור נער חשבתי על זה שאם ישו המתוק ומריה וכל הקדושים הם האלים של הצלבנים ודומיהם, שלא היו החבורה הכי נעימה שיש למי ששונה מהם, אז כנראה שהאנטיכריסט והשטן המוכר מעטיפות התקליטים הם החבר'ה הטובים, או לפחות בצד "שלנו".

ולפני כמה שנים מסתבר שלפחות כומר בפטיסטי אחד ניסח את זה בצורה די מעוררת מחשבה:

2015065943.jpg
 
גאלאן אמר/ה:
דיסני לימדו אותנו שמי שטוב הוא יפה ומי שיפה הוא טוב

נזכרתי באיחור קל שזו לא המצאה של דיסני - זו תפיסה מיוון העתיקה. בראיית העולם היוונית, אם אתה מכוער או מעוות זה כי האלים הענישו אותך על תכונות האופי הנלוזות שלך וגרמו להן להיראות על פני השטח. להבדיל, האלים מברכים את האנשים הטובים והנעלים ביופי חיצוני.

ריצ'רד השלישי בגרסת המחזה ניסח את המשמעות של זה בצורה די יפה (אני מצטט מהזיכרון ומאמ;לק ובדרך מחריב את מילות הזהב של שייקספיר בן האלמוות): אני מכוער מידי בשביל להיות מאהב, אני חלש ונכה מידי בשביל להיות לוחם וגיבור, אז כל מה שנשאר לי זה להיות נבל, ואני הולך להתמקצע בזה ממש טוב.
 
למען האמת את הנבלים שלי אני משתדל בעיקר לעשות מעוררי כבוד.
"רע סדר" אם תרצו. רודנים עם חוש כבוד. כאלה שבהחלט יש טעם למשא ומתן איתם.

או לחלופין, קונצפט חביב עלי.. מישהו שנראה ממוצע להחריד ומתגלה כמפלצת פסיכוטית.
 
פעם שיחקתי בעולם שהיה מבוסס חלקית על עולמנו:
היו בו קשתים רכובים מהערבות, בלונדים עם עיניים כחולות ושמות כמו ״וארגאריק״, אם אני לא טועה, היו בו כושים (סליחה על המילה הפוגענית, אבל הם באו מאימפריית כוש) שהיו חלק מאימפריה עם ערים כמו טימבוקטו ופרשי פילים עוצמתיים (סוג של גרסה אפריקאית לאימפריה הרומית), והיו בו סוחרים שקרנים, חמדנים וחלקלקי לשון מערים נוסח אתונה וונציה.
 
המפקד האלמוני אמר/ה:
גאלאן אמר/ה:
דיסני לימדו אותנו שמי שטוב הוא יפה ומי שיפה הוא טוב

נזכרתי באיחור קל שזו לא המצאה של דיסני - זו תפיסה מיוון העתיקה. בראיית העולם היוונית, אם אתה מכוער או מעוות זה כי האלים הענישו אותך על תכונות האופי הנלוזות שלך וגרמו להן להיראות על פני השטח. להבדיל, האלים מברכים את האנשים הטובים והנעלים ביופי חיצוני.

ריצ'רד השלישי בגרסת המחזה ניסח את המשמעות של זה בצורה די יפה (אני מצטט מהזיכרון ומאמ;לק ובדרך מחריב את מילות הזהב של שייקספיר בן האלמוות): אני מכוער מידי בשביל להיות מאהב, אני חלש ונכה מידי בשביל להיות לוחם וגיבור, אז כל מה שנשאר לי זה להיות נבל, ואני הולך להתמקצע בזה ממש טוב.
אממ.. לא. לא ממש.
האלים הופכים אנשים למכוערים או מעוותים מסיבות אחרות לחלוטין (למשל: כי אפולו אנס אותך ואותך רוצה שתהיי כל כך מכוערת שאפולו לא יעשה את זה שוב... ממש אלת החוכמה)
דווקא האלים שהם יותר אממ.."סבב" מתוארים כיפים פחות. הפיסטוס הוא הדוגמה הבולטת. נולד מכוער כל כך עד שהרה זרקה אותו מהאולימפוס בתקווה שימות, אבל הוא בהחלט אחד מהאלים הפחות מזעזעים.
 
זה כי אתה מסתכל עליו במבט של ימינו. הראיה המוסרית והחברתית של היוונים הייתה שונה לגמרי, והפסטוס היה אל מכוער ודי נקלה.

אצל היוונים Kali היה גם יפה וגם הוגן, בעוד שכיעור ורוע תוארו באותה מילה - Kak
 
חזרה
Top