• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [ס] כחלב הנשפך חלק ב' (גירסה ערוכה)

הערת המחבר: סיפור זה חוזר לפראטצט מנקודת מבטו של אודום מדוקרן הקרח https://www.pundak.co.il/forums/threads/37862/post-653780
היות ומדובר בסיפור ארוך, החלטתי לפרסם אותו בחלקים. אשמח לשמוע את דעותיכם, הארותיכם והערותיכם וסתם מאד אהבתי.

ענני אבק שחורים כחטא עלו השמיימה כשאודום חזר סוף סוף הביתה.

שדרת הזרוע לא השתנתה במאומה בשנתיים שחלפו מאז שהוא התגייס למסדר הבואת'יאני – אותו מסדר נערץ שגורש ממנו עתה בבעיטה. לא שנאמנותו האמיתית הייתה כלפי המסדר. צבעים, לא שנאמנותם האמיתית של חצי מהחניכים הייתה כלפי המסדר. לפחות הוא היה נאמן למשהו גדול יותר מלשרוד את היום הבא בעולם האפור הזה. הוא היה חניך. חניך באחוות הכפפה השחורה.

אווירון שנראה בפצע שבין שמיו השחורים משחור של קנוקנות העשן הזכיר לו את האישה שבגללה ברח אל המסדר הבואת'יאני. האישה שבחרה בסבו על פניו. באותו רגע, הוא שקל אם לערוק כאביו ובחר, תחת זאת, לרגל עבור האחווה השחורה בקרב המסדר. השותפות עם אינגראן עזרה לו לשכוח את שנאתו לסבו והחליפה אותו בשנאתו לאינגראן. עתה שהיה רק חניך באחווה השחורה, אודום היה מוכן להודות שהוא הפחיד אותו עם חלומות ההתאגרפות הלא נורא שקטים שלו. ועדיין, צבעים, הוא היה החניך היחיד שלא רצה להיות שם. והחניך היחיד שהצליח להחזיק מעמד כשותף לחדר שלו עד שהוא נחשף. אודום לא הבין עדיין מה קרה שם מול אדון המטבעות.

הוא חלף כרוח מהעבר בין העצים הכפופים של שדרת הזרוע. תנועה אחת שלא במקומה גרמה להמון עשים שחורים כאפילת הלילה לעוף לתוך מדי החניך שלו. הם יאכלו היום. ברגע שאודום יוכל לתלות את בגדיו הישנים במקום שלא יהוו סכנה לאחרים. ואז הריח.
מעל אחד העצים הנמוכים ביותר טיפס האח קיריאן עם בניו כדי להוריד גופה.

הגופה הייתה תלויה על חודו של מחט. על תכריכיה היה הסמל שאודום לא התגעגע אליו. לא התגעגע אליו בכלל. על התכריכים של קליע המארג שנחתם במחט התלויה מעליו צויר ציור תמים לכאורה: בקבוק חלב לתינוק.

המחלבה הייתה פה.

בבת אחת סרחון הגבינות שמכרה המחלבה בניגוד לחוק בפראטצט מילא את נחיריו. לפי מדרשם של ילדי הכוכבים, מותר לחסידיהם לאכול רק דברים מתים. והגבינות היו חיות. קהילות של יצורים קטנים וחיים שמתו בעודם נאכלים. סרחון הגבינות היה הריח שלהם. הריח של מי שימותו בקרוב. אחד מאוכלי הגבינות עמד קרוב לבית האבות כאילו היה זקיף – עוברי האורח התייחסו אליו כמו העשן שהעניק לקנוקנות העשן את שמם הנורא. מזיק לבריאות אבל עדיין חלק מהנוף.

"שבתי." אמר אודום לקיריאן ובניו "היכן אני יכול למצוא את סבי?"

"אליק, תאחוז ביד שמאל. אליג, תאחוז ביד ימין. אני אחזיק בראש." נקש האח קיריאן, זוחל על הענף הדק, שנראה כמעט כעומד ליפול תחת משקל השלושה "אודום, סבך נמצא עם שאר האחים בחדר הראיונות, עוסק בהצעה שקיבלנו אתמול. עתה, אליק, יד שמאל!"

אודום הסתלק משם ונתקל באוכל הגבינה שסיים לבלוס את המנה שלו. הוא נע יחסית מהר למישהו מסומם מסוכר כמוהו ואמר: "אתם, הבואת'יאנים, לא רצויים יותר בפראטצאט."

"הוא הנכד של הדרקון השחור!" צעק התאום אליק, אוחז ביד שמאל, "הוא אחד משלנו. תן לו לעבור, אוכל גבינות!"

התאום אליק לא היה קורא לו אחד משלנו בנסיבות רגועות יותר. הוא היה בנו של עריק, ככלות הכל. הוא גדל בידיעה שאביו שבר את שבועתו לאחווה השחורה ועזב אותו לעד. הם יכלו מזמן לעזוב לסאריל אילולא השערורייה. להיות ראש האגף בפראטצאט תשעים שנה היה כבוד הרבה פחות גדול כשאתה יודע כששערורייה עמדה בדרכך.

"ולמרות זאת, אם לא תזוז מדרכי, אני אקרא לרוח ממעל להעיף אותך." הבהיר אודום. אוכל הגבינות שהפגין, כצפוי, את הבורות של ההמונים לגבי האמצעים העומדים לרשות הבואת'יאנים. בורות שהמסדר טיפח באהבה רבה. אפילו כחניך, הוא נדהם לגלות עד כמה.

ואוכל הגבינות זז מדרכה של סכין הטלה משוננת שבאה מלמעלה. האח קיריאן נקש: "שמאל, בן. תשתמש בבריון של המחלבה כלוח קליעה למטרה אחרי שנוריד את הגופה."

אודום מצא את עצמו מול דלת ברזל שנעקרה מציריה. החלודה שפשתה בציריה המאדימים העידה שהמחלבה הביאה איתה במתקפתה על המקום לפחות רופש אחד. זו הייתה עבודתו. חדר הקבלה נראה כמו גולם של זקן שעבר שינוי. המחטים של אקדחי הבוקרים עבדו שעות נוספות בהפיכת חדר הקבלה המפואר פחות או יותר לעיי החורבות שאודום ראה. וידיו של אודום נקפצו לאגרופים כשחלף כרוח סערה באולם טוויי הקורים. אותם קורים הזכירו לו את האמנה שמכוחה הם עצרו את האנושות מלהשתנות למפלצות טוות קורים. האמנה העניקה להם את הכפפות השחורות כדי לעצור את השינוי. מדריכיו בקרב הבואת'יאנים נהגו לומר שזהו שריד מהימים שהאנושות הייתה מסדרון לצורת חיים אחרת. כיום האנושות יכלה להיות מפלצתית בזכות עצמה בלי צורך בשינוי.

אודום נכנס דרך הדלת הפתוחה לרווחה. לא נעלם מעיניו שסבו רצה שמראה ההרס שביצעו שליחי המחלבה לא ימוש ממחשבתם של האחים כשיסערו הדעות. הוא היה חכם. לא סתם הוא היה הדרקון השחור תשעים שנה. בנסיבות כשיגרתן, כאן קיבלו האחים את המשפחות של לקוחות בית האבות והחליטו לאן לשלוח אותם בהתאם לחומרת מצבם. עתה המקום היה מלא בנקישות וכמה אפילו היכו באגרופיהם על השולחן העדין שלא נועד לזה. בתמורה לכפפות השחורות, האמנה לקחה מהם את לשונם.

"הכל באשמת הבואת'יאני הארור ההוא!" היכה באגרופיו האח בניאטר "אינגראן ורטהו!"

אודום כבר שבע מוורטהולד בכל הימים שהוא היה השותף שלו. הוא לא רצה לשמוע את השם שלו גם פה. סבו נקש בעדינות על השולחן, שקווי השבר מאגרופי האחים נראו עליו, "תמיד קינאנו בבואת'יאנים על כך שהם גדולים יותר, מכובדים יותר ועם יותר צעצועים. עתה המחלבה החליטה לתת לנו את הכבוד לאכול את חטאיהם. נסה לראות את זה כך, האח בניאטר."

" – אבל להציע שותפות בבית האבות. הם תמיד כיבדו את העבודה שאנחנו עושים." הסביר האח בניאטר את תרעומתו "הם אפילו לא מוכנים לקחת את השבועה."

והצביע ביד ימינו לעבר האמנה הממוסגרת על הקיר, זגוגיתה מנופצת.

"אודום, שב מימיני." נקש סבו ברוך מוזר. אודום הרגיש בנחש השנאה ירוק העיניים מתעורר בקרבו למשמע נקישותיו. הוא לא שכח לגמרי את הרגשות שהביאו ליציאתו לשם – הרצון לדחות את העימות עם סבו על האישה. הוא חשב שהיא בחרה בו בשל מעמדו. אמת. סבו שחור השיער היה קל תנועה ונאה גם בשנתו המאה עשרים ושש הודות ליתרתו בבנק החיים אבל אודום היה באמת צעיר ויכל יותר לספק את צרכיה.

"אני עומד על כך שעלינו לומר שעלינו לקבל את אישור המועצה שלנו למהלך עסקי כזה. גם להם יש מועצה. הם יבינו את הצורך – " נקש סבו, מסביר את מהלך ההשתהות שלו. האח בניאטר היכה באגרוף נוסף על השולחן ונקש: "בוא נזכור שמי שפנו אלינו הם סיעה במלחמת אחים על כס הדרקון הלבן. אם הם לא מקשיבים למנהיג בשטח, למה שהם –"

בפראטצט, פנו אל המנהיגים בדרך כלל כדרקונים כאות כבוד לדרקונים האמיתיים, שהשרו מזוהרם מביתם במעלה הגבעה. אפילו ראש המחלבה תבע לעצמו תואר זה – הדרקון הלבן.

"האם אנחנו לא חוכרים של מועצת פראטצט?" הציע אודום את שלו.

"המחלבה מושלת בעיר הזו." הזכיר לו סבו בעדינות "העובדה שאינגראן גנב את האדם שיצר עבורה את הקוביות שגלגלו את כולם להיות ידידיה לא אומרת שהדברים ישתנו בקרוב. "

"אני מציע שנפנה לדרקון הלבן בכבודו ובעצמו. הוא תמיד הפגין כבוד כלפינו." הציע סבו "הוא ירסן אותם. ועתה לנושא נעים בהרבה, נכדי אודום שב ואני רוצה למנותו למתאם."

"אני מזכיר לך שמשרת המתאם הובטחה לבני האמבדולט." הזכיר האח בניאטר בנקישה "זו השנה השלישית שמדלגים עליו. האם לא עדיף שנכדך יתחיל כחניך וייזכר במנהגינו?"

האמבדולט היה נער עם כרס קטנה כשעזב. הדבר היחיד שהנער הצטיין בו היה בישול. מלבד זאת, הוא היה עצלן וחסר כשרון לכל דבר אחר. רק העובדה שהיה בנו של אח באחווה השחורה הבטיחה שעתידו לא היה להתגולל עם אוכלי הגבינות של המחלבה. כמובן שאודום שמר את דעתו לעצמו בנוכחות אביו הגאה.

"היא לא הובטחה להאמבדולט. כשהאפשרויות העומדות לרשותנו הם התאומים אליקרל ואליגרל, שיש להם יותר כח ממח, בלילה, שאין לו מח ואין לו כח ויורוט ששונאת לעבוד. והם הטובים ביותר שיש לנו – " התחיל סבו לנקוש " – אודום לפחות רוצה לעבוד איתנו. האם בנך לא הודה בפניך שהיה מעדיף להילחם על מקומו במטבח במקום לפעול בתיאום עם אחיו השחורים, בניאטר?"

"הוא לא ישרוד שנה." נקש האח בניאטר וקיבל את סמכותו של הדרקון השחור בשקט. האחרים מחאו כפיים וקמו מחדר הראיונות במהירות. הם התפזרו כמו קנוקנות עשן שחור.

"ספר לי על עלילותייך אצל הבואת'יאנים ואל תשמיט מילה." נקש סבו.

האח קיריאן ובניו, שסבו אמר עליהם שיש להם יותר כח ממח, שבו מבית הדרקון עד שסיים. סבו לא העיר כלום אלא השאיר אותו לבד להתכונן ליומו הראשון כאדון החניכים.
 
שפה יפה, אם כי מעט חזרתית:
הלדין אמר/ה:
[post]670438[/post] מוכה הערפיח, שענפיו התעקלו תמיד כנגד כיוון השעון שעמד מול בית האבות. אחיו מוכי הערפיח
הרעיון לא ברור לי, מסקרן, אבל לא התמצאתי. הבנתי שיש בית אבות עם זקנים שהופכים לעכבישים ולגלמים, וזהו בערך. סיפור טוב.
 
@הח'אן - קראת את הסיפורים הקודמים באותו העולם (יש לינק בתחילת ההודעה של הלדין)? הרבה מהרקע הלא מוסבר כאן נמצא שם.

@הלדין - הסיפור הרגיש כמו אקספוזיציה, אני מניח שזה הגיוני כי אתה מפרסם בחלקים. העולם בעיניי הוא החלק הכי חזק בסיפור עד עכשיו, הוא ללא ספק מסקרן מאוד.

האם העכבישנאים הם חצאי אנוש? היה כתוב על שינוי אז אני מניח שכן, אבל מצד שני עד עכשיו כשמשהו היה חצי אנוש זה נאמר במפורש.
 
תודה על התגובה. :D

העכבישנאים הם לא חצאי אנוש. הם הצורה הבוגרת של האנושות בעולם הזה. אודום גם אמר במפורש שאם לא יפקוד אותו המוות, יפקוד אותו השינוי - וזה אחד הדברים שמפחידים אותו מכל. הוספתי בעריכה לפסקה קצת יותר הרחבה על הנושא.
 
בשבועות שלאחר מכן, זמן רב אחרי שמדי החניך הבואת'יאני שלו עוכלו, אודום פקד את החניכים שהתייצבו באותו היום באחד מהאולמות הצדדיים של בית האבות. הוא הציע במועצה שהחניכים יגורו בבית האבות שתחלוף המלחמה. המועצה פסלה את ההצעה פה אחד.

בינתיים הוא למד את השמות שסבו זרק בבוז בישיבת המועצה הראשונה. הוא הבחין שהם מופיעים בכל מפקד מלבד האמבדולט, שלפי השמועות, חיזר אחרי הפונדקים בחיפוש אחרי עבודה במטבחיהם. כמובן שאף פונדק לא התכוון להתגרות במחלבה בתקופה הזאת.

מאז בואו הורידו האח קיריאן ובניו עוד גופות מהעץ. המשפחות היחידות שעדיין העיזו לבקר אצלם היו כאלה שהחזיקו לקוחות אצלם וגם אלה מצאו סיבות לא לבקר אצלם. הסיבות שהחניכים המציאו עלו עליהן מכל בחינה שהיא במקוריות. לפעמים אודום דמיין שקיים ספר שכל כולו עוסק בתירוצים לבכירים למה לא עשית כפי שצופה ממך. האמת הייתה שאודום היה רוצה לקרוא אותו כדי שיוכל להסביר לסבו איך הוא עומד בציפיותיו.

באותו היום הוא צפה ביורוט נושקת לאחותו של בלילה לפרידה. על צווארה של יורוט נותרו צלקות מאותה פטריה ששינתה את נטייתו המינית של אדם. יורוט החליטה לזרום עם השינוי אפילו אחרי שהחלימה ממחלתה וכך פגשה את בלילה ואחותו במרפאת השינוי. שכן להבדיל מהמסדר הבואת'יאני היהיר, האחווה השחורה יכלה לחיות בדו קיום עם מסדרים אחרים של האמנה כמו האנשים התלויים שהיה להם ריח של גבינה. לאחר שלמד שהאמנה לקחה מהם את חוש הריח, הוא תהה לעיתים מה הבואת'יאנים הקריבו למען האמנה– את הלב שלהם?

ובלילה בא אחריה אל האחווה השחורה. הם היו כאור וצל, כאוויר ולהבה וכדם ולב זה לזה. אודום הכיר מערכות יחסים כאלה מחייו בקרב החניכים הבואת'יאנים. היה להם שם: אחים לקלף.

באותו היום האמבדולט החליט להופיע. הוא פקד אחד-עשרה חניכים מתוך עשרים ותשע. בעוד שהאחים השחורים טיפלו בכפפותיהם בזקנים ובמפלצות טוות הקורים, שהחניכים כינו האבות, הרי שהחניכים בעיקר ניקו את מה שנותר – המשימה המעניינת ביותר הייתה ליווי הפסולת של בית האבות אל פרנסקר, הרופש שהאחווה השחורה הייתה איתו ביחסי עבודה מאז ומתמיד.

"לפני ששתתחיל לחלק משימות, אני מבקש שלא תשלח אותי למגדל של פרנסקאר היום. אני מוכן אפילו לנקות את הכלובים של האבות. רק לא ללכת למגדל של פרנסקאר היום." התחנן האמבדולט כשגרוגרתו עולה ויורדת בצורה מהממת כמעט.

"כבוד לחניך האמבדולט שמוכן לקחת על עצמו את תורנותו של אח אחר." אמר אודום, מחקה מדריך בואת'יאני במלוא הדרו, "אביך לא יסלח לי אם אשלח את בנו לשדה הטבח. ממילא עמדתי לשלוח את צמד העורבים ההומים שלנו, יורוט ובלילה, לשם."

"גם אני מוכנה לנקות את הכלובים של האבות. הכל רק כדי לא לשמוע את פרנסקאר מדבר על תינוקות." הצטרפה יורוט להאמבדולט במחאתו השקטה נגד עריצותו של אודום. כך הוא ראה את זה. הם אולי לא דיברו על זה אבל בטח העליב אותם שהוא בנו של עריק. והוא המתאם שלהם.

"יורוט, המחלבה חוטפת את התינוקות של אנשיו." העיר בלילה. החניכים התעוררו משנתם והתחילו לדבר אחד לתוך הדברים של השני עד שאודום הבין שאין פה מרד נגדו. היחיד שלא פתח את פיו היה האמבדולט. אודום השתיק אותם במתיחת ידיו כאילו כבר עטה את הכפפות השחורות ואמר: "אחד אחרי השני, אתם טוענים שהמחלבה משתמשת בחלב אדם... וכשהיא מחלצת רכיב מתוך מעי תינוקות כדי להקשיח את החלב לגבינה. נכון?"

"כן." אמר אחד התאומים, פניו שלוות, "זה בדיוק מה שפרנסקאר אמר."

ואז אודום, בהנעה עצלה של אצבעו, הביט בחניכיו במבט רעבתני ואמר: "זו לא בעיה, אחים. זו הדרך שלנו להוכיח לאחים השחורים שהדור הזה לא נופל מכל דור שקדם לו."

סבו היטיב להכיר את אנשיו. רק החניכים שאותם מנה בבוז הגיבו בעניין להצהרתו. האחרים הסתכלו לצדדים כאילו ביקשו שאודום יקצה אותם לתורנות אחרת. הוא ידע, לאחר שאיפה ארוכה, שהוא מבקש מהם לסכן את חייהם. הוא צריך להעמיד את זה לדיון.

"מי ממכם מוכן ללכת אחרי להציל את התינוקות?" שאל אודום. היד היחידה שהפתיעה אותו בשלב זה הייתה ידו של האמבדולט.

הוא לא ציפה ממנו להפגין אומץ מהסוג הזה. החניכים לא נראו כמאמינים לבנו של עריק שינהיג באומץ. הוא משך בשפתיו הדקות וסינן, בצינה, "אחרי שאסיים לחלק את המשימות, אלך עם התאומים למגדל."
ג
המגדל של פרנסקאר היה, בעיני אודום, מוגזם. מתרומם כאגרוף קפוץ מתוך הים העירוני מוכה האפר של פראטצאט, התהדר המגדל בשלט חוצות צעקני: "הפסולת של היום – אוצר הדרקון של המחר!"

אנשיו הזהירו אותו שפרנסקאר, רק ליתר בטחון, שכר משווק שארג רשת שחוטיה הכחולים הבלתי נראים התבדרו ברוח מול השלט. דווקא בלילה הסתבך פעם עם אחד החוטים והתלהב מהמקום עד ששככה השפעת החוט.

מאבטחת כבדת גוף ישבה מתחת לשלט החוצות. כנפיה השמוטות העידו שהיא הייתה מילדי הכוכבים. כאחד שנדפק בעצמו על ידי ורטהולד, אודום ריחם עליה בעודו מתקדם עם התאומים מאחוריו. היא נפנפה בכנפיה ורוחות היכו בהם. אם הרוח הייתה פוגעת בכלי מוות, היא הייתה שורקת. כמובן שהם היו חמושים – המחלבה הרי הייתה במלחמה.

"תלו את האקדח ואת שני סכיני ההטלה, ואהה, כוכב השחר הקטן כאן." אמרה בנימה מובסת של מי שחרכו אותה השמיים. זאפירה תצטרך הרבה יותר ממגע הקסמים של פרנסקאר כדי שמישהו יראה בה אוצר הראוי לדרקון. לפי מה שהוא שמע, היא הייתה שקועה בחובות למחלבה.

אולם הקבלה של המגדל היה הקמיצה המקופלת של האגרוף. והוא הריח טוב. "ברוכים הבאים לפרנסקאר ובניו." אמר האיש הקטן שעמד בכניסה. חוטים של משווק היו סרוגים בתוך בגדיו היקרים. אודום אמר: "באנו מהאחווה השחורה. אני רוצה לדבר עם פרנסקאר לגבי הילדים."

האיש הקטן חייך בעצב ואמר: "אני אלך להודיע לו."

הוא והתאומים התיישבו בספסל הבזלת ולקחו את אחד מלוחות האבן המונחים על השולחן השחור. עיקר הלוח עסק בקריאתם של מחבקי העצים ללמוד מלירנה ולגרש את הפיות משראנור. אודום עיקם את אפו בהזדהות ואמר: "תודה לאמנה שאין פיות בפרטצט."

והרים את מבטו לעבר פרנסקאר האוחז בימינו בכיפתו החלודה הרופש היה איש מבוגר שיישם במראהו החיצוני את אמירתו. הוא היה מבוגר בהרבה ממנו. והוא נראה כבן גילו של אודום עם שיערו השחור המתולתל ועיניו הכחולות, הנוצצות. עבודתו עם הפסולת של פראטצט העניקה לו את הבושם החמוץ של המוות. כמה משכיריו כבר לקחו את העגלה אל מאחורי הקלעים של החזית המהודרת: אולמות השאור.

"וכבר חשבתי שאיש לא שומע את הרמיזות הכבדות כעץ שלי." התרונן הרופש "מה אתם, בעצם, רוצים לדעת?"

"אני." דייק אודום, מסתכל לעבר זאפירה, "רוצה לדעת איפה הילדים מוחזקים."

"האם אין לבך חפץ באוצר כלשהו?" שאל פרנסקאר בלבביות. בדעתו של אודום עלתה זה מכבר יאפאטרה מלאת ההערצה אבל הוא חפץ בהערצת אמת – לא ההערצה שייתן לו סריג משווקים. הוא אמר: "כדי לתכנן את הפשיטה, אנחנו צריכים כל מידע שניתן לאסוף על המקום. אני –"

"זאפירה, הגיע הזמן להצדיק את קניית חובותיך." הקדים פרנסקאר את אודום "עזרי לילדים להציל את התינוקות."
 
"אם מישהו ממכם רוצה לסגת," אמר אודום, מסתכל בחשש בחבורה מאחוריו, "אני אסלח לו."

לפי זאפירה, שהייתה הראשונה לסגת, המחלבה הסתירה את התינוקות בצומת המזיפה. היא הסבירה לו ששנותיה במשמר המקושקש לימדו אותה שלהתעכל במזיפה של דרקון עדיף על פני ליפול בשבי המחלבה. לא שהייתה לה בעיה להמר במשחקים שהם ערכו. המשחקים שהביאו להעפתה מהמשמר. לפחות אודום יכל להיות בטוח שהיא לא הזהירה אותם מראש.

האחרים שתקו. הם השתוקקו להוכיח את עצמם ראויים לאחווה השחורה שלא כמוהו. הם היו מודעים לכך שהם עשו את זה בלי ברכתה. אם הם ייתפסו, עליהם להתכונן לנורא מכל: האחווה השחורה תאלץ להתכחש לכל קשר אל הגיבורים האלה. אודום רצה להרשים רק אישה אחת בכל העולמות שהיו ויהיו: יאפטרה.

הסימן המסגיר הראשון שהרופש לא אמר להם את כל האמת היה כשהם תצפתו על הבוקרים בתשלובת המזיפה. הם לא הלכו. הם רקדו, מנפנפים בכלי נשקם המבעיתים, כאילו נטלו מלוא החופן אפר פיות. חי צבעיו של בראהה, חשב אודום, זה הולך להיות יותר קל ממה שחשבתי. הוא ידע מתלמודו אצל הבואת'יאנים שכל מה שהוא צריך זה לעצור אותם וכך הגל שבהם יפנה כנגדם.

הרופש נתן להם לפני שיצאו מלוא החופן רימוני לחם. עכשיו הבין אודום למה. הם היו במרחב הפתוח מתחת לנהר הרוח שהביא אותו. אודום הבחין שהוא עדיין יכול להיכנס אליו. הוא יכל לעוף ולפזר על הבוקרים המרקדים רימוני לחם הוא אמר, נוקש באצבעותיו החיוורות, "בלילה, יורוט, אתם תסתערו ותשאגו. זה ילחים את הלוחמים." אמר אודום "ותשתדלו להתרחק מהבוקרים כשהלחם תופח, בבקשה."

"האם אני נראית לך כמו אחת המטורפות מהמזרח? תטיל את זה על התאומים." סיננה יורוט "אני אעזור לך לקחת את התינוקות. אני אוהבת תינוק –"

"אני אטיל את הרימונים, אודום." אמר האמבדולט, רוכן לידם, "אין דבר העומד בפני רצון הברזל של משפחת רצוני כפי שאבי נוהג לומר."

לאודום הייתה את יאפטרה אבל, בכל זאת, הוא לא הרגיש בנוח שהוא הפקיד את רימוני הלחם בידיו של האמבדולט החצי-שמן. הוא התפלל אל הכוכבים – שהדרקונים היו השתקפויותיהם עלי אדמות – שהאמבדולט לא יהרוס את הסיכוי שלו לשאת חן בעיני יאפטרה. הוא בהחלט יכל, החצי שמן הזה. הוא גם קיווה שמראה הלחם התופח לא ישכיח מהגרגרן הזה את כל כללי הזהירות. והוא יאכל ממנו. כל השאר בירכו אותו בהצלחה בשדה הקרב מול הבוקרים. הוא נטל את הרימונים, שישה בכל יד שמנמנה, והסתער בשאגת קרב מחרישת אוזניים לשדה הקרב. שאגת הקרב משכה את הבוקרים המרקדים לעבר האמבדולט ופינתה להם חריץ צר שדרכו הם יכלו להסתנן. אודום הספיק לשמוע את הרימון פוגע בבוקר הראשון כשהגיעו לדלת.

הרונות החרוטות על מה שנראה לו במבט ראשון כעור פרה השתרעו על פני שכבות שהתחלפו לפי מפתח הצפנה שהיה ידוע רק למני מעט במחלבה. הרונות עצמן היו טעונות, כמובן, או שהדלת לא הייתה עובדת.

"זה עור של מינוטאור, אודום," אמר אחד התאומים "אני כבר רואה הכל כפול." הרופש מסר לו את סידור הרונות לפני שהוא יצא. אודום אמר, באנחה מיוסרת, "אליגירל, אליקרל, תסדרו את הדלת לפי פקודה שלי. ככל שנעשה את זה לאט, הדלת לא תגיב לצופן."

"למה שלא נפיל על הדלת כוכב השחר?" שאל אליגירל "היא עשויה מעור. ועליך לזכור שהאמבדולט מעסיק את הבוקרים מאחורינו."

ושכוכב השחר חבט בחודי המתכת שלו בדלת, נשמעה תרועת קרנות. למרות שאודום היה בטוח שהאמבדולט יכול לעצור את הבוקרים, הקרנות נשמעו לו... חזקות דיין כדי להזעיק פלוגות בוקרים. אז הוא אמר לכולם למהר אל המקום. עד מהרה הם שבו לכניסה יותר מדי פעמים. הוא הבין שהצופן היה אמור לבטל כמה הגנות פנימיות. הדלת הייתה כבר הרוסה. אודום חשק את שפתיו ואמר: "אליגירל, אליקרל, תטילו את הרונות באוויר לפי פקודתי."

הדלת הגיבה לחיים של מטיל הרונות. הוא הימר על כך שלא שינה כל כך לדלת שהיא לא שלמה כל עוד נותר חלק ממנה. התאומים, לפי פקודתו, התוו רונות. ובכל רונה, שיערם הכסיף בשערה אחת. ואז שהם נראים מבוגרים בעשור, התאומים סיימו להטיל את הרונות. תרועת הקרנות פסקה עתה שהרונות הוטלו.

ועתה כשהם פנו לתוך התשלובת, המסדרונות הסתדרו כפי שהם אמורים להסתדר. הם לא נתקלו באף חולב. הם לא היו אמורים. אודום ידע עוד לפני שהגיע לכאן שהדרקון הלבן לקח אותם לשחק. מלחמה או לא מלחמה, מסורות לא שוברים ובמיוחד שמדובר בצוותים שעבודתם חשובה לעצם קיום המחלבה. עד מהרה הם הגיעו ליעדם: התינוקייה.

"בשם צבעיו של בראהה," פלטה יורוט את מה שכולם חשבו "אלה לא... תינוקות."

"מה שהם מוכרים ברחוב זה לא חלב אם." השלים אותה בלילה "זה חלב... מינוטאורים."

להבי קרח היו תלויים בערסלים שנקשרו לווי מתכת בתקרת התינוקייה. הווים נראו פחות חדים מהלהבים שהתעקלו מפניהם הרזות והנוקשות של להבי הקרח הקטנים. הוא ידע שמאחורי העור היו צלקות על בטניהם הקטנות, הצלקות שנותרו אחרי שלהבי המחלבה הפיקו מהם את הרכיב שעשה את המעדנים שלהם למוצקים. ורטהולד היה נותן להם לסבול. אודום הוא לא ורטהולד הבכיין שלא מבין למה הוא, מכל האנשים בכל העולמות, צריך להיות... בואת'יאני.

"באנו להציל אותם ואנחנו נציל אותם." אמר אודום "לא משנה מה יאמרו עלינו. אל תשכחו שבלי ה... תינוקות, המחלבה לא יכולה ליצור את המעדנים שלה. ובלעדיהם, המחלבה לא תוכל למממן את עצמה. ואם המחלבה תפשוט רגל, המלחמה תיגמר. אתם איתי, אנשים?"

"אתה מסביר יותר מדי. היית צריך להתחיל עם המלחמה." ענה בלילה בנועם.

"אני שונאת מלחמות יותר משאני שונאת תינוקות." הסכימה יורוט בחינניות.

התאומים לא אמרו מילה. שיערם האפור היה שווה את כל אלף מילותיהם. התאומים ציפו מהרופש להשיב להם את החיים שאיבדו בפתיחת דלת הרונות. הבעיה הבאה הייתה שבתינוקייה היו כ-1,600 תינוקות. והם היו רק חמישה. אודום הסביר להם שהם יישאו את התינוקות בגופם. הוא כרע ברך בתינוקייה, ברך על הרצפה, ברך באוויר וקרא אל עוצמת האמנה. אנחנו האחווה השחורה. אנחנו האוכפים את האמנה הבואת'יאנית. המחלבה מפיצה סמים הלוקחים מהאדם את היכולת להתנגד לשינוי. אנחנו נקיים את האמנה אם נפעל כנגדה. וידיו נותרו חלקות כידי תינוק. הוא קלט שהאמנה ראתה את אשר על לבו: הכמיהה ליאפטרה. הוא לא רצה לאכוף את האמנה כי אם השתוקק ליאפטרה. הוא חייב לוותר עליה אם ברצונו לקבל את עוצמתה. ואז הבין למה הוא שם. סבו היה בקשר עם הרופש. הוא רצה שנכדו ייקח את המשימה הזו על כתפיו. הוא רצה שנכדו יתבגר. זה כנראה מה שראה אדון הרואים ששקל את אודום – את שייכותו לאחווה השחורה. כאדם שנשבע לאמנה, הוא יכל לזהות את הזיוף.

ואז אודום ראה את הכפפות השחורות על ידיו. ולשונו צרבה כאילו הונח עליה ברזל מלובן. הוא ידע שהוא לא ידבר יותר אלא בנקישות. זה היה המחיר שלה. הלשון שלהם. האחרים נבעתו לראות את הכפפות השחורות על ידיו של אודום. הם לא ציפו שהוא יצליח אחרי כשלונו אצל הבואת'יאנים. היה זה משיב נפש לראות כמה האחרים באמת האמינו בו. ואז הוא לקח את התינוקות ודחף אותם, את כל ה-1,600, בארבעת חבריו לצוות. חוטי החיים שלהם נפתחו כשהם נשזרים בחוטי החיים של החניכים. הם בכלל לא נראו תפוחים מההריון. אודום ידע שכדאי שהוא ימהר לפני שעצם מהותן של הפיות תעכל את שפיותם ואז את בשרם ולא בהכרח בסדר הזה. ואז הם רצו הם הסתערו
מהתינוקייה, האחרים רצים אחריו.

כשהגיעו החוצה, לחם האדם מילא את צומת המזיפה. וחסם אותה. אודום ביקש מהם לבטוח בו וקרא לרוחותיו של נהר הרוח אליהם. וכך הם הספיקו להגיע למגדל של פרנסקאר בטרם יצאו מדעתם והתפגרו.

האיש הקטן קיבל אותם ביחד עם חבריו הקטנים. האחרים קרסו על רצפת חדר הקבלה. אודום שלף את התינוקות אחד אחרי השני כשהאנשים הקטנים לוקחים אותם בזרועותיהם, מערסלים אותם כאילו היו... רק אז הבין אודום. האנשים הקטנים היו פיות. הוא לא הרחיק בקו המחשבה הזה. הוא בחר לא לדעת את סודותיו של הרופש אף על פי שסקרנותו בערה בו. זה לא יעזור לו. ואודום בחר להישאר בבורותו.
 
ה
אודום זכר את שובם לבית האבות. את האחים מקבלים אותו לאחוותם. את פניו של האח בניאטר רצוני, אביו של האמבדולט, מותקים משביעות רצון מחזרת בנו כגיבור ליגון בהבנה שבנו ננטש מאחור. לבסוף, הגופה התפוחה הופיעה בפתח בית האבות כמחווה בשתיקה מאיש הקשר של פרנסקאר במחלבה, האדם שמסר לו את צירוף הרונות.

כנהוג בפראטצט, האחווה השחורה נשאה את גופתו של האמבדולט אל מערות הדרקונים והציעה את גופתו התפוחה. הדרקונים כתומי הקשקשים הוקירו את המנחה והורו בכנפיהם המעוגלות, שמערבולות נצחיות מסתחררות בהן, להניח אותו ביחד עם המתים האחרים. בין נושאי גופתו היו התאומים שעלומיהם הושבו להם בתמורה לשירותם. אביו של האמבדולט חרט את שמו בלוח הכבוד: האמבדולט רצוני.

לפי השמועות ברחוב, גופות הבוקרים המרקדים נשרפו ואפרם פוזר על פני האגם. זה היה המחיר על כשלונם למנוע מסיעה יריבה לפרוץ לתוך התינוקייה. הפעולה הקיצונית גם הביאה את הדרקון הלבן לפרוש לטובת מירנדולה בלאנץ, דודנו והאיש שהחזיק בבקתתו את המגלגל האחרון. האדם, שלדעת אודום, היה איש הקשר של פרנסקאר במחלבה. אם הוא צדק, הוא איש מרחיק ראות אם הוא היה מוכן להפסיד פעם אחת רק כדי לנצח. למרות שהמחלבה נשארה, המלחמה נפסקה. והוא החזיר להם לגמרי את הטובה כשהכריח את בני איגיאון להפסיק להציע שותפות. ועניין של זמן עד שהתרמילים בתינוקייה יתמלאו שוב.

"כשיאפטרה הודתה בפניי שהצעת לה לברוח איתך." אמר סבו, נוקש כנגד מערת הדרקון, תופס את אודום בהפתעה גמורה, "הבנתי שאם אנחנו אוהבים אותה אישה, אולי יש בינינו יותר מהמשותף מאשר הנפרד. עד שהיא הודתה, ראיתי בך את בנו של אביך."

האיש שעזב את האחווה השחורה. ואת בנו. האיש היה מת עבורו שנים רבות.

"יש לי תקווה עבורנו שיום אחד נורשה לבוא לסאריל, נכד." תקתק סבו "והשערוריה תהיה כחלב הנשפך עבורנו."
 
לדעתי פרק ה' לא באמת תורם מספיק בפני עצמו - למה לא לשלב אותו עם ד'?
וברפרוף מהיר על החלק הראשון הוא נראה יותר טוב, אבל קשה לי בדיוק לאתר את כל השינויים :)
 
תודה על התגובה. :D

פרק ה' הוא, במידה רבה, האפילוג של הסיפור. אני, לפחות, חושב שמן הרצוי להפריד אותו מסצנת הפעולה שקדמה לו. העריכה נועדה בעיקר לסלק שרידים "מאובנים" של סיפור קודם וגם להכין את השטח לסיפורים הבאים שכבר יש לי בראש מושג במה מדובר.
וגם לנסות לדלל קצת את היער כדי שאנשים יוכלו לראות את העצים...
 
חזרה
Top