הערת המחבר: סיפור זה חוזר לפראטצט מנקודת מבטו של אודום מדוקרן הקרח https://www.pundak.co.il/forums/threads/37862/post-653780
היות ומדובר בסיפור ארוך, החלטתי לפרסם אותו בחלקים. אשמח לשמוע את דעותיכם, הארותיכם והערותיכם וסתם מאד אהבתי.
ענני אבק שחורים כחטא עלו השמיימה כשאודום חזר סוף סוף הביתה.
שדרת הזרוע לא השתנתה במאומה בשנתיים שחלפו מאז שהוא התגייס למסדר הבואת'יאני – אותו מסדר נערץ שגורש ממנו עתה בבעיטה. לא שנאמנותו האמיתית הייתה כלפי המסדר. צבעים, לא שנאמנותם האמיתית של חצי מהחניכים הייתה כלפי המסדר. לפחות הוא היה נאמן למשהו גדול יותר מלשרוד את היום הבא בעולם האפור הזה. הוא היה חניך. חניך באחוות הכפפה השחורה.
אווירון שנראה בפצע שבין שמיו השחורים משחור של קנוקנות העשן הזכיר לו את האישה שבגללה ברח אל המסדר הבואת'יאני. האישה שבחרה בסבו על פניו. באותו רגע, הוא שקל אם לערוק כאביו ובחר, תחת זאת, לרגל עבור האחווה השחורה בקרב המסדר. השותפות עם אינגראן עזרה לו לשכוח את שנאתו לסבו והחליפה אותו בשנאתו לאינגראן. עתה שהיה רק חניך באחווה השחורה, אודום היה מוכן להודות שהוא הפחיד אותו עם חלומות ההתאגרפות הלא נורא שקטים שלו. ועדיין, צבעים, הוא היה החניך היחיד שלא רצה להיות שם. והחניך היחיד שהצליח להחזיק מעמד כשותף לחדר שלו עד שהוא נחשף. אודום לא הבין עדיין מה קרה שם מול אדון המטבעות.
הוא חלף כרוח מהעבר בין העצים הכפופים של שדרת הזרוע. תנועה אחת שלא במקומה גרמה להמון עשים שחורים כאפילת הלילה לעוף לתוך מדי החניך שלו. הם יאכלו היום. ברגע שאודום יוכל לתלות את בגדיו הישנים במקום שלא יהוו סכנה לאחרים. ואז הריח.
מעל אחד העצים הנמוכים ביותר טיפס האח קיריאן עם בניו כדי להוריד גופה.
הגופה הייתה תלויה על חודו של מחט. על תכריכיה היה הסמל שאודום לא התגעגע אליו. לא התגעגע אליו בכלל. על התכריכים של קליע המארג שנחתם במחט התלויה מעליו צויר ציור תמים לכאורה: בקבוק חלב לתינוק.
המחלבה הייתה פה.
בבת אחת סרחון הגבינות שמכרה המחלבה בניגוד לחוק בפראטצט מילא את נחיריו. לפי מדרשם של ילדי הכוכבים, מותר לחסידיהם לאכול רק דברים מתים. והגבינות היו חיות. קהילות של יצורים קטנים וחיים שמתו בעודם נאכלים. סרחון הגבינות היה הריח שלהם. הריח של מי שימותו בקרוב. אחד מאוכלי הגבינות עמד קרוב לבית האבות כאילו היה זקיף – עוברי האורח התייחסו אליו כמו העשן שהעניק לקנוקנות העשן את שמם הנורא. מזיק לבריאות אבל עדיין חלק מהנוף.
"שבתי." אמר אודום לקיריאן ובניו "היכן אני יכול למצוא את סבי?"
"אליק, תאחוז ביד שמאל. אליג, תאחוז ביד ימין. אני אחזיק בראש." נקש האח קיריאן, זוחל על הענף הדק, שנראה כמעט כעומד ליפול תחת משקל השלושה "אודום, סבך נמצא עם שאר האחים בחדר הראיונות, עוסק בהצעה שקיבלנו אתמול. עתה, אליק, יד שמאל!"
אודום הסתלק משם ונתקל באוכל הגבינה שסיים לבלוס את המנה שלו. הוא נע יחסית מהר למישהו מסומם מסוכר כמוהו ואמר: "אתם, הבואת'יאנים, לא רצויים יותר בפראטצאט."
"הוא הנכד של הדרקון השחור!" צעק התאום אליק, אוחז ביד שמאל, "הוא אחד משלנו. תן לו לעבור, אוכל גבינות!"
התאום אליק לא היה קורא לו אחד משלנו בנסיבות רגועות יותר. הוא היה בנו של עריק, ככלות הכל. הוא גדל בידיעה שאביו שבר את שבועתו לאחווה השחורה ועזב אותו לעד. הם יכלו מזמן לעזוב לסאריל אילולא השערורייה. להיות ראש האגף בפראטצאט תשעים שנה היה כבוד הרבה פחות גדול כשאתה יודע כששערורייה עמדה בדרכך.
"ולמרות זאת, אם לא תזוז מדרכי, אני אקרא לרוח ממעל להעיף אותך." הבהיר אודום. אוכל הגבינות שהפגין, כצפוי, את הבורות של ההמונים לגבי האמצעים העומדים לרשות הבואת'יאנים. בורות שהמסדר טיפח באהבה רבה. אפילו כחניך, הוא נדהם לגלות עד כמה.
ואוכל הגבינות זז מדרכה של סכין הטלה משוננת שבאה מלמעלה. האח קיריאן נקש: "שמאל, בן. תשתמש בבריון של המחלבה כלוח קליעה למטרה אחרי שנוריד את הגופה."
אודום מצא את עצמו מול דלת ברזל שנעקרה מציריה. החלודה שפשתה בציריה המאדימים העידה שהמחלבה הביאה איתה במתקפתה על המקום לפחות רופש אחד. זו הייתה עבודתו. חדר הקבלה נראה כמו גולם של זקן שעבר שינוי. המחטים של אקדחי הבוקרים עבדו שעות נוספות בהפיכת חדר הקבלה המפואר פחות או יותר לעיי החורבות שאודום ראה. וידיו של אודום נקפצו לאגרופים כשחלף כרוח סערה באולם טוויי הקורים. אותם קורים הזכירו לו את האמנה שמכוחה הם עצרו את האנושות מלהשתנות למפלצות טוות קורים. האמנה העניקה להם את הכפפות השחורות כדי לעצור את השינוי. מדריכיו בקרב הבואת'יאנים נהגו לומר שזהו שריד מהימים שהאנושות הייתה מסדרון לצורת חיים אחרת. כיום האנושות יכלה להיות מפלצתית בזכות עצמה בלי צורך בשינוי.
אודום נכנס דרך הדלת הפתוחה לרווחה. לא נעלם מעיניו שסבו רצה שמראה ההרס שביצעו שליחי המחלבה לא ימוש ממחשבתם של האחים כשיסערו הדעות. הוא היה חכם. לא סתם הוא היה הדרקון השחור תשעים שנה. בנסיבות כשיגרתן, כאן קיבלו האחים את המשפחות של לקוחות בית האבות והחליטו לאן לשלוח אותם בהתאם לחומרת מצבם. עתה המקום היה מלא בנקישות וכמה אפילו היכו באגרופיהם על השולחן העדין שלא נועד לזה. בתמורה לכפפות השחורות, האמנה לקחה מהם את לשונם.
"הכל באשמת הבואת'יאני הארור ההוא!" היכה באגרופיו האח בניאטר "אינגראן ורטהו!"
אודום כבר שבע מוורטהולד בכל הימים שהוא היה השותף שלו. הוא לא רצה לשמוע את השם שלו גם פה. סבו נקש בעדינות על השולחן, שקווי השבר מאגרופי האחים נראו עליו, "תמיד קינאנו בבואת'יאנים על כך שהם גדולים יותר, מכובדים יותר ועם יותר צעצועים. עתה המחלבה החליטה לתת לנו את הכבוד לאכול את חטאיהם. נסה לראות את זה כך, האח בניאטר."
" – אבל להציע שותפות בבית האבות. הם תמיד כיבדו את העבודה שאנחנו עושים." הסביר האח בניאטר את תרעומתו "הם אפילו לא מוכנים לקחת את השבועה."
והצביע ביד ימינו לעבר האמנה הממוסגרת על הקיר, זגוגיתה מנופצת.
"אודום, שב מימיני." נקש סבו ברוך מוזר. אודום הרגיש בנחש השנאה ירוק העיניים מתעורר בקרבו למשמע נקישותיו. הוא לא שכח לגמרי את הרגשות שהביאו ליציאתו לשם – הרצון לדחות את העימות עם סבו על האישה. הוא חשב שהיא בחרה בו בשל מעמדו. אמת. סבו שחור השיער היה קל תנועה ונאה גם בשנתו המאה עשרים ושש הודות ליתרתו בבנק החיים אבל אודום היה באמת צעיר ויכל יותר לספק את צרכיה.
"אני עומד על כך שעלינו לומר שעלינו לקבל את אישור המועצה שלנו למהלך עסקי כזה. גם להם יש מועצה. הם יבינו את הצורך – " נקש סבו, מסביר את מהלך ההשתהות שלו. האח בניאטר היכה באגרוף נוסף על השולחן ונקש: "בוא נזכור שמי שפנו אלינו הם סיעה במלחמת אחים על כס הדרקון הלבן. אם הם לא מקשיבים למנהיג בשטח, למה שהם –"
בפראטצט, פנו אל המנהיגים בדרך כלל כדרקונים כאות כבוד לדרקונים האמיתיים, שהשרו מזוהרם מביתם במעלה הגבעה. אפילו ראש המחלבה תבע לעצמו תואר זה – הדרקון הלבן.
"האם אנחנו לא חוכרים של מועצת פראטצט?" הציע אודום את שלו.
"המחלבה מושלת בעיר הזו." הזכיר לו סבו בעדינות "העובדה שאינגראן גנב את האדם שיצר עבורה את הקוביות שגלגלו את כולם להיות ידידיה לא אומרת שהדברים ישתנו בקרוב. "
"אני מציע שנפנה לדרקון הלבן בכבודו ובעצמו. הוא תמיד הפגין כבוד כלפינו." הציע סבו "הוא ירסן אותם. ועתה לנושא נעים בהרבה, נכדי אודום שב ואני רוצה למנותו למתאם."
"אני מזכיר לך שמשרת המתאם הובטחה לבני האמבדולט." הזכיר האח בניאטר בנקישה "זו השנה השלישית שמדלגים עליו. האם לא עדיף שנכדך יתחיל כחניך וייזכר במנהגינו?"
האמבדולט היה נער עם כרס קטנה כשעזב. הדבר היחיד שהנער הצטיין בו היה בישול. מלבד זאת, הוא היה עצלן וחסר כשרון לכל דבר אחר. רק העובדה שהיה בנו של אח באחווה השחורה הבטיחה שעתידו לא היה להתגולל עם אוכלי הגבינות של המחלבה. כמובן שאודום שמר את דעתו לעצמו בנוכחות אביו הגאה.
"היא לא הובטחה להאמבדולט. כשהאפשרויות העומדות לרשותנו הם התאומים אליקרל ואליגרל, שיש להם יותר כח ממח, בלילה, שאין לו מח ואין לו כח ויורוט ששונאת לעבוד. והם הטובים ביותר שיש לנו – " התחיל סבו לנקוש " – אודום לפחות רוצה לעבוד איתנו. האם בנך לא הודה בפניך שהיה מעדיף להילחם על מקומו במטבח במקום לפעול בתיאום עם אחיו השחורים, בניאטר?"
"הוא לא ישרוד שנה." נקש האח בניאטר וקיבל את סמכותו של הדרקון השחור בשקט. האחרים מחאו כפיים וקמו מחדר הראיונות במהירות. הם התפזרו כמו קנוקנות עשן שחור.
"ספר לי על עלילותייך אצל הבואת'יאנים ואל תשמיט מילה." נקש סבו.
האח קיריאן ובניו, שסבו אמר עליהם שיש להם יותר כח ממח, שבו מבית הדרקון עד שסיים. סבו לא העיר כלום אלא השאיר אותו לבד להתכונן ליומו הראשון כאדון החניכים.
היות ומדובר בסיפור ארוך, החלטתי לפרסם אותו בחלקים. אשמח לשמוע את דעותיכם, הארותיכם והערותיכם וסתם מאד אהבתי.
ענני אבק שחורים כחטא עלו השמיימה כשאודום חזר סוף סוף הביתה.
שדרת הזרוע לא השתנתה במאומה בשנתיים שחלפו מאז שהוא התגייס למסדר הבואת'יאני – אותו מסדר נערץ שגורש ממנו עתה בבעיטה. לא שנאמנותו האמיתית הייתה כלפי המסדר. צבעים, לא שנאמנותם האמיתית של חצי מהחניכים הייתה כלפי המסדר. לפחות הוא היה נאמן למשהו גדול יותר מלשרוד את היום הבא בעולם האפור הזה. הוא היה חניך. חניך באחוות הכפפה השחורה.
אווירון שנראה בפצע שבין שמיו השחורים משחור של קנוקנות העשן הזכיר לו את האישה שבגללה ברח אל המסדר הבואת'יאני. האישה שבחרה בסבו על פניו. באותו רגע, הוא שקל אם לערוק כאביו ובחר, תחת זאת, לרגל עבור האחווה השחורה בקרב המסדר. השותפות עם אינגראן עזרה לו לשכוח את שנאתו לסבו והחליפה אותו בשנאתו לאינגראן. עתה שהיה רק חניך באחווה השחורה, אודום היה מוכן להודות שהוא הפחיד אותו עם חלומות ההתאגרפות הלא נורא שקטים שלו. ועדיין, צבעים, הוא היה החניך היחיד שלא רצה להיות שם. והחניך היחיד שהצליח להחזיק מעמד כשותף לחדר שלו עד שהוא נחשף. אודום לא הבין עדיין מה קרה שם מול אדון המטבעות.
הוא חלף כרוח מהעבר בין העצים הכפופים של שדרת הזרוע. תנועה אחת שלא במקומה גרמה להמון עשים שחורים כאפילת הלילה לעוף לתוך מדי החניך שלו. הם יאכלו היום. ברגע שאודום יוכל לתלות את בגדיו הישנים במקום שלא יהוו סכנה לאחרים. ואז הריח.
מעל אחד העצים הנמוכים ביותר טיפס האח קיריאן עם בניו כדי להוריד גופה.
הגופה הייתה תלויה על חודו של מחט. על תכריכיה היה הסמל שאודום לא התגעגע אליו. לא התגעגע אליו בכלל. על התכריכים של קליע המארג שנחתם במחט התלויה מעליו צויר ציור תמים לכאורה: בקבוק חלב לתינוק.
המחלבה הייתה פה.
בבת אחת סרחון הגבינות שמכרה המחלבה בניגוד לחוק בפראטצט מילא את נחיריו. לפי מדרשם של ילדי הכוכבים, מותר לחסידיהם לאכול רק דברים מתים. והגבינות היו חיות. קהילות של יצורים קטנים וחיים שמתו בעודם נאכלים. סרחון הגבינות היה הריח שלהם. הריח של מי שימותו בקרוב. אחד מאוכלי הגבינות עמד קרוב לבית האבות כאילו היה זקיף – עוברי האורח התייחסו אליו כמו העשן שהעניק לקנוקנות העשן את שמם הנורא. מזיק לבריאות אבל עדיין חלק מהנוף.
"שבתי." אמר אודום לקיריאן ובניו "היכן אני יכול למצוא את סבי?"
"אליק, תאחוז ביד שמאל. אליג, תאחוז ביד ימין. אני אחזיק בראש." נקש האח קיריאן, זוחל על הענף הדק, שנראה כמעט כעומד ליפול תחת משקל השלושה "אודום, סבך נמצא עם שאר האחים בחדר הראיונות, עוסק בהצעה שקיבלנו אתמול. עתה, אליק, יד שמאל!"
אודום הסתלק משם ונתקל באוכל הגבינה שסיים לבלוס את המנה שלו. הוא נע יחסית מהר למישהו מסומם מסוכר כמוהו ואמר: "אתם, הבואת'יאנים, לא רצויים יותר בפראטצאט."
"הוא הנכד של הדרקון השחור!" צעק התאום אליק, אוחז ביד שמאל, "הוא אחד משלנו. תן לו לעבור, אוכל גבינות!"
התאום אליק לא היה קורא לו אחד משלנו בנסיבות רגועות יותר. הוא היה בנו של עריק, ככלות הכל. הוא גדל בידיעה שאביו שבר את שבועתו לאחווה השחורה ועזב אותו לעד. הם יכלו מזמן לעזוב לסאריל אילולא השערורייה. להיות ראש האגף בפראטצאט תשעים שנה היה כבוד הרבה פחות גדול כשאתה יודע כששערורייה עמדה בדרכך.
"ולמרות זאת, אם לא תזוז מדרכי, אני אקרא לרוח ממעל להעיף אותך." הבהיר אודום. אוכל הגבינות שהפגין, כצפוי, את הבורות של ההמונים לגבי האמצעים העומדים לרשות הבואת'יאנים. בורות שהמסדר טיפח באהבה רבה. אפילו כחניך, הוא נדהם לגלות עד כמה.
ואוכל הגבינות זז מדרכה של סכין הטלה משוננת שבאה מלמעלה. האח קיריאן נקש: "שמאל, בן. תשתמש בבריון של המחלבה כלוח קליעה למטרה אחרי שנוריד את הגופה."
אודום מצא את עצמו מול דלת ברזל שנעקרה מציריה. החלודה שפשתה בציריה המאדימים העידה שהמחלבה הביאה איתה במתקפתה על המקום לפחות רופש אחד. זו הייתה עבודתו. חדר הקבלה נראה כמו גולם של זקן שעבר שינוי. המחטים של אקדחי הבוקרים עבדו שעות נוספות בהפיכת חדר הקבלה המפואר פחות או יותר לעיי החורבות שאודום ראה. וידיו של אודום נקפצו לאגרופים כשחלף כרוח סערה באולם טוויי הקורים. אותם קורים הזכירו לו את האמנה שמכוחה הם עצרו את האנושות מלהשתנות למפלצות טוות קורים. האמנה העניקה להם את הכפפות השחורות כדי לעצור את השינוי. מדריכיו בקרב הבואת'יאנים נהגו לומר שזהו שריד מהימים שהאנושות הייתה מסדרון לצורת חיים אחרת. כיום האנושות יכלה להיות מפלצתית בזכות עצמה בלי צורך בשינוי.
אודום נכנס דרך הדלת הפתוחה לרווחה. לא נעלם מעיניו שסבו רצה שמראה ההרס שביצעו שליחי המחלבה לא ימוש ממחשבתם של האחים כשיסערו הדעות. הוא היה חכם. לא סתם הוא היה הדרקון השחור תשעים שנה. בנסיבות כשיגרתן, כאן קיבלו האחים את המשפחות של לקוחות בית האבות והחליטו לאן לשלוח אותם בהתאם לחומרת מצבם. עתה המקום היה מלא בנקישות וכמה אפילו היכו באגרופיהם על השולחן העדין שלא נועד לזה. בתמורה לכפפות השחורות, האמנה לקחה מהם את לשונם.
"הכל באשמת הבואת'יאני הארור ההוא!" היכה באגרופיו האח בניאטר "אינגראן ורטהו!"
אודום כבר שבע מוורטהולד בכל הימים שהוא היה השותף שלו. הוא לא רצה לשמוע את השם שלו גם פה. סבו נקש בעדינות על השולחן, שקווי השבר מאגרופי האחים נראו עליו, "תמיד קינאנו בבואת'יאנים על כך שהם גדולים יותר, מכובדים יותר ועם יותר צעצועים. עתה המחלבה החליטה לתת לנו את הכבוד לאכול את חטאיהם. נסה לראות את זה כך, האח בניאטר."
" – אבל להציע שותפות בבית האבות. הם תמיד כיבדו את העבודה שאנחנו עושים." הסביר האח בניאטר את תרעומתו "הם אפילו לא מוכנים לקחת את השבועה."
והצביע ביד ימינו לעבר האמנה הממוסגרת על הקיר, זגוגיתה מנופצת.
"אודום, שב מימיני." נקש סבו ברוך מוזר. אודום הרגיש בנחש השנאה ירוק העיניים מתעורר בקרבו למשמע נקישותיו. הוא לא שכח לגמרי את הרגשות שהביאו ליציאתו לשם – הרצון לדחות את העימות עם סבו על האישה. הוא חשב שהיא בחרה בו בשל מעמדו. אמת. סבו שחור השיער היה קל תנועה ונאה גם בשנתו המאה עשרים ושש הודות ליתרתו בבנק החיים אבל אודום היה באמת צעיר ויכל יותר לספק את צרכיה.
"אני עומד על כך שעלינו לומר שעלינו לקבל את אישור המועצה שלנו למהלך עסקי כזה. גם להם יש מועצה. הם יבינו את הצורך – " נקש סבו, מסביר את מהלך ההשתהות שלו. האח בניאטר היכה באגרוף נוסף על השולחן ונקש: "בוא נזכור שמי שפנו אלינו הם סיעה במלחמת אחים על כס הדרקון הלבן. אם הם לא מקשיבים למנהיג בשטח, למה שהם –"
בפראטצט, פנו אל המנהיגים בדרך כלל כדרקונים כאות כבוד לדרקונים האמיתיים, שהשרו מזוהרם מביתם במעלה הגבעה. אפילו ראש המחלבה תבע לעצמו תואר זה – הדרקון הלבן.
"האם אנחנו לא חוכרים של מועצת פראטצט?" הציע אודום את שלו.
"המחלבה מושלת בעיר הזו." הזכיר לו סבו בעדינות "העובדה שאינגראן גנב את האדם שיצר עבורה את הקוביות שגלגלו את כולם להיות ידידיה לא אומרת שהדברים ישתנו בקרוב. "
"אני מציע שנפנה לדרקון הלבן בכבודו ובעצמו. הוא תמיד הפגין כבוד כלפינו." הציע סבו "הוא ירסן אותם. ועתה לנושא נעים בהרבה, נכדי אודום שב ואני רוצה למנותו למתאם."
"אני מזכיר לך שמשרת המתאם הובטחה לבני האמבדולט." הזכיר האח בניאטר בנקישה "זו השנה השלישית שמדלגים עליו. האם לא עדיף שנכדך יתחיל כחניך וייזכר במנהגינו?"
האמבדולט היה נער עם כרס קטנה כשעזב. הדבר היחיד שהנער הצטיין בו היה בישול. מלבד זאת, הוא היה עצלן וחסר כשרון לכל דבר אחר. רק העובדה שהיה בנו של אח באחווה השחורה הבטיחה שעתידו לא היה להתגולל עם אוכלי הגבינות של המחלבה. כמובן שאודום שמר את דעתו לעצמו בנוכחות אביו הגאה.
"היא לא הובטחה להאמבדולט. כשהאפשרויות העומדות לרשותנו הם התאומים אליקרל ואליגרל, שיש להם יותר כח ממח, בלילה, שאין לו מח ואין לו כח ויורוט ששונאת לעבוד. והם הטובים ביותר שיש לנו – " התחיל סבו לנקוש " – אודום לפחות רוצה לעבוד איתנו. האם בנך לא הודה בפניך שהיה מעדיף להילחם על מקומו במטבח במקום לפעול בתיאום עם אחיו השחורים, בניאטר?"
"הוא לא ישרוד שנה." נקש האח בניאטר וקיבל את סמכותו של הדרקון השחור בשקט. האחרים מחאו כפיים וקמו מחדר הראיונות במהירות. הם התפזרו כמו קנוקנות עשן שחור.
"ספר לי על עלילותייך אצל הבואת'יאנים ואל תשמיט מילה." נקש סבו.
האח קיריאן ובניו, שסבו אמר עליהם שיש להם יותר כח ממח, שבו מבית הדרקון עד שסיים. סבו לא העיר כלום אלא השאיר אותו לבד להתכונן ליומו הראשון כאדון החניכים.