התחשק לי להמשיך את הסיפור שעצרתי באתגר 36 ('על גבי כתפיים קטנות'), ושהתחלתי באתגר 31 ('אנשים ושדים').
הפרק יחסית עומד בפני עצמו לדעתי, אבל למי שרוצה תזכורת:
ריאלה, לונג, קיילי וסילבר לוקחים תליון שמזמן שדים בחזרה אל 'הבית' שלו במטרה להרוס אותו. הם נדדו במדבר, וכשהגיעו גילו מספר פלאדינים, שאותם קיילי הצעירה שכנעה שהיא קיילי רואת-גורל, כדי שיחוסו על חייהם ויאפשרו להם להרוס את השער.
אפשר לקרוא את הקטע בצורה נוחה יותר כאן.
רציתי שלקטע יהיה סיום יותר מספק, אבל הסיפור התארך יותר משתכננתי.
אשמח מאוד לשמוע את דעתכם על הסיפור. ניסיתי כל מיני דברים חדשים בכתיבה של הקטע הזה, ואשמח לדעת אם הם עברו טוב.
הפרק יחסית עומד בפני עצמו לדעתי, אבל למי שרוצה תזכורת:
ריאלה, לונג, קיילי וסילבר לוקחים תליון שמזמן שדים בחזרה אל 'הבית' שלו במטרה להרוס אותו. הם נדדו במדבר, וכשהגיעו גילו מספר פלאדינים, שאותם קיילי הצעירה שכנעה שהיא קיילי רואת-גורל, כדי שיחוסו על חייהם ויאפשרו להם להרוס את השער.
אפשר לקרוא את הקטע בצורה נוחה יותר כאן.
"אז," לונג אמר, מרים את ידו כדי לסוכך בפני השמש המדברית ולהביט בדלתות הענקיות. שדים עיטרו את הצד הימני, מסתערים אל המרכז, בעוד פלאדינים בצד השמאלי הסתערו חזרה. לונג חשב שהם נראו קצת להוטים מדי למות בשביל להראות אמיתיים, אבל עם פלאדינים אי אפשר באמת לדעת. "ריאלה. עלמות קודם?"
"למה תמיד אני צריכה להכנס ראשונה?" ריאלה התלוננה, עיניה דבוקות אל הקרב המפואר.
"כי את תמיד העלמה."
"אפשר להתווכח על זה," סילבר העיר. הקקטוס שבו שכן כרגע נתן לו מראה קומי, אבל לונג היה חייב להודות שהמראה הלם את הבדיחות היבשות שלו.
"אולי קיילי צריכה להכנס ראשונה," ריאלה הציעה. "אם היא מספיק מבוגרת כדי להיות קיילי רואת-גורל, אני חושב שהיא מספיק מבוגרת כדי להיות עלמה."
קיילי הביטה בה במבט נחרד. "הבטחת שלא תענישי אותי על זה."
"היא צריכה להעניש אותך," לונג התערב. "גרמת לכל הפלאדינים הסאוואנים פה לחשוב שאת חוזת-עתידות שנשלחה על ידי האלים, אבל איכשהוא אנחנו עדיין צריכים לעבור דרך שער למימד של שדים כדי להביא את הרומח הטיפשי שלהם? רשלני מאוד."
האמת היא שרומח החמה עצמו לא היה הבקשה המדויקת של השליט הצהוב: הוא רצה שהם ישיבו את הפלאדין שנלווה אל כלי הנשק, המנהיג המקורי של הפלאדינים. כשהם שאלו אותו בעדינות מה עליהם לעשות במידה והאדם נפטר בטרם עת, הוא ביקש שיביאו הוכחה למותו, בצורת כלי נשקו האישי. כשהם שמעו לאן הלך אותו מנהיג - ששמו, באופן מבלבל, גם היה רומח החמה - הם הסכימו שהם לא יצטרכו להשקיע אנרגיה מרובה כדי לבדוק אם הוא חי.
"אל תקשיבי ללונג, קיילי," ריאלה אמרה, שולחת בו מבט נוזף. "הוא פשוט מקנא כי הוא יודע לפתור רק בעיות שמצריכות לירות חץ במישהו. אני חושבת שמה שעשית היה מאוד מרשים."
קיילי הסמיקה, מנסה ללא הצלחה להסתיר את הגאווה שלה מהמחמאה של ריאלה. "רק עשיתי את מה שסילבר אמר לי."
לונג, לעומת זאת, לא הוטרד מהעלבון שכוון אליו, וצעד לכיוון דלתות הענק שהובילו אל המקדש. "נראה לי שהגיע הזמן לבדוק אם מישהו צריך שירו עליו חץ," הוא אמר, דוחף את הדלת בכוח ונרתע בבהלה מקול החריקה שהיא עשתה.
בזמן שהם צעדו במסדרונות, אור השמש הולך והופך לזכרון, לונג הניח חץ על המיתר, וריאלה הסתכלה מסביב בזהירות, הלפיד שלה מאיר הרבה מעבר למה שלהבה אמורה. הייתה אווירה מתוחה במקדש, השקט של ההיכל הולך ומעמיק כשהתרחקו מהרוח ששרקה בחוץ. הרצפה הייתה פסיפס מורכב, והם יכלו לראות את העיטורים על הקירות, דהויים קצת מהזמן, אבל מספרים את אותו הסיפור שהם שמעו לפני שנכנסו למקדש.
חלק גדול מהציורים תיארו את הקרב הגדול שאירע כאן לפני מאות שנים, כאשר קבוצת לוחמים הובילה את הסאוואנים שחיו פה למאבק במכשף האורקי ר'ואל. בעודם נלחמים, האורק הצליח לפתוח שלושה שערים לעולמות אחרים, מזרים דרכם אינספור שדים אל עולמנו. כאילו זה לא היה מספיק, המכשף הצליח להמלט עם נתיניו לקצוות העולם.
בעוד הלוחמים יצאו לרדוף אחרי ר'ואל, אחד מהם נשאר מאחור: פלאדין, שנשא רומח שקודש בידי האלים. הוא הקים את מסדר הפלאדינים הסאוואנים, שתפקידו היה להגן על העולם בפני השדים שיצאו מהשערים עד שהאחרים יצליחו למצוא דרך לסגור את השערים. צאצאיהם המשיכו להלחם בשדים האלה עד עצם היום הזה.
לונג חשב שזה הסיפור המטופש ביותר שהוא שמע אי פעם. "אני מבין שהם נלחמו פה ומתו במשך שנה-שנתיים," הוא אמר כשהם יצאו מטווח שמיעה. "אבל היית חושב שאחרי מאה השנים הראשונות הם יבינו שאף אחד לא הולך לסגור את השערים ויחפשו פתרון אחר."
הסאוואנים לא ראו את זה ככה, כמובן. להלחם בשדים עד המוות היה כבוד אדיר, שהבטיח את מקומם בגן עדן. מבחינתם, היה משהו פואטי במאבק האינסופי מול אויב שלא ניתן להביס. המאבק התחיל להיות פחות פואטי כשהאויב התחיל להביס אותם בחזרה.
לונג הסתכל מסביב על הקרבות שתוארו סביבם בצבעים בהירים, מהבהבים לאור הלפיד, בחזית הפלאדינים תמיד מופיע אדם עם רומח בוהק. הוא עצר רגע אל מול דיוקן מפורט של פלאדין משופם שהצביע אל המסדרון עם הרומח, ואז צמצם את עיניו, מביט הצידה. ריאלה צעדה קדימה, עיניה מופנות לפסיפס שעליו הלכו, מנסה לפענח את הציורים שלו מבעד לכתמים של דם ובוץ שהצטברו לאורך השנים. לונג זינק לעברה, מפיל אותה אל הפסיפס בכוח בזמן שקולם של אבנים נשחקות ומתכת נשלפת מילאו את החלל בקול חריקה מרעיד עצמות.
הם נותרו על הרצפה בשקט מתוח. "לונג?"
"כן, ריאלה?"
"אני חושבת שהשיער שלי נתפס בקוצים הענקיים שיצאו מהקירות."
לונג הזיז את עיניו משלה ככל שיכל כדי להסתכל. "צודקת לגמרי. אני… חושב שתצטרכי להסתפר אחרי שנחזור."
סילבר התקרב, וריאלה יכלה לראות את רגליו מהרצפה בזמן שהוא התכופף להביט בהם. "הגיע הזמן לתספורת בכל מקרה. תחזיקו מעמד, אני אוציא אתכם משם."
אחרי שסילבר גרר אותם החוצה, לונג התנער מהאבק, וריאלה נראתה חיוורת אבל בריאה. קיילי לעומתה, תפסה את פיה בידיה ונראתה כאילו היא הולכת לאבד את הכרתה מרוב אימה.
"יש סיבה שהסאוואנים לא חשבו שכדאי לציין שהמקדש שלהם ממולכד?" לונג שאל, קולו נרגז.
"אולי הם חשבו שמיותר לציין את זה בפני רואת-הגורל," סילבר העיר, לא נראה מוטרד מחווית הכמעט-מוות של ריאלה.
קיילי רק החווירה יותר למשמע הרמיזה שהיא אשמה. היא ניסתה לומר משהו, אבל משפתיה יצא רק ציוץ חסר אונים, ועיניה התמלאו דמעות.
"זה לא סיפור גדול, עכשיו שאנחנו מוכנים לזה," לונג אמר, מצביע על ציורי הקיר. "למלכד מקום כל כך גדול כשאתה מצפה מאנשים לבקר בו בעתיד מחייב אותך לסמן באופן ברור את המלכודות, כדי להמנע מאש ידידותית. הם יכלו להשתמש באיזשהוא קוד, אבל נראה שהציורים שלהם פשוט מצביעים לכיוון המלכודות." הוא החווה אל הפלאדין המשופם על הקיר, שמהרומח שלו בקע אחד הקוצים הענקיים. עכשיו שהמלכודת הופעלה, הם החלו להשאב פנימה חזרה לתוך הקיר, מוכנים לאויב הבא. "אי אפשר לצפות מפלאדינים להבין צופן מסובך מדי, אני מניח."
"אולי כדאי שאני אלך מקדימה מעכשיו," סילבר הציע.
"ריאלה?" קיילי שאלה בקול חנוק, מתקרבת אליה. "את בסדר?"
"כן," ריאלה אמרה בסחרור, עדיין לבנה מהרגיל. "רק מהרהרת בטבעם החולף של החיים." קיילי נצמדה אליה וחיבקה אותה בכוח, וריאלה נראתה מופתעת מעט מהמחווה, אבל חיבקה אותה בחזרה. "אני בסדר, קיילי. באמת."
ככל שהם התקרבו ללב המקדש, שם המתין השער, הם מצאו עוד ועוד מלכודות. עכשיו שהם ידעו לחפש, לונג הכווין אותם סביבם בקלות. הם ראו את הרומח כל כך הרבה פעמים בציורים בשלב הזה שהם לא יכלו שלא לתהות איך הוא נראה במציאות.
התואר 'רומח החמה' והנשק הנלווה עברו ממפקד הפלאדינים הסאוואנים האחד למשנהו מזה דורות. כשהמסדר כרע תחת העומס, המנהיג היה זה שהוביל אותם לקרב, נותן להם את המוטיבציה להמשיך ולהלחם כנגד הסיכויים, להביס את האויב שלא נגמר. אבל הפעם זה לא הספיק: מספריהם הלכו וקטנו, בעוד נדמה שהשדים רק התרבו. הרומח הכריז שהוא יתפלל לאלים עבור פתרון, וכשסיים הוא הודיע שעליו ללכת לסגור את אחד השערים. הוא יצא לבדו, חמוש ברומח החמה בלבד, ולא חזר.
השער אמנם לא נסגר, אבל השדים שמאחוריו הפסיקו להגיע. אבל עם מנהיג חלש וללא הרומח האגדי שלהם, המסדר החל לקרוס שוב. אילולא קיילי רואת-הגורל הייתה מגיעה אליהם מתי שהגיעה, המסדר היה כנראה מושמד על ידי שני שערי השדים הנותרים, ואלה היו מתחילים לזרוע הרס בעולם.
החדר האחרון במקדש היה רחב וארוך להפליא. בקצה אחד היו ביצורים, עמדות עם חריצי ירי עבור קשתים ועם חרכים נפתחים עבור מכשפי-קרב, קוצים נעוצים באדמה, מאחזי רגליים עבור אוחזי מגנים. אפילו עם האור החלש של הלפיד הם יכלו לראות על הקירות את הפלאדינים בשיא הקרב שלהם, מוארים באור מלאכים ומסתערים ללא חת, דיוקנים של כל המנהיגים מצביעים עם הרומח שלהם לקיצו השני של החדר, שם עמד השער.
השער עצמו נתן אור נוסף לזה של הלפיד, מעין גוון סגול שנראה ששאב יותר אור משיצר אותו. ריאלה הורידה את התליון מצווארה, והם שמו לב שהתליון היה תלוי על קצה האצבע שלה, מנסה לעוף לתוך השער, בעוד ברקים קטנים וסגולים מהשער ניסו למשוך אותו.
"כדאי שנהיה רחוקים מפה כשהתליון והשער ייפגשו," סילבר אמר. "אלא אם כן חלמתם להקבר במקדש סאוואני עתיק."
ריאלה הושיטה את הלפיד שלה ללונג ודחפה את ידה לכיס, מוציאה בובת חרסינה פשוטה. היא הרימה את התליון ואת הבובה באוויר, עוצמת את עיניה וממלמלת בעוד השניים בהקו מזרמים של אור כחול שעברו ביניהם. כשריאלה הורידה את ידיה התליון נותר מרחף באוויר, תפוס על ידי כוח בלתי נראה. היא דחפה את הצעצוע בידה השנייה בחזרה לכיסה, מביטה בתליון.
"הוא יישאר ככה עד שהטוטם יישבר," היא אמרה ללונג. "ככה שכשנחזור נוכל לצאת מפה, ולשבור אותו למעלה. למקרה ש, אתה יודע… נמהר."
"נמלט על חיינו, את מתכוונת?" הוא גיחך.
"מה אמור להיות שם?" קיילי שאלה בהיסוס, מביט בעננה השחורה במרכז השער במבט מהופנט.
"אי אפשר לדעת. אני בספק שנמצא שם את מנהיג הפלאדינים, אבל אני גם לא יודעת איך הוא גרם לזרם השדים לעצור. הוא בבירור לא סגר את השער. הניחוש שלי? הוא מצא דרך להקים איזשהוא מחסום בצד השני באמצעות הרומח עצמו, ואנחנו נצטרך לפרק אותו כדי להשיג בחזרה את הנשק."
"אולי הוא מסר לשדים את רומח החמה בתמורה לשלום," לונג הציע. "פתרונות דיפלומטיים וכל זה. מה נעשה אז?"
ריאלה הביטה בקיילי בהתנצלות, ואז בחזרה בלונג. "אני מניחה שנצטרך להרוג אותם ולגנוב את הרומח."
"ואם לא נמצא את הרומח?" סילבר הקשה.
ריאלה הביטה בו בחוסר אונים. "נגנוב לסאוואנים כמה גמלים ונקווה שנצליח לצאת מהמדבר לפני שהם יתפסו אותנו?"
לונג צחק. "הדיפלומטיה היא אולי האישה היפה במערכת היחסים, אבל אלימות היא הפילגש האמינה. ואם שתיהן לא זמינות, זונת הפחדנות אף פעם לא אמרה לא לאף אחד."
"אני חושבת שאני אצליח לראות אותו," קיילי אמרה, להוטה לעזור. "את הרומח. אם הוא עוצמתי כמו שהם אומרים, אני חושבת שאני אצליח לראות את הקסם שלו."
ריאלה הנהנה, ואז לקחה נשימה עמוקה, עושה צעד אחד לכיוון השער. "אני חושבת שמיצינו את הניחושים על מה שמחכה לנו," היא אמרה, מושיטה יד מהוססת אל העננה השחורה. "נתראה בצד השני."
"למה תמיד אני צריכה להכנס ראשונה?" ריאלה התלוננה, עיניה דבוקות אל הקרב המפואר.
"כי את תמיד העלמה."
"אפשר להתווכח על זה," סילבר העיר. הקקטוס שבו שכן כרגע נתן לו מראה קומי, אבל לונג היה חייב להודות שהמראה הלם את הבדיחות היבשות שלו.
"אולי קיילי צריכה להכנס ראשונה," ריאלה הציעה. "אם היא מספיק מבוגרת כדי להיות קיילי רואת-גורל, אני חושב שהיא מספיק מבוגרת כדי להיות עלמה."
קיילי הביטה בה במבט נחרד. "הבטחת שלא תענישי אותי על זה."
"היא צריכה להעניש אותך," לונג התערב. "גרמת לכל הפלאדינים הסאוואנים פה לחשוב שאת חוזת-עתידות שנשלחה על ידי האלים, אבל איכשהוא אנחנו עדיין צריכים לעבור דרך שער למימד של שדים כדי להביא את הרומח הטיפשי שלהם? רשלני מאוד."
האמת היא שרומח החמה עצמו לא היה הבקשה המדויקת של השליט הצהוב: הוא רצה שהם ישיבו את הפלאדין שנלווה אל כלי הנשק, המנהיג המקורי של הפלאדינים. כשהם שאלו אותו בעדינות מה עליהם לעשות במידה והאדם נפטר בטרם עת, הוא ביקש שיביאו הוכחה למותו, בצורת כלי נשקו האישי. כשהם שמעו לאן הלך אותו מנהיג - ששמו, באופן מבלבל, גם היה רומח החמה - הם הסכימו שהם לא יצטרכו להשקיע אנרגיה מרובה כדי לבדוק אם הוא חי.
"אל תקשיבי ללונג, קיילי," ריאלה אמרה, שולחת בו מבט נוזף. "הוא פשוט מקנא כי הוא יודע לפתור רק בעיות שמצריכות לירות חץ במישהו. אני חושבת שמה שעשית היה מאוד מרשים."
קיילי הסמיקה, מנסה ללא הצלחה להסתיר את הגאווה שלה מהמחמאה של ריאלה. "רק עשיתי את מה שסילבר אמר לי."
לונג, לעומת זאת, לא הוטרד מהעלבון שכוון אליו, וצעד לכיוון דלתות הענק שהובילו אל המקדש. "נראה לי שהגיע הזמן לבדוק אם מישהו צריך שירו עליו חץ," הוא אמר, דוחף את הדלת בכוח ונרתע בבהלה מקול החריקה שהיא עשתה.
בזמן שהם צעדו במסדרונות, אור השמש הולך והופך לזכרון, לונג הניח חץ על המיתר, וריאלה הסתכלה מסביב בזהירות, הלפיד שלה מאיר הרבה מעבר למה שלהבה אמורה. הייתה אווירה מתוחה במקדש, השקט של ההיכל הולך ומעמיק כשהתרחקו מהרוח ששרקה בחוץ. הרצפה הייתה פסיפס מורכב, והם יכלו לראות את העיטורים על הקירות, דהויים קצת מהזמן, אבל מספרים את אותו הסיפור שהם שמעו לפני שנכנסו למקדש.
חלק גדול מהציורים תיארו את הקרב הגדול שאירע כאן לפני מאות שנים, כאשר קבוצת לוחמים הובילה את הסאוואנים שחיו פה למאבק במכשף האורקי ר'ואל. בעודם נלחמים, האורק הצליח לפתוח שלושה שערים לעולמות אחרים, מזרים דרכם אינספור שדים אל עולמנו. כאילו זה לא היה מספיק, המכשף הצליח להמלט עם נתיניו לקצוות העולם.
בעוד הלוחמים יצאו לרדוף אחרי ר'ואל, אחד מהם נשאר מאחור: פלאדין, שנשא רומח שקודש בידי האלים. הוא הקים את מסדר הפלאדינים הסאוואנים, שתפקידו היה להגן על העולם בפני השדים שיצאו מהשערים עד שהאחרים יצליחו למצוא דרך לסגור את השערים. צאצאיהם המשיכו להלחם בשדים האלה עד עצם היום הזה.
לונג חשב שזה הסיפור המטופש ביותר שהוא שמע אי פעם. "אני מבין שהם נלחמו פה ומתו במשך שנה-שנתיים," הוא אמר כשהם יצאו מטווח שמיעה. "אבל היית חושב שאחרי מאה השנים הראשונות הם יבינו שאף אחד לא הולך לסגור את השערים ויחפשו פתרון אחר."
הסאוואנים לא ראו את זה ככה, כמובן. להלחם בשדים עד המוות היה כבוד אדיר, שהבטיח את מקומם בגן עדן. מבחינתם, היה משהו פואטי במאבק האינסופי מול אויב שלא ניתן להביס. המאבק התחיל להיות פחות פואטי כשהאויב התחיל להביס אותם בחזרה.
לונג הסתכל מסביב על הקרבות שתוארו סביבם בצבעים בהירים, מהבהבים לאור הלפיד, בחזית הפלאדינים תמיד מופיע אדם עם רומח בוהק. הוא עצר רגע אל מול דיוקן מפורט של פלאדין משופם שהצביע אל המסדרון עם הרומח, ואז צמצם את עיניו, מביט הצידה. ריאלה צעדה קדימה, עיניה מופנות לפסיפס שעליו הלכו, מנסה לפענח את הציורים שלו מבעד לכתמים של דם ובוץ שהצטברו לאורך השנים. לונג זינק לעברה, מפיל אותה אל הפסיפס בכוח בזמן שקולם של אבנים נשחקות ומתכת נשלפת מילאו את החלל בקול חריקה מרעיד עצמות.
הם נותרו על הרצפה בשקט מתוח. "לונג?"
"כן, ריאלה?"
"אני חושבת שהשיער שלי נתפס בקוצים הענקיים שיצאו מהקירות."
לונג הזיז את עיניו משלה ככל שיכל כדי להסתכל. "צודקת לגמרי. אני… חושב שתצטרכי להסתפר אחרי שנחזור."
סילבר התקרב, וריאלה יכלה לראות את רגליו מהרצפה בזמן שהוא התכופף להביט בהם. "הגיע הזמן לתספורת בכל מקרה. תחזיקו מעמד, אני אוציא אתכם משם."
אחרי שסילבר גרר אותם החוצה, לונג התנער מהאבק, וריאלה נראתה חיוורת אבל בריאה. קיילי לעומתה, תפסה את פיה בידיה ונראתה כאילו היא הולכת לאבד את הכרתה מרוב אימה.
"יש סיבה שהסאוואנים לא חשבו שכדאי לציין שהמקדש שלהם ממולכד?" לונג שאל, קולו נרגז.
"אולי הם חשבו שמיותר לציין את זה בפני רואת-הגורל," סילבר העיר, לא נראה מוטרד מחווית הכמעט-מוות של ריאלה.
קיילי רק החווירה יותר למשמע הרמיזה שהיא אשמה. היא ניסתה לומר משהו, אבל משפתיה יצא רק ציוץ חסר אונים, ועיניה התמלאו דמעות.
"זה לא סיפור גדול, עכשיו שאנחנו מוכנים לזה," לונג אמר, מצביע על ציורי הקיר. "למלכד מקום כל כך גדול כשאתה מצפה מאנשים לבקר בו בעתיד מחייב אותך לסמן באופן ברור את המלכודות, כדי להמנע מאש ידידותית. הם יכלו להשתמש באיזשהוא קוד, אבל נראה שהציורים שלהם פשוט מצביעים לכיוון המלכודות." הוא החווה אל הפלאדין המשופם על הקיר, שמהרומח שלו בקע אחד הקוצים הענקיים. עכשיו שהמלכודת הופעלה, הם החלו להשאב פנימה חזרה לתוך הקיר, מוכנים לאויב הבא. "אי אפשר לצפות מפלאדינים להבין צופן מסובך מדי, אני מניח."
"אולי כדאי שאני אלך מקדימה מעכשיו," סילבר הציע.
"ריאלה?" קיילי שאלה בקול חנוק, מתקרבת אליה. "את בסדר?"
"כן," ריאלה אמרה בסחרור, עדיין לבנה מהרגיל. "רק מהרהרת בטבעם החולף של החיים." קיילי נצמדה אליה וחיבקה אותה בכוח, וריאלה נראתה מופתעת מעט מהמחווה, אבל חיבקה אותה בחזרה. "אני בסדר, קיילי. באמת."
ככל שהם התקרבו ללב המקדש, שם המתין השער, הם מצאו עוד ועוד מלכודות. עכשיו שהם ידעו לחפש, לונג הכווין אותם סביבם בקלות. הם ראו את הרומח כל כך הרבה פעמים בציורים בשלב הזה שהם לא יכלו שלא לתהות איך הוא נראה במציאות.
התואר 'רומח החמה' והנשק הנלווה עברו ממפקד הפלאדינים הסאוואנים האחד למשנהו מזה דורות. כשהמסדר כרע תחת העומס, המנהיג היה זה שהוביל אותם לקרב, נותן להם את המוטיבציה להמשיך ולהלחם כנגד הסיכויים, להביס את האויב שלא נגמר. אבל הפעם זה לא הספיק: מספריהם הלכו וקטנו, בעוד נדמה שהשדים רק התרבו. הרומח הכריז שהוא יתפלל לאלים עבור פתרון, וכשסיים הוא הודיע שעליו ללכת לסגור את אחד השערים. הוא יצא לבדו, חמוש ברומח החמה בלבד, ולא חזר.
השער אמנם לא נסגר, אבל השדים שמאחוריו הפסיקו להגיע. אבל עם מנהיג חלש וללא הרומח האגדי שלהם, המסדר החל לקרוס שוב. אילולא קיילי רואת-הגורל הייתה מגיעה אליהם מתי שהגיעה, המסדר היה כנראה מושמד על ידי שני שערי השדים הנותרים, ואלה היו מתחילים לזרוע הרס בעולם.
החדר האחרון במקדש היה רחב וארוך להפליא. בקצה אחד היו ביצורים, עמדות עם חריצי ירי עבור קשתים ועם חרכים נפתחים עבור מכשפי-קרב, קוצים נעוצים באדמה, מאחזי רגליים עבור אוחזי מגנים. אפילו עם האור החלש של הלפיד הם יכלו לראות על הקירות את הפלאדינים בשיא הקרב שלהם, מוארים באור מלאכים ומסתערים ללא חת, דיוקנים של כל המנהיגים מצביעים עם הרומח שלהם לקיצו השני של החדר, שם עמד השער.
השער עצמו נתן אור נוסף לזה של הלפיד, מעין גוון סגול שנראה ששאב יותר אור משיצר אותו. ריאלה הורידה את התליון מצווארה, והם שמו לב שהתליון היה תלוי על קצה האצבע שלה, מנסה לעוף לתוך השער, בעוד ברקים קטנים וסגולים מהשער ניסו למשוך אותו.
"כדאי שנהיה רחוקים מפה כשהתליון והשער ייפגשו," סילבר אמר. "אלא אם כן חלמתם להקבר במקדש סאוואני עתיק."
ריאלה הושיטה את הלפיד שלה ללונג ודחפה את ידה לכיס, מוציאה בובת חרסינה פשוטה. היא הרימה את התליון ואת הבובה באוויר, עוצמת את עיניה וממלמלת בעוד השניים בהקו מזרמים של אור כחול שעברו ביניהם. כשריאלה הורידה את ידיה התליון נותר מרחף באוויר, תפוס על ידי כוח בלתי נראה. היא דחפה את הצעצוע בידה השנייה בחזרה לכיסה, מביטה בתליון.
"הוא יישאר ככה עד שהטוטם יישבר," היא אמרה ללונג. "ככה שכשנחזור נוכל לצאת מפה, ולשבור אותו למעלה. למקרה ש, אתה יודע… נמהר."
"נמלט על חיינו, את מתכוונת?" הוא גיחך.
"מה אמור להיות שם?" קיילי שאלה בהיסוס, מביט בעננה השחורה במרכז השער במבט מהופנט.
"אי אפשר לדעת. אני בספק שנמצא שם את מנהיג הפלאדינים, אבל אני גם לא יודעת איך הוא גרם לזרם השדים לעצור. הוא בבירור לא סגר את השער. הניחוש שלי? הוא מצא דרך להקים איזשהוא מחסום בצד השני באמצעות הרומח עצמו, ואנחנו נצטרך לפרק אותו כדי להשיג בחזרה את הנשק."
"אולי הוא מסר לשדים את רומח החמה בתמורה לשלום," לונג הציע. "פתרונות דיפלומטיים וכל זה. מה נעשה אז?"
ריאלה הביטה בקיילי בהתנצלות, ואז בחזרה בלונג. "אני מניחה שנצטרך להרוג אותם ולגנוב את הרומח."
"ואם לא נמצא את הרומח?" סילבר הקשה.
ריאלה הביטה בו בחוסר אונים. "נגנוב לסאוואנים כמה גמלים ונקווה שנצליח לצאת מהמדבר לפני שהם יתפסו אותנו?"
לונג צחק. "הדיפלומטיה היא אולי האישה היפה במערכת היחסים, אבל אלימות היא הפילגש האמינה. ואם שתיהן לא זמינות, זונת הפחדנות אף פעם לא אמרה לא לאף אחד."
"אני חושבת שאני אצליח לראות אותו," קיילי אמרה, להוטה לעזור. "את הרומח. אם הוא עוצמתי כמו שהם אומרים, אני חושבת שאני אצליח לראות את הקסם שלו."
ריאלה הנהנה, ואז לקחה נשימה עמוקה, עושה צעד אחד לכיוון השער. "אני חושבת שמיצינו את הניחושים על מה שמחכה לנו," היא אמרה, מושיטה יד מהוססת אל העננה השחורה. "נתראה בצד השני."
רציתי שלקטע יהיה סיום יותר מספק, אבל הסיפור התארך יותר משתכננתי.
אשמח מאוד לשמוע את דעתכם על הסיפור. ניסיתי כל מיני דברים חדשים בכתיבה של הקטע הזה, ואשמח לדעת אם הם עברו טוב.
