"אנחנו רוצים לחזור הביתה."
למרות ההרפתקאות שעברו, רמירת'י מצא את גאלאקסיית הענן המגלני הקטן לא מצדיקה את נוכחותו ואת נוכחות הנחתים שלו. הם בדיוק השיבו את ספינתם מלהפוך ללוויין של כוכב נבון במערכת פילומנה. וגם זה הרגיז אותו. איך האנשים הטובים החמיצו את קיומו של כוכב נבון בכל הגאלאקסיה שכוחת האלים הזו? רמירת'י היה הודי והרגיש יותר מתמיד שמשהו לא נכון ביקום זה.
מהנדס הספינה עדיין היה בהתאוששות נפשית מההרפתקה בפילומנה. קפטן הספינה דומה היה כאילו הוא אדיש לקריאתם הנואשת לשוב הביתה משתיקתו – בכל רגע שהם היו ערים, הם תבעו יותר ויותר אנרגיה מהספינה המסכנה. ובכן, זו המשמעות של שביתה!
---
וילהלמינו תמיד תהה למה בחרו אותו להיות הקצין הראשון. הוא היה מססרומניר – עולם תאום לאמאנטגאר – אחד מהעולמות הלא אנושיים שהצטרפו לפדרציה התיכונה שהייתה ברובה אנושית. העובדה שאנשי ססרומניר ואמאנטגאר חלקו אותו מבנה גוף כללי עם הפדרציה התיכונה גרמה לא פעם לאנשים לחשוב שוילהלמינו הוא אדם עם בעיית שיניים קשה. להבדיל מבני האדם, בני מינו של וילהלמינו עברו ממעמקי האדמה אל פני השטח. היה עוד הבדל גדול וחשוב בינם לבין האנושות: המח השמאלי שלהם קדם למח הימני שלהם ולכן החלוקה הייתה הפוכה מהחלוקה אצל בני האדם.
הקפטן, בן למיעוט אנושי שירד מגדולתו בעבר, אמר: "הם פשוט לא מבינים, רמירת'י והאחרים. זה לא נתון לשיקול דעתם היעדים של המשימות שלנו."
"יד ימינו של הזוהר בוחשת פה." הסכים וילהלמינו "הוא רוצה שהספינה... תעלה אל השמיים."
"האם לא מפריע לך שפרט למערכת ראש הנשר לא מצאנו אף תרבות כאן?" שאל הקפטן לדעתו של וילהלמינו, חושש שגם הוא בין אלה שהתקוממו כנגדו. קיומם של בני האדם הייתה הפתעה מבורכת לבני מינו. גאלאקסיה זו התאימה יותר לשיעורים מבית מדרשם של קנאי השמאל על שנאתו של הזוהר לחיים. וילהלמינו לא ראה את עצמו דתי או שכף רגלו לא הייתה דורכת מחוץ לססרומניר שהיה המקום היחיד שבו התקיימו חיים. ועדיין קשה להתנער מזה. מדרך חשיבה שליוותה אותם מאז שבני מינו זכרו את עצמם.
"מדובר בגאלאקסיה קטנה מכדי להכיל חיים, קפטן." הודה וילהלמינו בדעותיו.
"בנסיבות רגילות, הייתי משתמש ברמירת'י והנחתים שלו להכניס את השובתים לתאי ההקפאה עד שנשוב לפדרציה התיכונה אבל – " אמר הקפטן ולא סיים. וילהלמינו הבין שהקפטן שקל את השימוש בצוותים האחרים שעדיין נשמרו קפואים בתוך התאים. הנחתים של רמירת'י היו רק צוות אלפא. היו עוד נחתים.
"אתראה. אתראה." קראה הספינה "פריצה לתאי השעיית החיים. לסרוק?" כמובן, הספינה יכלה לסרוק אותם לתוך תאי השעיית החיים. הם יוכלו לדחות את הטיפול בבעיה עד שיקבלו פקודות חדשות מהבית.
"לא." אמר הקפטן, מוצא את האקדח, "הם סמכו עליי שנתנו לי את הפיקוד שלא אתקשר אליהם עם כל בעיה הקטנה ביותר שמתעוררת תוך פיקודי. לא, הספינה."
---
מחשבה הובילה למחשבה ורמירת'י הבין שהוא זקוק להנדסה. אם הקפטן שותק, צוות ההנדסה, שבטח שותף לרגשותיהם, יוכל להשתלט איתם עליה. הנחתים שלו דרכו את רובי הניטרוניום שלהם. אם הם לא שותפים לרגשותיהם, הם ישתפו פעולה עם רוביהם.
"מה הסיסמה, המפקד?" שאל אחד הנחתים, מעביר מבט על הצג של התא. הספינה הפסיקה לשתף איתם פעולה מרגע שהבינה שהם שובתים. הדרך היחידה לפתוח את התאים הייתה ידנית באמצעות סיסמה שרק צוות ההנדסה.. ידע. הפעם היחידה שרמירת'י, למיטב זכרונו, התערבב עם צוותי הנחתים האחרים הייתה במסיבה הגדולה לפני היציאה לדרך. הם אף פעם לא הופשרו באותו הזמן. ועתה, בכנות, הוא לא הכיר אותם. וגרוע מזה, הוא לא סמך עליהם.
"נחתים," הורה רמירתי בחדות "אנחנו הולכים לבקר את האיטר."
---
"רמירתי ונחתיו בדרך לכאן."
הקפטן חשק את שפתיו והתחיל לחפש את האקדח האישי שלו במגירות. וילהלמינו ידע שהקפטן היה צריך להוכיח את נאמנותו מעל ומעבר. הפדרציה התיכונה לא הייתה שונה ממולדתו של וילהלמינו – היא הייתה סובלנית לאחרים כל היא יכלה להבין ולהכיל את האחרים בתוכה. גם ססרומניר היה מפולג לאומות ואומתו של וילהלמינו הייתה מהסובלניות ביותר. הם התגאו בהסכם השלום עם אמאנטגאר שבמשך שנים נחשבו לשדים שהתחזו לבעלי חיים. ועתה בני האדם עמדו לירות אחד בשני לאחר שכל מה שקישר ביניהם קרס. הקפטן נראה נחוש למות ולא לשאת ולתת עם רמירתי ונחתיו. הוא אמר לוילהלמינו שאין מקום לסטות מהפקודות שלהם, ושאם הם יסטו מהפקודות, הצי יתקשה לתחזק את ההרמוניה הבין-גזעית שהוא כה התגאה בה. מוזר. קנאי השמאל אצלם טענו שההרמוניה הזו היא תעתוע של הזוהר, ומתחתיה, מסתתרות להבותיו החורכות שימחו את החיים.
נראה שהקפטן כבר לא האמין – הוא נקלע למשבר אמונה בדיוק כמו פקודיו. וילהלמינו זכר את הוויכוח עם הוריו לגבי הסיבה בגללה הוא רוצה להצטרף לצי. הוא הודה שנמאס לו והוא רוצה משהו שונה ממה שגדל בתוכו. הצי עד כה סיפק את תאוותו זאת לשונות.
---
מי שבנה את הספינה לא בטח בספינה. רק בעולם כזה, חשב רמירתי, הם יכלו לעבור ולחרוך את דרכם בלי שהספינה תוכל לעצור אותם. הספינה צריכה להיות לצד הנדכאים בסיפור. אחרי הכל, אם רמירתי ונחתיו היו נופלים בקרב, כיצד הספינה יכלה להגן על עצמה מפני אויביה? ועדיין, אפילו שהיא הייתה מאוהבת בכוכב הנבון, רגש שרמירתי לא יכל להבין איך היא יכלה להרגיש אותו, היא העירה את מהנדס הספינה שיחזיר אותה אל המוד ההתנהגותי הנכון – היא הייתה מאד רוצה שעכשיו יופיע פסיכולוג ארגוני שיחזיר אותם למוד ההתנהגותי הנכון עבורה, הפדרציה התיכונה.
---
הדלת התאדתה בירייה.
רמירתי השחום עמד בראש נחתיו וצעד לתוך חדר המנוחה של הקפטן. הוא, מצדו, דרך את אקדח הניטרוניום והישיר מבט לעבר אויבו. וילהלמינו כחכח. "בני אדם." אמר וילהלמינו, פורש כפות ידיים מעוותות "למה אתם רבים?"
"אתה יודע למה אם הקשבת לדברינו בקשר." צעק רמירתי "אנחנו... רוצים... לחזור... הביתה... ואפילו בן אדם עם בעיות שיניים כמו שלך צריך להבין זאת."
"אני לא בן אדם." השיב וילהלמינו בחיוך קודר "ואני מנסה להבין אותכם. הספינה נעולה בפניכם והפדרציה התיכונה בטח לא תקבל עריקים."
"רק אם היא תדע ששבנו אליה." השיב רמירתי, נושך את לשונו " אנחנו – "
"מולדתי מתגאה בכך שהיא חתמה על הסכם השלום בין העולמות התאומים." אמר וילהלמינו בנימה רגועה "היא מצאה את המכנה המשותף בינינו לביניהם. מדוע אתם לא יכולים?"
"זו לא הבעיה!" צעק רמירתי "תבענו לשוב הביתה והאיטר הזה שמר שתיקה."
"יש פקודות." נבח הקפטן מהצד השני "עד שלא אקבל פקודות חדשות, לא נוכל לשוב. הפקודות גם אוסרות עליי לשאת ולתת עם שובתים שמפירים את החוק."
"בקיצור," אמר וילהלמינו "אם היית מעלה את הקובלנה בצורה מנומסת, רמירתי, הקפטן יכל לפנות לאדמירל ולשאול אותו לגבי האפשרויות שלפניהם."
"אני הודי. הם, בחיים, לא יתנו לי לשוב הביתה." השיב רמירתי, מנפנף ברובה. ניתן ללמוד מתצורת המח, כך האמינו במולדתו, על התנהגותו של המין. ההמיספירה השמאלית של רמירת'י, שאחראית לאשליית המודעות העצמית, לא מתפקדת ולכן החלק הימני שלו תפס פיקוד. אותו חלק במוח אחראי לאמונה שהפעולות האוטומטיות של הגוף נעשות ממודעות מלאה. הוא גם אחראי, לדעת בני עמו, לאמונה שהקולקטיב צודק ברוב המקרים ולכן אתה צריך לשתף פעולה עם רצון הקולקטיב. בני האדם לא קיבלו את התיאוריה. בנסיבות רגילות, וילהלמינו היה חושב שמעורב פה צד שלישי אבל... וילהלמינו חשק את שיניו המעוגלות עם חזיתות היהלום ואמר: "ספינה, בצעי סריקה. אני חושד שאנחנו תחת התקפה."
---
"תתחיל מההתחלה."
רמירתי ראה את אחרון הנחתים שלו נכנס בצייתנות לתא ההקפאה. וילהלמינו, שהוכיח קור רוח לא אנושי במשבר הקטן מקודם, הסביר: "מתקן של תאגיד 'שלך באמונה' התגלגל לידי אחת הסיעות הבדלניות בפדרציה. אחרי שהיית הורג אותנו, הם היו יוצרים קשר איתך ומשכנעים אותך לתת להם לעזור לך."
"רק כעסתי על הפקודות המטופשות. למה הם חושבים שאבגוד בפדרציה, האיטרים?" ספק שאל וספק נהם רמירת'י. וילהלמינו אמר: "כעסת מאד, רמירת'י. דברים שנראים לך מטורפים עכשיו נראו לך הגיוניים. בכל מקרה, למזלכם, אני הקצין הראשון."
בעוד שהספינה לא הייתה מוגנת מבפנים, היא הייתה חמושה מבחוץ. ברגע, ירייה אידתה את הספינה על כל האיטרים שבה. הוא ידע שוילהלמינו היה בעל יד שמאלית חזקה כלומר איטר בעצמו. הוא אף פעם לא ראה בזה משהו לגנותו. עתה הוא בירך אותו על שונותו. המתקן היה פשוט מדי מכדי לתקוף בשני כיוונים בו זמנית. כך הבין רמירת'י. הקפטן עדיין לא היה מוכן לסלוח לרמירת'י על אף שרמירת'י הרגיש אחרת לחלוטין אחרי השמדת הספינה העוינת. הוא הורה לוילהלמינו ללוות אותו ואת נחתיו בעודו כותב יומן משימה לממונים עליהם. לא היה לרמירת'י ספק שאחרי שהם יקראו אותו, הוא יחזור הביתה. השאלה היא רק לאן הוא ישוב - לביתו בטיטאן או למקום שאליו הולכים חיילים רעים?
"ואני עדיין חושב שאין לנו מה לחפש פה." אמר רמירת'י, מלא תקווה, "אבל אחכה לפקודות."
ונכנס לתאו כמו חייל טוב.
למרות ההרפתקאות שעברו, רמירת'י מצא את גאלאקסיית הענן המגלני הקטן לא מצדיקה את נוכחותו ואת נוכחות הנחתים שלו. הם בדיוק השיבו את ספינתם מלהפוך ללוויין של כוכב נבון במערכת פילומנה. וגם זה הרגיז אותו. איך האנשים הטובים החמיצו את קיומו של כוכב נבון בכל הגאלאקסיה שכוחת האלים הזו? רמירת'י היה הודי והרגיש יותר מתמיד שמשהו לא נכון ביקום זה.
מהנדס הספינה עדיין היה בהתאוששות נפשית מההרפתקה בפילומנה. קפטן הספינה דומה היה כאילו הוא אדיש לקריאתם הנואשת לשוב הביתה משתיקתו – בכל רגע שהם היו ערים, הם תבעו יותר ויותר אנרגיה מהספינה המסכנה. ובכן, זו המשמעות של שביתה!
---
וילהלמינו תמיד תהה למה בחרו אותו להיות הקצין הראשון. הוא היה מססרומניר – עולם תאום לאמאנטגאר – אחד מהעולמות הלא אנושיים שהצטרפו לפדרציה התיכונה שהייתה ברובה אנושית. העובדה שאנשי ססרומניר ואמאנטגאר חלקו אותו מבנה גוף כללי עם הפדרציה התיכונה גרמה לא פעם לאנשים לחשוב שוילהלמינו הוא אדם עם בעיית שיניים קשה. להבדיל מבני האדם, בני מינו של וילהלמינו עברו ממעמקי האדמה אל פני השטח. היה עוד הבדל גדול וחשוב בינם לבין האנושות: המח השמאלי שלהם קדם למח הימני שלהם ולכן החלוקה הייתה הפוכה מהחלוקה אצל בני האדם.
הקפטן, בן למיעוט אנושי שירד מגדולתו בעבר, אמר: "הם פשוט לא מבינים, רמירת'י והאחרים. זה לא נתון לשיקול דעתם היעדים של המשימות שלנו."
"יד ימינו של הזוהר בוחשת פה." הסכים וילהלמינו "הוא רוצה שהספינה... תעלה אל השמיים."
"האם לא מפריע לך שפרט למערכת ראש הנשר לא מצאנו אף תרבות כאן?" שאל הקפטן לדעתו של וילהלמינו, חושש שגם הוא בין אלה שהתקוממו כנגדו. קיומם של בני האדם הייתה הפתעה מבורכת לבני מינו. גאלאקסיה זו התאימה יותר לשיעורים מבית מדרשם של קנאי השמאל על שנאתו של הזוהר לחיים. וילהלמינו לא ראה את עצמו דתי או שכף רגלו לא הייתה דורכת מחוץ לססרומניר שהיה המקום היחיד שבו התקיימו חיים. ועדיין קשה להתנער מזה. מדרך חשיבה שליוותה אותם מאז שבני מינו זכרו את עצמם.
"מדובר בגאלאקסיה קטנה מכדי להכיל חיים, קפטן." הודה וילהלמינו בדעותיו.
"בנסיבות רגילות, הייתי משתמש ברמירת'י והנחתים שלו להכניס את השובתים לתאי ההקפאה עד שנשוב לפדרציה התיכונה אבל – " אמר הקפטן ולא סיים. וילהלמינו הבין שהקפטן שקל את השימוש בצוותים האחרים שעדיין נשמרו קפואים בתוך התאים. הנחתים של רמירת'י היו רק צוות אלפא. היו עוד נחתים.
"אתראה. אתראה." קראה הספינה "פריצה לתאי השעיית החיים. לסרוק?" כמובן, הספינה יכלה לסרוק אותם לתוך תאי השעיית החיים. הם יוכלו לדחות את הטיפול בבעיה עד שיקבלו פקודות חדשות מהבית.
"לא." אמר הקפטן, מוצא את האקדח, "הם סמכו עליי שנתנו לי את הפיקוד שלא אתקשר אליהם עם כל בעיה הקטנה ביותר שמתעוררת תוך פיקודי. לא, הספינה."
---
מחשבה הובילה למחשבה ורמירת'י הבין שהוא זקוק להנדסה. אם הקפטן שותק, צוות ההנדסה, שבטח שותף לרגשותיהם, יוכל להשתלט איתם עליה. הנחתים שלו דרכו את רובי הניטרוניום שלהם. אם הם לא שותפים לרגשותיהם, הם ישתפו פעולה עם רוביהם.
"מה הסיסמה, המפקד?" שאל אחד הנחתים, מעביר מבט על הצג של התא. הספינה הפסיקה לשתף איתם פעולה מרגע שהבינה שהם שובתים. הדרך היחידה לפתוח את התאים הייתה ידנית באמצעות סיסמה שרק צוות ההנדסה.. ידע. הפעם היחידה שרמירת'י, למיטב זכרונו, התערבב עם צוותי הנחתים האחרים הייתה במסיבה הגדולה לפני היציאה לדרך. הם אף פעם לא הופשרו באותו הזמן. ועתה, בכנות, הוא לא הכיר אותם. וגרוע מזה, הוא לא סמך עליהם.
"נחתים," הורה רמירתי בחדות "אנחנו הולכים לבקר את האיטר."
---
"רמירתי ונחתיו בדרך לכאן."
הקפטן חשק את שפתיו והתחיל לחפש את האקדח האישי שלו במגירות. וילהלמינו ידע שהקפטן היה צריך להוכיח את נאמנותו מעל ומעבר. הפדרציה התיכונה לא הייתה שונה ממולדתו של וילהלמינו – היא הייתה סובלנית לאחרים כל היא יכלה להבין ולהכיל את האחרים בתוכה. גם ססרומניר היה מפולג לאומות ואומתו של וילהלמינו הייתה מהסובלניות ביותר. הם התגאו בהסכם השלום עם אמאנטגאר שבמשך שנים נחשבו לשדים שהתחזו לבעלי חיים. ועתה בני האדם עמדו לירות אחד בשני לאחר שכל מה שקישר ביניהם קרס. הקפטן נראה נחוש למות ולא לשאת ולתת עם רמירתי ונחתיו. הוא אמר לוילהלמינו שאין מקום לסטות מהפקודות שלהם, ושאם הם יסטו מהפקודות, הצי יתקשה לתחזק את ההרמוניה הבין-גזעית שהוא כה התגאה בה. מוזר. קנאי השמאל אצלם טענו שההרמוניה הזו היא תעתוע של הזוהר, ומתחתיה, מסתתרות להבותיו החורכות שימחו את החיים.
נראה שהקפטן כבר לא האמין – הוא נקלע למשבר אמונה בדיוק כמו פקודיו. וילהלמינו זכר את הוויכוח עם הוריו לגבי הסיבה בגללה הוא רוצה להצטרף לצי. הוא הודה שנמאס לו והוא רוצה משהו שונה ממה שגדל בתוכו. הצי עד כה סיפק את תאוותו זאת לשונות.
---
מי שבנה את הספינה לא בטח בספינה. רק בעולם כזה, חשב רמירתי, הם יכלו לעבור ולחרוך את דרכם בלי שהספינה תוכל לעצור אותם. הספינה צריכה להיות לצד הנדכאים בסיפור. אחרי הכל, אם רמירתי ונחתיו היו נופלים בקרב, כיצד הספינה יכלה להגן על עצמה מפני אויביה? ועדיין, אפילו שהיא הייתה מאוהבת בכוכב הנבון, רגש שרמירתי לא יכל להבין איך היא יכלה להרגיש אותו, היא העירה את מהנדס הספינה שיחזיר אותה אל המוד ההתנהגותי הנכון – היא הייתה מאד רוצה שעכשיו יופיע פסיכולוג ארגוני שיחזיר אותם למוד ההתנהגותי הנכון עבורה, הפדרציה התיכונה.
---
הדלת התאדתה בירייה.
רמירתי השחום עמד בראש נחתיו וצעד לתוך חדר המנוחה של הקפטן. הוא, מצדו, דרך את אקדח הניטרוניום והישיר מבט לעבר אויבו. וילהלמינו כחכח. "בני אדם." אמר וילהלמינו, פורש כפות ידיים מעוותות "למה אתם רבים?"
"אתה יודע למה אם הקשבת לדברינו בקשר." צעק רמירתי "אנחנו... רוצים... לחזור... הביתה... ואפילו בן אדם עם בעיות שיניים כמו שלך צריך להבין זאת."
"אני לא בן אדם." השיב וילהלמינו בחיוך קודר "ואני מנסה להבין אותכם. הספינה נעולה בפניכם והפדרציה התיכונה בטח לא תקבל עריקים."
"רק אם היא תדע ששבנו אליה." השיב רמירתי, נושך את לשונו " אנחנו – "
"מולדתי מתגאה בכך שהיא חתמה על הסכם השלום בין העולמות התאומים." אמר וילהלמינו בנימה רגועה "היא מצאה את המכנה המשותף בינינו לביניהם. מדוע אתם לא יכולים?"
"זו לא הבעיה!" צעק רמירתי "תבענו לשוב הביתה והאיטר הזה שמר שתיקה."
"יש פקודות." נבח הקפטן מהצד השני "עד שלא אקבל פקודות חדשות, לא נוכל לשוב. הפקודות גם אוסרות עליי לשאת ולתת עם שובתים שמפירים את החוק."
"בקיצור," אמר וילהלמינו "אם היית מעלה את הקובלנה בצורה מנומסת, רמירתי, הקפטן יכל לפנות לאדמירל ולשאול אותו לגבי האפשרויות שלפניהם."
"אני הודי. הם, בחיים, לא יתנו לי לשוב הביתה." השיב רמירתי, מנפנף ברובה. ניתן ללמוד מתצורת המח, כך האמינו במולדתו, על התנהגותו של המין. ההמיספירה השמאלית של רמירת'י, שאחראית לאשליית המודעות העצמית, לא מתפקדת ולכן החלק הימני שלו תפס פיקוד. אותו חלק במוח אחראי לאמונה שהפעולות האוטומטיות של הגוף נעשות ממודעות מלאה. הוא גם אחראי, לדעת בני עמו, לאמונה שהקולקטיב צודק ברוב המקרים ולכן אתה צריך לשתף פעולה עם רצון הקולקטיב. בני האדם לא קיבלו את התיאוריה. בנסיבות רגילות, וילהלמינו היה חושב שמעורב פה צד שלישי אבל... וילהלמינו חשק את שיניו המעוגלות עם חזיתות היהלום ואמר: "ספינה, בצעי סריקה. אני חושד שאנחנו תחת התקפה."
---
"תתחיל מההתחלה."
רמירתי ראה את אחרון הנחתים שלו נכנס בצייתנות לתא ההקפאה. וילהלמינו, שהוכיח קור רוח לא אנושי במשבר הקטן מקודם, הסביר: "מתקן של תאגיד 'שלך באמונה' התגלגל לידי אחת הסיעות הבדלניות בפדרציה. אחרי שהיית הורג אותנו, הם היו יוצרים קשר איתך ומשכנעים אותך לתת להם לעזור לך."
"רק כעסתי על הפקודות המטופשות. למה הם חושבים שאבגוד בפדרציה, האיטרים?" ספק שאל וספק נהם רמירת'י. וילהלמינו אמר: "כעסת מאד, רמירת'י. דברים שנראים לך מטורפים עכשיו נראו לך הגיוניים. בכל מקרה, למזלכם, אני הקצין הראשון."
בעוד שהספינה לא הייתה מוגנת מבפנים, היא הייתה חמושה מבחוץ. ברגע, ירייה אידתה את הספינה על כל האיטרים שבה. הוא ידע שוילהלמינו היה בעל יד שמאלית חזקה כלומר איטר בעצמו. הוא אף פעם לא ראה בזה משהו לגנותו. עתה הוא בירך אותו על שונותו. המתקן היה פשוט מדי מכדי לתקוף בשני כיוונים בו זמנית. כך הבין רמירת'י. הקפטן עדיין לא היה מוכן לסלוח לרמירת'י על אף שרמירת'י הרגיש אחרת לחלוטין אחרי השמדת הספינה העוינת. הוא הורה לוילהלמינו ללוות אותו ואת נחתיו בעודו כותב יומן משימה לממונים עליהם. לא היה לרמירת'י ספק שאחרי שהם יקראו אותו, הוא יחזור הביתה. השאלה היא רק לאן הוא ישוב - לביתו בטיטאן או למקום שאליו הולכים חיילים רעים?
"ואני עדיין חושב שאין לנו מה לחפש פה." אמר רמירת'י, מלא תקווה, "אבל אחכה לפקודות."
ונכנס לתאו כמו חייל טוב.
תודה על התגובה
