הפעם מה שכתבתי לא ממש שימושי במשחק ממש, אבל הדדליין מתקרב ואני אוהב את הרעיון, וגם סתם לפתח את האופי של חותם זה משהו ששווה לעשות. אז:
רחוב קצוב הוא מהרחובות הארוכים ביותר בחותם שאינם רחוב ראשי. הוא נע במקביל לרחוב צור-שמש, הרחוב הראשי שנמתח מהשער המזרחי אל הכניסה לארץ הגבוהה, לאורך יותר מחציו. רוחבו של רחוב קצוב משתנה מאוד, מרחוב פתוח לסמטאות מקורות צפופות, עם כמה שערים קטנים וגדולים בדרך. ולכל אורכו מפוזרים דוכנים ורוכלים וביניהם - מנגינת הקוצבים.
המנגינה ממלאת את הרחוב. חלק מהנגנים הם מוכרים בדוכנים, חלקם הם קבצנים ושאר שוכני רחובות, וחלקם הם מההולכים ושבים המנגנים על כלי תוך כדי הליכה או סתם מזמזמים. יש שפוצחים בנעימה קטנה משלהם ויש שמצטרפים להרמוניה הזורמת מתחת בשלווה או בעוצמה - אך כולם מנגנים בתיאום מושלם, לא יוצרים את המנגינה כמו שהם רוכבים עליה. המנגינה משתנה בין חלקי הרחוב, ועושה זאת בפתאומיות כשעוברים באחד השערים. אין חוקים קבועים, אך כשאזור ברחוב מתחיל להתמלא בכלי נשיפה, פורטי המיתרים מוצאים אזור אחר.
אך מתחת לכולם נמצאים הקוצבים. הם יושבים בפינות הרחוב ופטישי עץ בידם, מכים בתופים או פעמונים או במרצפות, יוצרים את המקצב הבלתי עוצר, הבלתי חוזר, הבלתי ניתן להתעלמות של הרחוב. המקצב אף פעם לא מפריע לשיחה או לקריאות הרוכלים, אך הוא תמיד שם, רוטט במעמקי הבטן. ככל שפינת הרחוב יותר מרכזית הקוצב מכה יותר בעוז אך לעיתים רחוקות יותר, על כלים גדולים יותר שהדהודם נמשך זמן רב יותר. ובמרכז - הפעמון הגדול ביותר, "הפעמון הראשון", בשביל הקוצב הראשון.
זהו פעמון חסר ענבל עשוי מברזל עתיק, אך לא נראה שחלודה נוגעת בו. הוא תלוי בראש השער האמצעי ברחוב, גבוה מדי בשביל כל אדם רגיל. וכל יום, פעם ביום לקראת חצות היום, הקוצב הראשון מופיע בקצה הרחוב ומתחיל ללכת אל הפעמון הראשון. הוא רזה וגבוה כמו עץ, לבוש מדים שחורים וחתיכת בד מכסה את פניו. כשהוא עובר בשערים הקטנים יותר הוא מתקפל בדרך שנראית בלתי אפשרית, ועובר בלי לגעת באבן. הקוצבים מפסיקים להכות כשהוא עובר על פניהם, והמנגינה נעשית שקטה ומתכוננת. עד שהוא מגיע למרכז כל המקצב משתתק. אז הוא מתמתח, מרים את פטיש הארד האדיר שלו, ומכה בפעמון הראשון בכוח. הצלצלול מהדהד בכל הרחוב ואם שקט מספיק ניתן לשמוע אותו בכל העיר, והקוצבים חוזרים לקצוב והמנגינה מתחדשת. הצליל של הפעמון הראשון ממשיך להצטלצל כשהקוצב הראשון ממשיך בדרכו, ונעלם כשהקוצב נעלם בקצה הרחוב.
המקצב הוא הדרך האמינה ביותר למדוד זמן בחותם. מגוון שיטות אחרות הומצאו, ממנגנונים מכאניים ועד קסמים ולחשים, אך אף אחד מה לא מדויק כמו המקצב המונהג על ידי הקוצב הראשון.
מתועד רק מקרה אחד אי פעם שבו ניסו לעצור את הקוצב הראשון בדרכו. זה היה הגנרל השוטה, ששמו האמיתי נשכח, שלאחר שתסכולו גבר על כך שהופקד לשמור על סדר העיר "כמו מפקד משמר פשוט" לקח פלוגה למרכז רחוב קצוב וניסה לעצור את הקוצב הראשון כשניסה לעבור.
קיים חוסר הסכמה על מה בדיוק קרה אז. המקור האמין ביותר כתב שנשימתו של כל יצור בחותם נעצרה ואיש לא היה יכול לנשום עד שהקוצב הורשה להמשיך בדרכו. כמה מקורות אחרים מספרים שהשמש חיכתה לקוצב הראשון עד שהוא הורשה להמשיך בדרכו. מקור אחר מספר, בפירוט רב, על הסופה שפרצה וכיסתה את העיר כולה בחשכת ליל, ממטירה רסיסי ברזל וגושי אבן. כולם מסכימים שזה היה רעיון נורא, ומאז הקוצב הראשון הורשה להמשיך בדרכו ללא הפרעה.
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
רחוב קצוב הוא מהרחובות הארוכים ביותר בחותם שאינם רחוב ראשי. הוא נע במקביל לרחוב צור-שמש, הרחוב הראשי שנמתח מהשער המזרחי אל הכניסה לארץ הגבוהה, לאורך יותר מחציו. רוחבו של רחוב קצוב משתנה מאוד, מרחוב פתוח לסמטאות מקורות צפופות, עם כמה שערים קטנים וגדולים בדרך. ולכל אורכו מפוזרים דוכנים ורוכלים וביניהם - מנגינת הקוצבים.
המנגינה ממלאת את הרחוב. חלק מהנגנים הם מוכרים בדוכנים, חלקם הם קבצנים ושאר שוכני רחובות, וחלקם הם מההולכים ושבים המנגנים על כלי תוך כדי הליכה או סתם מזמזמים. יש שפוצחים בנעימה קטנה משלהם ויש שמצטרפים להרמוניה הזורמת מתחת בשלווה או בעוצמה - אך כולם מנגנים בתיאום מושלם, לא יוצרים את המנגינה כמו שהם רוכבים עליה. המנגינה משתנה בין חלקי הרחוב, ועושה זאת בפתאומיות כשעוברים באחד השערים. אין חוקים קבועים, אך כשאזור ברחוב מתחיל להתמלא בכלי נשיפה, פורטי המיתרים מוצאים אזור אחר.
אך מתחת לכולם נמצאים הקוצבים. הם יושבים בפינות הרחוב ופטישי עץ בידם, מכים בתופים או פעמונים או במרצפות, יוצרים את המקצב הבלתי עוצר, הבלתי חוזר, הבלתי ניתן להתעלמות של הרחוב. המקצב אף פעם לא מפריע לשיחה או לקריאות הרוכלים, אך הוא תמיד שם, רוטט במעמקי הבטן. ככל שפינת הרחוב יותר מרכזית הקוצב מכה יותר בעוז אך לעיתים רחוקות יותר, על כלים גדולים יותר שהדהודם נמשך זמן רב יותר. ובמרכז - הפעמון הגדול ביותר, "הפעמון הראשון", בשביל הקוצב הראשון.
זהו פעמון חסר ענבל עשוי מברזל עתיק, אך לא נראה שחלודה נוגעת בו. הוא תלוי בראש השער האמצעי ברחוב, גבוה מדי בשביל כל אדם רגיל. וכל יום, פעם ביום לקראת חצות היום, הקוצב הראשון מופיע בקצה הרחוב ומתחיל ללכת אל הפעמון הראשון. הוא רזה וגבוה כמו עץ, לבוש מדים שחורים וחתיכת בד מכסה את פניו. כשהוא עובר בשערים הקטנים יותר הוא מתקפל בדרך שנראית בלתי אפשרית, ועובר בלי לגעת באבן. הקוצבים מפסיקים להכות כשהוא עובר על פניהם, והמנגינה נעשית שקטה ומתכוננת. עד שהוא מגיע למרכז כל המקצב משתתק. אז הוא מתמתח, מרים את פטיש הארד האדיר שלו, ומכה בפעמון הראשון בכוח. הצלצלול מהדהד בכל הרחוב ואם שקט מספיק ניתן לשמוע אותו בכל העיר, והקוצבים חוזרים לקצוב והמנגינה מתחדשת. הצליל של הפעמון הראשון ממשיך להצטלצל כשהקוצב הראשון ממשיך בדרכו, ונעלם כשהקוצב נעלם בקצה הרחוב.
המקצב הוא הדרך האמינה ביותר למדוד זמן בחותם. מגוון שיטות אחרות הומצאו, ממנגנונים מכאניים ועד קסמים ולחשים, אך אף אחד מה לא מדויק כמו המקצב המונהג על ידי הקוצב הראשון.
מתועד רק מקרה אחד אי פעם שבו ניסו לעצור את הקוצב הראשון בדרכו. זה היה הגנרל השוטה, ששמו האמיתי נשכח, שלאחר שתסכולו גבר על כך שהופקד לשמור על סדר העיר "כמו מפקד משמר פשוט" לקח פלוגה למרכז רחוב קצוב וניסה לעצור את הקוצב הראשון כשניסה לעבור.
קיים חוסר הסכמה על מה בדיוק קרה אז. המקור האמין ביותר כתב שנשימתו של כל יצור בחותם נעצרה ואיש לא היה יכול לנשום עד שהקוצב הורשה להמשיך בדרכו. כמה מקורות אחרים מספרים שהשמש חיכתה לקוצב הראשון עד שהוא הורשה להמשיך בדרכו. מקור אחר מספר, בפירוט רב, על הסופה שפרצה וכיסתה את העיר כולה בחשכת ליל, ממטירה רסיסי ברזל וגושי אבן. כולם מסכימים שזה היה רעיון נורא, ומאז הקוצב הראשון הורשה להמשיך בדרכו ללא הפרעה.
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
