השמש הלבקנית נראתה כנמסכת לתוך העננים האפרפרים שמתחתיו. הרואה של כנסיית הפלדה, אֶלְסַפוֹר, עקב אחרי שמועה על תא של 'הלהב הרועד' שהפירו את איסורו עתיק היומין של שמש העמים לתקשר עם המנודים. הוא חשב שאחרי כל האסונות שניחתו על העמים כל אלה שהטילו ספק בחוכמתה של כנסיית הפלדה כבר פסו מהעולם... ועדיין מאז גדל דור חדש.
'כנגד האלים ניצבת כנסיית הפלדה.' דיקלם הוא. הוא הרים את ראשו לעבר הדרקון בעל שלוש הראשים. בעוד שאלה שבאו איתו פסו מהעולם והותירו מאחוריהם רק את האלים המבעיתים שחובה לשנוא אותם, יצורים אלו שרדו ושגשגו בשמיו של הגדול שבעולמות שהדסאי איכלסו. הדממה שחקה אותו לאיטה כמו קרחון.
הוא תהה: "מה היה קורה בעולם שלא היה צריך בו את הרואים? הוא היה עולם משעמם, נכון?"
"דרכנו הייתה נפרדת מדרככם בעולם כזה." ענה אחד מראשי הדרקון "המלחמה מאחדת אותנו."
לפעמים כשהיה שומע את הדרקונים, אלספור היה תוהה לטבעם של הדסאי. תבונתם של הדרקונים היה כתבונתם של בני האדם. הדסאי היו נבונים מהם – על זה הדרקונים ובני האדם נאלצו להסכים...
העננים התחילו להתפזר כשהגיעו אל רכס גוּרֶמְדְרַאק. רכס ההרים העצום לגודל חצה בפסגותיו דמויות החרבות את השמיים החיוורים של העולם הזה. הדסאי מצאו את רכס ההרים הזה כשהגיעו לעולם הזה. הוא הלם במימדיו את העולם הזה - לפנריר - אך סתר את כל מה שידעו על עולמות כאלו. חידת היווצרותו תמתין ליום אחר.
עתה הוא בא לטפל בפורעי החוק שהתחפרו בתוך עצמותיו הקרות. הכנסייה החדירה מזמן סוכנים לתוך אנשי 'הלהב הרועד' שהסתפקו בדרך כלל בהשתעבדות ליצריהם הקמאיים על פני העולם כולו אף על פי שלרוב הם עשו עבודה מועילה למען העמים תוך כדי ולכן הם נסבלו. הם היו זקוקים לכמה שיותר שותפים. אלה הרחיקו עד מעבר לים כדי למצוא שותפים. והפרת האיסור של שמש העמים היה חטאם. אפילו בקרב אנשיהם ראו את מעשם קיצוני מאד וחיכו לראות את תגובת הכנסייה.
ככל שהנמיך בינות למסדרונות המסולעים, שמפולות לבנות ואפורות הידרדרו מפעם לפעם על צלעותיהם החדות, הוא שמע את שירת החרבות וחש בכאב הפוקד את פרק ידו העטויה. שמש העמים אסר על התרבות בדרך הלהב. אלספור, כמו רבים אחרים, נלחם כל חייו ברצון לפצוע, לצלק ולחתוך את בנות זוגו כדי שיספגו את אהבתו בדרך העתיקה. שימותו כל האלים, אולי זו הסיבה שנעשה לרואה – כדי שיוכל לעשות את זה. והם עשו את זה בלי בושה למטה.
"לפחות הם זוכרים שהם לא בני אדם." התערב הדרקון בגסות במחשבותיו. שמש העמים רצה שיתעלו מעל טבעם כמפלצות – כך הוא קרא לזה – בשירותם של הדסאי. הם יכלו לפרות ולרבות כדרך בני האדם אך הייתה דרך אחרת, פראית יותר, בה הצטלב להב עם עור ונוצרו פרטים חדשים. ועדיין, התשוקה בערה בפרקי ידיו.
'אנחנו הרואים, קו החזית של כנסיית הפלדה.' דיקלם הרואה 'אנחנו המגינים על התמימים שלא יכלו להגן על עצמם. אנחנו השומרים על שומרי רוח האדם.' והזיעה נטפה מבעד לעורקי פרק ידו. השירה הזו הציקה לו בנים קדום מאד של אישיותו כאילו השירה הזו ייצגה היבט נכון שהכנסייה התכחשה לו. גרוע מזה, היא קראה עליו תיגר. וחלק תבוני יותר של מחשבתו שאל מאיפה באה השירה. זו הייתה שירת הזדווגות ומקורה יכול לבוא ממקום אחד – המנודים מעבר לים.
הדרקון נחת לא רחוק מהמערה. הוא התכנס באחד מטכסי הטיהור של בני מינו כשאלספור החליק מעל גבו הקרני. הם עשו את זה אחרי כל מסע ארוך ומתיש – עם בן אדם על גבם ובלי. הוא לא צריך לקחת את זה כעלבון לעצם יישותו. בעוד טפרי הדרקון מגרדים את קשקשיו, אלספור פנה לעבר המערה.
הוא הצמיד את זרועותיו הרועדות לגופו וחשק את שיניו החדות. הוא חש בפחד הכובש כל נים מנימי גופו – הפחד שהוא עשוי להצטרף אליהם. תפקידו היה להרוג אותם או למות תוך כדי הניסיון. הדרקון ימריא ואז יבוא כח גדול יותר. כמה זה אמור להיות קשה להרוג כמה בני אדם תשושים מתאוות בשרים?
הם עטו צהוב לאור הפנסים. זה הצחיק אותו בצורה מחרידה. הם מתכחשים לציווייה של כנסיית הפלדה תוך השתמשות בדברים שפותחו תחת שלטונה. הפנסים לא האירו על בני אדם בודדים כפי שקיווה אלא על עשרות רבים של גברים ונשים שחוללו לקולה של המוסיקה שנשמעה מלהבי זרועותיהם הרוטטים שבקעו מהמקום שבו הסתיימו מחלצותיהם הצהובות. הם יחשבו בתחילה שהוא מצטרף אליהם לפני שיבינו מה הוא עושה: רוצח אותם באיטיות, נהנה מכל רגע.
ועדיין פרקי זרועו קראו לו להצטרף אליהם לרגע חטוף של תאוות בשרים. איש בבית לא ידע שאלספור שבר את נדריו בטרם ניקה את זוהמת המין האנושי. איש פרט לאלספור עצמו. וברגע שישבור את נדריו, הוא ירצה עוד מזה. היו כבר מקרים כאלו ברשומות של רואים שהושחתו על ידי תאוות בשרים. נחיריהם של הרוקדים רעדו כמעט בתיאום מוחלט כאילו חלקו מוח אחד. עורם היה פצוע באלף מקומות שונים ויחלים במהירות כשינוחו מההתעלס... 'זהו המוות הקטן, לא אהבה!' צעק אותו חלק באישיותו שסגד לציווי כנסית הפלדה. להבי גופו כבר נשלפו כמעט מוכנית. והוא ידע שעליהם למות את המוות הגדול.
והוא התחיל לרקוד את ריקוד הפלדה. מאחוריו הוא הרגיש באור המתעצם לאיטו כאילו שמש נוספת עלתה ואז עוד שמש ולפתע הפנסים לא נראו כפנסים אלא כאילו משכו את אור השמש לתוך המערה. השמשות. החום התחיל להעלות ככל שהמשיך בריקוד הפלדה, כובש את יצריו העתיקים, מגיע לשיאיו. ואז הריקוד נפסק כשאלספור עומד בפני תוצאות עבודתו. הם לא חשדו בכלום, התמימים. האור התחיל להתעמעם כשפנה החוצה לעבר הדרקון הממתין לו.
לא הייתה זו הפעם הראשונה ששערי האש נפתחו עבורו, צוהר לאיך שהעולם באמת נראה לפני שהדסאי חיפו בחוכמתם את נפש משרתיהם בערפל ובכפור.
'כנגד האלים ניצבת כנסיית הפלדה.' דיקלם הוא. הוא הרים את ראשו לעבר הדרקון בעל שלוש הראשים. בעוד שאלה שבאו איתו פסו מהעולם והותירו מאחוריהם רק את האלים המבעיתים שחובה לשנוא אותם, יצורים אלו שרדו ושגשגו בשמיו של הגדול שבעולמות שהדסאי איכלסו. הדממה שחקה אותו לאיטה כמו קרחון.
הוא תהה: "מה היה קורה בעולם שלא היה צריך בו את הרואים? הוא היה עולם משעמם, נכון?"
"דרכנו הייתה נפרדת מדרככם בעולם כזה." ענה אחד מראשי הדרקון "המלחמה מאחדת אותנו."
לפעמים כשהיה שומע את הדרקונים, אלספור היה תוהה לטבעם של הדסאי. תבונתם של הדרקונים היה כתבונתם של בני האדם. הדסאי היו נבונים מהם – על זה הדרקונים ובני האדם נאלצו להסכים...
העננים התחילו להתפזר כשהגיעו אל רכס גוּרֶמְדְרַאק. רכס ההרים העצום לגודל חצה בפסגותיו דמויות החרבות את השמיים החיוורים של העולם הזה. הדסאי מצאו את רכס ההרים הזה כשהגיעו לעולם הזה. הוא הלם במימדיו את העולם הזה - לפנריר - אך סתר את כל מה שידעו על עולמות כאלו. חידת היווצרותו תמתין ליום אחר.
עתה הוא בא לטפל בפורעי החוק שהתחפרו בתוך עצמותיו הקרות. הכנסייה החדירה מזמן סוכנים לתוך אנשי 'הלהב הרועד' שהסתפקו בדרך כלל בהשתעבדות ליצריהם הקמאיים על פני העולם כולו אף על פי שלרוב הם עשו עבודה מועילה למען העמים תוך כדי ולכן הם נסבלו. הם היו זקוקים לכמה שיותר שותפים. אלה הרחיקו עד מעבר לים כדי למצוא שותפים. והפרת האיסור של שמש העמים היה חטאם. אפילו בקרב אנשיהם ראו את מעשם קיצוני מאד וחיכו לראות את תגובת הכנסייה.
ככל שהנמיך בינות למסדרונות המסולעים, שמפולות לבנות ואפורות הידרדרו מפעם לפעם על צלעותיהם החדות, הוא שמע את שירת החרבות וחש בכאב הפוקד את פרק ידו העטויה. שמש העמים אסר על התרבות בדרך הלהב. אלספור, כמו רבים אחרים, נלחם כל חייו ברצון לפצוע, לצלק ולחתוך את בנות זוגו כדי שיספגו את אהבתו בדרך העתיקה. שימותו כל האלים, אולי זו הסיבה שנעשה לרואה – כדי שיוכל לעשות את זה. והם עשו את זה בלי בושה למטה.
"לפחות הם זוכרים שהם לא בני אדם." התערב הדרקון בגסות במחשבותיו. שמש העמים רצה שיתעלו מעל טבעם כמפלצות – כך הוא קרא לזה – בשירותם של הדסאי. הם יכלו לפרות ולרבות כדרך בני האדם אך הייתה דרך אחרת, פראית יותר, בה הצטלב להב עם עור ונוצרו פרטים חדשים. ועדיין, התשוקה בערה בפרקי ידיו.
'אנחנו הרואים, קו החזית של כנסיית הפלדה.' דיקלם הרואה 'אנחנו המגינים על התמימים שלא יכלו להגן על עצמם. אנחנו השומרים על שומרי רוח האדם.' והזיעה נטפה מבעד לעורקי פרק ידו. השירה הזו הציקה לו בנים קדום מאד של אישיותו כאילו השירה הזו ייצגה היבט נכון שהכנסייה התכחשה לו. גרוע מזה, היא קראה עליו תיגר. וחלק תבוני יותר של מחשבתו שאל מאיפה באה השירה. זו הייתה שירת הזדווגות ומקורה יכול לבוא ממקום אחד – המנודים מעבר לים.
הדרקון נחת לא רחוק מהמערה. הוא התכנס באחד מטכסי הטיהור של בני מינו כשאלספור החליק מעל גבו הקרני. הם עשו את זה אחרי כל מסע ארוך ומתיש – עם בן אדם על גבם ובלי. הוא לא צריך לקחת את זה כעלבון לעצם יישותו. בעוד טפרי הדרקון מגרדים את קשקשיו, אלספור פנה לעבר המערה.
הוא הצמיד את זרועותיו הרועדות לגופו וחשק את שיניו החדות. הוא חש בפחד הכובש כל נים מנימי גופו – הפחד שהוא עשוי להצטרף אליהם. תפקידו היה להרוג אותם או למות תוך כדי הניסיון. הדרקון ימריא ואז יבוא כח גדול יותר. כמה זה אמור להיות קשה להרוג כמה בני אדם תשושים מתאוות בשרים?
הם עטו צהוב לאור הפנסים. זה הצחיק אותו בצורה מחרידה. הם מתכחשים לציווייה של כנסיית הפלדה תוך השתמשות בדברים שפותחו תחת שלטונה. הפנסים לא האירו על בני אדם בודדים כפי שקיווה אלא על עשרות רבים של גברים ונשים שחוללו לקולה של המוסיקה שנשמעה מלהבי זרועותיהם הרוטטים שבקעו מהמקום שבו הסתיימו מחלצותיהם הצהובות. הם יחשבו בתחילה שהוא מצטרף אליהם לפני שיבינו מה הוא עושה: רוצח אותם באיטיות, נהנה מכל רגע.
ועדיין פרקי זרועו קראו לו להצטרף אליהם לרגע חטוף של תאוות בשרים. איש בבית לא ידע שאלספור שבר את נדריו בטרם ניקה את זוהמת המין האנושי. איש פרט לאלספור עצמו. וברגע שישבור את נדריו, הוא ירצה עוד מזה. היו כבר מקרים כאלו ברשומות של רואים שהושחתו על ידי תאוות בשרים. נחיריהם של הרוקדים רעדו כמעט בתיאום מוחלט כאילו חלקו מוח אחד. עורם היה פצוע באלף מקומות שונים ויחלים במהירות כשינוחו מההתעלס... 'זהו המוות הקטן, לא אהבה!' צעק אותו חלק באישיותו שסגד לציווי כנסית הפלדה. להבי גופו כבר נשלפו כמעט מוכנית. והוא ידע שעליהם למות את המוות הגדול.
והוא התחיל לרקוד את ריקוד הפלדה. מאחוריו הוא הרגיש באור המתעצם לאיטו כאילו שמש נוספת עלתה ואז עוד שמש ולפתע הפנסים לא נראו כפנסים אלא כאילו משכו את אור השמש לתוך המערה. השמשות. החום התחיל להעלות ככל שהמשיך בריקוד הפלדה, כובש את יצריו העתיקים, מגיע לשיאיו. ואז הריקוד נפסק כשאלספור עומד בפני תוצאות עבודתו. הם לא חשדו בכלום, התמימים. האור התחיל להתעמעם כשפנה החוצה לעבר הדרקון הממתין לו.
לא הייתה זו הפעם הראשונה ששערי האש נפתחו עבורו, צוהר לאיך שהעולם באמת נראה לפני שהדסאי חיפו בחוכמתם את נפש משרתיהם בערפל ובכפור.