• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [סיפור][אתגר כתיבה 34] ושוב מוות

ת'ור

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
כן, כמו בכורה חלל, ניצלתי את הנושא לכתוב סיפור מד"ב קשה שכזה ולא-ממש-קשור-לנושא.
אני לא בטוח לגבי האחד הזה, אני חושב שהוא היה יכול להיות עמוק יותר, אבל החלטתי לא להשקיע בו יותר זמן. אני רק מקווה שהאקשן ברור.

ושוב מוות
‘המבט החודר’ פילחה את הדממה.
החללית האישית הייתה חבוטה ושרוטה למרות שהסגנון שלה העיד שהיא נבנתה לפני לא יותר מעשר שנים. עין מיומנת גם הייתה יכולה להבחין בפתחים הנוספים של הנעה תריסרית, בשביל תנועה מדויקת יותר מההנעה המשושה הרגילה, ולבליטות שהעידו על הפתעות לא נעימות לכוחות עוינים. האישה שישבה בתוך החללית הייתה נמוכה ומוצקה, ולבשה את השריון שלה אפילו בטיסה. עד לפני זמן קצר היא ישנה, מחזירה לעצמה כוחות אחרי משימה מתישה. עיניה עדיין היו עצומות, אך עכשיו השבב שהיה מחובר לגזע המוח שלה הציג לה את המידע על המשימה הבאה.
בספטיה ב7 שבט של ילידים תקף וטבח במעוז התאחדות, בלי להשאיר אפילו אדם אחד בחיים. השבט השתמש בסכיני אבן ואלות ותקף באמצע הלילה בצורה מאורגנת ומתוכננת. לפחות 4 תוקפים זוהו במצלמות האבטחה בחודשים שקדמו לתקיפה, כך שלתוקפים הייתה היכרות עם המתחם. מהמצלמות נראה שהשבט מונה 27 גברים, 13 נשים, 11 ילדים ו-6 ילדות. הערה: בשבטי ספטיה ב7 אחת הנשים מחזיקה עמדה מנהיגותית ומכונה ‘אמא גדולה’; אותה ‘אמא גדולה’ נכללת בספירת הנשים. הצעירים הושארו בחדרים נפרדים, הנשים התמקמו בשירותים והגברים, יחד עם האמא הגדולה, התמקמו במטבח. מיקום נחיתה מומלץ: מגרש הנחיתה שבחצר במרכז המתחם. חשאיות אינה נחוצה.
אינקוויזיטור לאמבארה פקחה את עיניה. הצג שלפניה הראה שהטייס האוטומטי הביא אותה עד האטמוספרה ושהוא מחכה לאישור לרדת למיקום הנחיתה המומלץ. היא לחצה על הכפתור והחללית החלה לצלול. בדקות הספורות שהיו לה עד ההגעה היא שקלה את צעדיה. לא סביר שהם הצליחו לפרוץ למחסן הנשק או שידעו איך להשתמש בו. סביר להניח שהם יתקפו אותה בתיאום מכל הצדדים, כך שמיגון הוא בעדיפות ראשונה וניידות בעדיפות שנייה.
היא שלפה מהתאים שלרגליה לוחות סיבי פחמן וחיברה אותם לחלקים החשופים בשריון שלה. היא הריצה בדיקות על חיישני הקרבה של המסכה שלה ועל לחץ האוויר בבולמי הזעזועים שבשריון. היא החליפה את מגני הזרוע שלה במגנים משולבי להב, הכניסה סוללות חדשות למהממים בכפות ידיה ורגליה והכניסה כמה נפצרים קטנים לחללים המתאימים בשריון.
“אינקוויזיטור לאמבארה, משימה אחת-עשרה נקודה תשע-עשרה נקודה שבע אפס שתיים,” היא אמרה בקול והמתעד זיהה את הדפוס ושמר את הדברים בראש קובץ המשימה. “הפשע הוא רצח אזרחי ההתאחדות ללא התגרות וללא רחמים. גזר דין עד וכולל מוות, שיקול דעת אפשרי. רמת סיכון בינונית. הזעק תגבור במקרה של איבוד הכרה. אינקוויזיטור לאמבארה, סוף.”
‘המבט החודר’ נחתה. היא נפתחה מלמטה – שימושי לסיפוק הגנה במקרה של נחיתה באמצע קרב – ולאמבארה החליקה מהמושב שלה והזדקפה מול החללית. הלוחמים כבר חיכו מסביב לחצר, נשקיהם בידם. לאמבארה הניעה את אצבעותיה ברצף מורכב והחללית המריאה מאחוריה. היא רצתה שבקרב יהיה לה שדה ראייה פתוח. אך לפני כן...
“איפה אמא גדולה?” היא שאלה בקול בשפת הילידים. זו הייתה שפה פשוטה, והיא הכירה את הבסיס של עשרות שפות. אוצר המילים היה חדש לה, אבל הוא היה טעון על שבב המוח במלואו. היא שמה לב שהמילה ל-’אמא גדולה’ הייתה מילה מיוחדת, ‘קאיה’, שונה מהמילים ל-’אמא’ ו-’גדולה’. מעניין.
“מי את, אשת שמיים, שרוצה לדבר עם אמא גדולה?” ענתה אישה מבוגרת שצעדה מבין הלוחמים. היא הייתה לבושה בשכבות רבות של עור ועמוסה במחרוזות של עצמות. לאמבארה ידעה שזהו המראה המסורתי של אמא גדולה מהמעט שקראה על שבטי ספטיה ב7. היא גם ידעה שהם לא יבינו את עקרונות המוסר של ההתאחדות, אז היא החליטה להסביר להם במילים שהם יוכלו להבין.
“אני אמא גדולה של אנשים מפסידים,” היא אמרה והחוותה על הבניינים. “אתם שברתם אנשים שלי.”
“אנשים שלך היו חלשים,” אמרה האמא הגדולה. “שברנו אותם חזק ושלחנו אותם לביצות, איפה שהם צריכים להיות.”
“הם היו חלשים, כן,” לאמבארה ענתה באטיות. “אבל אתם עשיתם טעות.”
“טעות?” האמא הגדולה צחקה. “בית של אנשים מפסידים שלנו עכשיו! דברים של אנשים מפסידים שלנו עכשיו! את רק אמא גדולה, בלי אנשים! אבל אם את רוצה,” היא הוסיפה בחיוך מזלזל, “את יכולה להצטרף לאנשים שלי, להיות אמא של אנשים שלי.”
“טעות,” לאמבארה אמרה, הורידה את קסדתה והביטה בה. האמא הגדולה נרתעה משום שעיניה של לאמבארה היו שחורות לחלוטין. לאמבארה איבדה את עיניה לפני שנים, בתחילת דרכה, וביקשה שיצפו את העיניים המלאכותיות שנתנו לה בזכוכית שחורה. היא הסתובבה ונעצה את מבטה בכל אחד ואחד מהלוחמים, וכל אחד ואחד מהם נרתע אחורה. האינקוויזיטורים האחרים קראו למבט הזה "בשורת המוות" וצחקו שלאמבארה הורגת חצי מהמטרות שלה עם המבט בלבד. זה היה מופרך, כמובן, אבל היא נהנתה להשתמש בו כדי לערער את יריביה, שהיו לרוב ברברים וטיפשים מכדי לפחד מחלליות ונשקים זרים. מצחיק שדווקא העיניים הם מה שזעזע אותם, אך היה בזה הגיון מסוים. הם לא פחדו מדברים חדשים אם החזיקו אותם אנשים כמוהם, אך העיניים שלה גרמו להם לחשוב שהיא משהו אחר לגמרי.
לאמבארה סיימה את הסיבוב והביטה שוב באמא הגדולה. “אני לא צריכה אנשים שלך כי אני חזקה מספיק רק אני,” היא אמרה. “את שברת אנשים שלי. עכשיו אני שוברת אנשים שלך.”
היא חבשה שוב את קסדתה, שלפה שני נפצרים והתחילה לפוצץ ראשים. האמא הגדולה יללה וצללה מאחורי קיר, צועקת "להרוג! להרוג!”, והלוחמים הסתערו בשאגות. לאמבארה החזירה את הנפצרים למקומם והחלה להדוף מהלומות ולהמם את יריביה. זה היה מעט מאתגר בגלל ההישג של האלות, אך היא העדיפה להילחם בלי מקלות הלם, בידיים פנויות. היא הייתה זריזה יותר ככה, והחיישנים בקסדתה עזרו לה להתחמק כמעט מכל התקפה. למרות שהקיפו אותה עשרה יריבים בכל זמן נתון, אפילו האלות שפגעו רק שפשפו אותה ולא גרמו נזק. סכיני אבן שרטו את השריון שלה בלי להשאיר סימן, והיא זזה מהר מדי בשביל שהם יוכלו למצוא חרכים.
היא מחאה כף והבזק אור שטף את הלוחמים שלפניה, מעוור אותם למספיק זמן בשביל שהיא תהמם אותם. היא עמדה להסתובב כשלפתע החיישנים התריעו על מסה גדולה מתקרבת במהירות, והענף הכבד הלם בעורפה לפני שהספיקה להגיב. העולם השחיר לרגע והיא מעדה קדימה, אך אחרי שנים של ניסיון, הדבר הראשון שהיא חשבה עליו היה: לא לתת להם לראות שנפגעת.
היא נתנה לעצמה ליפול, התגלגלה בקלילות על האדמה וקפצה שוב על רגליה. היא שלפה נפצר, הסתובבה אל הלוחם שהניף שוב את הענף ופוצצה את ראשו. בידה השנייה היא תפסה את האלה שהונפה אליה מאחור, קרעה אותה מידו של בעליה והממה אותו. רק שלושה לוחמים נשארו בשלב הזה והם החלו לסגת, אז היא פוצצה להם את הראש והחזירה את הנפצר למקום. אז היא צעדה אל המקום בו האמא הגדולה התחבאה ומשכה אותה מעלה.
“תסתכלי על האנשים שלך,” היא אמרה והחוותה אל ערימת הגופות והגברים חסרי ההכרה. “הרבה מהם עדיין כאן, הרבה מהם. הם עדיין לא בביצות. אבל...” היא שמטה אותה והחלה לעבור בין הגברים חסרי ההכרה שעל הרצפה. היא תפסה את הידיים שלהם ושברה כל אחת ללא רחמים. חלקם התעוררו מהכאב והתחילו לצרוח, אך היא התעלמה מהם. כשסיימה היא פתחה את אחד הנפצרים שלה, נטרלה את הדרישה לכפפה מזהה ושברה את ממקדי הפלזמה. היא זרקה את הנפצר מול האמא הגדולה.
“אתם כולכם האנשים שלי עכשיו,” היא אמרה. “אם אתם לא האנשים שלי, אני אשלח אתכם לביצות. אתם האנשים שלי?”
האמא הגדולה הנהנה ברעד.
“אני הולכת, וכשאני לא כאן אני רוצה שתעשו את זה: לכו לכל השבטים ותגידו להם על האמא הגדולה של אנשי השמיים, ומה קורה אם רוצים לשבור את אנשי השמיים. זה,” היא בעטה בנפצר, “כלי הסערה שלי והסימן שיראה שאתם באמת אנשים של אמא גדולה מהשמיים. אם תלחצי על הבליטה הזו, הוא יביא ברק ורעם לתוך היד שלך.” בלי ממקדי הפלזמה, היא תתפזר מהנפצר בהבזק אור וקול פיצוץ, ללא פגע. “קחי את האנשים שנשארו לך. אני רוצה שהם יגידו עליי.”
היא פנתה ללכת, אך אז הורידה את קסדתה ורכנה עד שאפה כמעט נגע בזה של האישה המפוחדת שלפניה. “והי, אמא גדולה?” היא אמרה ופערה את עיניה. “אני אחזור.”
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
 
תודה על התגובה.

בקשר לרגשות, הבעיה היא שפשוט שכחתי מכל הצד הזה של הדמות. כן, היא יכולה לא להרגיש כלום כי היא חיילת, אבל אז אפשר לשים על זה יותר דגש: להתעמק יותר בהשלכות (עליה ועל הצופים בה) של האדישות שלה כשהיא שוברת לכולם את הידיים, לדוגמא. גם מחסור ברגשות יכול להיות מאפיין מעניין אם מסתכלים עליו מנקודת המבט הנכונה.
 
סיפור מצוין.

בזמנו הערת לי על נקודה דומה ב-"הנעל של יארילו" אבל איך הברברים הביסו את המתיישבים אם המתיישבים שייכים לתרבות מתקדמת בהרבה שיכולה להפיק מישהי כמו האינקוויזטורית למבארה. לא שחסרות דוגמאות מהמציאות אבל הייתי מקדיש לזה פסקה. ואאז"נ, אם הם תקפו בלילה, למה מתקפת הסנוור של למבארה עובדת עליהם? הם יכולים להשתמש בחושיהם האחרים כדי לעקוף את חוש הראייה הפגום שלהם אם הם מאומנים דיים.

למה כוונתה של האינקוויזטורית למבארה לערכי המוסר של ההתאחדות? ולמה היא נקראת אינקוויזטורית? היא נראית לי יותר נוקמת מאינקוויזטורית - הכוונה בדרך כלל לשופטים אלא אם כן הקרב שלה אתם נתפס כהליך משפטי מבחינת הברברים הללו ולזו הייתה כוונתה שערכי המוסר של התרבות שלה לא תקפים.
 
תודה על התגובה.

הילידים ניצחו את אזרחי ההתאחדות בעיקר בזכות גורם ההפתעה. תושבי המעוזים בספטיה ב7 (כמו בשאר הכוכבים הברבריים) נמצאים שם בעיקר בשביל להציע להם חלופה לחיים שלהם עד אז - בצורת חינוך, רפואה וההזדמנות לצאת מהכוכב (כמו שעשה גאד מכורה חלל). לכן רוב האנשים שם הם מורים, רופאים או אנשי צוות, ויחסית מעט מאבטחים. השבט אסף מודיעין מראש, תקף בהפתעה וניטרל את המאבטחים ראשונים. בפאניקה שנגרמה הם טיפלו בשאר התושבים חסרי האימון הקרבי בקלות יחסית.

מתקפת הסנוור עבדה מאותה סיבה שהיא תמיד עובדת: היא מפתיעה והיא מנטרלת את החוש החשוב ביותר שלך לזמן קצר. אלה כמה שניות שיתוק שמספיקות ללוחם שידע שהסנוור מגיע. הילידים מאומנים, אבל הם לא דררים - הם בסך הכל מוכווני קרב, בערך כמו שאר שבטי הברברים מההיסטוריה.

ערכי המוסר של ההתאחדות מתאימים פחות או יותר לשלנו: פגיעה רק במי שמתכוון לפגוע בך, עזרה לחלש וכו'. בתרבות של ספטיה ב7 הם חושבים אחרת. כוח הוא מה שחשוב, ואתה תוקף אחרים כדי להוכיח את הכוח שלך עליהם. זה בסדר בגלל שהם לא "מתים", הם רק עוברים לביצות כהוכחה לחולשתם. "אסור היה לכם לתקוף אותם כי הם לא עשו לכם כלום" היא לא סיבה תקפה בשבילם - הם יבינו רק את "אסור היה לכם לתקוף אותם כי בשבט שלהם היה מישהו חזק מכם ועכשיו אתם תחטפו".

האינקוויזטורים הם מערכת הצדק של ההתאחדות באזורי הספר, איפה שאי אפשר לשים מערכת משפט בכל כוכב כי יש יותר מדי מהם. כחלופה משתמשים בשוטרים-שופטים-מוציאים-לפועל ניידים ונותנים להם סמכויות מוגברות בשביל לכסות את השטח (קונספט די מוכר כשמתעסקים עם אוכלוסיות גדולות מדי שלא יכולות לשטר את עצמן). אני מניח שהייתי צריך להבהיר יותר שלאמבארה היא שהחליטה על גזר הדין.
 
חזרה
Top