"המחוננים" - אתחול (סופר-גיבורים מודרני) - עץ משחק

"טוב, אני יוצר קשר" אמרתי ושלפתי מכשיר קשר, והתחלתי ליצור קשר עם הבסיס 'לעזזאל, אני אפילו לא מוכר בתור חובש מבחינת הצבא, למה אני תמיד נתקע בין הקווים? טוב, אין ברירה, צריך לעשות מה שאפשר לעשות." חשבתי במעט מירמור

"רגע רגע רגע..." אמר דני בעיקר לאלכס אבל גם הרים את ידו לעצור את איתן שרצה את מכשיר הקשר. "למה להחליף? לא אמרו לי כלום. מה קורה?" לבסוף הוא כן שחרר את השפופרת של מכשיר הקשר שלו והעביר אותה לאיתן. "אתה על הערוץ של הבונקר," אמר לו ואז פנה שוב של אלכס. "למה הם רוצים להחליף אותי?"

"אתה שואל אותי?" שואל אלכס עם מבט אדיש על פניו, "לפני פחות משעה הייתי בשיא החופשה שלי בים-המלח, ואז דורשים שאגיע לבסיס הנידח הזה באמצע שומקום בהתראה של 2 דקות. אם כבר, אני זה שצריך לשאול למה הם רוצים שאחליף אותך. אני לא ניסיתי להיות חצוף ממקודם, אבל אני יודע הרבה פחות ממך על הסיטואציה העכשווית וקיוית שלך יהיו התשובות. ואם כבר מדברים על הסיטואציה העכשווית..." אלכס מפנה את מבטו אל הילד בקצה השני של החדר, "אני מקווה שהתעללות בקטינים זה לא בדרישות התפקיד של היחידה הזו."

איתן לקח את מכשיר הקשר הצידה והתחיל לדבר עם הבונקר בזמן שרכן מעל נועם ווידא שהיא בסדר. הוא אמר להם להגיד לבסיס לצפות לעוד נפגע, הניח את מכשיר הקשר בצד, עבר לצידה השני של נועם כדי שיוכל לכוון אל הבסיס ואז לקח צעד אחד דרך המנהרה ונעלם ביחד עם נועם.

"אם אתה קורא לילד בן 20 קטין... אני לא רוצה לדעת מה לא," דני אמר וניגש להרים את מכשיר הקשר שאיתן השאיר. בזמן שמארק והשאר משאירים את מיכאל תחת שליטה, הוא ניגש הצידה והחליף מספר דברים עם הבונקר. לבסוף חזר ואסף את כולם למקום אחד. "מיד ישלחו לפה אנשים לאסוף את מיכאל. אנחנו התבקשנו לחזור לבסיס. כנראה בגלל שמחליפים אותי בתור המפקד של הצוות הזה. אני עוד לא יודע למה אבל, וזה משהו שכדאי שתלמדו עכשיו, קודם מצייתים לפקודות ואחר מתלוננים עליהן."

איתן חזר ונכנס דרך הדלתות הגדולות שניות בודדות לפני שכדור לבן גדל והופיע משום מקום באמצע האולם. הוא גדל תוך שנייה עד כדי שלושה מטרים, דוחף הצידה ספסלים וכל דבר שהיה בדרך וכל הנוכחים הרגישו כאילו משב רוח אימתני ומהיר בקע ממנו. שנייה לאחר מכן הוא התכווץ עד שנעלם בתוך חזהו של גבר מבוגר במדי קצין שעמד מולם. לידו עמדו שני חיילים נוספים.
"תכינו את האסיר לתנועה," אמר הקצין והשניים הנוספים הלכו אל מיכאל, מזיזים הצידה את ארי ומארק כדי לבדוק שהוא אכן מנוטרל ולא מתנגד.
"סרן עמוס, סמל דני," אמר דני אבל לא הצדיע. "אני המפקד של הצוות הזה. ביחד הצלחנו לתפוס את המחונן הזה שברח מהבונקר."
"תודה רבה לך, דני," החזיר לו עמוס. "אבל אנחנו נטפל בנושא עכשיו." הוא ניגש אל מיכאל ואל שניי עוזריו. הם השאירו למארק עוד כשלוש שניות נוספות, להותיר למיכאל מסר מעודד אחרון, ואז הכדור הלבן הופיע, עטף את ארבעתם ואז התכווץ ונעלם, משאיר את הבמה ריקה ומביא איתו משב אוויר חזק נוסף רק בכיוון השני.
"אז כדאי שנחזור לבסיס," דני אמר. "איתן. ברגע שאתה מוכן."

----

שאר הלילה שנותר להם עבר ביעף. הם חזרו לבסיס של צמר"ת. המ"מית חיכתה להם שם וקראה לדני לשיחה הצידה. שניהם נכנסו אל משרדה בזמן שכל השאר חיכו בחוץ. מבחוץ הם שמעו בעיקר לחשושים ואז "אוי ואבוי!" אחד מספיק חזק בשביל להישמע במסדרון. פחות מדקה אחר כך, דני יצא מהמשרד, פלט משהו על כך שהוא ממש מצטער אבל הוא חייב ללכת, והחל לרוץ במורד המסדרון לכיוון המגורים.
המ"מית יצאה מהמשרד ונעמדה מולם, סוקרת אותם מימין לשמאל ומלמעלה למטה. "לצערנו, לסמל דני יש מקרה חירום משפחתי דחוף ונאלצנו לשלוח אותו הביתה. למזלנו, יש לנו את רב"ט אלכס שהסכים לקצר את חופשת סיום הקורס שלו ולהחליף את דני בפיקוד על הצוות הזה. בינתיים, העמדה שלכם סביב הבונקר כבר מולאה ומגיע לכם לנוח אחרי ההרפתקה של הלילה הזה. אז לכו לישון. אנחנו עדיין במצב חירום ביחידה אז אל תתפזרו אבל המשימה הבאה שלכם עדיין לא סגורה. לילה טוב. משוחררים."

ובזאת, צוות דני הפך להיות צוות אלכס, הצוות באמת הכי חדש בצמר"ת. אבל לדבר כזה עוד עלולים להיות יתרונות. כפי שיגלו בהמשך.

----

יוקאי היה מאוד שימושי בשבילם. הוא עשה מה שאמרו לו בלי לסטות וביעילות ממש מפחידה. המשימה שלו, אחרי פתיחת הבונקר, הייתה לאתר, לנטרל ולחלץ מטרה אחת מאוד מסוימת. הסבירו לו עליה, על מה היא עלולה לעשות ואיך לנטרל אותה. ובשבילו, הייתה זו משימה דיי קלה. ולפני שעלה אור הבוקר שאחרי, היא הייתה על כתפו כאשר צעד בתוך בית מחסה של הארגון. הוא הביא אותה אל חדר אחורי והניח אותה על הכיסא שהיה שם, לא נוגע באזיקים שהחזיקו את ידיה מאחורי הגב, בכיסוי עיניים שלה או בחתיכת הבד שחסמה את פיה. הוא חיכה שם, צופה בה, עד שנכנס לחדר אדם ממוצא ערבי -- הוא לא טרח להבדיל יותר מדי בין קבוצות אתניות.
"או הו הו," הוא אמר וחיכך את ידיו אחת בשנייה. "שני נגב... יש לנו תוכניות בשבילך. עבודה טובה," אמר וטפח על שכמו של יוקאי.

"תהייה חזק" מארק מספיק להגיד לו במהירות. "אני אנסה לעזור לך"
-----------------------------------------------------------------------
"המפקד" אומר מארק "הרגשתי את המוח של האיש הזה, ואני יכול להרגיש שמנטלית הוא כמו ילד קטן ומפוחד, והוא אמר לי שהוא פוחד מהחדר החשוך ורוצה את אמא שלו, ואני חושד שהוא בעצם ילד קטן שרק נראה ככה. לידיעתכם". אני מצדיע בכבוד ומסיים לדבר.

אלכס מצדיע למ"מ ומתחיל ללכת אחורנית, נעמד מול שאר חברי היחידה ופונה עם פניו אליהם.
"אני יכול לנחש שעברתם הרבה היום ויש לכם על מה לחשוב הלילה, אז אני אעשה את זה קצר. יש לי שאלה אחת בלבד אליכם: מה הדבר הכי חשוב בקרב?" אלכס שואל ומשתתק, נותן לשאלה לרחף באוויר למשך כמה שניות.
"לכל אחד יש תשובה אחרת לשאלה הזו" אלכס מתחיל לענות על השאלה של עצמו, "אבל הנה התשובה שלי. הדבר הכי חשוב בקרב הוא החיים שלכם. אנחנו הולכים לסבול, אנחנו הולכים לחגוג. אנחנו הולכים לבכות, ואנחנו הולכים לשמוח. דברים טובים ודברים רעים הולכים לקרות מעכשיו, אבל צריך להשאר בחיים על מנת לראות את הזמנים האלו. כל עוד אתם חיים יש לכם את הכוח לעשות משהו, וכל עוד אתם חיים אתם יכולים להלחם בחזרה. אני לא רוצה לראות אנשים לוקחים סיכון מיותר ובפעולה הירואית ביותר גורמים לעצמם ולחברי היחידה האחרים להיהרג. לשמור על החיים שלכם משמע להגן על חבריכם. להגן על חבריכם משמע לשמור על החיים שלכם. זה הכל. לילה טוב לכולם."
אלכס מסיים את הנאום שלו ומבקש מהמ"מ הנחיות לאזור המגורים בבסיס.

ארי מתעורר בבוקר, קם ומתארגן, ואז מחכה לאחרים, אם הם התעוררו הוא מתייצב איפה שהוא אמור להיות

יוקאי קד קידה עמוקה, ואז יוצא מהחדר. בדרך לחדר האימונים שלו, הוא מהרהר במה שהיה בבסיס. הוא נכנס פנימה, ושני שומרים ניסו לעצור אותו. הם ניסו לירות בו. טיפשים, הם אפילו לא נגעו בו, ושניהם נפלו מתים על הרצפה לפני שקלטו מה קרה, דקורים על ידי חרב הווקיאזשי שלו. מתחת למסכת השד היפנית שלו, הוא הרגיש בשבריר חיוך מתפשט על פניו. אין ספק, זה היה יום מוצלח

אני מצדיע בעייפות למ"מית, מסתובב על עקביי והולך בעייפות הרגילה לאחר משימה לחדר האוכל, כדי לנסות להשיג מהמטבח יין לקידוש ולחם לסעודת שבת, למרות השעה המאוחרת. <אם החיים שלנו הם העיקר, למה אנחנו בכלל נשארים בשדה הקרב? ואי סלקא דעתך אמינא שהשמירה על כל חיי החיילים, מאי איפשי דכולי הדרינן ליה משדה הקרב > אני חושב לעצמי בפילפול תלמודי, למרות השמירה על ההבעה האטומה בעת השיחה עם המפקד החדש <אלא, כנראה שיש מטרה אחרת.הקרב וכולי עלמא סבירא ליה דמטרה לשמירה על המדינה והעם או הרחבת גבול ישראל. אז למה שהמפקד ידבר ככה? כנראה שההמנעות מסיכון עצמי מיותר משרתת את המטרה הגדולה יותר.> אני חושב, מזגזג בין ארמית לעברית <או-ווהא, כשאני מתחיל לחשוב ככה אני ממש עייף... אני צריך לאכול בזריזות, להתקלח ו לישון> חשבתי והאצתי בזמן ההליכה למטבח.

25/03/1990. 1:21.

לא לוקח הרבה זמן, במיוחד למי שכבר מכיר את הבסיס, למצוא את האזור של מחלקה 16 ואז את החדר עליו השלט "צוות דני". בפנים ישנן שמונה מיטות. האחת, התחתונה הכי קרובה לדלת, חשופה לחלוטין. אפילו ללא סדין עליה. והמזרן שלה קצת עקום ואחת המגרות בשידה ליד לא בדיוק סגורה עד הסוף. שתיים נוספות, העליונה והתחתונה, מסודרות למשעי עם שידות נקיות ומתחת למיטה התחתונה ישנם שני קיטבגים ושני צ'ימידנים אחד ליד השני כמו חיילים בשורה מדוגמת. כל שאר המיטות מסודרות עם סדין, כרית ושמיכה על כל אחת.

----

בשעה הזאת של הלילה, חדר האוכל נראה סגור מלכתחילה אבל לאחר שהוא מסתכל דרך אחד החלונות, איתן רואה שיש אור בפנים. וכשהוא מנסה את הדלת, היא פתוחה. בפנים עומד שולחן ערוך בפריסה סטנדרטית: כיכרות לחם, מגוון ממרחים, פירות וירקות, בקבוקי מים וגם כמה שקיות שוקו. אבל זה לא מסודר. כיכרות פתוחים וממרחים פתוחים, קערת שקיות השוקו כמעט ריקה ויש מגוון שקיות ניילון וסכו"ם מפלסטיק בפח האשפה שליד. קצת מאחורי השולחן, יושב על כיסא ושעון כנגד הקיר, יושב חייל צעיר במדים רגילים עם פה פעור ועיניים עצומות שמדי פעם פולט נחרה חרישית. אפילו הכניסה של איתן לחדר האוכל לא העירה אותו.

----

"יש לנו ספירה סופית," אמרה האישה שלבשה חלוק לבן על המדים שלה והחזיקה לוח כתיבה בידיה. היא הרימה את עיניה אל אלוף משנה דיין שעמד מולה עם ידיים משולבות ומבט אטום. "18 מהאסירים לא נספרו. 7 מהם מהאגף השמור. אנחנו מטפלים כרגע ב-12 שומרים עם חבלות ופציעות קלות ו-2 קריטיים. 5 נהרגו במהלך הפריצה." היא הנידה בראשה אל חמשת הגופות המסודרות על מיטות ומכוסות בסדינים שהיו לידה.
"בסדר," אמר לה דיין. "הייתי יכול לקרוא את זה בדו"ח. למה קראת לי לבוא לכאן?"
"ובכן, שניים מהשומרים חטפו כדור, כנראה 5.56 חודר, לאזור קריטי ומתו כמעט מיד. אחד חטף מקום יבשות בכמות ובעוצמה מספקת כדי לרסק לו את האיברים הפנימיים, מה שאומר שלמי שלא תקף אותנו יש מחונן גופני חזק בצוות, אבל יותר מוזרים היו שני אלו," אמרה והובילה אותו אל השניים השמאליים יותר. היא הסירה את הסדין מהצד השמאלי של אחד והחוותה לכיוון החתך האחיד והדק לאורך המותן השמאלית שלו. "משהו חד מאוד, וכנראה לא ארוך, נכנס פה בדיוק מתחת לצלעות, בדיוק מתחת לשריון גוף שלו, קרע את הריאות בדרך ודקר את הלב. וזה עוד לא מה שבאמת מוזר," אמרה ועברה אל הגופה השנייה, משאירה את הסדין חשוף מעל החתך. היא הרימה את הסדין מהגופה השנייה באותו המקום. "הוא נדקר בדיוק באותה הצורה. וכשאני אומרת בדיוק, אני מתכוונת בדיוק. מקום הכניסה, נתיב הלהב... בדיוק אותו הדבר לטווח טעות של מילימטרים בודדים."
"תודה רבה, נועה. היה מאוד חינוכי," אמר דיין ובארבעה צעדים כבר היה מחוץ לחדר.

----

"אז, יוקאי," אמר הגבר הערבי ונכנס אל חדר שהוקצה. הוא נשען על המשקוף והביט בו עושה את המדיטציה שלו או איך שהוא לא קרא לזה. "היא הסכימה לשתף איתנו פעולה. אבל יש לה כמה תנאים לפני. אז מחר בערב נצטרך אותך לעוד משימה, אלא אם כן אתה עסוק מדי."

<אוקיי…> אני חושב בהיסוס ומעיף מבטים. כל חייל בבסיס תוך מס' ימים מכיר את המטבח כמו את כף-ידו, ויודע להעריך ממבט ראשון אם יש או אין סיכוי לאוכל. אבל עדיין התחלתי לחפש אוכל במקרים ובמקומות הקבועים, ואת המיץ ענבים הקבוע לקידושים. קידשתי ואכלתי, ואז בירכתי והלכתי לישון במיטה הקבועה 'אני מקווה שאספיק לקום לתחילת שחרית' הייתה מחשבתי האחרונה לפני שנרדמתי

מארק מתארגן על אחת המיטות. הוא מסתכל רגע לראות איפה איתן וכשהוא לא רואה אותו הוא הולל לחפש אותו, נעזר בכוח שלו כדי להרגיש (בלי לחדור) את התודעה של איתן.

אלכס נכנס לחדר השינה ובוחר את אחת המיטות הפנויות הקרובות יותר לכניסה. הוא נשכב על המיטה ועוצם את עיניו, מסדיר את נשימתו. בזהירות ובעדינות, הוא מפעיל את ה"התפרצות" בצורה חלשה מאוד, וככה, עם עירנות מוגברת, הוא הולך לישון עד הבוקר המוקדם.

אני קד קידה "בשביל משימותיך אני אף פעםע לא עסוק, מאסטר." אני מזדקף, ונועץ בו עיניים אדומות מבעד למסכה "מה המשימה?"

על השולחן יש מספיק אוכל בשביל לספק את איתן, וגם עוד כמה אנשים אחרים, מספיק בשביל שיהיה אפשר ללכת לישון. הוא לא ממש מכיר את המטבח אבל אפילו במטבח של בסיס יחידה, לא ממש קשה למצוא את המקום בו מחזיקים את היין. כשהוא חוזר אל שולחן הפריסה, הוא שם לב שהטבח ששם על הכיסא רק קצת שינה תנוחה אבל הוא עדיין ישן טוב.

איתן נכנס אל החדר של הצוות כרבע שעה אחרי מארק ומתארגן גם הוא לשינה. לנסות לחדור אל המוח שלו זה לחדור אל מישהו שעבר אימונים נגד השפעות מנטליות, אבל לא כמו חייל צמר"ת מנוסה אלא יותר כמו מישהו שהסבירו לו איך זה עובד והיה לו קצת זמן להתאמן.

בזמן שאלכס מתרכז על המיטה, הוא מתחיל לקלוט את כל מה שמסביב כאילו היה ממש לידו. כל תנועה של מארק על המיטה שלו, כאשר איתן נכנס וגם מדי פעם מישהו עובר במסדרון בחוץ אבל חוץ מזה, הרעש של החשמל והנורות שבחוץ זה כל מה שהוא שומע.

----

"ובכן, נראה שהשני הזאת היא מאלו שנוטרות טינה. אז היא רוצה נקמה במי ששם אותה בבונקר..." והאיש הוציא מכיסו פתק קטן. "יש פה כתובת מדויקת ובערב הם צריכים כבר להיות שם." נראה שהוא חשב על להתקרב אל יוקאי ולתת לו אותו אבל אז הוא פשוט הצמיד אותו לצד של המשקוף ויצא החוצה.

----

25/03/1990. 7:12.

רונן ישב מאחורי השולחן במבצעים, משגיח על הסמב"צים שתפעלו את המכשירים והניירת. הטלפון צלצל ורונן הרים את השפופרת. "כן," אמר. "כן, בוס, מה קורה? היא שם, נכון? שיט. שלחתם מישהו לבית של ההורים שלי? מה זאת אומרת, לא?! זה המקום הראשון שהיא תלך אליו! פאק!" אמר וטרק את השפופרת חזרה תוך כדי שקם. "עידו, אתה אחראי," פלט ויצא מחדר המבצעים.

יוקאי מתבונן בפתק המוצמד לדלת, מהנהן לעצמו, ויוצא מהחדר. יש לו יעד ומטרה, מטרה להרוג. הוא מסבסב את החרב, וומכניס אותה חזרה לנדן, מרגיש איך ריגוש הציד מתפשט בגופו.

(ניסיתי רק להרגיש, לא לחדור אליו).
אני מניח שמארק הולך לישון.

טוב, התגובה לא ממש שינתה את המצב שלי... אני הולך לישון ומקווה להספיק לקום בבוקר...

25/03/1990. 6:30.

לא הודיעו לאלכס על איזו שהיא שעת השכמה מוגדרת וטוב שכך בהתחשב בזה שכולם חזרו לבסיס רק לקראת אחת בלילה. אבל, עם קליטתו המוגברת, הוא התקשה לחזור לישון כשחיילי המפקדה התעוררו בבוקר להמשיך לעשות את מה שהם עושים. לא הייתה זאת פלוגה שלמה שקמה על הרגליים כמו בטירונות או בקורס אבל הרעשים של מספר מגפיים על רצפת הבטון, האנשים המדברים בחוץ והמסדרים שהחלו להתארגן במרחק היו מספיקים בשביל להפריע לו לחזור לישון.

----

25/03/1990. 7:24.

רונן צעד אל מסדרון המשרדים הראשון שהיה בדרכו וצעק, "אני צריך צוות למשימה מיוחדת! מי פנוי?!"
המ"מית של מחלקה 16 יצאה ממשרדה ונעמדה ליד הדלת. "יש לי צוות אחד שכרגע לא מוצב. מה המשימה ובאיזו סמכות?"
"היי, רונן נגב, סמל מבצעים בכיר," אמר והושיט את ידו ללחיצה שלא נענתה. "כן. ובכן, אחת מהאסירות המסוכנות שברחו מהבונקר היא אחותי והיא נוטה לנטור טינה. אז הקמב"צ אישר לי לקחת צוות אחד לנסות ליירט אותה לפני שמישהו שאכפת לי ממנו יסבול מאוד."

כמה דקות לאחר מכן, נשמעה דפיקה על הדלת של חדר הצוות ופתק הוחלק מתחת לחריץ הדלת.

25/03/1990. 6:30.
אלכס נאנח וקם ממיטתו. אם התעורר, אין טעם שיחזור לישון, הוא מילא לא יירדם. במקום זאת אלכס מחליט לעשות משהו מועיל ולחזור לכושר, לא שהוא אי-פעם לא היה בכושר. אלכס מכבה את הבעירה של החושים ונופל על הרצפה, מתחיל עם שכיבות שמיכה עם יד אחת וממשיך עם תרגילים שונים, בעודו מנסה לעשות זאת בשקט המירבי על מנת לא להעיר את שאר המחוננים בחדר. עבר עליהם לילה ארוך, והם זקוקים למנוחה. חייל שמתפקד טוב זה חייל שישן טוב.

25/03/1990. 7:31.
אלכס מזדקף. גם ללא בערת החושים שלו, הוא שם לב לפיסת הנייר שהושחלה דרך הדלת. מכוסה זיעה מהאימון, אלכס ניגש לתיקו ומוציא מגבת ומתחיל לנגב את פניו בעודו הולך לדלת ומרים את הפתק. לפני שאלכס קורא את הפתק, הוא פותח את הדלת ומביט החוצה, מנסה לזהות את מי שהשחיל את הפתק.
לאחר מכן הוא סוגר את הדלת ומתיישב על מיטתו ומתחיל לקרוא את הפתק.