• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [סיפור][אתגר כתיבה 33] לב מלאכותי

ת'ור

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
אני מצטער שאני לא כותב כמו פעם. זה לא שאני עסוק, בדיוק, אבל יש לי הרבה דברים שאני רוצה לעשות וכתיבה נדחפת לשוליים. לכן אני שמח במיוחד שבכל זאת הצלחתי למצוא את ההשראה לעוד סיפור. ואני אפילו ממש מחבב אותו.

לב מלאכותי
אליון הכניס את ליבת הזכוכית לתושבתה, הבריג את המכסה למקומו ואז הצית את הליבה בזיק קטן של קסם. היא החלה לזהור באדום, הגוף הקטן שאחז בידיו רעד מעט ואז העיניים נפקחו והביטו בו בשלמות הצלולה של עדשות בדולח.
“איך אתה מרגיש?” אליון שאל בחביבות, בודק שעורקי הזהב מוליכים את הקסם כראוי.
יציר הכפיים הקטן הזיז בחשש את איבריו, בודק את הזרועות, האצבעות, הפנים. “טוב,” הוא אמר בחוסר ביטחון, ואז הוסיף: “אבא?”
“כן,” אליון חייך. “קוראים לי אליון נהאזלאל, אבל אתה יכול לקרוא לי אבא. ולך אני אקרא אתאן, בסדר?”
אתאן הנהן.
“יופי,” אליון אמר וליטף את אוזניו המחודדות של אתאן. לא הייתה בהן תועלת, אבל הוא אהב את איך שהן נראו ואהב להכין כאלה. בימים אלה היו כבר הרבה פחות אוזניים כמו שלו.
“פאאלין!” הוא קרא בקול, ולחדר נכנס יציר כפיים גוץ עם זרועות ארוכות. “יש לך אח חדש.”
“היי!” פאאלין קרא ומיהר לתפוס בידו של אתאן. “הוא ממש חמוד!”
“קוראים לו אתאן,” אליון אמר והוריד את אתאן לרצפה.
הוא היה גבוה מפאאלין בראש, אבל פאאלין לא נתן לזה להפריע לו. “בוא, אני אראה לך את הבית ואכיר לך את כולם,” הוא אמר, והוסיף בקול מעט יותר חלש, אך עדיין ברור לחלוטין: “ואם לא תגלה לאבא, אני אראה לך איפה הקסם של הסדנה שלו זולג. זה נותן לך כזה זיץ...”
אליון חייך לעצמו. הדבר היחיד בפאאלין שעלה על המרץ שלו היה חוסר מודעותו העצמית. כמובן שאליון היה יכול לסתום את הדליפה, אבל אחרי בדיקה הוא החליט שזרזיף הקסם לא מסוכן לקטנטנים שלו. חוץ מזה, זה נתן להם להרגיש שהם יודעים יותר ממנו, וקצת עצמאות (גם אם מזויפת) טובה לנפש.
“אתה בטוח שלתת לפאאלין להשגיח עליו הוא רעיון טוב?”
זו הייתה וארלי שנכנסה לחדר, תמירה ומעודנת. שיערה הזהוב ריצד באור השקיעה ועיניה הגדולות הביטו בו ברוך. היא הייתה הראשונה, והוא מעולם לא השקיע כל כך הרבה ביציר כפיים מאז. היא הייתה כמעט מושלמת.
“הוא יצא ביישן ומהוסס,” אליון ענה. “חשבתי שפאאלין יוכל לנטוע בו קצת אומץ.”
“ומה אם פאאלין ייקח אותו לטפס על הסלעים לפני שהוא ילמד לשלוט בגוף שלו כמו שצריך?” וארלי הקשתה. “הוא עלול להיפגע!”
“זו בדיוק הסיבה שבבוקר קראתי לגדולים ואמרתי להם להשגיח על פאאלין כשהוא ייקח את החדש לסיור.”
היא חייכה. “אני מניחה שחשבת על הכל.”
הוא חייך בחזרה. “אני נפגע מזה שחשבת שהתרשלתי.”
היא התקרבה אליו. “שנינו יודעים שאתה לא דואג ליצירים שלך כמו שאני דואגת להם.”
הוא אחז בה. “באמת? כי אם אני זוכר נכון, דווקא את היא זו ש...”
“אוח, שתוק ותשתמש בפה שלך למשהו אחר,” היא אמרה ברוגז וסובבה אותם כך שהשמש הייתה מאחוריה ונצנצה בשערה באלף רסיסי אור. היא ידעה טוב מאוד כמה הוא אהב לראות את האור בשערה, והוא באמת לא התאפק.
הוא תפס אותה, אמר: “אוה, אל תדא...” ועצר.
“אליון?” היא שאלה בדאגה.
הוא בהה קדימה, מעבר לראשה, ואז מצמץ והזדקף. “אני מצטער,” הוא אמר כשהעמיד אותה שוב על רגליה והעביר יד על פניו. “אני כל כך מצטער, וארלי, אבל עכשיו...”
“הי, הי, זה בסדר,” היא אמרה וליטפה את כתפו. “אני אלך לוודא שהחדר של אתאן מוכן, בסדר?”
“תודה,” הוא אמר, מעט חנוק, ונאנח כשהיא סגרה מאחוריה את הדלת. אז הוא הלך אל החלון והביט החוצה.
מתחתיו השתרעו החלקים הנמוכים יותר של הבית הגדול, ובחצר התרוצצו ושיחקו וצעקו כמה מיצירי הכפיים שלו. עוד מעט וארלי תוביל את כולם, בעזרתם של שאר הוותיקים, לטקס היומי של שימון המפרקים וחיזוק הליבות. מהחלון שלימינו הוא היה יכול לראות את הדרך הכבושה נעלמת בתוך העצים ומעבר להם, באופק, את בתיה של עיר בני האנוש. אבל מלפנים היה רק היער, ובאורה של השקיעה העלים נראו כמעט אדומים. כמו אז...
אלא שאז היה לילה והאור האדום הגיע מהאש שהשתוללה בכל. קולותיהם הבדרך-כלל-נעימים של האלפים הורמו בצעקות ובפחד, וביניהם חתכו פקודותיהם המחוספסות של בני האדם. הם התקדמו בין העצים בשיטתיות עם חניתות וחרבות, וציידי יערות מנוסים התקדמו מעליהם עם קשתות בשביל ללכוד את הבורחים דרך העצים. ניסיונות מגושמים להתארגן ולתקוף בחזרה התחילו ונכשלו, בגלל שהאלפים היחידים שהיו מאומנים מספיק ניסו לכבות את האש שתפסה בסדנאות הנשק של המלך. אך הסדנאות בערו ובערו, ובני האדם הגיעו והרגו את כולם. אבל הם לא היו מי שהציתו את האש.
זה היה אליון.
בגלל שהסדנאות היו מלאות בנשקים איומים, והעם ראה את התפשטות בני האדם והסכים עם המלך שסירב לשקוע בשקט לתוך ההיסטוריה. אך מספר האלפים לא היה אפילו אחד במאה לעומת בני האדם, ואליון ידע שזמנם תם ושעליהם לפנות את מקומם לבני האדם. לכן הוא הלך, וסיפר, והוביל, והצית. ומכל גאוות הממלכה האלפית נותר אלף אחד מתבודד. וזה היה נכון וזה היה צודק וזה היה ראוי אך יותר ויותר עם השנים, במידה שאליון לא ציפה לה, זה היה כואב.
כי בדידות היא כואבת. חבריו בני האדם חלו ומתו, אז הוא חשב שחברים שיוכלו לחיות לנצח יעזרו לו. הוא טעה. כל יצירי הכפיים שהכין – ילדיו! - היו רק הסחת דעת מהריק הגדול שכרסם בנפשו וארב לו בעתידו, נחבא אך וודאי.
אפילו וארלי לא מילאה את החלל, על אף כל מעלותיה, על אף אהבתו אליה. היא הייתה נהדרת, מושלמת מכל בחינה חוץ מבדבר אחד... אך הדבר הזה היה עולם ומלואו. כי היא לא באמת הייתה ‘היא’. היא הייתה ‘זה’.
וזה לא הספיק.
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
 
אהבתי מאוד. העולם הפנטסטי-סטימפאנקי כמובן נפלא, והסיפור על האדם שמבין שגזעו צריך לפנות את מקומו לאחרים הוא מרתק בעיניי, לא שונה לדעתי מדילמה דומה שהאנושות תאלץ להתמודד איתה עם בואם של מכונות חושבות.

אני כן חושב שהיה אפשר להציג את הסיפור קצת יותר בהיבט של האירועים עצמם, ופחות במבט הרטרוספקטיבה הנוסטלגי של 'עשרים שנה אחר כך', גם אם בצורת פלאשבאקים וכו'.
 
ההתקפה עצמה כן הייתה פלאשבאק, גם אם קצר מאוד, אבל כל המסביב - התיאור של למה היא קרתה, הדברים שהוא עשה, זה יותר כאילו הוא מספר למישהו. 'לא הם שהציתו את הסדנא, זה היה אליון' - פה למשל היה אפשר לתאר אותו משתחל בשעת לילה לתוך הסדנאות עם חביות של שמן וכו'.
 
חזרה
Top