סיפור [ס] גנב הגנים

הקדמה
מתניה, עולם שימים מכסים את רובו, יושב לפני שלוש מאות שנה על ידי ישראלים ואחר כך על ידי פלסטינאים. מתיישבים אלה נתקלו במתיישבים קדומים מהם ונאבקו בהם. המלחמה בהם איחדה אותם כשהם רחוקים ממקום המחלוקת. הישראלים שברחו ממדינת הלכה חרדית שהלכה והקצינה על רקע שואה אקולוגית כלל עולמית ראו בעולם זה מתנה חדשה מהאל במקום המתנה הישנה – ארץ ישראל – ומפה שמו מתניה. סיפור זה מתרחש בנווה יונה, בירת החצי דרומי של מתניה שהייתה גם היישוב הישראלי הראשון במתניה.

הדירה הייתה כה קטנה עד שנראה שלא הספיקה אפילו לילד קטן... ובכל זאת, שני גברים בוגרים שכרו אותה בשכר דירה מלא והקימו בה אף את משרדם. מהחלון ניתן היה לראות את בנייניה הירקרקים של נווה יונה. לפעמים שחר היה יושב על מרפקו ובוהה בחיים זורמים דרך עורקיהם של אותם בניינים עצומים. אותה דירה לא הייתה קיימת לפני ששכרו אותה ותפסיק להתקיים אחרי שיסיימו את חוזה השכירות שלה. הכל היה ניתן לארגון מחדש בימים אלו.

עבודה. חיים. מוסר.

הדלת הייתה שריד מימים קדומים. שחר קרא עליה באחד הספרים העתיקים וטען שהמשרד יהיה מכובד יותר עם דלת. שחר פתח אותה תמיד רק מתוך אמונה בדלתות. מוצטפה העדיף להיכנס בדרך המקובלת יותר באותם ימים כלומר דרך הקיר. הפעם מוצטפה היה עייף והעדיף להיכנס בדלת ולא לתת פקודה לקיר הירוק לתת לו להיכנס. כורסה שמוצטפה קיבל עם בריאת הדירה חיכתה להם ליד החלון הקטן. היא הייתה לבנה ומרופדת בקורים לבנים שהרפו את גופם. הם תמיד הרגישו בנוח עליה.
לא הפעם. רק התיישבו ושמעו:
"אתם מאחרים בתשלום שכר הדירה בחודש."

קוריה הלבנים הבהיקו כשהורמונים זרמו לתוך עורקיהם של שחר ומוצטפה להדגשת הדברים. ועודנם מוכי הלם מהכורסה, ומוצטפה שאל, פולט אנחה מעונה, "האם מישהו התקשר לכאן בחודש האחרון?"

הכורסה זימרה בקול: "הגברת יונה נווה התקשרה לכאן."

מוצטפה כיווץ את רקותיו הכהות לעבר הספה העוינת. ואז ירק באחוריה לשחרר אותם. הקורים ניתקו ברעש עז של ניפוץ זכוכיות. מוצטפה התנשף ואמר: "הוא לא תיקן את זה."

בעל הדירה לא ציפה מהם לתקן את זה. מוצטפה ניסה להעלות בדעתו כמה טיפש הוא יכול להיות והגיע למסקנה שהוא לא רוצה לדעת כמה. העיקר שהיריקה הזו שיחררה אותם. "הוא עדיין יכול לפנות אותנו מהדירה." אמר שחר "אם לא נשלם לו."

"קוואנטי." גיחך מוצטפה, כשהוא מצליח לנשום תחת השפעות ההורמונים, "הלקוח האחרון שלנו כמעט הרג אותנו בגללך. מי זו גברת יונה נווה?"

שחר הרים את אגרופו ואמר: "ומה עם העבדים שלו?"

"קיימות 324 ישויות אמיתיות העונות לשם יונה נווה ו-534 ישויות מלאכותיות שעונות לשם הזה. הישות שהתקשרה אליכם הייתה ישות מלאכותית." ענתה הכורסה בהתחכמות.

מוצטפה ליטף את רקותיו המכווצות ואמר: "תתקשרי אליה."

שחר אמר, נושם נשימות עמוקות, "ומה עם העבדים שלו, מוצטפה? אולי זו גברת שרוצה שנבדוק אם אחת העובדות שלה גנבה תנוחה?"
מוצטפה החניק פיהוק.

המזכירה המלאכותית ענתה: "כאן מחלקת זכויות היוצרים, שלום. מי מדברים?"

'מי תכנת את המכונה הזו?' חשב שחר. זכותו לדבר עם מכונות נשללה ממנו על פי חוק. רקותיו עדיין כאבו, ולא מעקה הורמונלית מזויפת, כשנזכר בשופט שולל ממנו את זכויות האזרח שלו. אלמלא מוצטפה, הוא היה נידון לחיים של ילד מגודל אצל הוריו
המרוששים.

"התקשרתם אל מוצטפה שאעאוואת'." ענה שותפו והאחראי עליו בפני החוק. המכונה השתהתה לרגע בטרם ענתה: "פגישה מחר במרכז לפיד בשעה 18:00. מוסכם?"

והקשר נותק. הם שמעו הודעה קצרה המודיעה על ביטול החיבור שלהם. מוצטפה פיהק. הוא רק אמר: "בוא לישון. מחר אנחנו הולכים לשלם שכר דירה."

והם הידסו אל ארונות השהיית החיים התלויים כנגד החלון. הם ביקשו מצב שינה עמוקה. ושדה השהיית חיים התמצק מסביבם בשוקעם בשינה נטולת חלומות. חלומות היו יקרים. ולהם לא היה מספיק אפילו כדי לשלם שכר דירה.
---
למחרת השמש הקרה העירה אותם משנתם.
ארונות ההשהייה נפתחו למראה בעל הדירה, יגאל רצינצרין. הוא היה איש רזה, מגולח בקצוות פניו ושיערו השחור נראה כאילו רוסס על ראשו הנוטה להקריח. הוא אמר, בקור, "בוא נוותר על ההקדמות המיותרות ועל הפניה לבית הדין לתביעות קטנות. המחשב שלי מראה שהעסקה הטובה ביותר לכולנו הוא שאפרוש את החוב שלכם לי לסכומים קטנים. אני נוטה לקראתכם היות ואתם שוכרים כה טובים."

שחר ומוצטפה הצליחו לצאת מהארונות ולשבת על הספה. מוצטפה שאל: "לכמה זמן?"

"במשך חצי שנה תקנית תשלמו לי אלף שקלים בנוסף לשכר דירה הרגיל. לא שילמת לי על חודשיים." ענה יגאל רצינצרין כשהוא מחשב בראשו את הסכומים והזמנים. שחר ענה: "שכר הדירה שלנו הוא אלפיים שקל, לא שלושת אלפים שקל. חוץ מזה, אם תיתן לנו ארכה עד השבוע הבא, נשלם לך את הסכום במלואו. יש לנו לקוח חדש."

"הלקוח האחרון שלכם נעצר." ענה יגאל רצינצרין "אני עוקב אחרי החדשות."

מוצטפה לא הוציא מילה מפיו. שחר ענה: "ניסינו לקבוע פגישה ב-18:00 במרכז לפיד... לפני שהקשר נותק. אנחנו לא יודעים אם זה התקבל אצל הלקוח."

מר רצינצרין סילק אבק בתנועה עתיקת יומין ואמר: "אני לא משלם את חשבונות המרשתת שלכם בפעם האחרונה שעיינתי בחוזה השכירות שלכם."

"לא." אמר שחר בפייסנות "לא רמזתי חלילה למשהו כזה. אנחנו צריכים לאשר פגישה. הדבר ישתלם לך, מר רצינצרין. יש מישהו שמאמין בכישורינו כהנדסאים משפטיים." יגאל רצינצרין בהה בשחר כאילו צעד זה עתה מספר עתיק יומין בהבעה השמורה לאנשים פשוטים השומעים מושג שמעבר להשכלתם. הוא אף אמר: "כן. הבנתם שאתם סוג של חוקרים פרטיים. אין צורך לעטוף את זה בשפה גבוהה."

"אנחנו לא חוקרים פרטיים." העיר מוצטפה "הנדסאי משפטי לוקח רקמה שלך ומגלה ממנה את העבר שלך. את זה לומדים בשנתיים. אם ממשיכים ללמוד עוד שנתיים ונעשים מהנדסים משפטיים, אני יכול גם לקבוע אם אתה משקר או אומר אמת וכל הטווח ביניהם. אני לא צריך לדבר איתך בכל שלב מהתהליך הזה."

"אני יכול לגרש אותכם מהבניין ולהשכיר את השטח ללקוחות משלמים." ציין בקרירות "אני רק מנסה להיות נחמד."

'ננסה שוב.' חשב שחר 'מוצטפה העליב אותו.'

"אני אלך לחברה שלי מרווה." הסביר שחר "ביקשתי לדחות את תשלום שכר הדירה. ייתכן והלקוח יוכל לשלם אותו."

"למה לא אמרת את זה מכלתחילה?" זעף מר רצינצרין, שרקותיו פועמות, "יש לכם יום. אני צריך לשמור על שמי הטוב בקרב הדיירים."
והסתלק מהדירה אך לא מחייהם. מוצטפה הביט אז בשחר ואמר: "ואתה קראת ללקוח הקודם שלנו בעל עבדים. מרווה גרועה ממנו. היא... היא מהנדסת משפטית ממשלתית."

"היא תיתן לנו להשתמש במרשתת." ענה שחר בעליזות "זוכר שביקשתי ממנה להיות ערבה. היא הסכימה בניגוד לכל הציפיות שלך."

מוצטפה ענה לו במבט עוין ואמר: "קבצנים לא יכולים להיות בררנים." השניים התרחצו וריססו על עצמם בגדים חדשים. שחר הקפיד במיוחד לקראת הפגישה עם החברה שלו וניסה להקפיד על האותיות זוהרות. 'נשים אוהבות הדפס.' שרק שחר בעליזות. מרווה לא גרה בבניין של רצינצרין. השניים ירדו למפרץ העגינה של הבניין כשהם לא טורחים לסגור את הדלת. שחר אולי אהב דלתות אך העדיף שהן ייסגרו אוטומטית כמובן. הם עברו ליד במה ירקרקה שנראתה כקדרה נמוכה ומבעבעת. שחר הביט לעבר הסימונים הזוהרים לאורך חזיתה של הבמה ועשה תנועה של הטלת קוביות בידיו לגבי הערפנוע. ייתכן והם גם לא שילמו עבור הזיכיון שלהם לערפנוע. לאחר שנייה הערפנוע הופיע. מוצטפה עמד בחזית ולו שחר עמד מאחור הערפנוע המתגבש. הוא לא היה יותר ממושבת חיידקים מתואמת כאיש אחד. צוות. נוירוני מראה נמתחו על פני כל הערפנוע והפכו אותו להמשך של גופו של מוצטפה. לשחר, כאמור, היה אסור להשתמש בערפנוע. ומוצטפה התניע את הערפנוע לעבר הר הלווייתן.
***

דירתן של מרווה ונדרה הייתה כוך מרוהט היטב בכוורת העירונית. שחר תמיד טען באוזני מוצטפה שהדירה שלהם נראית כאילו אף אחד לא גר בה. מוצטפה נהג לשתוק עד ששחר החליף לנושא אחר. הפעם הם באו כקבצנים לדירתן בתקווה שייתנו להם להשתמש במרשתת. לא הייתה כל דרך לבדוק מראש אם הן בדירה. הוא ידע לפי הזמן בחוץ שהן ייצאו בקרוב לעבודה בהר הלווייתן. ואז יצטרכו לחכות עד שישובו וייתכן שיפספסו את הפגישה עם הלקוח שלהם. הוא התפלל. המסדרונות הנעים של הכוורת העירונית הקרינו על צגיהם הודעות שונות לסדר היום של העירייה. פה נראתה הודעה על יום גיבוש עתידי. שם נראתה בקשה תקיפה שלא משתמעת לשתי פנים להתייצבות לביקורת רפואית חצי שנתית. "אינשאללה," נחר מוצטפה "ואתה רוצה להיות חלק מזה."

ואז חלפו על פני מרווה עם גדילי כסף התבדרו מעל מצחה החום. היא מיהרה אל ההסעה להר הלווייתן. היא הבחינה בו ועצרה לרגע, מתנשפת, אף על פי שהיא נשמעה לשחר שמחה לפגוש אותו "שחר, מחמדי, מה אתה עושה פה בשעה כזו מוקדמת?" ותוך כדי ליטפה אותו בלחי בתנועה חטופה.

"ניתקו לנו את הקו ואנחנו צריכים לדבר עם לקוח מהדירה שלך." ענה חברו. 'אני יודע לדבר.' רצה שחר לומר. הוא חש ביתר חוזקה את ההתנייה שהתקינו אצלו אחרי המשפט לופתת את שפתיו מלפרוץ בפרץ של אלימות מילולית.

"פושע נוסף?" זקרה מרווה גבה כלפי מוצטפה "אני צופה בחדשות, בחורים."

"כל מה שאנחנו יודעים הוא שקוראים לו יונה נווה." הצליח שחר לומר. מרווה נתלתה מעל דופן המסדרון בדיוק שהצג הציג "אם אתם שומעים קול מוזר קורא לכם להתאבד ולהרוג בדרך אלף איש, נא התקשרו למספר הזה." וההתנייה סיננה מספר זה ממודעותו. עיניה של מרווה הבהיקו לכמה רגעים ונראו כמעט כעיניה של לבקנית. היא אמרה, לאחר שבדקה את חשבון הקשר שלהם, "אני מכירה את הלקוחה שלכם.היא הכל פרט לפושעת."

עכשיו היה תורו של מוצטפה לכעוס. "שחר, נתת לה גישה לחשבון שלנו?" חרק באצילות.

"אני מקבלת אוטומטית גישה לחשבון הקשר שלכם כערבה שלכם." ענתה מרווה בעוינות.

שחר הצליח רק לשאול: "למה לא שילמת על חשבון הקשר שלנו אם יש לך גישה אליו?"

מרווה דפקה בראשה ואמרה: "מחמדי, העניין הוא שאני מכירה את יונה נווה היקרה, הלקוחה שלכם כאילו. אביא אותה אליכם כשאשוב מהעבודה."

ובאותו הרגע מוצטפה ומרווה ניהלו קרב מבטים ארוך. לבסוף מוצטפה גנח ונסוג בכבוד. "אינשאללה, שלא תביאי אותה," אמר בקול נמוך "ובינתיים תני לנו להיכנס לדירתכן. אנחנו במאה העשרים וארבע ולא באיזה ספר מהמאה העשרים. את יכולה לסמוך עלינו."

"העניין," אמרה מרווה "שאסור לי להכניס את שחר לדירה שלי. מחמדיי, תעשו כושר." ונפרדה בליטוף מהיר אחרון של לחיו של שחר. הוא הרגיש כאילו הוא לא רוצה להתגלח שנה. היא הלכה והותירה אותם עם פה פעור. שחר אהב את המעשיות הזאת שלה. הוא אהב את התכונה הזו גם אצל מוצטפה. שחר שילב את ידיו ואמר: "ואללה, היא צודקת, מוצטפה. אנחנו יכולים לחכות בבית."
והלך.

"אל תישא את שם האל בחברת הפיכסה הזו כפי שאמרו אבותינו." נהם האחר ובא אחריו.
***
כדברי הקלישאה החבוטה היטב, ניתן היה לחתוך בקרן אקדחור את האוויר בערפנוע. מרווה ישבה, זרועותיה החומות משולבות היטב תחת חזה, ואמרה: "מחמדי, ההתנהגות של יונה הייתה ממש לא לעניין. איבדתי שנה מהחיים שלי עד שקבעתי לקחת אותה למרכז." מוצטפה עיקם את שפתיו כאומר 'אני לא אוהב איך היא מדברת על הבוסית שלה כאילו היא החברה הכי טובה כשהן לא.' הם איבדו את הגישה לחשבון הערפנוע לאחר ששבו הביתה. מרווה נאלצה לקחת אותם בערפנוע שלה. עתה הם נאלצו לאכול את חדשות היום: "שליחה מיוחדת מטעם ממשלת צווינגלה, מרת'ה ניאולנדר, באה לקחת את הפושע יואכים פרוינדלך. ממשלת צווינגלה מסרה את זעזועה על כך שנתין שלה רמס בגסות רבה כזו את חוקי האיחוד אף על פי שלא הפר את חוקי עולמנו. האם אני שומע התנשאות שוב אצלם?"

"אז הלקוח שלכם בחזרה הביתה." אמרה מרווה "כמה מתוק."

מוצטפה בהה בשליחת צווינגלה לוקחת את הפושע על הצג הדלוק לפניהם. הוא אמר: "כמו שהכתב אמר, הוא לא הפר אף חוק."

"הוא הפר את חוקי האיחוד." ענה שחר "מתניה היא חלק מאיחוד האנושות."

"שמנוהל על ידי סטויים כמוהו." התיז מוצטפה "ברור שהם יקבעו חוקים שמגינים על סטויים. וכמו שאמר קדמון דגול, "איחוד כחוד." מי צריך להקשיב לחוקים שלהם בכלל? הם מכלתחילה מוטים כנגד בני אדם שלא עברו שיפורים גנטיים."

"או"ם שמום אם לדייק." העיר שחר "הם שולטים בתשתיות הבינכוכביות שלנו."

"ובאשמתו של מי?" שאל מוצטפה בקול. מרווה כמעט עצרה כשסיננה מצדה: "אם הם לא היו תומכים בקריית אליהו, מוצטפה. אתה לא היית נולד."

בזכרונותיו שחר נדד לוויכוחים שהיו מרעידים את דירתה הצנועה של משפחתו. אביו, יונתן גבוה, נהג לסנן לגבי הערבושים מקריית אליהו שזוממים נגד היהודים הטובים אפילו מאתיים שנה אחרי שניצחו. "הכל באשמת האיחוד." קבע אביו באוזני כל מי שהיה מוכן לשמוע "בגללם אנחנו צריכים לסגור את תעשיית האנרגיה שלנו. אם לא היו תומכים בערבושים, אנחנו היינו מנהלים היום את כוכב הלכת."

ובתריסר השנים שחלפו מאז שהגיע לנווה יונה למד שחר שאבות אבותיו היו רק עדה קטנה במלחמת האחים שהתנהלה אז. חבריו ללימודים הופתעו לשמוע שאי פעם התנהלה מלחמת אחים במתניה.

"איך הקונכיות לא כבשו אותנו אז?" נשאל לא פעם. ועדיין, עד כמה שזה נשמע תמים, שחר חשב שקריית אליהו הייתה צריכה את תעשיית האנרגיה של בני עמו גם אם צץ פתרון הרבה יותר זול עבורה. אם דרך מותו של אביו הניע את מוצטפה להפוך לבלש, אי הצדק שנעשה לבני עמו של שחר הניע אותו לתחום. שניהם רצו צדק. הם פשוט לא הסכימו ביניהם כפי שגילה במקרה של פרוינדליך מהו צדק בדיוק.

"אל תתנשאי עליי." קרא מוצטפה "העובדה שאת מטיסה את הערפנוע לא אומרת –"

"מחמדי, לא אני הרגתי את אבא שלך." התיזה מרווה "העובדה שהשוטרים העדיפו להאמין לקנאי שהרג את אביך לא אומרת שכולנו אהבלים."

מוצטפה שתק.

'ומרווה לא הייתה יודעת כלום אלמלא השותפה שלה לדירה הייתה בתו של ראש הפרוייקט להתנייה א-סקסואלית של ערבים המנוח.' סינן לעצמו.

מרכז לפיד נראה באופק על כיפתו הוורודה וכתליו הלבנים והמבהיקים. חנויות נתלו על המדרגות הסליליות שהתעקלו כמבוך על פני כתליו. הוא היה מרכז בילוי לאלה שרצו ליהנות בחוץ. שחר ומוצטפה באו לכאן קודם כדי לעבוד ואחר כך ליהנות.

'אם זה לא יילך כשורה, אני תמיד יכול להתקשר לאבא.' החליט שחר באופטימיות זהירה.
---

שחר הציע למרווה את המושב שהתהווה מהרצפה החיה. הם הגיעו לנקודת המפגש: המעדנייה "נווה זוהר". אנשים באו למעדניה כדי לדבר ולא כדי לאכול. שחר לא היה מופתע שהם לא היחידים שהעלו ענני פרטיות ברחבי המעדניה. שחר הבחין שיונה נווה לא נמצאת שם פיסית. הולוגרמה שלה התגשמה על מושב גבוה, לבן, במקום המושבים הכחולים שעליהם ישבו.

מאחוריהם נפרש האולם המרכזי של מרכז לפיד במלוא הודו הכחול: אנשים ספק הלכו ספק נישאו למחוז חפצם על גב הרצפה החיה. אילנה דיברה אליהם מהר הלווייתן באופק. והייתה עשירה דיה לשלם את התענוג. מוצטפה לעס את שפתיו בניסיון לא לירוק
לעברה.

"שלום, שמי אילנה נווה." אמרה ההולוגרמה בריחוק "ולא יונה כפי ששמעתם." ואז קולה התחמם מעט כשהוסיפה: "אתה נראה כמעט כמו אביך, שחר."

"אנחנו גובים 4,000 שקל כסכום התחלתי." סינן מוצטפה. שחר זיהה אותה במעורפל. הוא היה ילד כשהתנהל המאבק למניעת סגירת תעשיות האנרגיה. ואז נזכר במעורפל שהיא שימשה כיועצת צללים לאביו בלי תשלום. הוא ראה אותה רק כמה פעמים בדירתם.

"יש לנו חובות." הסביר שחר "נעדרנו חודשיים ולא שילמנו חשבונות."

אילנה נווה נעה במושבה ואמרה: "קודם תשמעו מה התיק ואחר כך נחליט על התשלום." ואז נשמה עמוק והסבירה: "המשטרה חוקרת לאחרונה שורה של היעלמויות ברחבי נווה יונה. הם מכנים אותו עתה 'האספן'. השוטרים גילו שהמשותף לכל הנעלמים הוא שהקוד הגנטי שלהם פורסם במרשתת והם לא היחידים. כאן אני נכנסת כראש זכויות יוצרים." מוצטפה הצר את עיניו בחשדנות וחיכה שתסיים.
"יש לנו כאן עסק עם פורץ לחשבונות הפרטיים. הוא הפר לפחות עשרה חוקים שנוגעים לכבוד האדם ופרטיותו. עקבנו את עקבותיו וגילינו מי היא. כאן אתם נכנסים לתמונה. הפורצת היא פלקה בר. אימתנו את זה באמצעות חותמה על מסמך לסחר דיגיטלי."

ומוצטפה שרק בהתפעלות.

"פלקה בר היא בעלת הבית שלנו." הסביר שחר ברוגע את הבעיה. אילנה לטשה בו מבט היא אמרה, קולה שטוח כאילו מסנני הקול לא הצליחו להעביר אותו כיאות, "אני יודעת. בניתי על זה שיש לכם סיבה להיפגש איתה."

ומוצטפה הפסיק לשרוק ורק שפתת את שפתיו ואמר: "ואחר כך אתה מותח עליי ביקורת. אתה נמצא על תנאי, שחר. פלקה בר יותר מקושרת מהשד יודע מה. כדאי שזה יהיה טוב."

שחר גנח ושאל את עצמו אם מוצטפה מתמקח עכשיו. הוא זכר שלא הייתה לו בעיה לחפש עבור הפושע פרוינדליך סוכן סמוי בצוות שלו ועל זה יכל להסתבך בהכנסה לכלא אמיתי. אילנה פרשה את ידיה ושילבה אותן במחווה דרמטית. היא אמרה: "אם יכולתי להשתמש באנשים שלנו, הייתי מעדיפה את זה. במצב הנוכחי, אתם עדיפים לפי המחשבים שלנו. אל תחשוב שבחרתי אותך רק בגלל הידידות שלי עם אביך."

'האדם השני שמשתמש במחשב במקום בשכל הישר שלו שפגשנו ביומיים האחרונים.' הרהר שחר. אילנה הביטה בהם במבט עקום ואמרה: "התיק הזה יכול לבנות אותכם. לפי החישובים שלנו, האישיות הרדיקלית של מוצטפה לא תוכל לעמוד בפיתוי להראות למערכת המושחתת שלנו את שגיאותיה. בנוסף לכך, אני מוכנה לשלם לכם 10,000."

מוצטפה עיקם את פניו הכהות ואמר: "אני לא רדיקל. אני מציאותי. ועם זאת, ייתכן ויש משהו במה שאת אומרת. 12,000 שקל. 6,000 שקל עכשיו, 6,000 אחרי הביצוע." שחר הרגיש שמוצטפה בוחן את השטח. הוא היה רוצה להגיש הצעה גבוהה בהרבה.

"20,000 שקל. 10,000 עכשיו ו-10,000 אחרי הביצוע. אתם תזדקקו ליישום משפטי." ענתה אילנה בחיוך עקום ודמותה רפרפה במושבה. מוצטפה לחץ את ידה והכסף הועבר. ואז דמותה ניתקה. מרווה נותרה עם עיניים פעורות כל הפגישה ואמרה, משחררת אנחה, "מחמדי, אתה בצרות."

---
והצרות חיכו להם כששבו ממרכז לפיד.

יגאל רצינצרין המתין בזרועות משולבות מעל חזהו הרזה ורקע ברגלו. עיניו נראו קטנות ולאו דווקא מלאות בשמחה לאיד. שחר ירד מהערפנוע של מרווה ושמע אותו אומר: "נהגתי כרצונכם וחלף יום. האם אתם עדיין רוצים את תוכנית התשלומים?"

"אינשאללה, שאתה חסר סבלנות." השיב מוצטפה, בוקע מהערפנוע "תקבל את השקלים."

מרווה הציצה מתוך הערפנוע לעבר יגאל. האיש הרזה והגבוה, כך הרגיש שחר, לא אהב את המבט שחלקה לו וכמעט פצה את פיו. שחר החליט להעלות מנחת פיוס ואמר: "יגאל, האם תרצה להרוויח כמה שקלים?"

בעל הדירה החליק את שיערו הדליל בכף ידו המצולקת ואמר: "אני מקשיב, ברחשים." מוצטפה שטף את זיעתו בכף ידו הכהה והביט בשחר בתחינה.

שחר הציע: "הלקוח החדש הוא פלקה בר, המעסיקה שלך. החותמת הדיגיטלית שלה נגנבה והיא רוצה לדעת מי הגנב. תבין שאם הוא גנב את החותמת שלה, אנחנו צריכים את עזרתו של מומחה. בתמורה, תקבל שליש מהרווחים העתידיים."

'ההתנייה הזו עובדת רק נגד אלימות.' חשב שחר. אלה שיצרו אותה לא חשבו על שקרים. 'או שזה מה שאתה חושב שקרה וההתנייה לא אוסרת עליך לומר את האמת.' הוסיף לעצמו בתובנה מרירה שייתכן ולא הגדיר את גבולותיה נכון. יגאל השיב את זרועותיו למקומן. "אני מומחה לבני אדם." אמר יגאל בענווה מזויפת "למה אתם צריכים אותי?"
'כדי שתכסה לנו את התחת אם פלקה בר תתפוס אותנו מחטטים בענייניה.' חשב שחר וענה: "בספרים שאני קורא תמיד עובד עם הדמויות מנתח אישיות. אדם מנוסה כמוך בהוויית העולם מסוגל להבחין יותר טוב משנינו בדרך חשיבתם העקלקלה של עברייני-על כמוהו."

"עבדתי בזמנו באיי המרגמה." העיר יגאל, מקפיא את שחר במקום, "אתה לא יכול לשקר לי אבל אתה יכול לומר לי חצאי אמיתות. כל מה שאתה אומר נכון אבל יש פה תרגיל. אתם מפגרים בשכר הדירה חודשיים ופתאום אתם רוצים את עזרתי בתיק חדש. כל אחד... אבל כל אחד היה חושד בטוהר כוונותיכם."

מוצטפה שאל: "האם זה חשוב מי שכר אותנו?"

יגאל הבריש שוב את שיערו השחור כעורב והשיב: "לא. אני בפנים כל עוד אתה שותק. אתה יכול לשקר."

למרווה רק נותר לומר: "אני חושבת שזה יסתיים בבכי."
***

יגאל לא לקח אותם לדירתו אלא הטיס אותם בחזרה למרכז לפיד. שחר קלט שיגאל יותר ערמומי ממה שהוא נראה כשהוביל אותם אל מאחורי הקלעים של המעדנייה "נווה זוהר". צגים ריחפו בחלל התכול מסביבם. יגאל קרץ לתשלום לגבר זועף שישב ליד הקיר. הפנים התרככו לאחר שהוסדרו ההדורים.

"החשבון שלך, תומי." אמר הגבר.

'תומי. האם זה קיצור לסתומי?' שאל שחר בציניות. נראה שיגאל לא הבחין בהבעת פניו. למרות ההתנייה, שחר ידע שמוחו פתוח למרחבי המרשתת. הוא אהב את המילה היפה הזו. הייתה זו רשת התקשורת הבינכוכבית המהירה מהאור. שזירה קוונטית הייתה שם המשחק. לאחר שהמשדר קיבל את השדר הראשון שלו, הוא נעשה חלק מהמרשתת – אדם ומכונה. כיום לא היה אפילו צורך בשתלים. המרשתת הותאמה בצורה מושלמת למח האנושי. הבעיה המרכזית שנבעה מזה היא האפשרות לתכנת את המח האנושי כאילו היה מחשב, למעשה. ההתנייה של שחר, הוא ידע היטב, תקרוס ברגע שיתנתק מהמרשתת האלוהית. הוא ידע שגם אם יחשוב על דרך, הוא לא יספיק לבצע אותה לפני שייעצר.

מוצטפה שאל: "ומה אתה בדיוק עושה, מר רצינצרין?"

"אני מצפין נתיב." ענה יגאל "עוד מעט תאמרו לי איפה לחפש."

'הוא עשה את זה פעם.' הבין שחר בהתפעלות. מוצטפה שאל באיזו הצפנה הוא משתמש – מפתח ציבורי או הצפנה מסוג אקזוטי יותר. יגאל קימט את מצחו הרגיל וענה, בלקוניות, "המקום מציע שימוש במפתח ציבורי."

ולאחר שסיים, מוצטפה מסר לו את הכתובת. מר רצינצרין אמר: "אני מכיר את המקום." וסחף אותם לשם בתנועת יד אחת. הצג הציג לפניהם רבבות על רבבות של הולוגרמות – ראייתיות, שמיעתיות, ריחניות ואפילו כמה כרונומטיות. מוצטפה הנחה את יגאל לשם.

"מדובר במסמך לממכר קודים גנטיים. אני לא מבין מה הבעיה החוקית עם המסמך." העיר יגאל, מכווץ את מצחו לעבר בועית שמע. רשת זהובה נטוותה מעל חלקה המוצפן של ההולוגרמה השמיעתית.

"הקודים הגנטיים הללו נמכרו בניגוד לרצונם של בעליהם." הסביר שחר את הבעיה החוקית. הבעה עקומה עלתה על פניו של יגאל כשהבין עבור מי הם עובדים. הוא אמר: "כמובן. אתם עובדים עבור הממשלה. למי אכפת בימינו מזכויות יוצרים פרט להם?"

"תתמקד בחתימה הדיגיטלית, מר רצינצרין." העיר מוצטפה "ותראה לאן היא מובילה."

"אבל איך הוא השיג אותם מכלתחילה?" שאל מר רצינצרין בנימה של מישהו השוקל מיזם עסקי אפלולי.

שחר הצר את עיניו בנזיפה וענה: "אנשים סורקים את הקודים גנטיים שלהם למרשתת. לאלה שלמדו תורשה שהיו ילדים יכולים ליהנות מהאמנות הנעלית של הטבע האנושי. הקודים הגנטיים מוגנים בזכויות יוצרים ואינם מיועדים למכירה."
מר רצינצרין הפסיק להתעסק עם החתימה הדיגיטלית ואמר: "זהו הגבול האחרון, ילדים. אני חושש שהפושע שלנו הוא לא אחר מבנה של פלקה בר, בונאדיאס ארכאנדר הארור."
והצג נסגר. שחר הבחין בתנועת היד הרחבה ששימשה לייצג הקלטה של הנתיב שלהם. 'כמובן כדי שהלקוח שלנו יוכל לשחזר אותו.' הבין שחר. יגאל רצינצרין שלח את הגירסה הסרוקה למוצטפה. ואחר בחן במבטו את סביבתם והזכיר להם: "שליש מהרווחים, ילדים."
---
'עתה נותר רק לחכות.' חשב שחר. הפעולה שהם ביצעו הייתה שקולה לצווחה במרשתת. היישומים המשפטיים של פלקה בר שמעו אותה ויגיבו בהתאם בקרוב. ואז יניחו את ידיהם על מה שהם היו צריכים מתוך החותמת הדיגיטלית המעודכנת. שחר חשב שהוא מבריק. המומים הם יצאו אל חלקה החיצוני של המעדנייה הפונה לתוך מרכז לפיד. הרצפה החיה הניעה בגופה הגמיש את באי המרכז אל יעדם. שחר תהה לפתע אם ניתן להשתמש ברצפה החיה כדי ללכוד אנשים. מחשבה מטרידה זו נשכחה ממנו כשהבחין בהולוגרמה של אילנה מתגשמת ופניה תערובת של זעם וחוסר אמון.
"הפושע הנודע בכינויו 'האספן', מארק אינגלס, מסר לרשויות החוק שפעל בשיתוף פעולה עם הרפתקן מאואזיס עם השם שובר השיניים בואנדיאס אראכאנדר. לפי מקורותינו, בואנדיאס עצור בבכדור הארץ. סמל בית ארכאנדר, הרשת הזהובה, נראה על מסמכיהם." נשמע קולו של קריין החדשות. שחר שמע אותה חורקת בשיניה וספק פולטת ספק לוחשת שמות גנאי מרושעים ששחר העדיף להתעלם. הוא יכל רק לומר: "רק התחלנו בחקירה, גברתי."
אילנה הסתכלה אליו במבט אבוד לאחר שהצליחה לענות: "אתם פשוט מטומטמים, שניכם. כל מה שביקשתי זה הוכחות ואתם מעלים קונכיות על החוף. האם לא חשבתם על הסיכונים?" 'ואני לא אשלם לכם את העשרת אלפים הנוספים שהבטחתי לכם.' שמע את האיום שקופל בעדינות בין מילותיה המחושבות רק בקושי.

הוא ענה: "תראי, אם אסביר את המהלך שלי, סביר להניח שאיעצר לפני שאספיק לומר דוד בן גוריון. אין לי מושג איך הם גילו את זה." יגאל רצינצרין מאחוריו נראה כאילו הוא מתאושש מההלם מי העסיק אותם. הוא העיר: "מדובר בפשע עלוב שבוצע על ידי פושעים עלובים. הסיבה היחידה ששכרת אותם היא הפחד שלך ושל עמיתייך בעירייה ללכלך את הידיים."

אילנה נראתה מעבר לכעס. היא ענתה בטון צונן: "אני לא יודעת מי אתה אבל כשאתה מתעמת עם טייקון ברמתה של פלקה בר, אתה צריך לבוא חמוש. הם היו צריכים... –" והפסיקה כשעל פניה ניכרה ההכרה שהיא צריכה לדעת עם מי היא מדברת. שחר ענה: "יגאל רצינצרין השאיל לנו את החשבון שלו לצורך העבודה. הוא גם בעל הבית שלנו." ומוצטפה הפסיק להיות שקט הוסיף, בארסיות, "והסיבה היחידה שלקחנו את העבודה היא שהיינו צריכים לשלם ובמהירות שכר דירה לפלקה בר."

"עשיתי לאביך טובה." הצהירה אילנה, מרימה את ידה בנחישות, "אני לא משלמת לו." יגאל רצינצרין רק עיקם את פניו המכוערות. שחר ענה: "הוא הוצאות נלוות, גברתי. אנחנו עדיין – "

" – אתם לא." סיננה אילנה "החקירה הסתיימה. גם אם פלקה בר ידעה על מעללי בנה, יסלחו לה על כך שנהגה בתום לב. אם תרצה לבקש ממני המלצה בפני מעסיקים עתידיים, אל תעשה זאת."

וההולוגרמה נעלמה והרצפה החיה רחשה מסביבם ולכדה אותו בקנוקנותיה האפלות.
---
שחר התעורר ומצא את עצמו צף במים ירוקים.
"ניסית לפרוץ לחתימה הדיגיטלית של פלקה בר." נשמע קול מבעד למים הירוקים, המבחילים, "בהתחלה חשדנו שרצית לגנוב אותה בשירות אדוניך הקונכיות אבל... טעינו." הוא נראה עוצר כדי לטהר את גרונו ואמר: "מאז נפלטת מתוך הים, תהינו מה הקונכיות עוללו לך בעודך שבוי אצלםם. כמה מאיתנו עדיין חושבים שהם התנו אותך נגדנו. אני לא." שחר זכר היטב את המשפט. הוא הכיר את מרווה באחד מהמשפטים הללו. אחיה היה... "אם יכלו לזייף את חתימותיהם הדיגיטליות של טובי אזרחינו, אין סוף לטרור שיכלו להטיל על עולמנו. הפלא ששכרו את האפטרופוס שלך לחקור מקרה של הפרת זכויות יוצרים ואתה הפרת את אותם חוקים בדיוק כשאתה חושב שאתה עושה את הדבר הנכון."
שחר נהם: "רציתי לתפוס את האנשים הרעים. אם יגאל רצינצרין היה נתפס, למי היה –"
" – זוהי דרך מחשבה פסולה לאדם שרוצה להישאר יבש." ענה הקול ""אותם חוקים שמגנים על הדנ"א שלך, מגנים גם על מה שקורה במוחך. בלב כבד, אנחנו פורצים לתוכן. ... אל תגרום לי לשבור את לבה של אחותי, שחר."
ושחר הרגיש את המים הירוקים בולעים אותו.

סיפור מורכב, הטכנולוגיה מרתקת וההיסטוריה מעניינת, אבל היה חוסר בהירות גדול בסוף ובחלקים לגבי ההיסטוריה זל הכוכב שמנעו מימני להבין מה תכלס קורה

בסדר, הרחב. מה לא היה ברור בסוף? אני מודה שהייתה לי בעיה לחשוב על סוף נכון לסיפור הזה. ההשראה לסיפור הזה בא ממשהו ששמעתי בזמנו על כך כשאתה מצלם תמונה עם כמה אנשים, אתה צריך לבקש מכל אחד מהאנשים רשות לפרסם את התמונה.

העולם מצוין, גם מבחינה חברתית וגם מבחינה טכנולוגית. הוא מקורי ומעניין מצד אחד ובהחלט אמין מצד שני.
אבל אני מצטרף לפלדריק בבלבול מהעלילה. בהתחלה הסיפור נראה פשוט למדי, עלילת החוקר הנואש הגנרית, אבל ככל שהוא מתקדם הוא נעשה מורכב יותר, ועוד דמויות מוצגות עם חוקים חברתיים לא מוסברים שמסבכים את היחסים ביניהם. התקשיתי להבין למה העסקה שלהם עם אילנה השתבשה, והסצנה האחרונה במים הירוקים מבלבלת ונראית כמעט מנותקת.

אגב, יכול להיות שהיה כדאי להגיה יותר את הסיפור, יש לא מעט תקלות ("עוללו לך בעודך שבוי אצלך", לדוגמא).

תודה על התגובה.