• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [סיפור] [אתגר 32] נתיבי הקסם

שלושת האתגרים שבחרתי:
* סיפור על חושים (אתגר 12)
* סיפור על מישהו שאינו תואם לציפיות (אתגר 17)
* סיפור על משהו אבוד (אתגר 22)

היה קשה לעמוד בכל השלושה והרגיש לי טיפה מאולץ. אשמח לשמוע את דעתכם.
בחרתי להמשיך עם הדמויות מהסיפור של האתגר הקודם.

אפשר לקרוא את הקטע בצורה נוחה יותר כאן.

"הנה אני עומד," לונגת'ורן אמר בטון הכי דרמטי שלו, ידיו נעות לצדדים בתיאטרליות. "החץ מתוח לי עד האוזן, המטרה מעל למאתיים צעדים לפניי, וזאת הפעם הראשונה שהצבי השחור לא פגע במרכז המטרה. בזמן שאני נושם, אני רואה בראשי את החץ עף, ואני יודע שאני יכול לקלוע בלי מחשבה שנייה. בראשי מהדהדת האזהרה שנתנה לי בתו של הברון קודם, שהוא מתכנן להכריז על המנצח בתחרות בתור השודד מהיער ולהוציא אותו להרוג." לונגת'ורן לקח נשימה עמוקה, והביט בריאלה ובסילבר. "הקהל עצר את נשמתו. יכולתי לראות את בתו של הברון, כוססת את ציפורניה בחרדה."
"אף פעם לא היית מפספס הזדמנות להשוויץ," סילבר אמר ביובש ולונג חייך.
"באמת היית מפספס בכוונה?" ריאלה אמרה בתהייה. תמיד כשלונג היה צריך לבחור בין שני אפשרויות, הוא בחר בשלישית. "ירית את החץ על הברון!"
"יכולתי לפספס, והיד שלי כמעט שיגרה את החץ אל השיחים," הוא אמר, קולו עולה שוב, ידיו נעות. "אבל אז מחשבותיי נעו אל הצבי השחור. הוא היה פוץ ושחצן - בשונה ממני -" הוא הביט אל סילבר, "אבל הוא היה בן אדם טוב והגון. להחטיא משמעותו הייתה לדון אותו למוות, ולא יכולתי לעשות את זה." סילבר שחרר חץ דמיוני מהאוויר ודימה את שריקתו, ולאחר מכן פגיעה במטרה. "הקהל זינק על הרגליים במחיאות כפיים סוערות. הברון קם גם הוא, וראיתי אותו מאותת לשומרים שלו, אבל הם לא היו קרובים מספיק. קדתי קידה לקהל ולברון, ופצחתי בבריחה הנועזת ביותר מידי שלטון החוק אי פעם."
"אני חושב שנצטרך לחכות כדי לשמוע על הבריחה הנועזת פעם אחרת," סילבר אמר, מרים את העשבים שהיוו את זרועותיו קדימה כדי להצביע. "הגענו."
ריאלה הביטה בכיוון ורחרחה את האוויר, מעקמת את אפה. זה בהחלט היה הריח של הארדהום. היא הופתעה שהיא לא שמה לב קודם לכן, ושהמסע הסתיים כל כך מהר. הסיפורים הגרנדיוזיים המטופשים של לונג עשו את עבודתם היטב כבזבוז זמן.
ריאלה הרימה את הברדס שלה כדי לכסות את אוזני העלף שלה לפני שהם עברו את הביקורת של השומרים. הם נרתעו מסילבר, אבל לא הצליחו לחשוב על סיבה מספיק טובה לעצור אותו בשער, והשלושה עשו את דרכם ברחובות המסועפים והמטונפים של העיר אל ביתו של הורוס. האישה הצעירה שפתחה את דלתות האחוזה הייתה לבושה בבגדי משרתת שלא השאירו מקום רב לדמיון, במיוחד כשהיא קדה להם קידה, אבל היא הובילה אותם למקום שבו הורוס היה שכוב על ספה, אוכל ענבים מידיה של משרתת נוספת. הוא הרים את מבטו כשהמשרתת הכריזה על בואם.
"הו, הרפתקנים!" הוא אמר, קם לישיבה בעצלתיים. "ברוכים הבאים, ברוכים הבאים. חוזרים מלצוד דרקון אכזר, ללא ספק, ונחושים להשקיע את אוצרותיו היקרים. אתה," הוא החווה בראשו ללונג, "אתה נראה כאילו לא יזיק לך חץ שחוזר ביוזמתו לידך אחרי שירית אותו. מה אתה אומר, אף פעם לא להסתובב עם תלי חיצים על גבך?"
לונג כבר פתח את פיו להתעניין, אבל ריאלה התערבה. "תודה רבה, אבל יש לנו מספיק רעש גם בלי חץ מדבר." היא הוציאה ממתחת לגלימתה את התליון, מרימה אותו. "באנו בשביל זה."
הורוס הספיק לצמצם את עיניו רגע בזמן שהתקרב לפני שהבין על מה הוא מסתכל. בשלב זה הוא זינק אחורה, ושם כמה מרחק שהוא רק יכל בינו ובין התליון, מפזר קערת ענבים לכל עבר בדרכו. "מה נראה לכם שאתם עושים, מביאים את הדבר הזה לפה?!"
"אנחנו רוצים לדעת איך להרוס את זה," ריאלה אמרה, מתעלמת מההתפרצות. "מאסטר קרסון אמר שאין מומחה לחפצים מקוללים יותר גדול ממך."
"קרסון?" הורוס אמר וגיחך. "ברור שהשמוק הזה מאחורי זה." הוא הציץ מתחת לברדס של ריאלה ונענע בראשו בכעס. "בוודאי, השולייה העלפית הכלבה שלו. תצאו מהבית שלי, לפני שאביא את השומרים שלי לגרור את הגופות שלכם לביבים!"
סילבר ולונג שניהם נמתחו לשמע דבריו. "אני יכול למחוץ את קנה הנשימה שלו, ריאלה?" סילבר שאל בזמן שלונג הניח את ידו על הסכין שבחגורתו.
"לא, אין צורך," ריאלה אמרה בתמימות, מורידה את התליון מצווארה. "אנחנו יכולים פשוט להשאיר את התליון הזה כאן וללכת. הוא לא באמת צריך להיות הבעיה שלנו." היא תלתה את התליון על אצבע אחת מעל השולחן.
"היי, לא! קחו את הדבר הזה מפה איתכם!"
"אנחנו רק צריכים שתגיד לנו איך הורסים את זה," ריאלה אמרה. "ואז נצא לך מהדרך."
הורוס היסס רגע, מביט במשרתות שלו, שנראו מבוהלות. הוא התיישר, מסדר את החולצה שלו ודורך על ענב. "הייתי צריך לדעת שאני אצטרך לשלם על הבורות של קרסון בשלב כזה או אחר," הוא אמר, מנסה לאזור מחדש את כבודו העצמי. "זה קסם שבור-סימטריה. יש לתליון חפץ מקביל איפשהוא, ואם הם ייפגשו שוב, הם יתאיידו בחזרה לשום דבר. תמצאו את התאום שלו ותוכלו להשמיד אותו, אבל אני ממליץ לכם לשמור על מרחק בריא. כל הקסם של היצירה שלהם יתפרץ בחזרה החוצה כשזה יקרה."
ריאלה בחנה את התליון שבידה. "ואיך אנחנו יכולים למצוא את התאום שלו?"
"את רוצה להגיד לי שקרסון אף פעם לא לימד אותך להתחקות אחרי קסם?" הוא שאל בלגלוג. ריאלה שחררה את התליון מידה, והוא נפל על השולחן בחבטה שגרמה להורוס לזנק. "אהבתי את השולחן הזה!" הוא זעק. "אני צריך לשרוף אותו עכשיו!" הוא הביט בריאלה ברעל. "לא כל אחד יכול להטיל כישוף כזה, אבל יש מישהי שתוכל לעזור לכם. בכיכר המזרקה, אתם תמצאו אותה. הילדה בת עשר היחידה שתראו עם שיער לבן. עכשיו צאו מהבית שלי, וקחו את עצמכם ואת התליון הזה רחוק מהעיר שלי."

"היא עיוורת," סילבר אמר. "הורוס עבד עלינו."
"היא מקוללת," לונג אמר. "הרבה יותר גרוע." הם הביטו בילדה הקטנה שישבה ליד פינת הרחוב, פיסת בד שחורה מכסה את עיניה, שיערה לבן כמעט לחלוטין, אפילו הגבות. נדמה היה שהעוברים ושבים גם חשבו שהיא מקוללת - הם שמרו ממנה ומקערת הקבצנים שלה מרחק.
"היא לא מקוללת, היא לבקנית," ריאלה אמרה, מביטה בקבצנית בסקרנות. "והיא גם לא עיוורת. אתם שמים לב איך העיניים שלה עוקבות אחרי האנשים שעוברים לידה, אפילו שהיא לא אמורה לראות אותם?"
"היא מסתכלת עליי," סילבר רטן. "למה היא מסתכלת עליי?"
זה היה נכון. הילדה הפסיקה להביט בתחינה לשווא אל העוברים ושבים, ועכשיו מבטה היה מרוכז בסילבר. הילדה קמה באיטיות ממקומה, מכניסה את קערתה הריקה לתוך החולצה, ואז עשתה צעד החלטי הרחק מהכיכר, ואז עוד אחד. הצעד השלישי כבר הפך להיות ריצת אמוק.
זה היה ניסיון נועז, אבל היא לא יכלה להיות בת יותר משמונה והיו לה רגליים קצרות. הם תפסו אותה באחד הרחובות הצרים של הארדהום, כשהעשבים של סילבר התלפפו סביב הרגליים שלה, והיא נפלה קדימה בכוח, ידיה בקושי עוצרים את פניה מלפגוע ברצפה. היא ניסתה למשוך את רגליה מתוך העשבים, וכשהבינה שהיא לא יכולה, היא הכניסה את ידה לחולצתה, זרקה על הרצפה אוסף אומלל של מטבעות, ונשכבה בחזרה על הרצפה כשידיה מעל ראשה.
לונג וריאלה נעצרו, מתנשפים, והביטו אחד על השני במבטים אשמים. "זה היה רעיון שלך לרדוף אחריה," לונג אמר.
"איך זה היה רעיון שלי?" היא התנשפה. "אני שונאת לרוץ."
"ואני שונא ילדים," לונג אמר. "במיוחד ילדים מקוללים."
ריאלה שלחה בו מבט נוזף, ואז התיישרה והתקרבה אל הילדה. "זה בסדר, קטנה. לא באנו לשדוד אותך. אנחנו רק רוצים לבקש עזרה."
"אני לא יכולה," הילדה אמרה, לא מרימה את ראשה. "אני לא יכולה לעזור."
ריאלה התכופפה. "איך קוראים לך, קטנה?"
הילדה הרימה את ראשה במקצת, הבד השחור מציץ מבין זרועותיה. "קיילי."
"את יכולה להראות לי את העיניים שלך, קיילי?"
קיילי היססה לרגע, ואז הורידה את ידיה מראשה, ואת הבד מפניה הלבנות. עיניה הפקוחות היו גם הן לבנות לחלוטין במבט ראשון, אפילו האישון נראה אפור יותר מאשר שחור. אבל מבט עמוק יותר הראה שהקשתית שלה לא הייתה לבנה לגמרי. היה לה גוון אדום כהה מהול בסגול, אבל משהו זז בתוכו. כמו כוכבים קטנים שהסתובבו בשמי הלילה, נקודות קטנות ובוהקות נעו בתוך עינה באיטיות.
"יש לך ראיית ארקנה," ריאלה אמרה וחייכה.
"התליון שלך יפה," הילדה אמרה, מושיטה את ידה אל החזה של ריאלה. התליון עצמו היה מוסתר מאחורי הבד, אבל זה לא הפריע לה. "הוא מנצנץ. והוא מתגעגע הביתה."
סילבר ולונג החליפו מבטים. "את יודעת איפה הבית שלו?" ריאלה שאלה. קיילי הרימה את ידה אל התליון והצביעה עליו, ואז הזיזה את ידה באיטיות, כאילו היא מנסה להראות לריאלה קור עכביש שיוצא מליבה. היד המשיכה, והצביעה לכיוון מערב. ריאלה קמה על רגליה. "סילבר, אתה יכול לשחרר אותה."
העשבים מידו של סילבר נמשכו בחזרה למקומם, וקיילי קמה ממקומה, מלטפת את רגליה ומביטה על סילבר. "גם אתה יפה," היא אמרה לו. "כל כך צבעוני." היא הסמיקה כשהיא הבינה מה אמרה, והשפילה את מבטה.
עכשיו שראו אותה מקרוב, הם הבינו שהילדה הייתה כנראה גדולה משהיא נראתה בהתחלה; היא פשוט הייתה רזה בצורה נוראית. היא יכלה לראות את עצמות הלחיים שלה בולטות מתחת לעיניה, ושרירי ידיה ריקדו כמו עכבישים מתחת לעור היבש שלה כל פעם שהיא הזיזה אותם. שיערה הלבן היה דליל ומבולגן, נופל מכתפיה ללא סדר בסבכים וקשרים.
ריאלה נשענה על ברכיה כדי לדבר עם קיילי. "יש לי הצעה בשבילך. אם את תבואי ותראי לנו איפה הבית של התליון שלי, אנחנו נדאג לך לאוכל, שלוש פעמים ביום. לונג הוא צייד נהדר, ואני מכינה צלי מעולה."
"היא מבשלת לא רע, בשביל עלפית," לונג אמר לאישור. "ואני באמת צייד מעולה."
קיילי הסתכלה על שניהם בעיניים גדולות, כאילו מנסה לחפש את המלכודת בהצעה. בטנה החלה לקרקר בקולניות רק מהדיבור על צלי, ולא נראה שהיא הצליחה לגייס את כוח הרצון כדי לסרב להם או כדי להסכים.
באותו הרגע, הם ראו שלושה דמויות נכנסות לפתח הרחוב. אלה היו שומרים, חברים באותו המשמר שהיה אחראי להגן על העיר במידה ופולשים אליה, לבושים בשריון פלדה המאיים מכבשני פיירסורד שאותם העלפים הכירו כל כך טוב במלחמה האחרונה. הם הגיעו כשידיהם על נדני חרבם והקסדה מסתירה את פניהם.
"נראה שהשומרנים שלנו צדקו," אמר האדם שבראשם, קולו מעומעם על ידי הקסדה. "יש לנו פה עלפית מסתננת, וחבורה של חובבי-עלפים שבאו לעשות לנו צרות."
ריאלה הרימה את ידה אל ראשה. בזמן הריצה, הברדס שלה נפל, חושף את אוזניה המחודדות ואת תווי פניה. "אנחנו בדיוק בדרך החוצה מהעיר," היא אמרה בעייפות.
"בדרך לספר לאדונים העלפים שלך את כל מה שראיתם, בוודאי," השומר אמר, מוציא את חרבו. "את תבואי איתנו לצינוק, או שנגרור אותך בשלשלאות. כרצונך."
"אני בוחרת באפשרות מספר שלוש," היא אמרה, מרימה את ידה ומתרכזת. הקסדה לראשו של השומר המרכזי התחילה להסתובב בתנועה חדה והוא פלט צעקה מבוהלת כשהמתכת עברה להסתיר את עיניו. הוא הפיל את החרב מידו בדיוק בזמן שהשניים האחרים הוציאו את שלהם, אבל הרגע שלקח להם לשלוף אותם היה מספיק בשביל שהעשבים של סילבר יאחזו בהם בעוצמה, וירסקו אותם אחד לתוך השני ברעש מתכתי אדיר. השומר השלישי היה עסוק בלנסות להוריד את הקסדה מראשו כשלונג הרים אבן גדולה מהרצפה, והטיח אותה בקסדה, גורמת לו ליפול לאחור בחבטה.
"יש מקום שבו מישהו שמח לראות אותך?" לונג שאל, מנענע בראשו.
"לא," ריאלה רטנה. "בגלל זה אני לא אוהבת לבקר במקומות. תכף יגיעו שומרים חדשים. אנחנו צריכים לזוז. קיילי, אנחנו צריכים שתחליטי. כן או לא?"
קיילי הסתכלה על ריאלה לרגע בעיניה המהפנטות. "גם אותי אף אחד לא שמח לראות," היא אמרה בקול שקט, ואז הביטה בלונג, שהתקפל קצת באי נוחות. "אני אבוא איתכם. גם אני רוצה לראות את הבית של התליון."

עריכה: למי שמעוניין, המשכתי את הסיפור הזה כאן: https://www.pundak.co.il/forums/threads/37091
 
nextorl - הלא תואם לציפיות הוא הורוס. תכננתי לצייר אותו בתור מי שאמור להיות המומחה לחפצים המקוללים, סוג של גורו גאון שכזה. אולי הייתי יותר צריך להדגיש שהם מצפים למצוא איזשהוא מתבודד שעסוק כל היום במלאכתו, ולא אדם בזבזן ותאב בצע שמנסה רק להתחמק מלעזור.

Adran - אני שמח לשמוע :)
אני מנסה להתכוונן לסגנון יותר קליל מזה שאני כותב בו בדרך כלל.
כרגע אני כן מתכנן להמשיך עם הדמויות. יש לי כמה רעיונות להמשך, אז אלא אם כן יהיה לי משהו ספציפי לאתגר הקרוב, אני כנראה אמשיך לכתוב עליהן.
 
אני מקווה שתמשיך :)
חשבתי דווקא שהבחירה באפשרות השלישית בסיפורו של לונגת׳ורן היוותה את האלמנט "לא תואם לציפיות". אשמח לשמוע בעתיד עוד על הפוליטיקה וההיסטוריה בעולם, כמו פיירסורד ומולדתה של ריאלה.
 
כל מה שאני אומר תקף גם לחלק הראשון, כמובן.

העולם מסקרן (דווקא העלפים אוסרים על קסם רוחות, המ?), והעלילה פשוטה מצד אחד ומעיינת מצד שני. הדמויות אחלה, הכימיה שלהן עובדת וכיף לקרוא עליהן, למרות שמשהו בהן מאוד מזכיר לי דמויות אחרות שלך. קצת קשה לי לשים על זה את האצבע, אבל יעניין אותי לקרוא סיפור שלך שהוא יותר מחוספס ופחות קליל ושנון.
אהבתי את הרעיון של חפץ שבור סימטריה, מקבילה מאגית נחמדה לאנטי-חומר.

ולגבי זה שאין לך מספיק זמן לכתוב, אתה יודע שאתה פשוט יכול לא להשקיע כל כך הרבה בסיפורים שלך, נכון? :p
 
ת'ור, זאת לא פעם ראשונה שאתה אומר לי את זה (בנוגע לדמויות), זה מעניין. אולי אני צריך לעשות סיפור בסגנון יותר 'כבד' בהזדמנות, למרות שפה כיוונתי במיוחד למשהו קליל.

אני באמת לא יודע איך לכתוב סיפור מעניין בפחות מכמה שעות :(
 
חזרה
Top