סיפור [סיפור][אתגר כתיבה 30] רואים כוכבים

“אח, אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול... מה? טוב, זה היה ממש בתחילת עידן התעופה הבין כוכבית המסחרית, אז... שישים? שישים וחמש שנה? נגיד שישים וחמש. אני בטוח שתוכלי למצוא את התאריך המדויק בעיתונים. זה לא באמת משנה. את כאן בשביל הפרטים שהעיתונים לא יוכלו לתת לך, נכון?
“התעוררתי מוקדם באותו יום. הגעתי לתחנת החלל כמה ימים לפני כן, בשיגור די שגרתי מכדור הארץ. החדרים היו צפופים, וזה באמת חבל, בהתחשב בכל החלל שהיה להם... חי חי! אוי, אני מצטער. בגילי בדיחות כאלה מצחיקות הרבה יותר מדי. בכל מקרה לא היה לי אכפת מהצפיפות, הייתי נרגש הרבה יותר מדי בשביל לשים לב. מיהרתי לאזור ההמתנה ואז, אחרי כמה שעות, סוף סוף נתנו לנו להיכנס למסוף ההמראה.
“זה היה מדהים. תחנת החלל הייתה בנויה כך שנוכל להשקיף רק על כדור הארץ, את מבינה, וכמובן שבדרך לתחנה היינו סגורים בתוך המעבורת, כך שזו הייתה הפעם הראשונה שראינו את החללית הבין כוכבית במו עינינו. ואוה, אם עוד לא ראית אחת כזו בעצמך, אני יכול להגיד רק את זה: התמונות לא מצליחות להעביר את הגודל שלה. זה היה עוצר נשימה. היא הייתה כסופה, חלקה, וכל כך, כל כך גדולה... קטנה יותר מתחנת החלל, כמובן, אבל היא זזה! לראות כזו מסה זזה, אוי, אני לא האמנתי למראה עיניי. הייתי דבוק לחלון, בוהה, כמעט נחנק מרוב התרגשות – כמו רוב האנשים שם, אני חייב להגיד. זה עדיין היה שלב ההתלהבות של הטיסה הבין-חללית, כשהלקוחות היו אלה שבאמת התרגשו מזה. וזה היה מרגש! אבל סליחה, אני שוב סוטה מהנושא.
“סוף סוף נכנסנו לחללית. אנשי שירות מהודרים הובילו אותנו למושבים שלנו, והתיישבנו וחיכינו והתחלנו לפטפט בהתרגשות. אני חושש שאני לא זוכר עם מי דיברתי – אני חושב שזו הייתה אישה מבוגרת – אבל הייתי נרגש הרבה יותר מדי בשביל להתרכז. אז הוצג לנו סרטון קצר על מה שצפוי לנו. אז הרגשנו את החללית מתחילה לרטוט ולצבור תאוצה. אחרי שעת ההתרחקות מתחנת החלל הודיעו לנו שבקרוב נתחיל בקפיצה הבין חללית, ואז שמענו את המנועים מזמזמים, ואז הרגשנו את הטלטול של הקפיצה ואת תחושת השהייה בעל-חלל.
“הרגשתי עקצוצים על כל העור שלי. שמעתי שאגה בתוך האוזניים שלי, והרגשתי איך הדם דוהר בעורקים. אז כמעט ולא שמתי לב לזה, אבל הזעתי במידה חריגה. הראייה שלי הטשטשה בקצוות, והייתי צריך למצמץ במהירות כדי להיפטר מהדמעות. אז התחילו דקירות הכאב, עמוק בתוך הבשר. הן היו חזקות מספיק בשביל לגרום לי להתפתל. אני חושב שבערך אז הסתכלתי מסביב והבנתי שמה שקורה לי הוא לא רגיל.
“אני חייב את חיי לצוות הנהדר של החללית, באמת. הדיילים הגיבו במהירות, וזה בטח היה לא פשוט לטייס לקבל את ההחלטה לחזור אחורה. אבל מזלי שהוא עשה את זה, כי עד שיצאנו מהעל-חלל כבר איבדתי את ההכרה. אני באמת לא זוכר הרבה ממה שקרה אז, וכנראה עדיף לך לחפש את התיעוד המצולם. הוא פורסם כחלק מההליך המשפטי, למרות שאני מודה שאף פעם לא ראיתי אותו בעצמי. זה פשוט... אני לא יודע, מטריד, לראות את עצמך זז בצורה כזו.
“הדבר שאני הכי מצטער עליו? עיכוב הטיסות הבין חלליות, במיוחד אלה שטסו איתי. הם היו נרגשים בדיוק כמוני, ואז, ביום בו הם חשבו שיזכו לראות מערכת כוכבים חדשה לגמרי, הם נאלצו לחזור לכדור הארץ ולחכות שנים ארוכות עד שהמדענים יבינו מה בדיוק קרה שם. מה, הנזק שנגרם לי? לא, לא ממש. עם הטכנולוגיה של היום, יד שמאל ופקודות קוליות מספיקות לי. ואני חי יפה מאוד עם כל כספי הפיצויים שקיבלתי, אז על מה יש לי להתלונן?
“אבל את יודעת... הייתי מוותר על הכל. כל הכסף, כל התמיכה הציבורית, אפילו אם הייתי נשאר ככה, נכה – אם הייתי יכול לראות עולם אחר, במציאות. לפעמים אני לא יכול לראות להסתכל על כל התמונות, כי אני יודע שאני לא אוכל באמת לראות את העולמות האלה, ואני יודע כמה רדודות תמונות יכולות להיות. לא, לא, כמובן שאני רואה את כולן! זה פשוט קשה, לפעמים. האנושות כובשת את הגלקסיה, ואני? אני חייב להישאר מאחור.”