מה זה? סיפור שהוא לא פנטזיה\מד"ב? הראשון שלי, או לפחות הראשון מאתגר 3? כן! אני כותב גם כאלה! למרות שבמחשבה לאחור, אולי היה כדאי סיפור מרשים יותר לסיפור המציאותי הראשון שלי בהרבה זמן.
ילד טוב
אגב, עובדה משעשעת: כשערכתי את הסיפור החלטתי להוריד כינויי שייכות מפסקת תיאור החדר ונפטרתי מבערך 10 'שלו'.
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
ילד טוב
“דרור. אתה שוב בוהה.”
הוא קפץ והשפיל את מבטו חזרה אל השולחן. “סליחה.”
“שב זקוף, דרור. זה רע לגב שלך. ודבר בקול רם יותר אם אתה רוצה שישמעו אותך.”
דרור הזדקף ואמר בקול רם יותר: “סליחה.”
“עכשיו ספר לנו, דרור, איך היה היום בבית הספר?”
דרור שוב השפיל את מבטו לרגע אבל הספיק להרים אותו שוב לפני שדיבר. “במתמטיקה התחלנו ללמוד נגזרות, אבל כמה מהאחרים התקשו אז לא הספקנו לפתור הרבה תרגילים. באזרחות התחלנו לדבר על מערכת בתי המשפט. בספורט עשינו ריצת אלפיים. בפיזיקה סיימנו ללמוד את משוואות התנועה, אז המורה נתנה לנו מעט שיעורי בית כי בשיעור הבא רק נתרגל לפני שנמשיך לנושא הבא.”
“אז היה לך יום טוב?”
דרור היסס. “כן.”
“ואיך המורה לחינוך גופני הגיב כשהתוצאה שלך בריצת האלפיים הייתה נמוכה מהממוצע?”
דרור כמעט וזינק ממקומו. הוא חשב שהוא יוכל לשמור את הבושה הזאת בסוד. מבלי מישים הוא שלח את ידו אל קערת הסלט כדי לקנות לו זמן לחשוב.
“דרור! אם אתה רוצה עוד סלט, בקש והגש את הצלחת שלך. אבל לפני כן תענה על השאלה.”
דרור שמט את ידו ואמר בחולשה: “הוא הכריח אותי לרוץ כל ההפסקה.”
“דבר ברור, דרור.”
“הוא הכריח אותי לרוץ כל ההפסקה.”
“טוב. אני שמח שהוא שינה את דעתו.”
“אתה אמרת לו לעשות את זה?”
דרור הבין אחרי רגע שהשאלה עשויה להיות חצופה מדי ונסוג אחורה בחשש, אבל נראה שלאביו לא היה אכפת. לא מספיק בשביל לנזוף בו, לפחות. “כן, כמובן,” הוא אמר. “אני לוקח את הכושר שלך ברצינות, דרור, רצינות רבה יותר ממך. אם אתה מוציא תוצאות רעות, אני צריך לבקש מהמורה שלך לחינוך גופני עזרה בטיפול בבעיה הזו. עכשיו, אתה רוצה עוד סלט?”
“לא תודה,” דרור אמר באומללות. “אני שבע.”
“אם ככה אתה יכול לקום מהשולחן. אילו שיעורי בית יש לך?”
“התרגילים במתמטיקה שלא הספקנו, התרגילים בפיזיקה, והעבודה בהיסטוריה להגשה בשבוע הבא.”
“מצוין. כשתסיים אותם תוכל להתאמן על הפסנתר. אני מאמין שהשיעור של אושרית יסתיים עד אז.”
דרור קם ועלה לחדרו. הוא התיישב ליד שולחן העבודה, הזיז את המקלדת של המחשב הגדול הצידה, הוציא את המחברות מהילקוט ובהה בהן לזמן מה. אז מבטו התחיל לנדוד אל שאר החדר.
זה היה חדר מאוד יפה. חלונות גדולים שמרו אותו מואר היטב, וקירותיו היו צבועים בצבעים בהירים. שטיח עבה שהציג מכוניות מרוץ כיסה את הרצפה. הארונות היו מלאים בבגדים איכותיים, חוץ מהארון שהיה מלא בצעצועים משנות הגן. מדפי ספרים כיסו את אחד הקירות, מלאים בספרי הרפתקאות ומתח, למרות שבזמן האחרון נכנסו לשם גם הרבה ספרי לימוד, היסטוריה ומחזות. המיטה הייתה גדולה ומוצעת בסדינים המפוספסים האהובים עליו, עם כרית גדולה ותפוחה ושמיכת פוך רכה. מולה ניצבה טלוויזיה יפה, יחד עם הקונסולה ושורת המשחקים.
הוא לא נגע באף אחד מהם כבר הרבה מאוד זמן. הם קנו לו אותם בתמורה לכך שילמד במרץ, אבל עכשיו מרוב לימוד לא היה לו פנאי לשחק. את הספרים הם קנו לו כי הוא ביקש, אבל אז הם התחילו לקנות לו ספרים 'חשובים', שכל אדם משכיל צריך להכיר, הם אמרו. את הצעצועים... הם כנראה קנו לו אותם כדי שיסכים ללמוד לנגן על הפסנתר. אבל עכשיו הוא כבר לא הצליח להיזכר אפילו בצעצוע אחד.
הוא החזיר את מבטו אל המחברת הפתוחה, אל העט המתכתי שהחזיק בידו. הוא עדיין לא כתב כלום, ופתאום הוא הבין שהוא אפילו לא יודע איזו מחברת זו. הוא בדק. זו הייתה מחברת היסטוריה, שהוא לא היה צריך כי את העבודה הוא כתב במחשב. הוא סגר אותה ופתח את מחברת המתמטיקה, הוציא את ספר הלימוד, פתח אותו בעמוד המתאים ועצר. מוחו היה ריק. מחשבה אחת הלכה והצטללה בו, ודרור הבין שהוא לא אוהב מתמטיקה. או היסטוריה, או פיזיקה, או את הפסנתר, או ספורט או לשון או את כל שאר הדברים האלה. הוא לא אהב שום דבר מהדברים שהוא עשה, אבל הוא לא ידע מה הוא כן אוהב. הוא לא ידע מה הוא רוצה. הוא לא ידע. הוא לא ידע. אבל הוא רצה לדעת.
מעט ברעד, אך בכוונה מאוד מוגדרת, הוא הניח את העט על השולחן.
הוא קפץ והשפיל את מבטו חזרה אל השולחן. “סליחה.”
“שב זקוף, דרור. זה רע לגב שלך. ודבר בקול רם יותר אם אתה רוצה שישמעו אותך.”
דרור הזדקף ואמר בקול רם יותר: “סליחה.”
“עכשיו ספר לנו, דרור, איך היה היום בבית הספר?”
דרור שוב השפיל את מבטו לרגע אבל הספיק להרים אותו שוב לפני שדיבר. “במתמטיקה התחלנו ללמוד נגזרות, אבל כמה מהאחרים התקשו אז לא הספקנו לפתור הרבה תרגילים. באזרחות התחלנו לדבר על מערכת בתי המשפט. בספורט עשינו ריצת אלפיים. בפיזיקה סיימנו ללמוד את משוואות התנועה, אז המורה נתנה לנו מעט שיעורי בית כי בשיעור הבא רק נתרגל לפני שנמשיך לנושא הבא.”
“אז היה לך יום טוב?”
דרור היסס. “כן.”
“ואיך המורה לחינוך גופני הגיב כשהתוצאה שלך בריצת האלפיים הייתה נמוכה מהממוצע?”
דרור כמעט וזינק ממקומו. הוא חשב שהוא יוכל לשמור את הבושה הזאת בסוד. מבלי מישים הוא שלח את ידו אל קערת הסלט כדי לקנות לו זמן לחשוב.
“דרור! אם אתה רוצה עוד סלט, בקש והגש את הצלחת שלך. אבל לפני כן תענה על השאלה.”
דרור שמט את ידו ואמר בחולשה: “הוא הכריח אותי לרוץ כל ההפסקה.”
“דבר ברור, דרור.”
“הוא הכריח אותי לרוץ כל ההפסקה.”
“טוב. אני שמח שהוא שינה את דעתו.”
“אתה אמרת לו לעשות את זה?”
דרור הבין אחרי רגע שהשאלה עשויה להיות חצופה מדי ונסוג אחורה בחשש, אבל נראה שלאביו לא היה אכפת. לא מספיק בשביל לנזוף בו, לפחות. “כן, כמובן,” הוא אמר. “אני לוקח את הכושר שלך ברצינות, דרור, רצינות רבה יותר ממך. אם אתה מוציא תוצאות רעות, אני צריך לבקש מהמורה שלך לחינוך גופני עזרה בטיפול בבעיה הזו. עכשיו, אתה רוצה עוד סלט?”
“לא תודה,” דרור אמר באומללות. “אני שבע.”
“אם ככה אתה יכול לקום מהשולחן. אילו שיעורי בית יש לך?”
“התרגילים במתמטיקה שלא הספקנו, התרגילים בפיזיקה, והעבודה בהיסטוריה להגשה בשבוע הבא.”
“מצוין. כשתסיים אותם תוכל להתאמן על הפסנתר. אני מאמין שהשיעור של אושרית יסתיים עד אז.”
דרור קם ועלה לחדרו. הוא התיישב ליד שולחן העבודה, הזיז את המקלדת של המחשב הגדול הצידה, הוציא את המחברות מהילקוט ובהה בהן לזמן מה. אז מבטו התחיל לנדוד אל שאר החדר.
זה היה חדר מאוד יפה. חלונות גדולים שמרו אותו מואר היטב, וקירותיו היו צבועים בצבעים בהירים. שטיח עבה שהציג מכוניות מרוץ כיסה את הרצפה. הארונות היו מלאים בבגדים איכותיים, חוץ מהארון שהיה מלא בצעצועים משנות הגן. מדפי ספרים כיסו את אחד הקירות, מלאים בספרי הרפתקאות ומתח, למרות שבזמן האחרון נכנסו לשם גם הרבה ספרי לימוד, היסטוריה ומחזות. המיטה הייתה גדולה ומוצעת בסדינים המפוספסים האהובים עליו, עם כרית גדולה ותפוחה ושמיכת פוך רכה. מולה ניצבה טלוויזיה יפה, יחד עם הקונסולה ושורת המשחקים.
הוא לא נגע באף אחד מהם כבר הרבה מאוד זמן. הם קנו לו אותם בתמורה לכך שילמד במרץ, אבל עכשיו מרוב לימוד לא היה לו פנאי לשחק. את הספרים הם קנו לו כי הוא ביקש, אבל אז הם התחילו לקנות לו ספרים 'חשובים', שכל אדם משכיל צריך להכיר, הם אמרו. את הצעצועים... הם כנראה קנו לו אותם כדי שיסכים ללמוד לנגן על הפסנתר. אבל עכשיו הוא כבר לא הצליח להיזכר אפילו בצעצוע אחד.
הוא החזיר את מבטו אל המחברת הפתוחה, אל העט המתכתי שהחזיק בידו. הוא עדיין לא כתב כלום, ופתאום הוא הבין שהוא אפילו לא יודע איזו מחברת זו. הוא בדק. זו הייתה מחברת היסטוריה, שהוא לא היה צריך כי את העבודה הוא כתב במחשב. הוא סגר אותה ופתח את מחברת המתמטיקה, הוציא את ספר הלימוד, פתח אותו בעמוד המתאים ועצר. מוחו היה ריק. מחשבה אחת הלכה והצטללה בו, ודרור הבין שהוא לא אוהב מתמטיקה. או היסטוריה, או פיזיקה, או את הפסנתר, או ספורט או לשון או את כל שאר הדברים האלה. הוא לא אהב שום דבר מהדברים שהוא עשה, אבל הוא לא ידע מה הוא כן אוהב. הוא לא ידע מה הוא רוצה. הוא לא ידע. הוא לא ידע. אבל הוא רצה לדעת.
מעט ברעד, אך בכוונה מאוד מוגדרת, הוא הניח את העט על השולחן.
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
