ניסיתי לשמור את הסיפור הזה פשוט, ובעיקר ניסיתי ליצור אווירה חזקה. בלי שיחות ובלי אירועים מורכבים, רק אנשים, ומצב, וציפייה. מקווה שהצלחתי.
חיים ומוות
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
חיים ומוות
פאם, פאם, רעמו תופי הקרב.
קלינק, קלאנק, נקשו השריונות.
אוו, אוו, ייללו הזאבים.
בום, בום, ליבו של אסגר הלם.
הוא הידק את אחיזתו בגרזן. החורף היה בשיאו, ורוח נשכנית נשאה פתיתי שלג במחול של אבל ואבדון, ובכל זאת הוא רעד. למרות שלבש שריון ופרוות וגלימה עבה מעל, זיעה כיסתה אותו. זה לא היה מקום טוב להיות בו – הוא הרגיש את זה בעצמותיו. זה היה מקום של כפור ומוות, והחיים לא היו צריכים לבוא אליו. למרות מאות הויקינגים שעמדו מסביבו, הוא עדיין הרגיש עירום.
תחת רגליו עדיין הייתה אדמה, ומסביבו היו פזורים עצים כחושים ושברי עצמות – אבל הוא היה יכול לראות את הקו מעבר לו הקרקע הפכה לאפר, ואת העצים החליפו עמודי ברזל מעוותים. גם אוכלי הנבלות סירבו ללכת לשם, וגופות שהיו מנוקות עד העצם במקום אחר הושארו לרקב... ולו.
זה לא היה מקום טוב להיות בו. כל שריר בגופו של אסגר התחנן לחזור אחורה, אל הספינות שאת תרניהן היה יכול לראות אם רק יסתובב, אבל הוא עמד. הוא עמד בתוך הפחד והחטא נגד האלים שהיה האי הזה כי הם היו צריכים להילחם, וגם לויקינגים יש בתים עליהם הם רוצים לשמור. הוא עמד כי המכשף המת היה צריך למות שוב, ולא היה כוח ככוחם של מאלפי הגלים.
הם חיכו, על סף ממלכתו של המכשף, ורעדו שלא מקור. למה? שדות ריקים נפרשו לפניהם. בקצה השני של המישור הרחב פתח המערה בלט כמו חור בעולם. הם היו צריכים רק ללכת לשם ושם הוא יהיה, הפחדן שסירב ללכת לארצות החורף התמידי. רק אדם כמוש וחלש. למה הם חיכו?
כי אלף גופות הן אזהרה שאסור להתעלם ממנה, והן צבא שרק מחכה לקום.
והן קמו.
אור ירקרק ומבחיל החל להאיר את המישור שמולם. שום רחש לא נשמע כשהמתים נעמדו בשביל לשמור על המכשף, אותו מכשף שמתו כדי להשמיד. בלי אוכל לספק כוח לגופם הם השתמשו לשם כך בכוח החיים של עצמם – ונשמותיהם בערו בירוק מבעד לפיהם ועיניהם. נשמותיהם שנקרעו מאולם המשתה הנצחי בקסם אכזרי ונורא. אף אחד לא ידע איך הם מרגישים, אותם לוחמים שנושלו ממורשת הנצח שלהם, ועוד בשביל לשרת את השפל באדם. החכמים יכלו רק לנחש שזה מרגיש כמו גיהנום.
מלמולים שטפו את שורות החיים, אבל אסגר נותר קפוא במקומו. זה היה דוחה. זה היה שגוי. הפחד שמר על שריריו נוקשים, אבל מתחתיו החל לבעור כעס, על הפשע שנעשה כאן. אסגר ליבה את הכעס הזה. הייתה לו אחריות, והכעס היה הדרך היחידה למלא אותה. הוא נשם נשימה עמוקה והסתובב, וצבא הויקינגים כולו השתתק בציפייה.
“אאאאאאאההההההההההההההה!” הוא שאג בכל כוחו והניף את גרזנו אל על.
“אאאאאאאאאאאאאהההה!” הם ענו לו בהתלהבות, והניפו את נשקיהם שלהם.
הוא הסתובב, אוחז את הגרזן הכבד בשתי ידיו, ורכן בכוננות. אבל אז הוא עצם את עיניו בשביל להיזכר. בבית קטן, על שפת המים, עם שני חדרים ותנור. באישה הטובה שמחכה לו שם, עם שני בניו ושלושת בנותיו. ריח דגים ממלא את האוויר – עוד מעט היא תגיש את הנזיד. עם הזיכרון הזה במחשבתו הוא התמלא בכוח. הוא ילך, הוא יילחם, והוא יחיה. לא בשביל שגופתו לא תצטרף לצבא המוות אלא בשביל הרגע הזה. הוא עוד יראה אותם שוב. הוא ינצח.
הוא פקח את עיניו ושחרר את האוויר מריאותיו.
הפחד נעלם.
קלינק, קלאנק, נקשו השריונות.
אוו, אוו, ייללו הזאבים.
בום, בום, ליבו של אסגר הלם.
הוא הידק את אחיזתו בגרזן. החורף היה בשיאו, ורוח נשכנית נשאה פתיתי שלג במחול של אבל ואבדון, ובכל זאת הוא רעד. למרות שלבש שריון ופרוות וגלימה עבה מעל, זיעה כיסתה אותו. זה לא היה מקום טוב להיות בו – הוא הרגיש את זה בעצמותיו. זה היה מקום של כפור ומוות, והחיים לא היו צריכים לבוא אליו. למרות מאות הויקינגים שעמדו מסביבו, הוא עדיין הרגיש עירום.
תחת רגליו עדיין הייתה אדמה, ומסביבו היו פזורים עצים כחושים ושברי עצמות – אבל הוא היה יכול לראות את הקו מעבר לו הקרקע הפכה לאפר, ואת העצים החליפו עמודי ברזל מעוותים. גם אוכלי הנבלות סירבו ללכת לשם, וגופות שהיו מנוקות עד העצם במקום אחר הושארו לרקב... ולו.
זה לא היה מקום טוב להיות בו. כל שריר בגופו של אסגר התחנן לחזור אחורה, אל הספינות שאת תרניהן היה יכול לראות אם רק יסתובב, אבל הוא עמד. הוא עמד בתוך הפחד והחטא נגד האלים שהיה האי הזה כי הם היו צריכים להילחם, וגם לויקינגים יש בתים עליהם הם רוצים לשמור. הוא עמד כי המכשף המת היה צריך למות שוב, ולא היה כוח ככוחם של מאלפי הגלים.
הם חיכו, על סף ממלכתו של המכשף, ורעדו שלא מקור. למה? שדות ריקים נפרשו לפניהם. בקצה השני של המישור הרחב פתח המערה בלט כמו חור בעולם. הם היו צריכים רק ללכת לשם ושם הוא יהיה, הפחדן שסירב ללכת לארצות החורף התמידי. רק אדם כמוש וחלש. למה הם חיכו?
כי אלף גופות הן אזהרה שאסור להתעלם ממנה, והן צבא שרק מחכה לקום.
והן קמו.
אור ירקרק ומבחיל החל להאיר את המישור שמולם. שום רחש לא נשמע כשהמתים נעמדו בשביל לשמור על המכשף, אותו מכשף שמתו כדי להשמיד. בלי אוכל לספק כוח לגופם הם השתמשו לשם כך בכוח החיים של עצמם – ונשמותיהם בערו בירוק מבעד לפיהם ועיניהם. נשמותיהם שנקרעו מאולם המשתה הנצחי בקסם אכזרי ונורא. אף אחד לא ידע איך הם מרגישים, אותם לוחמים שנושלו ממורשת הנצח שלהם, ועוד בשביל לשרת את השפל באדם. החכמים יכלו רק לנחש שזה מרגיש כמו גיהנום.
מלמולים שטפו את שורות החיים, אבל אסגר נותר קפוא במקומו. זה היה דוחה. זה היה שגוי. הפחד שמר על שריריו נוקשים, אבל מתחתיו החל לבעור כעס, על הפשע שנעשה כאן. אסגר ליבה את הכעס הזה. הייתה לו אחריות, והכעס היה הדרך היחידה למלא אותה. הוא נשם נשימה עמוקה והסתובב, וצבא הויקינגים כולו השתתק בציפייה.
“אאאאאאאההההההההההההההה!” הוא שאג בכל כוחו והניף את גרזנו אל על.
“אאאאאאאאאאאאאהההה!” הם ענו לו בהתלהבות, והניפו את נשקיהם שלהם.
הוא הסתובב, אוחז את הגרזן הכבד בשתי ידיו, ורכן בכוננות. אבל אז הוא עצם את עיניו בשביל להיזכר. בבית קטן, על שפת המים, עם שני חדרים ותנור. באישה הטובה שמחכה לו שם, עם שני בניו ושלושת בנותיו. ריח דגים ממלא את האוויר – עוד מעט היא תגיש את הנזיד. עם הזיכרון הזה במחשבתו הוא התמלא בכוח. הוא ילך, הוא יילחם, והוא יחיה. לא בשביל שגופתו לא תצטרף לצבא המוות אלא בשביל הרגע הזה. הוא עוד יראה אותם שוב. הוא ינצח.
הוא פקח את עיניו ושחרר את האוויר מריאותיו.
הפחד נעלם.
