טוק טוק.
הדפיקות שעל הדלת העירו את גריזלדה, והיא קמה ממיטתה בכבדות, מדדה במורד המדרגות אל הדלת עם כותנת הלילה האפורה שלה. פעם, היא הייתה לבנה. אבל פעם, גריזלדה גם הייתה יפה, עם עור חלק ושיער צחור.
נראה כי בשנים האחרונות, הכל האפיר לה. השיער, הכותונת, אפילו העור לא מלא באותה חיוניות כמו פעם. "רק רגע!" היא גלגלה את עיניה כשחיפשה את עששית הפיות שלה. הנה היא, מכוסה בבדים על אדן החלון. היא התחילה ללכת לעברה, מסירה את הבד וחושפת את הפיה שבתוך הזכוכית, מאירה בעוצמה. לבסוף, היא פתחה את הדלת, והאור שטף את הדמות שעמדה מולה.
הוא היה גבוה, גבוה יותר ממשקוף הדלת, מה שהכריח אותו להתכופף.
הוא גם היה מסריח, והריח שלו האפיל על ריח הביצה שבחוץ.
והוא היה מכוער. עם אף גדול וגדוש נזלת, עור גבשושי, וגבות מחוברות.
"מה אתה רוצה מאז?" גריזלדה שאלה את הטרול הגדול, הוא נראה קצת עצוב לדעתה.
"תרובה לאף." הוא משך באפו, מעיר ומפריח כמה ציפורים שחשבו שביתה של מכשפה לבנה הוא מקום לינה בטוח מסכנות הביצה.
גריזלדה גלגלה את עיניה. התרופות נמצאות בארון בצד השני של הבית. "לא אמרתי לך לעזוב את הגשר המצחין הזה? או לפחות ללבוש נעליים כשאתה הולך על המרצפות הרטובות ששם?"
"כן גבירתי." הוא משך באפו שוב, נראה מסכן. "כן גרישלדה."
בטיפוף מלווה קללות, גריזלדה פנתה אל ארון התרופות. העצמות שלה התחילו לכאוב אחרי כמה שניות, והיא עברה רק חצי מהמרחק. לבסוף, היא הביאה את הבקבוק אל הטרול המחכה.
"הנה מאז, ואל תשכח. תשיג לעצמך נעליים או תעבור מקום. מזג האוויר הלונדוני לא עושה לך טוב."
גריזלדה סגרה את הדלת על מאז המהנהן בדכדוך והתחילה לעלות למעלה, אבל לפני שהספיקה להניח את רגלה על המדרגה השנייה, עוד דפיקה נשמעה בדלת.
טוק.
נאנחת, גריזלדה חזרה למטה, והפעם מאחורי הדלת הייתה נערה צעירה, עם תלתלי זהב ונזר כסוף. שמלתה הלבנה כבר לא כל כך צחורה.
"הו גריזלה!" הנערה התרפקה על המכשפה הלבנה בתיאטרליות, "עזרי לי! הורי מכריחים אותי להנשא לנסיך שאיני אוהבת במקום-"
"להתחתן עם בן האיכר המסוקס." גריזלדה השלימה את המשפט אוטומטית, כל שבוע מגיעה אחת אחרת. כל אחת גרועה יותר מהשנייה. "כנסי." המכשפה אמרה והתחילה לחזור בעצמה. "תשני בחדר האורחים."
הנערה חייכה חיוך קורן שסינוור את גריזלדה והלכה אל חדר האורחים. הן תמיד יודעות איפה הוא נמצא, כמו שהן יודעות אם יש אפונה במזרון.
"נסיכות..." גריזלדה רטנה וסגרה את הדלת, פונה לכיוון המדרגות.
טוק.
היא הסתובבה בחדות, פותחת את הדלת לרווחה. "מה עכשיו?" היא נבחה את השאלה. השחר עוד מעט עולה, והיא עדיין לא ישנה.
הפעם, האור שהקרינה הפיה פשוט עבר דרך היישות שמולה. כסופה ושקופה כמעט לחלוטין, עם שמלה עתיקה ושיער ארוך ומקורזל, אף סולד ועיניים לבנות עליהם מכסה הינומה רפויה שמוחזקת במקומה על ידי כתר, ריחפה לפניה רוח הרפאים של מלכה שעברה מן העולם. ומבלי לומר מילה, מלכת הרפאים עברה דרכה אל הבית.
הביצה היא מקום מוזר, רוחות נקלעות אליה מדי פעם, נלכדות בזרמים. הן אוהבות את הבית הזה, שמזכיר להן את הציוויליזציה, וזה שהוא כל כך עתיק לא עוזר.
טוק טוק טוק
הפעם, גריזלדה הצליחה כמעט ולעלות לחדר השינה לפני שהדפיקות נשמעו. היא החלה לרדת במדרגות עצבנית, רוקעת ברגליה שהכאבים כמעט נשכחו מהן.
"מה?!" רוח הלילה נשבה וצינה התעוררה בגופה. מולה עמד נסיך, לבוש בכל הבגדים הנסיכיים המסורתיים. המכנסיים הנפוחים, כובע הנוצה, החולצה המפוספסת, וכמובן החרב שתלויה על מותנו. הוא פתח את פיו לומר משהו.
"היא לא כאן." היא נבחה וטרקה את הדלת, עולה שוב במדרגות.
טוק טוק טוק.
חיות יער שחיפשו מקלט משריפה.
היא עלתה למעלה, הן ימצאו לעצמן מקום להתחפר בו.
טוק.
שוליית קוסמים שבא להחזיר ספר.
טוק טוק טוק טוק.
הנסיכה הזמינה פיצה.
לבסוף, גריזלדה קרסה על המיטה, מפנטזת על מקום חם ונעים, על שיזוף, מאסז'.
היא צריכה יום חופש.
טוק.
טוק.
טוק.
הדפיקות שעל הדלת העירו את גריזלדה, והיא קמה ממיטתה בכבדות, מדדה במורד המדרגות אל הדלת עם כותנת הלילה האפורה שלה. פעם, היא הייתה לבנה. אבל פעם, גריזלדה גם הייתה יפה, עם עור חלק ושיער צחור.
נראה כי בשנים האחרונות, הכל האפיר לה. השיער, הכותונת, אפילו העור לא מלא באותה חיוניות כמו פעם. "רק רגע!" היא גלגלה את עיניה כשחיפשה את עששית הפיות שלה. הנה היא, מכוסה בבדים על אדן החלון. היא התחילה ללכת לעברה, מסירה את הבד וחושפת את הפיה שבתוך הזכוכית, מאירה בעוצמה. לבסוף, היא פתחה את הדלת, והאור שטף את הדמות שעמדה מולה.
הוא היה גבוה, גבוה יותר ממשקוף הדלת, מה שהכריח אותו להתכופף.
הוא גם היה מסריח, והריח שלו האפיל על ריח הביצה שבחוץ.
והוא היה מכוער. עם אף גדול וגדוש נזלת, עור גבשושי, וגבות מחוברות.
"מה אתה רוצה מאז?" גריזלדה שאלה את הטרול הגדול, הוא נראה קצת עצוב לדעתה.
"תרובה לאף." הוא משך באפו, מעיר ומפריח כמה ציפורים שחשבו שביתה של מכשפה לבנה הוא מקום לינה בטוח מסכנות הביצה.
גריזלדה גלגלה את עיניה. התרופות נמצאות בארון בצד השני של הבית. "לא אמרתי לך לעזוב את הגשר המצחין הזה? או לפחות ללבוש נעליים כשאתה הולך על המרצפות הרטובות ששם?"
"כן גבירתי." הוא משך באפו שוב, נראה מסכן. "כן גרישלדה."
בטיפוף מלווה קללות, גריזלדה פנתה אל ארון התרופות. העצמות שלה התחילו לכאוב אחרי כמה שניות, והיא עברה רק חצי מהמרחק. לבסוף, היא הביאה את הבקבוק אל הטרול המחכה.
"הנה מאז, ואל תשכח. תשיג לעצמך נעליים או תעבור מקום. מזג האוויר הלונדוני לא עושה לך טוב."
גריזלדה סגרה את הדלת על מאז המהנהן בדכדוך והתחילה לעלות למעלה, אבל לפני שהספיקה להניח את רגלה על המדרגה השנייה, עוד דפיקה נשמעה בדלת.
טוק.
נאנחת, גריזלדה חזרה למטה, והפעם מאחורי הדלת הייתה נערה צעירה, עם תלתלי זהב ונזר כסוף. שמלתה הלבנה כבר לא כל כך צחורה.
"הו גריזלה!" הנערה התרפקה על המכשפה הלבנה בתיאטרליות, "עזרי לי! הורי מכריחים אותי להנשא לנסיך שאיני אוהבת במקום-"
"להתחתן עם בן האיכר המסוקס." גריזלדה השלימה את המשפט אוטומטית, כל שבוע מגיעה אחת אחרת. כל אחת גרועה יותר מהשנייה. "כנסי." המכשפה אמרה והתחילה לחזור בעצמה. "תשני בחדר האורחים."
הנערה חייכה חיוך קורן שסינוור את גריזלדה והלכה אל חדר האורחים. הן תמיד יודעות איפה הוא נמצא, כמו שהן יודעות אם יש אפונה במזרון.
"נסיכות..." גריזלדה רטנה וסגרה את הדלת, פונה לכיוון המדרגות.
טוק.
היא הסתובבה בחדות, פותחת את הדלת לרווחה. "מה עכשיו?" היא נבחה את השאלה. השחר עוד מעט עולה, והיא עדיין לא ישנה.
הפעם, האור שהקרינה הפיה פשוט עבר דרך היישות שמולה. כסופה ושקופה כמעט לחלוטין, עם שמלה עתיקה ושיער ארוך ומקורזל, אף סולד ועיניים לבנות עליהם מכסה הינומה רפויה שמוחזקת במקומה על ידי כתר, ריחפה לפניה רוח הרפאים של מלכה שעברה מן העולם. ומבלי לומר מילה, מלכת הרפאים עברה דרכה אל הבית.
הביצה היא מקום מוזר, רוחות נקלעות אליה מדי פעם, נלכדות בזרמים. הן אוהבות את הבית הזה, שמזכיר להן את הציוויליזציה, וזה שהוא כל כך עתיק לא עוזר.
טוק טוק טוק
הפעם, גריזלדה הצליחה כמעט ולעלות לחדר השינה לפני שהדפיקות נשמעו. היא החלה לרדת במדרגות עצבנית, רוקעת ברגליה שהכאבים כמעט נשכחו מהן.
"מה?!" רוח הלילה נשבה וצינה התעוררה בגופה. מולה עמד נסיך, לבוש בכל הבגדים הנסיכיים המסורתיים. המכנסיים הנפוחים, כובע הנוצה, החולצה המפוספסת, וכמובן החרב שתלויה על מותנו. הוא פתח את פיו לומר משהו.
"היא לא כאן." היא נבחה וטרקה את הדלת, עולה שוב במדרגות.
טוק טוק טוק.
חיות יער שחיפשו מקלט משריפה.
היא עלתה למעלה, הן ימצאו לעצמן מקום להתחפר בו.
טוק.
שוליית קוסמים שבא להחזיר ספר.
טוק טוק טוק טוק.
הנסיכה הזמינה פיצה.
לבסוף, גריזלדה קרסה על המיטה, מפנטזת על מקום חם ונעים, על שיזוף, מאסז'.
היא צריכה יום חופש.
טוק.
טוק.
טוק.
היה מגניב, מקווה שהצלחתי להעביר טוב את התחושות של גריזלדה.
חוץ מזה, אין לי מה לומר.
